"מיהו יהודי?" – גרסת הנסיך הקטן

46 צעירים יהודיים מ-13 מדינות התכנסו בקייפטאון לשבוע שכולו לימוד טקסטים ופילוסופיה יהודית עם טובי המרצים בתחום בארץ ובעולם. שני החברים המרשימים ביותר שפתחו את ליבם של כולם היו דניאל וקרולין/שירה. דניאל בן ה-24 הוא סטודנט להנדסת מכונות באוניברסיטת טרונדהיים שבנורווגיה, במקור מאוסלו. בטרונדהיים קיימות רק 9 משפחות יהודיות והגישה שלהן לידע על היהדות מוגבל מאד. דניאל שהגיע מאוסלו נחשב אוטומאטית לידען ועד מהרה נתבקש ללמד את הילדים בימי ראשון על ערכים יהודיים, להעביר טקס יום כיפור ואז טקס הלוויה… הדברים היחידים שהוא עוד לא עשה שם זה לשחוט ולמהול. בגיל 24 מצא עצמו בתפקיד "רב" קהילה כשמקור המידע המרכזי שלו הוא האינטרנט. סיפורו נגע לליבנו וכולנו הבטחנו לשלוח לו חומרים ולעזור לו בתכנים והלכות.

קרולין שייכת לשבט בני מנשה שהתגלו בצפון מזרח הודו. מתוך 200 אלף איש שטוענים לכתר, רק 4000 מתנסים בקיום מצוות וקרולין נאבקת למען הנשים והילדים שאין להם כל הדרכה או חינוך בתחום. הכישרון והאהבה של קרולין היא השירה ולכן בחרה לעצמה גם את השם העברי, שירה. היא לא מבינה מילה בעברית אבל יודעת לשיר עשרות תפילות יפיפיות בשפה שלנו ומצליחה לרגש ולחבר לעומק גם את מי שמבין כל מילה. (אפשר לצפות כאן בקליפ קצר שעשיתי לה במצלמה הדיגיטאלית עם השיר "שישה ימים ברא עולם" בתנאי שסובלים פרסומת וידיאו קצרה בראשית הקטע).

הנושא הרשמי של הסמינר היה היהדות וה"אחר" אבל כבר בדיון הראשון הוחלט שאנחנו לא מסוגלים להגדיר אחר לנו כשאנחנו לא בטוחים מה מאחד אותנו, ואנו הופכים חלקים בנו ל"אחרים". מה מגדיר אותנו? מה מאחד אותנו? האם היהדות היא משהו גנטי שאתה נולד איתו ורק גיור אורתודוכסי מפרך יצליח למלא את החלל בדנ"א שלך, או שמא זוהי דרך רוחנית שמוגדרת ע"י קשר מסוים להלכה ולתורה? לשאול מה זאת יהדות בקרבנו זה כמו לשאול מה זאת אהבה בעינינו. זה רגש? חוש? פרספקטיבה? מסגרת? מטרה? אנו אנשים שונים כל כך, האם היהדות היא רק תחום שלכולנו יש עניין בו, כמו תחביב משותף?

כתם לידה: קשות עורף

הקהילה היהודית של דרום אפריקה מוגדרת כאורתודוכסית מבחינה דתית. זה לא משנה שאתה לא שומר שבת או כשרות אבל אתה אורתודוכסי בשיוך הסוציולוגי שלך. גרג, נציגם של 10% הרפורמים בפורום הזה, היה הרבה יותר קרוב לדת מבחינה רוחנית אבל התיוג הרפורמי שלו הפך אותו לזר ושונה. היילי, תאומתה הדרום אפריקאית של סנדי בר, היא בת לאימא ממקור קפריסאי שהתגיירה גיור רפורמי אך אדוקה במצוותיה הרבה יותר מהאב היהודי מלידה. היילי ואחיותיה נשמו יהדות הלכתית מילדות, למדו בבית ספר יהודי ולא הכירו דבר אחר מלבד יהדות, כשפתאום אמרו להן שהן בכלל לא נחשבות יהודיות ולא מתקבלות בקהל הקדוש הזה. בגיל 22 היילי בחרה לפתוח בהליך של גיור אורתודוכסי, רק כדי להתקבל על ידי המערכת שהיא שייכת לה מינקות.

זו הייתה הפעם הראשונה שנכחתי בפורום מגוון כל כך של קיבוץ גלויות וכל הזמן ריחפה מעלי החידה של "מי הוא יהודי" ובמה זה באמת משתקף. צ'רלס מלונדון (בעל דימיון פיזי מפתיע לנסיך, אגב…) ונעמי מדנמרק היו הפרטנרים האהובים עלי לסדנאות הטקסטים היהודיים – יצורים חילוניים רציונאליים שבאים מעולמות של שיווק ועסקים, עם תודעת שוויון ומוסר גבוהה – הם הזכירו לי את האזרח הצפון תל אביבי הממוצע, רק שמתוקף חייהם בגלות הם נאלצים להתמודד עם מקומה של הזהות היהודית בחיים שלהם. לנו יש את הלוקסוס לא להתעסק עם זה רק בגלל שאנחנו שוחים בתוך זה כמו דג שלא עסוק במים הזורמים סביבו. לנו מותר לבעוט בזה רק בגלל שאין ספק שזה שלנו.

צ'רלס ונעמי לא החמיצו אף הזדמנות לתקוף את הטקסטים של החכמה העברית אך לא היה להם שום הסבר מספק לעצמם ולנו, מדוע הם חלק מהפורום הזה בכלל. זה ממש עצבן אותם שאכפת להם כל כך ממשהו שלא מסתדר להם רציונאלית. אהבתי מאד את שני "קשי העורף" האלו שעשו חיים קשים לכל המרצים. באופן אירוני, הם היו כל כך "יהודים": קשות העורף הזו היא התיאור הראשון של עם ישראל כקהילה בצאתה ממצרים ועל זה הם נבחרו לקבל את התורה, זה עם שיעשה לך את המוות לפני שתצליח לשנות את דעתו/דתו גם אם הוא לא מבין מדוע הוא אוחז בה. זה שווה ערך לכתם הלידה של העם הזה, ממש סימן זיהוי: יהודי הוא מי שיתווכח איתך שעות על "מיהו יהודי" ויצליח לקטול כל תשובה אפשרית.

אמרה עממית מפורסמת אומרת שיהודי יכול לשנוא את אלוהים, לכעוס עליו, לכפור בו אבל הוא לא יכול להתעלם ממנו. ישנו זרם בסיפורי החסידים שהולך על נרטיב שבו גם כאשר יהודי שובר את הכלים וחוטא בגרוע ביותר, חבויה שם הזדמנות למצווה גדולה. גרג חלק עמנו סיפור אישי שנשמע כלקוח מהספרות הזו ממש: לפני כמה שנים בערב יום הכיפורים, הוא רב מריבה גדולה עם אביו ובמקום ללכת עמו לבית הכנסת, הוא השליך את הטלית והסידור לאוטו ופשוט נסע, באמצע יום כיפור, על הכביש המהיר מחוץ לעיר לכיוון שום מקום.

כשכעסו החל להירגע הוא מצא עצמו נוסע בכביש צדדי נטוש המהווה כניסה לבית קברות. השמש כבר שקעה והאווירה במקום הייתה כשל סרט אימה הוליוודי סוג ז'. גרג החל לפחד ורגשות אשם על המריבה והנסיעה ביום כיפור מלאו אותו, אך במקום לעשות פרסה ולחזור הביתה הוא מצא עצמו נוהג לתוך בית הקברות. הפחד שלו הלך וגבר, והוא עצר את האוטו, שם עליו את הטלית והחל לומר פסוקי תהילים מהסידור. הרוח שרקה ודמיונו החל לתעתע בו. הוא חש צורך עז לומר קדיש אך מהלחץ לא הצליח למצוא אותו בסידור והלחץ עליו גבר מבפנים, לומר קדיש ברגע זה. הוא החל למלמל "יתגדל ויתקדש…" ולא זכר את ההמשך, ואז לטענתו, כאילו שמע את ההמשך מהרוח ששרקה באוזניו "שמי רבא"…

לבסוף הוא מצא קדיש בסידור ואמר אותו, ובסיום הקדיש, חש משב חזק של רוח פתאומית כנגד חזהו. במהירות הוא נטל את ההגה, הסתובב ועף החוצה מהמקום. חודשים רבים אחר כך הוא סיפר על כך בדחילו ורחימו לרבי של חב"ד שאצלו בא ללמוד קצת תניא, והרבי אמר לו שהוא עשה מצווה גדולה ואמר קדיש על נשמות שלא אמרו עליהן קדיש והן לא יכלו להשתחרר מהעולם הזה, כך שכנראה משב הרוח בחזה היה האופן בו נשמות אלו שוחררו ועלו לעולמות עליונים בעזרתו.

האחרת

אמרה עממית אומרת שהיכן שיש שני יהודים יש שלושה בתי כנסת. נדמה שהיהדות היא סוג של Community of those who have nothing in common, לפחות למראית עין. אך הדברים החשובים, כמו שאמר הנסיך הקטן, הם תמיד סמויים מהעין הבוחנת והמנתחת. באמצעים של דיון לא הצלחנו להתקדם במענה על השאלה מה מאחד אותנו, אך בשבת שעשינו יחד, התרחש משהו מעבר למילים: התכנסנו לתפילת שישי בשקיעה תחת כיפת השמיים בנוף המדהים. מי שהוביל את התפילה החל לשיר חלק ממנה ואני זיהיתי את המנגינה המסורתית ממספר פעמים שהתארחתי בבית כנסת ירושלמי של אורתודוכסים מודרניים, ופתאום נראה היה שכולם הכירו את המנגינה הזו. גם אנשים שלא התפללו בחייהם, כולם שרו, כולם ידעו משהו. הבטתי סביב ועמדו לי דמעות בעיניים, האנרגיה הייתה כל כך גבוהה והרגשתי מאוחדת עם כל מי שעמד שם וכולנו היינו מאוחדים עם כל כך הרבה אנשים נוספים שעמדו ועשו זאת באותו הזמן בעשרות אלפי מקומות שונים בעולם. פתאום הבנתי בדיוק מה זו "כנסת ישראל".

אפשר לנסות לפרוט את זה ולנבור בזה בלי סוף, אבל בסופו של דבר מה שמאחד אותנו הוא החוויה של הריטואל, כשאנחנו מסכימים להיכנס למבנה השמור הזה, אנחנו מתחברים לשורשים המשותפים שלנו. אלנה, במקור ממוסקבה, דוקטורנטית באוקספורד המתמחה בשפה היידית, פרצה בבכי בסיום התפילה וחייכתי אליה מתוך הנחה שגם היא חשה את החיבור הזה. ביום האחרון לסמינר מצאתי אותה משתזפת בבריכה בהפסקת הצהריים וניגשתי אליה עם בקשה לראיין אותה עבור פרויקט ל"מסע אחר"* שקשור לשבוע שלנו. היא הביטה בי בתסכול ואמרה "אין לך מה לראיין אותי על מנהיגות וזהות יהודית כי אני לא יהודייה". היססתי רגע ואז אמרתי "לנו זה לא משנה אם אימא שלך גיורת רפורמית או לא התגיירה כלל, כל זיקה ליהדות מתקבלת בפורום הזה, את כבר יודעת את זה".

אבל היא התעקשה "את לא מבינה. אני פשוט לא יהודיה. משום צד. אין לי שום קשר ליהדות. השבוע הזה הוא על היהדות והאחר, ואני פשוט האחר, אוקיי?". עכשיו כבר הייתי מבולבלת. "א—בל את חוקרת יידיש, לא? אם אין לך שום קשר ליהדות מה את עושה כאן?" כשהיא התחילה לדבר נראה היה שהיא מגוללת אבן גדולה מעל ליבה, סוד נורא שנשמר יותר מדי ימים. היא סיפרה לי שקיבלה את המידע על התוכנית וחשבה שמדובר במסגרת אקדמית שתתמוך בתחום המחקר שלה וכלל לא הבינה שזוהי מסגרת המיועדת ליהודים בלבד. כשהיא קלטה שכולם כאן יהודים היה מאוחר מדי והיא חשה כמו גנבת. במבט לאחור הבנתי מדוע היא בקושי דיברה כל השבוע וכלל לא שמענו על הקהילה שהיא מייצגת. כמה אירוני הדבר שהיא בחרה לפרוק את הכול דווקא בפני הישראלית שבחבורה. "בטוח יש בך משהו יהודי, אחרת אין הסבר לכך שעניין היידיש כל כך בנפשך. אני זוכרת איך בכית בתפילה, ראיתי שזה נוגע בך" אני מנסה לעודד אותה.

"בכיתי בתפילה כי מעולם לא חשתי כזו זרות, כל כך לא שייכת למשהו" היא צוחקת עם דמעות. "כל השבוע אתם מתווכחים מה מאחד אתכם, אז אני באמת לא יודעת מה זה, אבל יש שם משהו מאד חזק שגרם לי לחוש עד כמה אני לא אחת מכם". לפעמים האחר הוא המורה של האני. כשאיננו יודעים מי אנחנו בדיוק, הוא עוזר לנו להבין זאת באמצעות המקומות שבהם הוא נוכרי לנו, מנוכר מהחוויה שלנו. אני לוקחת נשימה ושומעת את עצמי אומרת לה: "את לא סתם פה. אף אחד לא מיותר פה. הנשמה שלך יהודית. אולי היה פשוט מחסור בגופים רלוונטיים לשכן אותה".

* כן, קראתם נכון. "מסע אחר". מאז שפויר עורך אותו יש עם מי לדבר וזה אומר שסיפור האובליסק מאתיופיה שאני עוד חייבת לכם וכל סיפורי דרום אפריקה יגיעו אליכם בחתכים שונים מתישהו כלינקים מאתר "מסע אחר". כבר בגיליון אפריל תוכלו לקרוא על יציאת מצרים של דרום אפריקה או מה הקשר בין אפרטהייד, שואה ודובי ים – פרי עטי.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: