כמו נשימה: על ייחודה של הכתיבה הדיגיטאלית

היתה פה הודעה על יום עיון שנערך באונ' ת"א על כתיבה דיגיטאלית והבטחתי שאחריו אהפוך אותה למסה. אז הנה.

הטענה המרכזית שלי לגבי מהותה של כתיבה דיגיטאלית ומעמדה של יצירה בעידן הדיגיטאלי קשורה קשר הדוק לרציונאל שמתוכו אני עושה את הדוקטורט שלי על בלוגים של ילדות מתבגרות, ולתסכול שלי מכך שאנשים לא מבינים מה זה באמת אינטרנט ומה זה עושה להם. אני מרגישה לפעמים קצת כמו מרשל מקלוהן, שאני מנסחת טענות שקצת מקדימות את זמנן ואפילו אנשים שמאד מעורים בתחום לא תמיד יורדים לסוף דעתי. אז בואו ננסה הפעם מהזווית הזו. על מנת להבין את הטענה המרכזית שלי בקשר לכתיבה דיגיטאלית נסקור תחילה ממש בקצרה כמה טענות מחקריות על הכתב ביחס לדיבור ועל היחס בין השניים בעידן המחשב. 

מהקריאה האילמת ועד לצעקות ב-CAPS

אמצעי התקשורת הראשון שהתייחסנו אליו כאל שפה היה הדיבור. הכתיבה היא כלי עזר שהומצא מאוחר יותר במטרה לתעד את הדיבור, ואף כמאה שנה לאחר המצאת הדפוס נכתבו יצירות רבות בשפה המיועדת להקראה בעל פה בפאתוס. זמן רב חלף עד שהכתיבה ראתה את התפתחותן של קונבנציות ופונקציות ייחודיות לה, המאפשרות לה קיום עצמאי מדיבור ויוצרות את מעמדה של מה שאנו מכנים כיום היצירה הכתובה: רק במאה ה-16 עם נפיצותם של מוצרי דפוס, כאשר הקוראים הפסיקו למלמל את המילים בשפתותיהם (מה שכונה "קריאה אילמת"), הם נפגשו עם הכתב כמדיום בפני עצמו. 

הכתב נחשב לטכנולוגיית התקשורת הראשונה שנבנתה על ידי האדם מחוץ לגופו ושינתה באופן יסודי את "כללי המשחק" של השפה. וולטר אונג (1982) ראה בהמצאת הא"ב השרירותי והאטום, טכנולוגיה שמעצבת את זהותנו ומשנה את דרכי החשיבה והקוגניציה שלנו: השיח האוראלי אופיין בייצוג בקול, מצרפיות, חשיבה מצבית והיבט של קהילתיות, בעוד שהכתב מאופיין בייצוג ויזואלי וחשיבה אבסטרקטית-אנליטית-לינארית, היוצרת ריחוק אובייקטיבי של האדם מהטבע ומבודדת אותו מהקשרו הקהילתי. הטענות של מרשל מקלוהן כנגד המדיה של עידן הכתב באו ממקור דומה, הוא חשש שאנחנו הופכים ליצורים אנליטיים ורציונאליים באופן קיצוני ומאבדים את החוויה הרב חושית שאפיינה את החברה האוראלית הקדומה וחיונית לשרידותנו.  לפיכך, הוא שמח מאד על הרדיו והטלוויזיה שהחזירו למשחק את חוש השמיעה ואת התמונות הנעות. 

בתקופתו של מקלוהן נראה היה שהכתיבה היא לגמרי פאסה, אך מי שהשיב את הכתיבה למרכז הקונצנזוס היה עידן המחשב. ההתכתבות מעל גבי האינטרנט עוד בשנות השמונים טרום עידן הגרפיקה המשוכללת, עוררה תקוות רבות בקרב חובבי הכתיבה שזה יהיה המדיום שיחזיר עטרה ליושנה. אך מהר מאד הסתבר שהכתיבה של עידן המחשב היא לא אותה כתיבה שאנחנו מכירים. כבר בראשית שנות ה-90 כשהאינטרנט החל להפוך מסחרי, כתבו חוקרים בעלי שם עולמי כמו דיוויד קריסטל, נעמי ברון ומנחתי היקרה ברנדה דנט, על ייחודה של הכתיבה ברשת וניתחו את האופן בו היא משלבת מאפייני כתיבה ומאפייני דיבור לכדי יציר כלאיים חדש. 

שוב הכתיבה אינה ניתנת להפרדה מהדיבור, כאשר היא משמשת אותנו באינטרנט כתחליף לדיבור ונוספות לה קונבנציות משחקיות מעולם הדיבור ואף מעולם שפת הגוף: 🙂 במקום חיוך, כתיבה באותיות גדולות ועם הרבה סימני קריאה במקום צעקה ועוד. בכתיבה זו שיבושי מילים וטעויות דקדוק הפכו לקונבנציות של דיבור אינטרנטי ואי אפשר היה עוד לשפוט את הכתיבה על פי קונבנציות כתב מסורתיות. כשהכתיבה משמשת גם כדיבור, הציפיות שלנו ממנה אחרות והיחס שלנו לשגיאות משתנה. 

פמיניזם וקוד פתוח

אם כן, אנו מסיימים כרגע עידן של ריחוק מעצמנו ואנה פנינו? יש חוקרים שמתנגדים לתפיסה שהכתב מרחיק אותנו מעצמנו וטוענים שאינו משהו חיצוני לנו כלל. אני יכולה להבין את הטענה הזו במספר מובנים: במובן הגרפולוגי, שכן הכתב הוא שיקוף של פעילות מוחית שלנו, ובמובן של תכני הכתוב שעשויים להיות אישיים וקשורים אלינו רגשית. אך אני נוטה להסכים שהכתב עצמו כטכנולוגיה, הוא בעל פוטנציאל הרחקה, כאמור. זאת ועוד, קיימת טענה של רולאן בארת' במסה "ואריאציות על הכתיבה" (1973) שהכתב כלל לא נוצר על מנת להקל עלינו את התקשורת ולתמוך בדיבור אלא דווקא כדי להצפין ולהסתיר וליצור מעמדות: בראשיתו הכתב היה הרבה יותר אינטואיטיבי, אידיאוגרפי ופיקטוגראפי, כמו מערכות הכתב הסיניות והיפניות למשל. מערכת הכתב האטום היא קשה יותר והיא משאירה הרבה יותר אנשים מאחור ולא ברור מדוע הוצגה כטכנולוגיה מתקדמת יותר. כמו כן מעמדות ששלטו בכתיבה עשו מאמצים רבים כדי להצפין אותה ולהקשות על קריאתה. כתב החרטומים של מצרים לא בכדי נותר עד היום סמל למשהו בלתי קריא בעליל.

גם כללי הכתיבה, הפיסוק, הדקדוק ואוצר המילים, היו תמיד נתונים למו"מ וקובעו באופן המוכר לנו רק עם עלייתו של המעמד הבינוני במאה ה-19 שהפך את זה ל"נכון יותר" ומסמן של חינוך גבוה. העידן שלנו מהווה קריאת תיגר על ההירארכיות הלא טבעיות הללו. לתשומת לב כל המחרפים נפשם על הגנת השפה היפה: זה לא סמן לאינטליגנציה גבוהה, זה רק סמן מעמדי של יחסי כוחות עתיקים, אשר מתפרקים וכדאי להתחיל לראות מהי האלטרנטיבה ומה יהיו התנאים לאוריינות בעתיד. היו זמנים שבהם המשמעות של אוריינות הייתה לדעת לחתום את שמך בלבד. מה זה היום? 

זה אחד הדברים שאני בודקת בדוקטורט שלי. כשילדה כותבת ב"שגיאות כתיב גסות" אבל עושה שימוש במערכת כתב יצירתית שבה אות מוחלפת בתו מקלדת אחר הדומה דמיון גראפי לאות, או כשילדה שבקושי יודעת לכתוב יודעת כבר להשתמש בפוטושופ, לאיזה מן עידן אנחנו צועדים? זה מעניין אותי באמת כרגע מבלי לשפוט מה יותר ראוי, זו פשוט המציאות. גם בארת' חושב שהתמורות בכתיבה משקפות תמורות ומשברים בשיח, וכשהערכים ההומניסטים מתפוררים אפשר לראות, לדעתו, את המעבר מכתב חזרה לתמונות ולצלילים.

דרידה הגדיר את העידן שלנו כמתח בין שני עידני כתיבה: הוא ראה במחשב טכנולוגיה שמשמרת את הכתיבה הלוגוצנטרית-לינארית על-ידי הרחבת יכולת האינטגרציה שלה מחד, אך מאפשרת ערעור על איכויות הסובייקטיביות, ערך הרציונאליות והזהות הגברית, מאידך. מה הקשר לזהות גברית? ובכן מסתבר שכל האיכויות המוערכות של עידן הכתיבה מזוהות כאיכויות של אידיאולוגיה פטריארכאלית. 

והנה פרפראה לחובבי קוד פתוח: טכנולוגיות הכתב והדפוס הן המצאות של אליטה גברית אשר חוללו שינו יסודי במרחב הציבורי. מרחב זה הדיר נשים באותם זמנים, אך חוקרות פמיניסטיות אשר גילוי מחדש את הכתיבה הנשית בהיסטוריה של הדפוס, נתנו דעתן על כך, שעצם היצירה למטרות הפצה הומצאה מחדש דווקא בכתיבה הנשית. התפיסה הגברית של כתיבה הייתה כאקט פרטי שלא נחשף בפני איש עד להתהוות התוצר המוגמר, בעוד שנשים עבדו יחד על היצירות שלהן ולעיתים אף פרסמו באופן קולקטיבי. במובן הזה עידן הקוד הפתוח והכתיבה הקולקטיבית ברשת הם חלק מהתעוררותה של מערכת ערכים "נשית" בעולם, וכשאני אומרת "נשי" או "נקבי" אני מתכוונת לעולם מושגים שהוא מעבר למגדר האישי שלנו אלא לאלטרנטיבה לאידיאולוגיות פטריארכאליות.

כתיבה כנשימה במציאות סימבולית

אז באופן כללי, אם נסכם, הכתיבה שלנו נתפסת כיצירה חיצונית לנו, אנו מפרסמים אותה והיא שלנו אבל מנותקת מאיתנו, היא תוצר שלנו, היא פרסום.  וכאן אנו מגיעים לטענה החדשה שלי: לאור תפקודו השונה של הכתב באינטרנט כמערכת סימנים המייצגת גם את הדיבור, הוא מקרב אותנו אליו בצורה חדשה כאשר הוא הופך לגוף שלנו ברשת ולחומר המציאות הסימבולית שלנו עצמה. 

בשנות התשעים רווחו ברשת עולמות וירטואליים משחקיים שנקראו Moo ו-Mud שנבנו ונתחמו אך ורק בעזרת כתיבה תיאורית ואנשים שכתבו חיו ממש בתוך מציאות סימבולית שיצרו באמצעות הכתב שלהם. הנושא נחקר רבות בשנות ה-90 כשהדגש היה יותר על זהות המשתתפים ויחסי מציאות-אינטרנט מבלי לתת את הדעת למצב המיוחד שבו הכתיבה שעד כה תפסנו כאמצעי ליצירת תקשורת חיצונית לנו, פרסום, הופכת ליוצרת עולמות סימבוליים שאנו יכולים ממש לחיות בתוכם ולא רק בדמיון. בעולמות הוירטואליים של תקופת היוניקס ברשת, הכתב גם ייצג אותנו, היה ה"אווטאר" שלנו ברשת, וגם היווה את חומר ה"מציאות" (הוירטואלית) עצמו.

לכאורה, ברגע שהאינטרנט עבר לפס רחב והפך למולטימדיה, ולא היה עוד צורך לייצג באותה מערכת כתב גם את הקול וגם את שפת הגוף וגם לא להשתמש בה כדי ליצור מציאות, כי עכשיו יש מצלמת אינטרנט, מיקרופון ותוכנות גראפיות לממשקים השונים. ועדיין, ביישומים רבים הכתב ממשיך להיות כמו דיבור וחלק ניכר מהכתיבה אינו מקבל יחס של פרסום. מעטים הם  האנשים שמודעים לכך שהם מפרסמים לקהל הרחב בכל פעם שהם כותבים הודעה בפורום או פוסט בבלוג. הדבר בולט במיוחד אצל ילדים שהשימוש שלהם במדיום כל כך שונה מהמצופה, שאנחנו מתפתים לחשוב לפעמים שהם "מטנפים את הרשת בקשקושים חסרי משמעות" ואנו מקטרים שרמת היצירה באינטרנט התדרדרה. 

ובכן חברים, האינטרנט אינו מדיום של פרסום או של יצירה במובנה המסורתי. הוא בכלל לא עומד בקריטריונים של אמצעי תקשורת המונים על פי ההגדרה הקלאסית של צ'רלס רייט ואני בכלל לא בטוחה שההגדרה היא זו שראויה לתיקון כפי שטוענים כמה חוקרי תקשורת, אלא התפיסה שלנו. האינטרנט הוא תשתית, כמו חשמל, שעליה מתאפשרים יישומים רבים. חלקם מאפשרים כתיבה עיתונאית, חלקם כתיבה יצירתית, אבל יישומים רבים אחרים פשוט מאפשרים התנהלות במציאות, מדיבור עם חברים ועד שידוכים ותשלומי דוחות.

אז אם זה הרעיון בתשתית הזו, כל אחד זכאי לכתוב כפי שכל אחד זכאי לנשום. כל אדם זכאי לייצוג במציאות הזו והשיפוט לפי כללי כתיבה פשוט לא רלוונטי, כפי שאיננו שופטים אדם על שהוא לוקח נשימה ברחוב. אנשים אינם כותבים כי יש להם משהו מיוחד לומר לאומה, הם כותבים כי הם קיימים, כי הם רוצים להתייחס לעולם ורוצים שהעולם יתייחס אליהם, כי זו מערכת הנשימה של הקיום ברשת.

ג'יימס קארי, אחד מאבות חקר התקשורת כתרבות, כתב על כך שאנו לא מודעים לתרבות שלנו כפי שהדג אינו מודע למים סביבו ואנו חיים בתוך המציאות הסימבולית שאנו יוצרים. הדבר נכון מאד גם לגבי הרשת, אנחנו מנהלים כאן מציאות ממש, מנהלים שיחות, משתמשים בשירותים, זו רדוקציה בעייתית מאד להתייחס לכל פעילות שלנו כאן כאל פרסום פומבי ולכל האינטרנט כאל לוח מודעות או מאגר מידע אחד גדול. קארי עשה את האבחנה בין הגדרת התקשורת כהעברה של מידע לבין תקשורת כהתכנסות, כריטואל. סטיב ג'ונס, חוקר אינטרנט אמריקאי, השתמש באבחנה זו כדי להפנות את תשומת הלב של חוקרי האינטרנט לממד של קהילות וירטואליות ולנחיצותן של גישות מחקר שונות לתחום הזה, כי יש פה הרבה מעבר לסיפור של הפצת מידע או יצירה כתובה.

הכתיבה ברשת, אם כן, אינה רק מידע, יצירה שמתפרסמת וקוראת להערכה על פי קריטריונים של הפצה. הכתיבה ברשת היא ריטואל, היא מערכת יחסים. ולעיתים הדגש הוא בממד הזה בכלל. גם בז'אנר הכתיבה שמתאים יותר לכנותה יצירה אנו רואים את עקבותיו של הריטואל כיום: גם הכתיבה היצירתית או העיתונאית ברשת היא לא אקט לינארי חד פעמי מהיוצר אל הנמענים, אלא תוצר של מערכות יחסים שונות; מהעיתונאי שנאלץ להגיב לטוקבקים ועד הכותבים יחדיו את ויקיפדיה. 

בלוג הוא מקרה מעניין כי הוא כביכול יצירה מסוג יומן אישי ואנשים רבים כן כותבים בלוג בהתכוונות של פרסום לקהל הרחב. אבל דווקא אצל הילדים ניתן לראות את התפנית ואת השימוש בבלוג כסוג של עולם סימבולי, מרחב מחייה. כמו בעולמות ה-mud וה-moo בעידן היוניקס, הבלוג הופך לאווטאר, לייצוג של הגוף ברשת. ילדות מנהלות מערכות יחסים בין בלוגים, מעצבות אחת לשנייה תבניות וכפתורים כאילו הן משחקות בהחלפות של בגדים. כל נושא העיצוב בבלוג שהיה אמור להיות משני לכתיבה הפך לעיסוק ראשון במעלה בדור הזה.

בשבוע שעבר הצעת המחקר שלי לדוקטורט אושרה סופית ופתחתי במכרז בבלוג הדוקטורט שלי לאיתור מתנדבות למחקר. שתיים מהמתנדבות התייחסו לבלוג כאל גוף. אחת מהן כתבה: "אני אשמח לתרום את גופי, אופס, את בלוגי, למדע". התייחסות לבלוג כאל כתיבה יצירתית והערכתו בקני מידה אלו, מפספסת איפא את המהפכה האמיתית שמתרחשת מתחת לרדאר שלנו, כאשר נוצרת לנו עוד רמה של מציאות סימבולית שאנחנו משעתקים את הייצוגים שלנו לתוכה ויוצרים מציאות ותרבות חדשה. להתייחס לכל זה כאל סיפור של יצירה וכתיבה במושגים המסורתיים של זה, זה פספוס אדיר בעיני.

 

נ.ב  NRG ביקשו לפרסם את זה. נתתי. למה אני לא דורשת על זה (או על פרשות השבוע שלי) כסף? או שכל כך הפנמתי את עניין הנשימה ברשת שאני לא מבקשת כסף על זה שאני נושמת 🙂 או שכל כך הפנמתי את זה שאין סיכוי להתפרנס מכתיבה במדינה הזו, שאני כבר לא מנסה. מעניין איך ואם הדברים הללו קשורים…

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • גרי אפשטיין  On 3 בינואר 2006 at 10:27

    זה לא קשור ל"זה" וגם לא ל"זה".
    זה (לא "זה") קשור רק ל"זה".
    זה מה שאני חושב.

  • לי עברון-ועקנין  On 3 בינואר 2006 at 15:58

    למסה הפילוסופית.

  • ענת  On 3 בינואר 2006 at 16:40

    תוכלי לכתוב פה פרטיים כלליים של שעה ומיקום?

  • כרמל  On 3 בינואר 2006 at 22:28

    למחשב שלך עם המתג הימני של העכבר עליו. בכל מקרה זה ביום חמישי בין 19:00 ל-20:30 באולם קפלון באונ' ת"א.

  • אנגלמאכר  On 4 בינואר 2006 at 1:23

    כזהי יומיים לפני התרחשותו? כאילו שקבעו את זה השבוע.
    רוצה לבוא אבל לא יכול. אם היו מודיעים קודם…

  • חנן כהן  On 14 בינואר 2006 at 20:33

    צריך להיות פה משהו על מימד חדש לדיון בפער הדיגיטאלי והוא המימד הדורי, אבל עוד לא מתנסח לי.

    ובכל זאת משהו קטן. אנחנו הזקנים, עוד מתקופת הבי.בי.אסים מנסים כבר שנים להסביר לסביבה שלנו מה זה העניין הדיגיטאלי הזה. אני מנסה להסביר למבוגרים מה זה בלוגים ולמה כדאי להם. ואולי בכלל כדאי להמשיך לעשות בלי להסביר ולתת לזמן לעבור וזה פשוט יהיה כאן. בלי להתאמץ.

  • עומרון  On 14 בינואר 2006 at 21:47

    לא שאני חושב שלא, באמת אין לי מושג. אך אני מניח שיהירות היא תוצר משני של גדולה. עם זאת, גדולה אינה תוצר משני של יהירות.
    שיהיה בהצלחה.

    אני חייב לשתף אותך במשהו בו נזכרתי. לפני מספר שנים (1996) כתבתי לאשתי עבודה בקורס של ברנדה דנט (אל תגלי). אני לא זוכר את הנושא בדיוק – משהו על מרחבים וירטואליים. אני רק זוכר שהסיכום היה שמה שצפוי לקרות בעתיד (דאז) זה שיהיו מספר אתרים מרכזיים שיהוו את שער הכניסה לאינטרנט ומי שלא יתקיים דרכם או בתוכם לא יתקיים במרחב הציבורי. במידה מסוימת צדקתי. במידה מסוימת טעיתי.
    בכל מקרה, זו מסקנה שהייתי מאוד גאה בה אז – חשבתי שהיא מאוד מבריקה. בדיעבד אני מניח שגאון הדור לא הייתי.

    it is not the world that becomes a global village, it is rather the village that becomes global
    (מרשל מקלוהן, בערך)

  • כרמל  On 14 בינואר 2006 at 22:04

    אלא דווקא בתסכול, אז תחליף משקפיים פרשניות. אנשים שמתמחים בתחום לא קולטים את העניין הזה שאולי נראה לך ברור, אז אני שמחה שגם אתה גאון הדור והלוואי שעוד כמה היו "גאונים" כמונו כי הדבר הזה צריך להיות קומון סנס ולא ברור לי להמ קשה להסביר אותו אפילו למי שמחשיבים את עצמם כמומחים בזה.

  • אורן  On 14 בינואר 2006 at 22:33

    האם "הפקאצות המתבגרות" דרך בלוגים הוא עניין שקיים גם בחו"ל או שמא זו תופעה ישראלית בלבד?

    או במילים אחרות – עד כמה אוניברסלית הטענה שלך ?

  • כרמל  On 14 בינואר 2006 at 22:50

    בהמוניהן אפילו. זו השפעה של גלובליזציה יפנית לדעתי. הן אל זוכות עדיין לשתומת לב מקחרית כי כולם עוד מתלהבים מהבלוג כז'אנר עיתונאי או יומני. אבל הן רק דוגמא לטענה היותר רחבה שאני מנסה לטעון בפוסט הזה על ההבדל בין מציאות סימבולית לכתיבה פרסומית.

  • לי עברון-ועקנין  On 15 בינואר 2006 at 9:44

    החיים האחרים האלה באינטרנט תופסים מקום כל כך משמעותי בחיים שלי וגם של רבים אחרים שאני מכירה, ובאמת אני מרגישה צורך בדיבור רציני על זה, בחקירת העניין הזה. אז שתיתי את המאמר שלך בצמא… 🙂

  • אודי שרבני  On 15 בינואר 2006 at 12:25

    לגבי שחרור רשימה לאוויר
    זה לשכוח את הטלפון שלך בכוונה באוטו , ואז אחרי כמה ימים לבדוק מי צלצל

  • עומרון  On 15 בינואר 2006 at 16:28

    את לא באמת אוספת מקרי מחקר כמו שאת עושה וקוראת לזה מחקר אקדמי?
    אפילו בשיטות מחקר איכותיות זה עשוי להיחשב לשרלטנות.
    מה עם קצת דגימה, the good old fashioned way?

  • כרמל  On 15 בינואר 2006 at 16:49

    אצלי שעושה לך חשק "לחפש" אותי בכל מני צורות? אני לא פה כדי להתיימר לכלום, לא ביקשתי ביקורת מאף אחד, אני פשוט פה, נוכחת, כתיבה כנשימה דיגיטלית, זוכר? אתה לא חייב להכים איתי אבל לכולנו יש זכות קיום, אני בכלל שונאת להתווכח ולרוב אני לא כותבת כדי לפתוח דיונים פה, אם היה לי עניין בכך הייתי מנהלת פורום.

    אם יש לך השגות על שיטות המחקר שלי תפנה אותן לרשות לתלמידי מחקר של האוניברסיטה העיברית שאישרה אותן.
    אתה מוזמן לקרוא את הצעת המחקר היא נמצאת שם בטור השמאלי. אני אעקוב אחרי בלוגים של כ-50 מתנדבות והשאר יהיו בדגימה. אין בעיה עם מחקר על בסיס התנדבות באתנוגראפיה בקרב ילדים.

  • רז  On 16 בינואר 2006 at 16:51

    להכתיר ב-"כל אחד זכאי לכתוב כפי שכל אחד זכאי לנשום" (בשורה שאפשר להצמיד גם למערכת החינוך המודרנית, אם מוסיפים לפני המלה "לכתוב" את המלה "לקרוא" ביחד עם ו' החיבור). אולי הגדרה מדויקת יותר, לטעמי, תהיה "כל אחד זכאי לפרסם כפי שכל אחד זכאי לנשום". האינטרנט אולי לא הרג את מוסדות ההוצאה לאור והעריכה, אבל אין ספק שבעידן שלו הם הרבה פחות רלבנטיים. ישנם גופי תקשורת גדולים מסורתיים שמנסים להכנס לאינטרנט, ישנם ניסיונות להקים גופי תקשורת גדולים חדשים שיצמחו מתוך האינטרנט, אבל אין ספק שהבשורה הגדולה של האינטרנט היא היכולת של כל גולש מהשורה להעלות לרשת מה שעולה על רוחו.
    אני זוכר, כשהצגת את המחקר שלך בכנס "מתקשרים" לפני שנה, שאלתי אותך אם את מחשיבה טורים אישיים בעיתונות הכתובה כסוג של בלוגים מוקדמים. ענית שלא. לדעתי, מה שיאיר לפיד (למשל) עשה במשך שנים בטורים שלו זה בדיוק מה שהבלוגרים עושים היום: להעלות על הנייר (או המסך) הגיגים שעוברים להם בראש. ההבדל הראשון הוא שלא צריך להיות הבן של טומי כדי לעשות את זה. ההבדל המהותי יותר הוא באופן התגובה: תגובות ליאיר לפיד נשלחו אל העורך שלו (שהיה יכול לבחור לא לפרסם אותן) ונפתחו במשפטים בסגנון: "יאיר לפיד בטורו מתאריך…". תגובות לבלוגר הן ישר אל הכותב, בלי תיווך.

  • כרמל  On 16 בינואר 2006 at 20:24

    שאני מדברת עליו, לראות את כל הסיפור הזה כסיפור של חופש הביטוי בכתב זה לנקוט עמדה לגבי זה ככתיבה. אני מנסה לטעון פה משהו אחר. עד עכשיו תפסנו כתיבה ככישור טכני פונקציונאלי, אחר כך נכנסו הקשרים חברתיים תרבותיים טכנולוגיים, מוכנים לראות פה ממד של "תקשורת כהתכנסות" אבל לא ללכת עד הסוף עם זה שמדובר בעוד רמת ייצוג של המציאות שזו הדרך שבה פועלים בתוכה, נושמים, הולכים, איך שלא תקרא לזה. ההתכוונות אינה כתיבה עוד. לא צריך להוכיח כישורי כתיבה כדי שיהיה לך מקום ברשת. אז מה זה הרשת, אם כן?
    אגב תודה על הדיווידי אספתי אותו היום ואני כבר הולכת לצפות.

  • דחליל  On 19 בינואר 2006 at 21:15

    אך אין לי שום תובנות לחלוק היום.

  • נטע  On 21 בינואר 2006 at 12:05

    מאוד מעניין ומעורר מחשבה. האם הדוקטורט שלך נחשב לדוק' בתקשורת, בסוציולוגיה, באנתרופולוגיה או במחקר התרבות (כמה שהקטיגוריות האלה נראות מיושנות עכשיו!)?

  • כרמל  On 21 בינואר 2006 at 12:55

    הן פשוט מתלכדות בצורות חדשות. זה נחשב תקשורת, תקשורת ולימודי תרבות היום מצויים באותו בית דרך רעיון התקשורת כתרבות וזו גם ההצדקה לחקור זירות תקשורתיות בשיטות מחקר אנתרופולוגיות.

  • עומר  On 11 בפברואר 2006 at 1:14

    כן, נו, יופי. אז עכשיו כל אחד יכול לפרסם מה שבא לו, איך שבא לו, מתי שבא לו. כך אחד יכול לכתוב, כל אחד יכול לקרוא, כל אחד יכול להגיב, ובכלל, כולנו חיים בעולם סימביוטי ומאושר תמידית, רק בגלל שגם אנחנו יכולים לחלוק עם כל שאר העולם את זה שהיום קמנו בבוקר וצחצחנו שיניים.
    אלא שהאינטרנט, וקצת חבל שלא התייחסת לזה, מכרסם לאט לאט את איכות הכתיבה. אין עריכה, אין פיסוק, אין עברית. אין תחביר, יש שגיאות כתיב, יש הרבה טקסטים שהמילים "לא ראוי לפרסום" היה ממש בגדר מחמאה בשבילם.

    האינטרנט, כמו כל במה כתובה אחרת, הוא כוח. הוא יכול להיות כוח להמונים, כמו שהוא היום, או שהוא יכול להיות כוח של מי שעבר סינון קפדני, כמו בעיתונים. לא כולם, כך אני סבור, יודעים להשתמש בכוח הזה כמו שצריך, וגם על כך צריך לתת את הדעת.

    אני לא בטוח מה אני מנסה להגיד כאן. אני באמת האחרון שיעיר משהו על מבנה תחבירי של מישהו. אלא שבעידן של היום מסתובב שם כל כך הרבה זבל, עד שגם טקסט בינוני מספיק לנו.

    כן, יש שם כותבים נהדרים בחוץ, והאינטרנט הוא במה נהדרת בשבילם. רק, איך לומר, הילדה בת ה-16
    שכותבת שהיום היא גילתה שהיא ממש "מאאואבת" בחבר שלה קצת מסתירה לי אותם.

  • סחבק  On 27 בפברואר 2006 at 9:31

    את כותבת: "כל אחד זכאי לכתוב כפי שכל אחד זכאי לנשום. כל אדם זכאי לייצוג במציאות הזו והשיפוט לפי כללי כתיבה פשוט לא רלוונטי, כפי שאיננו שופטים אדם על שהוא לוקח נשימה ברחוב."

    אז נכון שאני לא אשפוט מישהו על העבודה זהוא נושם, אבל האנלוגיה היא לא מדויקת לדעתי.

    אני כמובן לא אשפוט מישהו על העבודה שהוא נושם, אבל ללא ספק תהיה מידה מסוימת של שיפוט על פי הלבוש שלו.
    ואם אני מציג את עצמי באינטרנט דרך הכתיבה שלי – כך אני מציג את עצמי לעולם. כך אני מתלבש, כך אני מדבר בעולם האמיתי. וככה שופטים אותי האנשים שסביבי.

    אם אני מדבר לא ברור, מגמגם, בולע מילים, עם ש' שורקת ועוד כהנה וכהנה סגנונות דיבור שונים, זה משפיע על איך שהסביבה תופסת אותי. באותה מידה הכתיבה שלי תשפיע על איך שהסביבה האינטרנטית שלי תתפוס אותי (או את היצוג האינטרנטי שלי).

    – סחבק

  • סחבק  On 27 בפברואר 2006 at 9:32

    עבודה = עובדה.
    זהוא = שהוא

    אפרופו מציג את עצמי, ככה זה כשממהרים.

  • אנה  On 1 במרץ 2006 at 3:07

    אני מאוד מסכימה עם התיאוריה שהצגת ושמחה שנתקלתי במאמר הזה, אני עצמי חושבת ככה כבר המון זמן. אני חושבת שהקושי "בשכנוע" אופי התיאוריה נובע פשוט מן העובדה שיש בה מרכיב מוקשה של הפשטה, כאילו שצריך לצייר ציור תלת ממדי כדי להמחיש ממש את עניין המציאות הייצוגית הנוספת, האלטרנטיבית.

    אני קלטתי את מהות המציאות הייצוגית ברשת, את תחושת מציאות הזו, שבעיני היא המשמעות האמיתית של הרשת, (ולא שאני מחבבת אותה את המציאות הזו האמת, יש בה משהו מרתיע בעיני),
    בעקבות התנסות בפורום כלשהו. אז עלה בדעתי שבעצם הפורום – המגרש הזה שבו התכנסו החברים המשתתפים – הוא למעשה רצף של מין מציאות מקבילה לזו שמחוץ לרשת; כלומר ובנוסף, שאותו מגרש הוא מין מרחב דימויים, שבו כל דימוי, הוא הייצוג הכתוב של האדם המשתתף, שאותו הוא בורא ומעצב, ושמתחבר אל עצמו המקורי, הגופי, הגופני, כלומר אל בעל הגוף שחי מחוץ לרשת, כלומר שזו בעצם מהות 'הוירטואלי'.

    לכל דבר הייתה משמעות סימבולית ואף מעבר לזה: למשל לעיצוב העמוד, הדף, הייתה גם משמעות חושית על המשתתף: לכן עיצוב הדף כל כך חשוב. כל פורמט יוצר 'מצב רוח' שונה, לכל תו גרפי יש משמעות בעיצוב "המגרש", הפומרט מעצב את המגרש. וכך הלאה. ואפשר היה לראות כיצד חוקי המרחב משתלטים על "התודעה הגולשת". כיצד הם מתקבעים ונוצרים במהלך ה"משחק". ולראות כיצד מתפתחים היחסים בין הייצוגים.

    "הבעיה" היא שרוב הגולשים מתייחסים לייצוג שלהם בערך כמו שאדם מתייחס לאבר מגופו. אני אומרת בעיה, משום שזה ה"מכשול" בדרך להבנת המדיום. אני חושבת צריך מידה מסויימת של יכולת אינטרוספקטיבית (אינטרוספקציה) כדי להבין את מה שאת מנסה להסביר. לכן דיברתי על הפשטה והמחשה קודם לכן.

    ועוד. חשבתי על זה די הרבה ומצאתי שאפשר לערוך ניתוח סמיוטי של "הסימנים הכתובים", ששונים מין "הכתיבה הרגילה" ובאופן כזה שניתן לנתח את הדמות המשתתפת, כלומר את הייצוג. אני לא מתכוונת רק לסימני הרשת האופייניים ולמשמעות הסוציולוגית אנתרו', אלא להבנת 'הנשימה' של הכתוב, כלומר הבנת הייצוג, הדרך שבה הוא מבטא את עצמו במשפטים שהוא מציג על המסך; כלומר שניתן לזהות מרכיבים פסיכולגיים של הייצוג, המוצג על המסך. משום לדעתי נוצר ברשת מצב שבו הכתיבה היא מין סינטזה, בין דיבור ספונטי לבין הכתיבה המודעת. הכותב "הרגיל" – שלא ברשת – כותב כתיבה מודעת (עד כמה שניתן להיות מודע בלי להכנס להגדרת 'מודע'). גם אם מדובר נניח ביומן מגירה, הרי שהוא 'מודע' לעצם הכתיבה, אותה הוא כותב לעצמו, כלומר שהוא אינו נמצא במצב של דו-שיח עם זולת כלשהו, ולכן עומד לרשותו מרווח זמן המאפשר לו לתכנן את דבריו. אם הוא כותב יומן למגירה מידת מודעתו ל'קהל' אפסית. אבל אפס מודעות לקהל אינה מייתרת את מודעתו לעצמו, כלומר לגבולות שקיימים בינו לבין עצמו באשר למה שהוא יכול, מרשה לעצמו, או אוסר על עצמו וכו' להעלות על הכתב. ברשת, גם אם מדובר בפורום ולא בצ'ט – שם בגלל מהירות התגובה הנדרשת, המרכיב הספונטני הרבה יותר גדול – מידת ההזדהות של הכותב עם המתרחש על המסך – הזדהות המקבילה למשל לזו של צופה עם המתרחש על מסך הקולנוע הטלביזיה, כלומר שברשת קיים המרכיב "הבולע" את תשומת ליבו של הצופה, כלומר שהוא חש את עצמו "כאילו" שהוא "שם" בתוך אתר ההתרחשות ולכן רגשית הוא כאילו בחלקו "שם", בהבדל אחד שבקולנוע או בטלביזיה הוא לא נוטל חלק בהתרחשות המוקרנת לפניו בעוד שברשת כן – כלומר, שגם בפורום הרווח שבין שני מצבי "צבירה" אלה, ספונטני ומודע, כמו מייצר סימני היכר השונים מאיפיוני הכתיבה הרגילה.
    המרכיב הספונטני הגדול הקיים ברשת מאפשר כאילו קריאת רצפים של תת-מודע, והם מעניקים מעין תמונת של תת-מודע קולקטיבי. המודעות לקהל, אפילו הקטנה ביותר, שיש לה כן איזו השפעה, מתקזזת על ידי השפעת האנונימיות, שמורידה אחריות מעל הייצוג ומשלימה את החסר, בכל מה שקשור לתחושת השחרור, בכך שהיא מעניקה את תחושת החירות שהוא מפיק ממנה.

    גם אני חושבת שיש הבדל עצום בין בלוגים לבין פורומים. אני חושבת שהמרחב הפורומי הרבה יותר מפוּנטז, כלומר שלדמיון יש הרבה יותר עבודה בפורום, בכל מה שקשור לבניית דימויו של הזולת הייצוגי שמולי, וגם בעיצובו של זה שלי, כלומר שעל הדימיון למלא הרבה "חורים", "חורים" של העדר ממשות גרפית שאינה מילים; לעומת הבלוגים שמאוד מעוצבים, בהשוואה לפורומים, הן גרפית והן ציורית, עיצוב שמתווסף ותומך בבניית הדימוי הייצוגי. לכן הביטוי של הייצוגים בפורום בא לידי ביטוי בעוצמה הרבה יותר גדולה לפי התחושה שלי אבל זה רק רושם ומאוד יכול להיות שאני טועה כי אני לא בקיאה מספיק וגם מפני שאת המסקנות שלי בניתי על פי אותה חויה שהייתה לי אז. באופן ציורי הפורומים נראים לי כמו מגרשי משחק רבי משתתפים ואילו הבלוגים כשורה של בתים, בכל בית גר ייצוג, ובעלי הבתים עורכים ביקורים זה אצל זה וראיתי גם שלפמעים נהייות מסיבות.

    העניין הוא וזה מפתיע לדעתי שלא התייחסת למרכיב האנונימיות שהוא מרכיב נורא דומיננטי ברשת, לדעתי יש לו השפעה אדירה עצומה ואפילו מרחיקת לכת, גם על אופי הייצוג ודרך בריאת המדיומיים הייצוגיים וגם על אופי מערכות היחסים המתפתחים וגם כמובן, על מוּסר הרשת, המתפתח במציאות הייצוגית. אני חושבת שמתפתח כאן מוסר קצת שונה. כלומר, אם אני מתייחסת למציאות הרשת הייצוגית כסוג של מוטציה ייצוגית של האדם, וככה אני מתייחסת לזה באמת, משום שאני לא רואה ברשת כפי שאמרת עוד סוג של "תקשורת המונים", וגם לא עוד סוג של "טלפון" כלומר אמצעי תקשורת, כלומר זה לא רק זה, אלא גם זה, ובעיקר סוג של מציאות מקבילה; כלומר, שמדובר במין מוטציה של "צורות יחסים", ומשום כך המוסר הוא המרכיב החשוב ביותר לבחינה במציאות זו. זאת בהנחה שהמרכיב האנונימי ימשיך להיות דומיננטי באותה מידה שהוא היום. אפשר שהדורות הבאים כבר יזנחו את האנונימיות ולא ירגישו שהיא בכלל נחוצה להם.

    ובהצלחה במחקר

  • כרמל  On 1 במרץ 2006 at 10:31

    לאנונימיות היא שמדובר בתופעה הולכת ונעלמת. הנוער לא מעוניין עוד באנונימיות ולא מנצל אותה, הרשת הולכת לקראת זיהוי והזדהות, תמונה, קול, וידיאו, זה המרכיב שאיפשר הרבה מאד דברים וכבר לא עושים בו שימוש, זה מאד אנאכרוניסטי להיות אנונימי ברשת בקרב הנוער היום. אני כבר מסתכלת קדימה….

  • פיגו פנתר  On 17 במרץ 2006 at 19:05

    זווית הראיה בה את בוחנת את התופעה התרבותית הזו מאוד צרה וכוללנית . באותה מידה ניתן היה לטעון כי הבלוג הוא דווקא טיפולוגיה של יצירה סיפרותית מודרנית, לא חסר כאלה בלוגים.
    הספקטרום התוכני בבלגייה כל כך עשיר.

  • VRider  On 18 במרץ 2006 at 21:15

    בהקשר לכך, ישנה התפתחות מעניינת הקשורה בחקר ההיבט הסוציולוגי והקוגניטיבי של התגיות.
    Social Interaction & Conceptual Transmission with Tags

    עוד פרטים כאן:
    http://www.dex.co.il/view.php?t=12960

  • רפאל  On 23 באוקטובר 2006 at 19:43

    האם העובדה שכל מה שנכתב באינטרנט נשמר (וכאן אני לא מתייחס לתוכנות המסרים המידיים כאינטרנט) לא משנה את ההסתכלות על הטקסט? בהחלט יכול להיות שכאשר הבלוג מועלה בפעם הראשונה יש לו שימוש אינטימי כחלק ממערכת יחסים, אך מה משמעותו שנה אחר כך, כאשר הוא עדיין נגיש רק כעדות למערכת יחסים שהתקיימה בעבר?

%d בלוגרים אהבו את זה: