5 דקות בגן עדן

מאימא שלי למדתי שלראות זה להרגיש. מה שהיא בעצם שדרה זה "אם לא תסתכלי, לא תרגישי". ואכן כשאני לא קוראת עיתונים ולא רואה חדשות, הכול בסדר. כאילו שזה לא קורה. וערוץ "ויוה" עבר לשדר 24 שעות ביממה בשביל מי שחייב להסתכל אבל פוחד שלא יוכל להכיל את מה שבאמת יש להרגיש.
 
מאבא שלי למדתי שידע זה שליטה במצב והתעסקות במידע תעזור לא להרגיש. כל כך הרבה תיאוריות אני לומדת כדי לנסות להבין את העולם שבו אני חיה, כי אולי אם אני אבין זה יפחית את הכאב. 
 
את בוקר אתמול פתחתי בבית משפחתה של חברה שאחיה נהרג אמש בלבנון, עמדתי מול כאב בל יתואר והעזתי להסתכל, ונתתי לו לעבור גם בתוכי וללוות אותי להלוויה. אבל כשחזרתי הביתה לא יכולתי להימנע מהתיאוריות שלי על המציאות שרצו לעטוף, אם לא בצורה ישירה, אז בצורת סיפור הזוי. סיפור שאולי אי אפשר ואולי לא ראוי להבין, וודאי שאינו מנחם, אבל יש לי תקווה שהדברים הם כך.

 

 

הדבר הראשון שהאדם הבחין בו כשהכרתו שבה אליו היה שקט יוצא דופן. עוד לפני שפקח את עיניו כדי  להוסיף את המידע הוויזואלי, הוא הניח שהוא מת. ואכן הדבר השני שציין לעצמו היה שאפילו התחושה הזו של ההכרה השבה הייתה משונה, היא לא שבה לאותו המקום בדיוק, או שהיא כבר לא הייתה כתמול שלשום ואולי  לא היתה לו עוד בלעדיות עליה. בכל אופן, העיניים נפקחו. ומולו עמד יצור מוזר שאי אפשר לדמותו לשום דבר שאפשר להבין. הוא רצה להיבהל מהמוזרות ומהקרבה של היצור הזה אך גילה שאין לו יכולת בהלה. "ייקח זמן ללמוד את המערכת החדשה אבל היא כבר מוצאת חן בעיני" חשב האדם על עצמו. ומיד גם "כל עוד אני חושב אני קיים איך שהוא, את המחשבות האלה אני מכיר, תודה לאל". 
 
-"בקרוב תוכל להודות לו באופן אישי"
-"מה?"
-"לאל, נו"
-"מי אתה?"
-"מי אתה רוצה שאהיה?"
-"את האמת? אליהו התשבי זכור לטוב"
-"בינגו"
-"זה גן עדן?"                                                                                                                            -"בוא נגיד שזה סוג של טירונות שמיימית שמשכה תלוי ביכולתך להרפות מהסיפורים והמושגים עימם הגעת"
-"א-אתה מתכוון שאין גן עדן וגיהנום? ול-לא אלמד תורה עם צדיקי הדורות שעברו בהיכלות עליונים?"
-"תורה? חהחהחה, אתה תלמד תורה, בהחלט. אך קודם תצטרך להיזכר מהי באמת".
 
האדם ניסה לקום על רגליו אך תחושת חוסר משקלו הפתיעה אותו.
"אתה רק אור כרגע, אין לך יכולת מוטורית, זה שייך לגוף שהשלת. אבל אם תרצה לעמוד פשוט תמצא את עצמך עומד" אמר היצור.
"הזיכרון" מלמל האדם. "מדוע אני זוכר כל פרט מחיי מלבד השם שלי?"
"אתה במסדרון מעבר בין האישיות שגילמת לבין התודעה העל-אישית שאתה עומד לשוב ולהתמוסס לחיקה. אלו חלק מתופעות הלוואי".
"הטירונות כבר החלה?" האדם בדק אם הוא עדיין יכול להפעיל את חוש ההומור.
"עוד לא" צחק היצור. "חבריך לפלוגה עדיין תקועים בבקו"ם"
"אתה מתכוון לחיילים הנוספים שלי שנהרגו בקרב הזה?"
"גם להם וגם למי שהרגתם והרג אתכם"
"מה??? אתה ברצינות רוצה שאאמין שאני אבלה את זמני בגן עדן עם מחבלים???"
"שוב גן עדן?"
"סליחה, אבל אני באמת לא מבין איך טרוריסט תאב דם וגיבור צדיק כמוני אמורים להגיע לאותו מקום בשמיים, זה לא מסתדר…זה פשוט לא אמור…." אורו של האדם החוויר וריצד בחוסר יציבות. היצור ידע שזה סימן שהאדם מנסה להפעיל את מערכת הבכי שכבר אין לו.
"אני מבין שאינך מבין. גם להם לא קל להבין מדוע הם יבלו זמן אתך במקום עם 72 בתולות והנביא מוחמד. אבל בדיוק בשביל זה יש טירונות שמימית, כדי להשיל את כל הסיפורים ולגעת במציאות המהותית שמעבר לשפה ולהגדרות. תחוש את המקום שבו אתה רגיל להבחין בגופך. אתה עשוי מאנרגיה ואור. הכול עשוי מאנרגיה ואור. כל השאר הם סיפורים שהולבשו על תודעתך על מנת לאפשר לה חיים גשמיים, החוויה של הנפרדות הייתה הכרחית, אתה מבין. אבל עוד מעט, כשאצרף אותך למי שהינך רגיל לתפוס כחבריך או אויביך, לא תשתמש עוד בפועל להבין, אתה תחוש באופן ברור את החומר האחד שהינכם. ובסוף המסע הקצרצר הזה תוכל לראות כיצד הסיפורים שלכם שירתו את התפתחות התודעה כולה וכיצד הכול מתנהל בדיוק ובמושלמות שבו הוא צריך להיות".
 
"רגע, בבקשה ,רק עוד שאלה אחת לפני שהכול מתחיל, או בעצם נגמר" האדם מוצא עצמו מופתע מהיכולת הבו-זמנית שלו לחוש את וודאות דבריו של היצור וגם לכאוב את הפרידה מהסיפור שניהל את חייו. "אני לא בצד הצודק? כלומר, הם התחילו ואנחנו רק הגנו על קיומנו, לא? הם השתמשו באזרחים כמגן חי ואנחנו הקרבנו את חיינו כדי לא לפגוע באזרחים האלו. במותי ציוויתי לכל כך הרבה אנשים את החיים, מתתי מות גיבורים על קדושת השם. בבקשה תגיד לי שזה שווה כאן משהו!"
"אני שמח שאתה מעלה את המושגים הללו, זה אומר שהם צפים כדי להיחקר ולהשתחרר. אני יכול לדבר איתך בשפה שלך ולצטט מהכתובים. אם תשאל מדוע צדיק צנוע וגיבור כמוך נהרג, אומר 'בקרובי אקדש', ואם תטען שהקרבת עצמך למען אחרים או קידוש השם, אומר 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'. אם תרצה נוכל לברר יחד דברי תורה עד ששאר הח'ברה יגיעו, אם זה יניח את דעתך. אך עדיף שתתכונן כבר להפשטת התפיסות הללו, זה יקל עליך בתקופת הטירונות השמימית. היית מדהים, בן אדם. עשית כמיטב יכולתך בהתאם למה שהאמנת בו בכל ליבך וזה הדבר היחיד שאפשר לעשות בחיים גשמיים. אבל תבין, שכולם פעלו כך. האלוהות עיוורת לתכנים ולנרטיבים שבחרתם, היא מתבוננת רק על אופן הפעולה. מושגים כמו צדק ורוע ואמונות או מיתוסים כמו אלו שהזכרת, יקבלו צורה קצת אחרת בתום הטירונות השמימית. ייקח זמן עד שהשפעת הפרספקטיבה הצרה שלך תתמוסס, זה קצת כמו התאוששות מהרדמה מלאה. סבלנות".
 
"לפחות יש אלוהים בסיפור הזה. אני כבר מת לפגוש אותו"
"המממ… גם זה לא בדיוק מה שאתה חושב. כבר פגשת אותו בעצם. כל הזמן. אלוהים אינו ישות אחת, הוא הכלום שכולל את הכול, האין שיוצר את כל היש, הריק שהוא מלאו
. תפיסתך עדיין מוגבלת מכדי לראות זאת
כרגע. במובנים האנושיים שהתודעה שלך נחלצת מהם אט אט, אנסה להסביר לך מהי המשמעות של אדם אשר נברא בצלם אלוהים וזהו הדבר האחרון שאומר לך לפני שהשאר יצטרפו אלינו. תצטרך לחוש במידע הזה ולעבד אותו כי זוהי רק נקודת ההתחלה" היצור התבונן על מצב אורו של האדם ותהה אם הוא יחזיק מעמד. "גוף האדם שהיה לך בנוי מתאים שונים ומשונים אבל כולם תאים. התאים מצויים בהרמוניה מוחלטת שהדיסהרמוניה היא חלק בלתי נפרד ממנה והיא חיונית לגדילת המערכת. מערכת מוכרחה לצאת מאיזון על מנת לשוב לאיזון וללמוד איזון, אתה מכיר את העיקרון הזה מלימודי ההנדסה שלך, אך אינך רגיל להקביל אותו לנפש. ללא הפער שנוצר כתוצאה ממתח ואי נוחות, לא תתבצע כל צמיחה מפני שאין כל הנעה לכך. הישות שכולכם חלק ממנה היא כרגע הצורה הטובה ביותר שאני יכול להסביר לך את האלוהות. האדם אינו רק צבר תאים, זו רדוקציה איומה לחשוב כך. השלם תמיד גדול מסכום חלקיו ויש בו משהו שכולל הכול ועדיין מתעלה למורכבות היוצרת ישות חדשה. אינך יכול להסביר לתא מהו אדם ואינך רוצה שלכל תא תהיה ראיה הוליסטית כי יש לו תפקיד ספציפי לבצע במערכת, גם אם זה כולל התנגשות עם תא אחר. באותה הצורה אינך יכול להסביר לצבר בני אדם מהי האלוהות שעשויה מהם וסך בחירותיהם אך היא הרבה מעבר לכך".
"אני חושב שאני מתחיל להבין. ועדיין קשה לי לדמיין את עצמי ניטראלי כלפי החיזבלונים שאתה עומד להכניס לפה עוד מעט" אורו של האדם החל להתייצב ולזהור שוב.
"אתה מדמיין פנים מתוך העולם הגשמי ולכן קשה לך לדמיין זאת, זה טבעי. עוד מעט תפגוש פשוט גוש אור כמוך. לא תוכל להבחין כלל מי הם חייליך או אויביך לשעבר, אני מבטיח שזו תהיה נקודת פתיחה אחרת לגמרי ולא מאתגרת כלל. בינתיים, אולי אתה רוצה להיפרד מהאישיות שלך בדרכים המקובלות? אם תסיט את הפרוכת מאחוריך יש שם הוראות הפעלה פשוטות, תוכל לבקר בהלוויה שלך או בחתונה של הבן שלך או בכל אירוע עתידי אחר. תציץ לכל מה שמסקרן אותך ודאג לסגור היטב את כל הקצוות. קח לך כמה זמן שאתה צריך כי אין פה באמת עניין של זמן".
 
-"זכור כי מנגנון ההיגוי שלך הוא הרצון, אתה מופיע היכן שאתה רוצה להיות, אין לך שום כלי אחר, דבר לא קיים כאן מלבד הרצון". היצור הבחין לפי מצב אורו של האדם שהוא נפעם מהמראות שהתגלו בפניו. "מעניין שכולם תמיד הולכים קודם כל להלוויה שלהם".
-"האם הם יכולים לראות או לשמוע אותי?"
-"ברור. אבל אל תצפה לתקשורת מתוחכמת מדי, הם חווים את זה בתוכם ובדרך כלל בטוחים שזה דמיון".
אורו של האדם החל לרצד ברעדה כשאביו אמר את הקדיש. הוא שוב מחפש את מנגנון הבכי לשווא. "ה—קדיש ו–כל הטקס הזה… ההלכה… הכול סיפורים? שטויות?"
"אני לא רוצה לגנוב את ההצגה למורה המאוד מיוחד שיהיה לכם למהות התנ"ך והקוראן, אבל אני אספר לך מהו הקדיש. בגוף האדם תאים מתים ומתחלפים כל הזמן אך שלא תחשוב שמותו של תא הוא דבר של מה בכך. כל תא ותא, כל אדם ואדם גילמו אנרגיה ייחודית שהאורגניזם האלוהי אינו יכול בלעדיה. כשהאדם מת נפער חור במערך האלוהי והאנשים האחרים מתבקשים לסגור את התפרים ולתפקד למרות שתמיד תהיה שם צלקת. שמת לב פעם למילות הקדיש? זהו מנגנון התפירה האנרגטי בכלים של שפה. הוא מגדיל את האלוהות ומאשר את המערכת, מאפשר לה להמשיך לתפקד ולזרום למרות הבור שנפער. ניתנו לכם מנגנוני תפקוד מדהימים בכמה שפות ותחומים שונים, בדת, במדע, בטבע, התשובות היו כל הזמן מתחת לאף בכל דבר שעשיתם, לרוב בתוך השאלות עצמן. כל מה שרצית לדעת על עקרונות הבריאה יכולת ללמוד בזמן ההיריון של אשתך, למשל. הסיפורים שלכם אינם שטויות, הם נתיבים מופלאים לגילוי והיגוי עצמי אבל מעטים טרחו לקרוא את הוראות ההפעלה או לפרשן בדרך מועילה באמת. לעיתים שני סיפורים זהים בשפות שונות אף התפרשו כסותרים ואנשים היו מוכנים להרוג אלה את אלה למענם."  
"אולי כדאי שארד ואסביר את כל זה לאנשים בחלומות שלהם, אולי זה יפסיק את המלחמה"
"אי אפשר. זה לא בנוי כך ולא נועד לכך. זהו עולם של התפתחות, הגשמה והתנסות וזה בדיוק מה שקורה שם, לא דבר אחד יותר ולא דבר אחד פחות ממה שאמור להיות. אין להם יכולת לשמוע אותך כמו שלך לא הייתה יכולת לשמוע אותי עד לפני זמן מה. זה לא תואם את ההיגיון האנושי במיוחד וכרגע הצלחתי להסביר לך רק כיוון ראשוני שנתפס בהיגיון האנושי אבל עדיין לא ממש מתקבל בו, גם לא אצלך עדיין. ככה הם פני הדברים עד שתתעורר לגמרי לטבעך המקורי."
"אולי לפחות אומר לכמה מחבריי משהו על המוות…"
"בינתיים אתה כל כך צפוי שזה משעמם. בני אדם, זה מדהים כמה שאתם דומים גם כשעושים מאמץ ללוש מכם ישויות שונות ונפרדות" צחק היצור. "נסה לפנות אל מי שמסוגל לקלוט אותך, אם תחפוץ בכך.  כשתחזור זה תמיד יהיה עכשיו, ועכשיו נתחיל".

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • zachiz  On 31 ביולי 2006 at 11:56

    הסיפור הזה מאד דטרמניסטי כאילו שזה לא משנה מה נעשה, התהליך קורא מאליו. לא משנה אם היינו טובים או רעים, בסופו של דבר הכל הבל, ובסוף כולנו נגיע לאותו מקום.

    אני חושב כמוך שבאמת בסוף כולנו חלק מאותו אחד, וגם נתמזג זה בזה, אבל הדרך לשם תלויה במעשים שלנו. פה נכנס העניין של גלגול נשמות. בסיפור הנוכחי נניח שאותו גיבור הוא באמת צדיק, אז על-פי התפיסה שלי הוא יסיים את גלגוליו ויתמז עם האחד. לעומת זאת לוחם החיזבאללה ימשיך להתגלגל. פירושו של דבר יש משמעות של טוב ורע במעשים שלנו.

    מה שלא אהבתי בסיפור הוא התפיסה הפוסטמודרניסטית שבה אין טוב ורע, והכל תלוי בפרספקטיבה. לדעתי יש טוב ורע מוחלטים, גם אם איננו יודעים מה הם. כך שגם אם לוחם החיזבאללה מאמין בכל ליבו שהוא עושה מעשה טוב, אין זה אומר שהוא צדיק. הוא אמנם עדיף על איש חיזבאללה אחר שתומך בלחימה נגד ישראל, אך אינו מעיז לצאת לשדה הקרב, אך במקרו שניהם חוטאים בכך שלא עסקו בבירור האמונה עד היסוד.
    כך גם אנחנו חוטאים במידת מה, אך במידה פחותה בהרבה ממה שהם חוטאים.
    מכל מקום, כששני ילדים הולכים מכות, זה לא אומר ששניהם טועים, ואם אחד מהם יפסיק להגיב אז השני יפסיק את תוקפנותו.

  • כרמל  On 31 ביולי 2006 at 15:59

    אני מאמינה ברוע מוחלט, אייג'נט סמית' כזה, סרטן במערכת של האורגניזם. אני פשוט לא חושבת שאדם יכול לדעת מהפרספקטיבה הצרה שלו מתי יש לו עסק עם הסרטן ומתי עם רוע הכרחי מאיץ צמיחה, מעורר למשהו שלא היה יכול להתרחש אלמלא זה ועדיין לא מהווה שום הצדקה. והקריטריון אינו מידת הנזק או האטימות של האויב. אני פשוט לא יודעת. מה שרציתי להעביר באמצעות הסיפור הזה הוא שלמרות שאני חושבת שבעולם של מעלה כל החוקים משתנים לחלוטין, אי אפשר לחיות כאן את הדברים האלה. אי אפשר להשאר פציפיסט כשיורים עליך, אבל בהחלט אפשר לשמור על עצמך לא להפוך לחיה רעה. נראה לי. מה שאני חושבת שאני מבינה לגבי העולם לא רלוונטי בכלל מול מחבל, את זה אני בריאה מספיק כדי להבין ועם הפרדוכס הזה אני אחיה ואפעל בהתאם לתנאי השטח באותו הרגע, אני מאמינה.

  • zachiz  On 1 באוגוסט 2006 at 19:00

    לכן שיש למחות את זכר עמלק מתחת השמים. שכן מעל לשמים כולנו אותו דבר ומאותו מקור.

    אני דווקא לא מאמין באנשים שמגלמים את הרוע המוחלט, אלא רק במעשים שמגלמים את הרוע המוחלט. לכן המלחמה שלי היא במעשים הללו, ולעיתים צריך גם לחסל אנשים שהם אינן רוע מוחלט כדי למנוע היווצרות מעשים נוספים שהם רוע מוחלט.

  • כרמל  On 1 באוגוסט 2006 at 20:11

    שהוא רוע מוחלט, אבל אני כן מכירה אנרגיות ששולטות באנשים כאלה עד שכבר לא רואים את הנשמה שלהם ואין עם מה לעבוד. במקרים האלה נראה לי שעדיף לצבור קארמה של הריגה. עמלק זו אנרגיה, זה לא סוג של עם. אם היינו יודעים לזהות אותה זה היה סטארט אפ.

%d בלוגרים אהבו את זה: