צער השכינה

כל הדתות והמסורות הרוחניות מתייחסות לסבל בעולם הזה. בעקרונות הבודהא העולם הוגדר כסבל ומטרת הפרקטיקה המדיטטיבית היא להשתחרר ממנו ולהתעלות לרמה שמעליו. בקבלה, הסבל בעולם מיוצג באמצעות הרעיון של צערה של השכינה שירדה אחרינו לעולמות התחתונים. מספרים שלמקובלים הייתה טכניקה הפוכה מזו של הבודהיזם להתמודדות עם הסבל הזה, מדיטציה של הצטערות בצער השכינה. בזמן המדיטציה הם ניסו לחוש את כל הסבל הקיים בעולם בתוכם. לעיתים המדיטציה החלה בהתמקדות באירוע סבל שהם היו עדים או שותפים לו ובאמצעותו התחברו לסבל הכללי. הרעיון הוא שדווקא דרך ההתמקדות בסבל ותחושת חוסר האונים והכעס מולו, מצליחים לעבור התמרה למקום אחר של שקט והודיה. זה סוג של פרדוכס שקשה להבין אותו, אבל זה מה שמספרים.

אני זוכרת מספר רגעים בחיי שמצאתי עצמי מחוברת במפתיע, לרגעים ספורים, לכל הסבל בעולם, דרך איזה שהוא ייצוג שנקרה על דרכי. זה קרה מספר פעמים בעקבות רגע בסרט שפרצתי בו בבכי וידעתי שהבכי הזה לא קשור לסיפור של הסרט או אלי, שהוא טראנס פרסונאלי, שהתנגשתי בקצה קצהו של קרחון עמוק. והייתה את הפעם ההיא, ביום קר מאד בחורף האחרון, כשביקרתי בבית אמה של החברה הכי טובה שלי, אשר גססה מסרטן, ולא יכולתי בכלל להיות נוכחת מול סימני ההתדרדרות עד אבדן צלם אנוש שלה, או יותר נכון מול העובדה שהיא עצמה לא יכלה להיות נוכחת מול זה והכאב הורגש בכל פינה בבית. כשיצאתי מהבניין, חתול קטן ישב מכונס ליד הדלת, עיניו סגורות וכל גופו רועד מקור. הוא היה כל כך שקוע בסבלו שהוא אפילו לא יכל לעוט על ההזדמנות שפתחתי עבורו את דלת הבניין, האפשרות לעבור למקום חם יותר. אני זוכרת שהתבוננתי בו דקה ארוכה והדמות שלו התחברה לי עם הדמות שלה ובאמצעות שניהם פתאום חשתי בתוכי את כל הסבל בעולם ואת חוסר האונים של האדם היחיד שאינו יכול להציל כל כך הרבה אנשים וחתולים ולתקן את העולם. וזה היה כל כך חזק שזה כמעט הכריע אותי, ונאלצתי לנתק את עצמי משם ובקושי הצלחתי לנהוג הביתה. 

בתקופה האחרונה אני חושבת הרבה על יחסי אובייקט-סובייקט בחיינו ואני מייחסת כל עיוות וניצול למקום הזה שבו אנו משתמשים באנשים כאובייקטים ולא רואים אותם כתכלית בפני עצמה. יש משהו מאד מסוכן וכואב בהשתדלות הזו לראות כל יצור חי כסובייקט, אולי אנחנו אגואיסטים ואוטומאטיים רוב הזמן, מפני שזו דרכו של האגו להגן על עצמו מפני הצפה רגשית. הרגעים הללו של חיבור לסובייקט באים בהבלחות ואז, באופן פרדוכסלי, בגלל טבעו הלא דואלי של היקום כנראה, האדם או החי שהתמקדת בו הופכים למעין פורטל, לכל היופי או לכל הסבל בעולם או להשד יודע מה, אבל אולי אתם כבר מצליחים לזהות את המקום הזה שאני מדברת עליו בחוויות שלכם. הנה הפרדוכס: מצד אחד, חיים ראויים נשענים לחלוטין על היכולת שלנו לראות כל דבר חי כסובייקט. זה היה שם עוד לפני שקאנט הגדיר את זה כפן המרכזי של הצו הקטגורי שלו.  ומצד שני, איך אפשר להכיל את זה, את העולם ומלואו של יופי וסבל המשמשים בערבוביה בכל דבר חי? איך לוקחים ביס מפריו של עץ הדעת טוב ורע ואיך זה מוביל לעץ החיים?

מדיטציית צער השכינה של המקובלים אמורה להיות דרך לעשות זאת. מעולם לא ניסיתי אותה באמת, יש לי פחד שלא אוכל להכיל זאת. אבל פעם אחת בחיים, ב-1997, עברתי את המדיטציה הזו באופן חלקי בעיניים פקוחות. תמיד רציתי לכתוב משהו על הרגע הזה שהיה לכאורה רגע סתמי אך אין לי דרך להסביר את עומק הצריבה שלו בנשמתי – איך נגעתי לרגע במקום של אהבה והודיה מתוך מפגש עם סבל – מלבד הפרקטיקה של צער השכינה. אני חושבת שזה יצא מתוכי השבוע בגלל פרשת השבוע שלדעתי קשורה הן ליחסי סובייקט-אובייקט בעומקו של חטא המרגלים והן לדיכוי הנשיות בעולם. אפשר לקרוא על זה יותר בטור פרשת השבוע שלי.  

האישה מצומת אל רנצ'ו

"צומת אל רנצ'ו", צועק הנהג. עדר רוכלים נדבק אל שמשות האוטובוס כארבה לתבואה, מניפים בקבוקי מים, גביעי גלידה נוטפים או שקיות עם פלחי מנגו לגובה העיניים. גבי מצטמרר בתגובה למחשבה שפלדת האוטובוס כבר לא תחצוץ בינינו בעוד שניות ספורות. אני הנוסעת היחידה שמפקירה את עצמה כאן. תנועותיי מנסות לומר בטחון. אני מתיישבת על התרמיל שלי בצד הדרך, שולפת ספר ומנסה להעלים את נוכחותי, אך תשומת הלב המופנית כלפי לא מניחה לי להתרכז. ממשלת גואטמלה חתמה לא מזמן הסכם שלום עם כוחות הגרילה והשמועה היא שהרבה מאד לוחמים מובטלים וחמושים, עושים הסבה מקצועית לשודדי דרכים בצפון המדינה. זה היה תזמון גרוע להתפתות לגיחה מחוץ למסלול התיירותי ולנסוע בעקבות אלכס לקובן. העיר הזאת, שלא היה בה כלום חוץ ממנו וגם הוא, לא ברור מה היה. והנה אני בפעם הראשונה לבד לגמרי, ממתינה לאוטובוס היומי לחבל פטן, לטיקאל. 

צל כבד ומאד רועש מוטל עלי ואני מבינה שאוטובוס נוסף עצר ממש לידי. אני שומעת את קולות הרוכלים, תיפופי רגליהם ורשרוש שקיותיהם מעלי ומתוכם מתבחן רעש פכפוך שמלווה בכתם כהה ההולך ומתרחב בחול שלשמאלי. באיחור-מה אני קולטת שעוזר הנהג מטיל את מימיו על צמיג האוטובוס הסמוך אלי, ומנתרת ממקומי. הרוכלים צוחקים ובאופן אירוני, מתפשטת בי תחושת אפשרות של בטחון בנוכחות שלי כאן. כשהאוטובוס עוזב, השקט חוזר. הרוכלים נסוגים לסככות הפח והעניין בי אובד. אני מחליטה להתעניין בזהירות באוטובוס לפטן ומחפשת דמות לפנות אליה. "מתי האוטובוס לפטן אמור לעבור כאן?" 

אני חושבת שהבחנתי בה באמת רק אחרי שהשאלה כבר נשאלה. זקנה מאד, רזה מאד, פניה קמוטות וגבה קמור, שערה השחור-אפור אסוף מאחורי גבה ובגדיה שחוקים מכביסות. "עוד כשעה. אני אגיד לך כשהוא יגיע". מצאתי את עצמי עוקבת אחריה במבטי במשך דקות ארוכות. רכושה היה סיר מכוסה בסמרטוט המונח על חצובה מתקפלת. היא הייתה זקנה וחלשה מכדי להידחף אל עבר האוטובוסים, אך היא הרימה את החצובה ומיהרה לעבר כל נוסע שירד או חלונה של מכונית שעצרה בתחנת הדלק הסמוכה, מניחה את הסיר על הרצפה לידו וחושפת את שוקי העוף העסיסיים והחמים שמתחת לסמרטוט. אם הלקוח סימן בראשו שכן, היא הייתה עוטפת את העוף בזריזות בטורטייה חמה שחיכתה מתחת לסמרטוט נוסף על החצובה ומגישה לו. 

משהו בתנועות שלה ריתק אותי כך שלא הצלחתי להסיר ממנה את מבטי. חשתי שההתבוננות במעשיה מאפשרת לי לראשונה לחוות מהם ענווה וכבוד. האופן בו כל שפת הגוף שלה פנתה כלפי הלקוח, האופן בו הכינה כל מנה כאילו שהיא מחתלת תינוק, והאופן בו הגישה אותה בשתי ידיים וראש מורכן, כל זאת תמורת 2 קצאל, פחות מחצי דולר. דמעות גדולות ערפלו את ראייתי. מדהים שזה קורה בדיוק באותה צורה בכל פעם שדמותה מופיעה בדמיוני במשך תשע השנים האחרונות. גם עכשיו, ברגעי הכתיבה. אני זוכרת שהתגעגעתי הביתה מאד וחשתי הכרת תודה עמוקה להורים שלי ולחיים שלי כפי שהם, ועדיין התחושה הייתה טראנס-פרסונאלית.

על איזה כפתור את לוחצת בתוכי, סבתא? ההיית בן אדם של ממש או מלאך מחופש, צינור שדרכו אני מתחברת לעומק הסבל והעוני של העולם כולו, והכול עובר בתוכי ואני לא יכולה להכיל את זה, לא יודעת מה לעשות עם זה. את וגם אני, עפר ואפר. "היי, את שצריכה לפטן. זה האוטובוס שלך" היא פונה אלי פתאום. אחרי שעה ובין כל ההתרוצצויות שהכבידו על גופה המקומט, היא שמרה מרחב של תשומת לב גם לבקשה שלי. שש שנים אחר כך הגעתי שוב לגווטמלה והאוטובוס שלקחתי מאנטיגואה לפנחצ'ל הוריד במהלך הדרך מספר נוסעים בצומת אל רנצ'ו. הרוכלים הקולניים נדבקו לחלונות, חלקם עלו לסיבוב קצר בתוך האוטובוס עם גביעי גלידה ושקיות פרי, אך המבט שלי נדד מעבר להם, מחפש לשווא את הסבתא של העולם עם סיר העופות על החצובה. 

שש שנים בשמש הקופחת הזו, בגילה, היא בוודאי כבר נפטרה. ולא היה אף אחד אחר שמכר עוף בצומת במקומה, אולי בגלל שלא היו לה צאצאים להוריש להם את העסק, ואולי בגלל שאין לה באמת תחליף. לכל אחד יש תחליף כשמסתכלים על זה ברמת הפונקציה, כל אחד יכול למכור עוף בצומת אל רנצ'ו. אבל אין תחליף להטבעה, לצריבה, שהווייתך, נשמתך, הותירה באנשים שפגשו בך. תשע שנים חלפו מאז ואני לא יודעת מדוע אני עוסקת בדמותך בכזו אובססיה, את עולה בזכרי כמו סמל, את יכולה לגרום לי לבכות בשנייה, יותר מכל תמונת שואה או שיר של מרסדס סוסה. מתת בלי להעלות על דעתך שאדם זר ממדינה זרה חרט את דמותך על לוח ליבו כסמל לכבוד וענווה ומתחבר דרכך למשהו עמוק ולא ברור המצוי בשורש העולם. 

כך אני מדמיינת לפעמים את הפן הנשי של האלוהות, השכינה הגולה, כאישה זקנה וענייה שמוכרת עוף בטורטייה בצומת אל רנצ'ו וכל תנועה שלה היא בתשומת לב, נוכחות וכבוד, המעוררים במתבונן את היכולת לראות את העולם כפי שהוא, להתחבר ולחוות את הסבל והיופי שדרים בכפיפה אחת, ולהודות על הכל.  

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אדאמאסטור  On 16 ביוני 2006 at 13:32

    ללא סינטזה מחשבת האינדיחינוס פועלת עולם אחר.הזקנה מאל ראנצ'ו אינה מוכרת עוף בשביל להתפרנס, היא מוכרת עוף וזה מפרנס אותה. עמידה באופן כזה מול העולם מבטלת את הצורך במדיטצית שחרור או חיבור לסבל היא ממקת סובייקט אובייקטיבי לצידו.

  • כרמל  On 17 ביוני 2006 at 0:39

    שיש מדיטציה בודהיסטית שנועדה לעבוד על החמלה שלך שהרעיון בה דומה, כך שזה לא פרקטיס הפוך לבודהיזם, הבודהיזם עצמו ניגש לרעיון הסבל גם בדרך הזו.

  • MarryJane  On 17 ביוני 2006 at 6:10

    התרגשתי ונדהמתי לקרוא, כל כך מרגישה את ההרגשה הזו, של להתבונן בעולם ולרגע אחד לראות בצבעים אחרים, להביט מסביב ולראות שהכל מלא צער, צער בכל מקום, ואין מספיק עיניים, אוזניים וידיים כדי לתפוס אותו.

    באמת אחד הטורים הכי ראויים שקראתי לאחרונה, או בכלל.

  • הוקו  On 17 ביוני 2006 at 12:44

    כרמל, את מרתקת אותי.
    וכל כך מדייקת במילים את התחושה הזו.

  • לי  On 17 ביוני 2006 at 16:20

    מעוררת מחשבה ורגש. תודה

  • מיקרו-מאקרו  On 18 ביוני 2006 at 20:56

    איך לקחת אותי לטיול בצומת, איך סיפרת לי, איך נגעת. תודה.

  • נסיכת פיות  On 12 באוגוסט 2006 at 22:45

    הרגשתי ממש מחוברת לזה, ובמיוחד לחלק של העצב שאיכשהו תמיד עוטף אותי כשאני באמת ובתמים נעצבת.
    לא ידעתי שיש מדיטציה כזו ושזה קורה גם לעוד אנשים, ואפילו ניסיתי לאבד את זה בטיפול, עד עיבדתי את זה לכדי הבנה שזה חיובי.
    תודה שחשפת אותי לזה. התרגשתי לקרוא.

%d בלוגרים אהבו את זה: