יציאת מצרים נוסח דרום אפריקה

מעבדות לתיירות

"גבירותיי ורבותי, ברוכים הבאים לסיור בכלא שאטה, שמי האני אבו-טיר ואני אהיה המדריך שלכם הבוקר. הייתי אסיר בכלא שאטה למשך עשר שנים בשל פעילותי בארגון החמאס, שעומד כיום מאחורי מפלגת השלטון בפלסטין ואני עדיין פעיל בו. האדון מדנמרק פה לידי שואל האם השתתפתי בפעולות טרור או שמא הוכנסתי לכלא רק בשל שייכותי הפוליטית. ובכן אדוני, עזרתי לתכנן כמה פיגועי התאבדות לא כל כך מוצלחים, כחמישים בני אדם נפצעו, אף אחד לא נהרג. בשעה הקרובה אנחנו נסייר במסדרונות הכלא, נתוודע לשגרה אשר ניהלה אותנו עד לפני תריסר שנים, ונקנח בדובדבן שבקצפת, ביקור בתאו של מוחמד דף. השמיכות הצה"ליות וסיר הלילה המקורי עדיין שם, לא נגענו. אגב, נהג המיניבוס התמהוני המזוקן שהסיע אתכם לכאן, הוא ש' מהשב"כ שעבד כאן כסוהר. בדרך חזרה תוכלו לשאול אותו, איך היו החיים כאן אז ואיך הם עכשיו."

האם המונולוג הזה תלוש מהמציאות? "המציאות" היא לעיתים רק מסגור מסוים של רצף האירועים ומסגורים יכולים להשתנות עם כל תזוזה ביחסי הכוחות. את התזכורת לכך אנחנו מקבלים בכל שנה בערב פסח, עת אנו משחזרים את המהפך מעבדות לחירות שעברנו במצרים. זמן רב לאחר מכן ולפני תריסר שנים בלבד, בקצה השני של יבשת אפריקה, התהפכה המציאות בן לילה, ממסגור של "אפרטהייד", למדינה דמוקרטית בהנהגתו של ארגון ה-ANC, אשר נחשב עד אז לארגון טרור. ב-11 לפברואר 2006 – היום בו חגג המשחרר והמנהיג האגדי של דרום אפריקה, נלסון מנדלה, 16 שנה לשחרורו מהכלא – הצטרפתי לקבוצת תיירים שביקרה באי רובן (Robben Island) אשר מול העיר קייפטאון. האי רובן הוא ה"אלקטרז" הפוליטי של דרום אפריקה: 20 אחוז מחברי הפרלמנט המכהן של דרום אפריקה הם אסירים לשעבר באי רובן וגם מנדלה בילה בו את רוב שנות הכלא שלו. 

לאטילו מאבאסו בפתח תאו של מנדלה

אזרחי דרום אפריקה עדיין מעכלים את השלכותיה של ההתהפכות האידיאולוגית הזו ומרביתם אינם חשים בנוח עם אופן ההפעלה של מתקן הכליאה המפורסם שהפך לאתר תיירות פופולארי ועם הנרטיב המוצג בו.

המונולוג הבא דווקא התרחש במציאות: "גבירותיי ורבותי, ברוכים הבאים לאי רובן, שמי לאטילו מאבאסו ואני אהיה המדריך שלכם הבוקר. הייתי אסיר כאן למשך עשר שנים בשל פעילותי ב-ANC, ארגון המהווה את המפלגה השלטת כיום בדרום אפריקה ואני ממשיך להיות פעיל בה. הייתי בין האחרונים ששוחררו מכאן במאי 1991.

האדון מדנמרק שואל האם נכלאתי בשל השתייכותי הפוליטית בלבד. ובכן לא. השתתפתי בתכנון ובביצועו של פיצוץ במטה של משרד ההגנה. אף אחד לא נהרג, רק 57 בני אדם נפצעו. בשעה הקרובה נסייר בחלקיו השונים של האי ונתוודע למציאות הקשה שהייתה מנת חלקנו. את סיורנו נקנח בבנין הראשי של הכלא שם נבקר בתא מספר 5 שבו התגורר נלסון מנדלה, שנותר בדיוק כפי שהיה.

המעבורת שהביאה אתכם לאי פועלת מזה 30 שנה באותו קו ובעבר נהגה להביא לכאן אסירים. הקפטן המזוקן שנוהג בה עבד כאן כסוהר. בדרך חזרה תוכלו לשאול אותו איך היו החיים כאן אז ואיך הם עכשיו".

מקורבנות לאחריות

הארכיטקטורה של האי רובן – שהאסיר הפוליטי הראשון נכלא בו כבר בשנת 1658 – מאופיינת בקסרקטינים נטושים שקירותיהם המתקלפים משרים אווירה עגומה של בסיס צבאי נטוש בנגב. איש אינו בא לכאן בשביל הנוף, לכאן באים בשביל הסיפורים האישיים, כדי לפגוש את האנשים שחצבו מערות בסלעי הגיר של האי לצד מנדלה, שיודעים לספר כיצד הסביבה הטבעית המזיקה הזו גרמה לפגיעה בעינו ועד היום הוא רגיש לפלאשים של מצלמות. הם באים לשמוע על התנהגותו האצילית של מנדלה וכיצד מעולם לא התכופף בפני הסוהרים, ועל הפעם שבה טמנו לו מלכודת וניסו לפתות אותו לברוח ממאסר כדי לירות בו. כל דרום אפריקאי שתשאלו יטען שהמציאות קושטה קצת באלמנטים הרואיים וחודדה יתר על המידה עבור התיירים. יש שישבעו שאף אחד אינו יודע באיזה תא מנדלה היה באמת, והתא המפורסם נבחר בעצם באקראי. 

ועדיין, ככל שהסיור נמשך וסיפוריו של מאבאסו מתארכים, קשה יותר להבין, איך הפכה דרום אפריקה בן לילה, כמעט ללא שפיכות דמים, למדינה שהיא היום. "התרגשתי מאד לקראת הביקור הצפוי של אבא שלי, אך בבוקר אחד הסוהרים הודיע לי שהביקור בוטל" מספר מאבאסו. "הסתבר שאנשי המשטרה החשאית ביקרו אצל אבי לילה לפני כן וירו בו למוות, ככה, בלי סיבה. עם תום משטר האפרטהייד, אפשר השלטון החדש לאנשים להמשיך בחייהם תמורת וידוי על פשעיהם והבעת חרטה. האנשים שירו באבי התייצבו לטקס כזה של הודאה והביעו חרטה והיום הם מנהלי חברות ביוהנסבורג". מאבאסו ממתין לצקצוקי הלשון של התיירים וממשיך לנקודת הציון הבאה. 

בסיפור יציאת מצרים, שנייה אחרי קריעת ים סוף, אלוהים לא מבזבז זמן וישר מנחית פקודה: אם אי פעם תיקחו לכם עבדים, תזכרו לשחרר אותם בשנה השביעית, ותנהגו איתם בכבוד וכבדו את הזכויות והחופשות שלהם, כי אתם יודעים מה זה להיות עבדים. המסר של האלוהות הוא לשבור את הדפוס שבו הקורבן הופך למתעלל כשידו על העליונה. על הקורבן לקחת אחריות ולגלות גדלות נפש, להתגבר על הרצון הפשוט לנקמה. השחרור האמיתי אינו השחרור מהכובש אלא מהמלכוד של הקורבן שהופך להיות כל מה שהוא התנגד אליו ובכך נותר משועבד גם כשהנסיבות משתנות. נלסון מנדלה הוא איש רוח וחזון שהבין את המסר הזה, והאוכלוסייה הלבנה שלא מיהרה לברוח לאוסטרליה וניו זילנד, הופתעה לגלות שהקערה לא התהפכה על פיה כאשר התחלף השלטון. הסוד של דרום אפריקה טמון במדיניות שמנדלה הוריש לה, בנחישות להשתחרר באמת, להתרכז בבניה ולא בהרס, לסלוח מבלי לשכוח, להתקיים במתח הזה שבין האסיר שהיה למדריך תיירים ובין הסוהר שהיה לאיש עסקים.

כדי לאחות את סדקיו של הלב השבור הזה, ממשלת דרום אפריקה מנסה לייצר מעמד ביניים שחור באמצעות חקיקה של אפליה מתקנת: מקומות עבודה מתבקשים לאזן את עצמם מבחינה דמוגרפית. על מנת לעמוד בתקנות, בעלי עור שחור מתקבלים לעבודה על פני מועמדים לבנים גם כאשר הם פחות מוכשרים לתפקיד. אחת התוצאות של מצב זה היא שעקב העסקת אנשים בעלי מיומנות מקצועית נמוכה, ירדה רמת השירותים במדינה בצורה ניכרת. מלבד זאת, חברות בשליטה שחורה (לפחות 51 אחוז שחורים) מקבלות הטבות ומועדפות במכרזים. האוכלוסייה הלבנה בולעת את התרופה המרה בסבלנות יחסית, על אף שבעלי עסקים לבנים מתקשים לקבל מכרזים או נאלצים למסור את השליטה בחברה שבנו במו ידיהם לשותפים שחורים. הצעירים הלבנים מתלוננים שאבותיהם אכלו בוסר ושיניהם קהות, אך הווליום של המרמור נמוך מאד. זיכרון האפרטהייד עדיין טרי וטעון מדי. ועד שישתנו פני המדינה במציאות פרדוכסלית שכזו, אין זה מפתיע לגלות את הקהילה היהודית, כיתר הקהילות, מנסה למצוא את מקומה ולכתוב מחדש את ההיסטוריה הלא רחוקה.

אפרופו אפרטהייד, שואה

דרום אפריקה היא אחד המקומות היחידים בעולם שהיהודים הגיעו אליו עם התושבים הלבנים הראשונים והשתתפו בהקמת המדינה. רבים מבני הקהילה הם ממוצא ליטאי ולטבי והם היגרו לדרום אפריקה לאחר השואה. זוהי אחת הקהילות היהודיות הגדולות והמבוססות ביותר מחוץ לישראל, והיא מקיימת מספר עצום של מוסדות אשר פועלים מתוך בנין אחד. הניהול הריכוזי, החזות האחידה של הקהילה, חופש הפעולה וההישגים של מוסדותיה החינוכיים מרשימים מאד, אך פורום מנהיגי הקהילה, המכונה בעברית "פורום השולחן" (The Board of Deputies), מתחזק מערכת יחסים שברירית מאד עם הממשל. ה-ANC מזדהה עם המאבק הפלסטיני ומבקר את ישראל מצד אחד, אך משתף פעולה בשמחה עם המוסדות הרוחניים והחינוכיים של היהדות המקומית מצד שני. כבעלת שיוך אורתודוכסי ציוני וזיקה גבוהה לישראל, הקהילה מתקשה להתמודד עם הפיצול הזה. מלבד זאת, הפצע הפתוח של האפרטהייד עדיין עומד בין הממשל ליהודים: הקהילה זכתה לביקורת קשה על כך שלא התנגדה מספיק למשטר האפרטהייד. 

"הטענה הנפוצה היא שהיהודים הרוויחו מכלכלת האפרטהייד אך זה לא נכון, בזמן שהיו עלינו סנקציות אי אפשר היה לעשות פה כלום, היום כולם מרוויחים הרבה יותר מזה שכל העולם משקיע כאן" אומר התעשיין המיליונר מנדל קפלן, אחת הדמויות הבולטות ביותר בקהילה היהודית ביוהנסבורג. אן האריס, משפטנית ומרצה למשפטים, אשתו של סיריל האריס, רב הקהילה לשעבר ומנהיג רוחני נערץ, מוכנה להודות בפה מלא שבזמן משטר האפרטהייד הקהילה היהודית הייתה שקטה מדי. "זה לא מה שהייתם מצפים מעם שעבר שואה".  אין זה מקרה שלפני חמש שנים הוקם במרכז העיר קייפטאון מוזיאון שואה במימונו של מנדל קפלן, ונלסון מנדלה הוזמן לגזור את הסרט האדום בפתיחתו.

הסרט המוקרן לקהל טרם הכניסה למוזיאון, מציג נרטיב מטריד ומסקרן לא פחות מחוויית הסיור באי רובן: הסרט

מנדל קפלן ואן האריס בהרצאה בפני מנהיגים יהודים צעירים בקייפטאון

אינו עוסק בשואה כלל, אלא בהתנגדותה של הקהילה היהודית לאפרטהייד, כאשר השואה משמשת הסבר לרגישותם של היהודים לאי צדק ובסיס להזדהות עם סבל קורבנות האפרטהייד. מנדלה מספר בסרט, שהאסירים באי רובן גמעו את יומנה של אנה פרנק ומציין שכנראה בגלל ההיסטוריה שלהם, היהודים רגישים לקיפוח.

הסרט עושה לנו הכרות עם ארבע דמויות הרואיות, שלושה עורכי דין ועיתונאי קומוניסט אחד, שהיו חברים של מנדלה בתחילת דרכו וסייעו ל-ANC: וולפי קודש (העיתונאי הקומוניסט) התגורר עם מנדלה בדירת רווקים במשך שנתיים בזמן שירד למחתרת, נט ברגמן עשה עם מנדלה את הסטאז' ואהב להיכנס יחד עימו בהתרסה למעלית שיועדה רק לאנשי הגזע הלבן, ואלבי זקס מתגאה בפציעה במסגרת סיוע פעיל ללוחמי השחרור של ה-ANC.

מנדלה, כוכב הסרט, ממשיך לדבר על הימים שבהם אף עורך דין לא הסכים לייצג את ענייני השחורים במדינה ועורכי דין יהודיים היו היחידים שלקחו על עצמם את התיקים הללו. נראה שמלחמתם האישית הכנה של קומץ יהודים הופכת כעת לנרטיב המאוחד של הקהילה כולה. ביציאה מהסרט אני פוגשת שוב את אן האריס ושואלת אותה על כך. "עזבי, זה אוסף של הגזמות", היא מניפה יד בביטול.  

הסרט, כדרכו של סרט, בחר בדמויות קיצוניות שלא ייצגו את הקהילה, אך גם הקהילה כקהילה לא טמנה ידה בצלחת, התמונה הייתה הרבה יותר מורכבת. בתי הספר היהודיים המקנים חינוך ברמה גבוהה מאד, פתחו את שעריהם בימי האפרטהייד לתלמידים שחורים, כאשר לאלו לא הייתה אלטרנטיבה אחרת. גם כיום ישנם מקרים בהם אמהות ממוצא שחור מעוניינות שילדיהם יתחנכו בבית ספר יהודי ולא אכפת להם שהם לומדים בתוך כך עברית, תנ"ך וציונות. הלן סוזמן, יהודיה ששימשה כחברת פרלמנט בימי האפרטהייד, לחמה מבפנים כנגד המשטר וקולה הרם נשמע לאורך כל הדרך.  

ד"ר דון בק, מתווך שלום בין לאומי שתרם רבות מאחורי הקלעים לאופן בו הסתיים משטר האפרטהייד, ביקר לאחרונה בארץ וחשף בשיחה פרטית, כי בעוד אנשי ממון לבנים נסו מהמדינה עם סימני המהפך הראשונים, קבוצת אנשי עסקים מבוססים בקהילה היהודית קיבלה החלטה משותפת והתחייבה שלא להגר מהמדינה על מנת שלא לגרום למפולת כלכלית. כמו כן, החליטה לתמוך ברפורמות אף שכך יפגעו רווחיהם. בשורה התחתונה, היהודים היו בערך באותו מיקום חברתי גם אז וגם עכשיו ובשתי הפנים של המציאות, ההתנהלות הזהירה בין הפרדוכסים וערימות הכסף, עזרו מאד. 

בדרום אפריקה חיים כיום כ-90 אלף יהודים, רובם ביוהנסבורג. בקייפטאון חיים רק כ-15 אלף יהודים. לשם השוואה, בעיר חיים חצי מיליון מוסלמים, בעיקר ממוצא אסייתי. מוזיאון השואה מפגיש את ילדי העיר על מוצאיהם השונים עם סבל כתוצאה מגזענות באשר הוא, ומעורר הזדהות והבנה עמוקים דווקא בקרב המבקרים המוסלמים. הסיור במוזיאון השואה מתחיל אף הוא מהמכנה המשותף של המבקרים במדינה, האפרטהייד. הכיתוב מספר על אפליה גזעית בעולם ומסייג כי משטר האפרטהייד לא הגיע למדרגה של רצח עם כמו בשואה, אך יש לזכור לאן אידיאולוגיה המבוססת על אפליה גזעית עלולה להתדרדר. התעמולה הנאצית המוכרת מוצגת בהקשר רחב יותר ומובאות עדויות גם לתפיסתם את הגזע השחור כנחות. לקראת סוף המייצג מופיע ז'אנר התמונות המוכר לנו מ"יד ושם", זה שמעבר למילים. ושם משתתק גם נרטיב האפרטהייד לגמרי, שם הגורלות נפרדים.

תלמידים מאלזים מוסלמים מבקרים במוזיאון השואה בקייפטאון

שובם של דובי הים

השימוש בכיבוש, האפרטהייד והשואה בנשימה אחת, אינו מתיימר להעמיד אותם במצב כלשהו של שוויון ערכי (אם כי היו מי שהשוו כל אחד מהמושגים זה לזה וכולם כבר הספיקו להיעלב). המושגים הללו נאלצים להיפגש, למורת רוחם, במציאות הדרום אפריקאית, והם נתבעים לעמוד על המשותף ביניהם, על המיקוד בסבל, על הרטוריקה של הקורבן והמתעלל ועל המנגנונים השונים של דיכוי ושחרור. עם זאת, הדור החדש של המנהיגים היהודיים הצעירים, כבר מבין שאי אפשר לבסס זהות על קורבנות, ואי אפשר לשלוף את קלף השואה בכל פעם שנשמעת ביקורת. 

בקרב אנשי החינוך הצעירים מתרבים הקולות לשים פחות דגש על השואה ולחזק את החינוך לערכים יהודיים, טקסטים ושפה עברית; להתחבר לאוכלוסיה המקומית ממקום בונה של זהות ייחודית ולא ממקום של קורבן לקורבן. ברוח זו, הקימה אן האריס לאחרונה את עמותת "תיקון" המסייעת במיגור האיידס. המדובר בארגון מטעם הקהילה היהודית הפועל בקרב אוכלוסיה לא יהודית, כחלק מיישום מערכת ערכים יהודית של דאגה לאחר. 

לא כלבי ים, לא אריות ים, מסתבר שהזן הזה הוא דובי ים!

ובינתיים, באי רובן, נרקם סיפור נוסף של שחרור וחירות בקרב אוכלוסיה מקופחת שהמודעות לזכויותיה מתעוררת לאיטה. פירוש שמו של האי רובן באפריקאנס הוא "אי דובי הים". משהתיישבו הלבנים הראשונים באי, בשלהי המאה ה-15, הם לא היססו לצוד את דובי הים שרבצו על סלעי האי כדי לסחור בפרוותיהם היקרות. מאימת האדם הלבן, דובי הים נאלצו לנטוש את ביתם. כיום אסור לצוד ולסחור בפרוות אלה ברוב המקומות בעולם, אך בדרום אפריקה אין מקפידים על כך והמדינה ממשיכה לספק לשוק העולמי כ-20 אלף פרוות מדי שנה. 

כדוב ים שעולה ליבשה ומטלטל את גופו כדי לנער מעליו את המים, כך מתנער בעדינות האי רובן מתפקידו המסורתי כסמל לכליאה ודיכוי. המקומיים מספרים שדובי הים מתחילים את "שיבת ציון" שלהם לאי בהיסוס.

הם מופיעים בשיפולי הסלעים ובמיצרים בקצוות המרוחקים של האי, זוממים לכבוש מחדש את ביתם המקורי בקסמם החלקלק. כי בכל דור ודור יש יציאת מצרים,  תמיד יש מישהו שתובע מרחב לחיות בו בבטחה.  

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: