Between a Rocket and a Hard place

לכבוד יום הולדתי ה-34 תקף אותי משב פוליטי נדיר (מעניין כמה זמן זה יימשך) והחלטתי להיענות לקריאתו הנואשת של אמיר גיסין, מנהל מחלקת ההסברה של משרד החוץ, לגיוס הסברתי באינטרנט, אם כי עשיתי זאת בדרכי שלי…

שיחת טלפון תמימה עם חברתי כרמית גרמה לכך שתוך מספר שעות פתחנו את הבלוג הראשון שלנו באנגלית, עם הפנים לעולם החם עלינו אש. בעוד גולשי ישראל לוחמים בחזית הכמותנית (הטיית סקרים לטובתנו והפצת יותר תמונות של חיזבלונים מסתתרים מאחורי תינוקות, מאשר חיילים מרוצצים ראשי תינוקות…), נטלנו אנו את החזית האיכותנית בצד של הנרטיב האישי-נשי. הבלוג שפתחנו הוא בלוג קולקטיבי של נשים בעלות רקע דומה שמעוניינות להעלות קול אישי ולא מטיף, שמציג תמונה מורכבת יותר. נמאס כבר מכל הדיעות שחור-לבן האלה, איך לכל טוקבקיסט יש את הפתרונות שיביאו מזור לעולם. דווקא המקום של הפרדוכסים, השאלות הקשות, המוכנות להודות שאנחנו לא יודעים אבל אנחנו באמת מנסים לעשות את המיטב… נראה לי שיש בזה יותר אותנטיות ויותר אמינות. אז יצאנו לדרך. בקרוב נצרף עוד כמה חברות מרקעים מגוונים ומעניינים. אם מישהי מהקוראות מרגישה שהיא בראש שלנו ורוצה להשתתף, שתפנה אלי.

אנחנו גאות במיוחד בשם הבלוג שהגינו, פאראפראזה על הביטוי between a rock and a hard place (גרסת האנגלית ל"בין הפטיש לסדן"). אנא הפיצו לכל עבר, בייחוד לחברים מחו"ל. תודה!

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • עמרי  On 31 ביולי 2006 at 21:57

    חבל מאד שבניגוד לדברייך על קול אישי לא מטיף, נשי ומורכב, בשני הפוסטים הראשונים שבבלוג דווקא מבצבצות ידיו הגבריות, פשטניות ומטיפות של אותו אמיר גיסין.

    איזו תמונת עולם מורכבת יש בתיאור של מעשי חיזבאללה בשנים האחרונות ללא מעשי ישראל בלבנון בעשורים האחרונים. ישראל הרי ירתה ארסנל שלם של תחמושת לתוך לבנון לללא כל השוואה לזה שירה החיזבאללה. איך אפשר לדבר על חטיפת חיילים ישראלים ללא איזכור של מעשי ישראל, אשר חטפה מנהיגים שיעים אך גם אזרחים לבנונים ,בהם גם ילדים. ואשר שוחררו אחרי שנים רבות בעיסקאות חילופים עם החיזבאללה .

    אחרי ביטול הזיכרון ההיסטורי אתן פונות לביטול המוסר ואומרות שלא חשוב מי התחיל ומי המשיך מי צודק ומי טועה. לכן כל כך קל לכן לכתוב שחיל האויר הישראלי "מואשם" בהפצצה הרצחנית של כפר קנא.

    הרבה דברים יכולים לעבור בהתכתבויות פרטיות אבל יש צורך להשקיע קצת יותר מחשבה לפני שהופכים אותם לפומביים וקושרים להם כאלו כתרים.

  • כרמל  On 31 ביולי 2006 at 22:06

    חלקי והכל, אבל מכאן ועד לירות לעצמנו ברגל הדרך עוד ארוכה. המסר שלי הוא שהמדינה הזו עושה את המיטב בתנאי החיים שהיא נמצאת בהם ואני חושבת שאם נורווגיה הייתה מחליפה איתנו אדמות לעשר שנים, הנורבגים היו מחזירים את עטרת הויקינגים ליושנה או נכחדים. תאמין לי, אני מזדהה כל כך גם עם השמאל שמבכה את התרבות הכוחנית המתישה של המקום הזה ושכל הציונות הזו פשוט פאסה מטורף, וגם עם הימין שלא מצליח להבין למה לא מתאחדים כשיש צרה ולמה לא כל האמצעים כשרים מול אנשים עם רצח בעיניים ואיך אנשים כמוך בכלל פותחים את הפה בלי להשפט על בגידה. אני מבינה כל כך את שני הצדדים האלה שלא אוכל לשתף פעולה באופן מלא עם אף אחד מהם אבל אני אנסה לעבוד עם החומרים של שניהם וזה יהיה החלק שלי בבלוג ההוא.

  • רוני ה.  On 31 ביולי 2006 at 22:16

    להלן דבריו של דר' מוניר הרזאללה שגר היום בגרמניה ועד לפני מספר שנים חי בכפר בדרום לבנון. הוא מספר כיצד לחיזבאללה לא איכפת מהחיים של הדרום לבנונים ושהם הפכו בתי ספר ומסגדים לבונקרים ומחסני נשק.

    להלן הקישור למכתב המקורי בגרמנית:
    http://www.tagesspiegel.de/politik/archiv/30.07.2006/2660279.asp

    I lived until 2002 in a small southern village near Mardshajund that is inhabited by a majority of Shias like me. After Israel left Lebanon, it did not take long for Hezbollah to have its say in other towns. Received as successful resistance fighters and armed to the teeth, they stored rockets in bunkers in our town as well. The social work of the Party of God consisted in building a school and a residence over these bunkers! A local sheikh explained to me laughing that the Jews would lose in any event because the rockets would either be fired at them or if they attacked the rockets depots, they would be condemned by world opinion on account of the dead civilians. These people do not care about the Lebanese population, they use them as shields, and, once dead, as propaganda. As long as they continue existing there, there will be no tranquility and peace.

    Dr. Mounir Herzallah
    Berlin-Wedding

  • כרמל  On 31 ביולי 2006 at 22:18

    לינקים לבלוג החדש שלנו.

  • עמרי  On 1 באוגוסט 2006 at 2:11

    האמנם זהו הטוב שבכל העולמות, האם כל שנותר לנו הוא לעבד את גננו ? מדוע את משוכנעת שמדינת ישראל עושה את המיטב, או יותר נכון מה היא המטרה אליה מוביל אותו מיטב ?

    אי אפשר לבוא ביושר לתושבי הצפון ולומר להם אני מבינה את הצורך בהפסקת אש והידברות ובאותה נשימה אני מבינה את הצורך להיכנס באם אמא של לבנון. לפחות לא מרחוק. הבחירה שלך להבין את השמאל והימין הפוליטים בארץ היא להתנער מכל אחריות למה שקורה כאן, והיא גם סגירות למה שקורה למי שאינו יהודי ועדיין חי כאן או מעבר לגבול. האם התשובה שלך תקפה גם ליהודים וגם לערבים במדינת ישראל, האם זהו המיטב?

    ומדוע, אם את מבינה את השמאל והימין, את קוראת לדרישת השמאל הרדיקלי יריית כדור ברגל, הרי הכדור הזה הוא העידון של סכין בגב ?

  • תראזימאכוס  On 1 באוגוסט 2006 at 3:17

    ( את בלוגרית בלתי נלאית, מה ? 🙂

  • כרמל  On 1 באוגוסט 2006 at 8:03

    ללכת לקרוא טקסטים של פילוסופיה אינטגראלית כדי להבין מאיפה אני באה, קשה להסביר את זה בתגובה אחת. הנחת היסוד שלי לגבי החיים היא שכל אדם עושה את המיטב לפי מה שהוא מבין את המציאות, הבעיה היא איך הוא מבין את המציאות. גם לשמאל וגם לימין יש ראיה חלקית, מטבע הדברים, אבל יש "משהו" מאד נכון בדבריו של כל אחד, ולו בגדר הרעיון ש"גם שעון עומד מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום" או כמו שהפילוסוף קן וילבר אומר "אף אחד לא טועה 100 אחוז מהזמן".
    אני מאמינה שהעולם כאוטי, שהחיים פרדוכסלים, ודווקא ההתעלמות מזה היא ההכחשה ואי ההתמודדות. יש עיוות בלנסות להסביר מציאות כזו בנרטיב אחיד ומוסדר. אני מדברת מפרספקטיבה אחרת בכל פעם שהקונטקסט משתנה כי זו המציאות וזה מה שראוי להיות קשובים לו. זה גם מסלול שצריך להתאמן בו וצפויות בו טעויות אבל לטעמי יותר מוצלח ומציאותי.

    ותראזי – אני מתלבטת אם לא למחוק את התגובה שלך בעברית… אני אל רוצה לעודד תגובות בשפה זרה שם. אבל אני אענה לך כאן: רדוקציה זה כשאנשים מצטיים עובדות ולא מתייחסים לקונטקסט השונה. זה דבר שעושים כל יום במחוזותינו והוא מאד מסוכן. אם ימשיכו להציק לנו עם שואה אני אכתוב על זה פוסט שלם. כשמביאים אדם לסף הכחדה הוא יעשה הכל כדי לשרוד, הוא ישתמש בכל דבר, יסתתר מאחורי גופה… ברור. אין מקום למוסר במקום הזה כי כבר ירדנו יותר למטה מהמצאת המוסר. אבל אסור לשכוח שלא היהודים יצרו את הנסיבות האלה מרצון או הביאו את הנשים והילדים לשם והכריחו אותם להשאר שם. ממתי הנאצים התחשבו בזה שמדובר באיזה או ילד? בוא נודה שזה קצת שונה מאיש חיזבאללה שיש לו בחירה מרצון אקטיבית למדי בסיפור הזה והוא בכלל באופן אישי לרוב מוכן למות בשביל הסיפור הזה על פי מסורת השהאיד, אז זה לא בדיוק מהפחד למות כמו מהרצון שישראל תזכה לגינוי עולמי.

  • תראזימאכוס  On 1 באוגוסט 2006 at 12:42

    התעצלתי להגיב פה בגלל השעה המאוחרת ולכן שמתי אותה שם, זה לא היה מקומה.
    הדמיון הוא בכך שברגע שיש התנגשות בין 2 ערכים מוסריים: שחרור המדינה שלי, והצלת ילדים חסרי ישע, אני צריך לבחור ערך מוסרי אחד ע"ח האחר. אז אני מוכן להקריב ילדים כדי שתהיה לי האופציה לחירות של הכלל, מדינה חופשית, פתיחת שערי הגטו. גם אברהם בחר לעקוד את יצחק כדי לקיים ערך מוסרי אחר. גם החיילים שלנו הם מבחינתי (וזה נכון יותר מדי שנה) בסה"כ ילדים.
    [נושא השואה הוא לא חלק מהדיון].
    גינוי ישראלי הוא לא מטרה אלא אמצעי בדרך לשחרור המולדת שלהם.

  • כרמל  On 1 באוגוסט 2006 at 13:07

    תמיד מצויים בהתנגשות במערכת ואין בהכרח פתרון שהאו תמדי נכון יותר ליישוב בעיניהם, נהפוך הוא, זה באמת עניין של טיימינג וקונטקסט ותלוי מי מעורב… אבל רק דבר אחד בקשר אלברהם והעקדה… הבחירה שלו דווקא מוצגת כמוטעית ומעוותת בקונטקסט ההוא. ה' עוצר אותו.

  • תראזימאכוס  On 1 באוגוסט 2006 at 16:37

    נוספת, את מתעסקת בזה הרבה יותר, אבל על מה דברייך מבוססים? נראה שאלוהים מרוצה מההחלטה שלו רק מבין שאין בה צורך.

  • כרמל  On 1 באוגוסט 2006 at 17:45

    של מסכת תענית ועד לספר הזוהר. האלוהים שלנו לא מעודד הקרבת בנים. ובכל פעם שמישהו מת פה על קידוש השם אני חושבת על הפרשנויות האלה. זה מוזכר במרומז גם בסיפור "5 דקות בגן עדן" שכתבתי לפני כמה ימים.

  • עמרי  On 1 באוגוסט 2006 at 21:21

    אין ספק שמכל האיומים והאיחולים ששמעתי בהפגנות נגד המלחמה, האיום בפילוסופיה אינגרלית הוא העדין ביותר (והמתוחכם שבהם).
    כך שאני אפילו מוכן להוסיף את הפ"א לרשימת ה"טרם הספיקותי" שלי, במידה ועקרונותיה אוניברסליים.

  • כרמל  On 1 באוגוסט 2006 at 23:02

    הדבר הבא בפילוסופיה העולמית, פוסט-פוסט-מודרניזם. אני בטוחה שתאהב את זה, אבל קח לך זמן לא לשפוט את זה על ההתחלה, זה רק נראה פשטני אבל זה עמוק מני ים, לוקח זמן לאסימון לרדת.

  • לי  On 3 באוגוסט 2006 at 11:53

    גילמתם בדיאלוג שלכם משהו שאני עוסקת בו הרבה לאחרונה: מהי קבלת האחריות – לנקוט עמדה חד משמעית (שבהכרח מתעלמת מפיסות מסוימות של מציאות מורכבת) או לומר שהתמונה אכן מורכבת יותר ואני לא יכולה לדעת בוודאות מה נכון? אני מוקפת אנשים (גברים, ליתר דיוק) נחרצים מאוד, ומול כל אחד אני מרגישה צורך להעלות את טיעוני הצד שכנגד. לי קשה הרבה יותר לנקוט עמדה חד משמעית.

  • כרמל  On 3 באוגוסט 2006 at 11:57

    את לא רוצה לכתוב לנו איזה פוסט אורח אפילו חד פעמי?
    אני חושבת שאחריות בכלל לא קשורה לנחרצות או חד משמעיות. אחריות עבורי פירושו נוכחות. להסכים להיות שם, להתמודד, להקשיב, למלמל בלבול ולהכיר החוויה של הבלבול. למעשה זה להכיר בחוויה שבאמת מתרחשת בתוכי ולהיות מוכנה לחוות ולחלוק אותה. זה לא סיפור של תוכן בכלל.

  • לי  On 4 באוגוסט 2006 at 12:56

    לאן לשלוח לך?

  • אירית  On 7 באוגוסט 2006 at 17:34

    דותן (שף בינלאומי) ורובי (מעצב חבל"ז) האחראים לבית אוריאל בפלורנטין פתחו השנה שני מקומות נוספים. גבריאל היא מסעדה מדהימה, ברמה ניו יורקית, מומלץ לשבת בגינה או בפאטיו, מאחור יש חנות חפצים ייחודיים ויש לבחורים האלה טעם ברמה בינלאומית. והאוכל, הו האוכל… מסעדת גורמה שכדאי להביא אליה אורחים מחו"ל או לחגוג בה יום האהבה וכאלה. בכל מנה יש ניצוץ אלוהי. הרוב בשרי, ומספרים שהטליאטלה בשר שלהם היא מהטובות בעולם, אבל גם הפסטה הצמחונית הכי פשוטה שם היא מקורית: פסטו-נענע, פטה ואפונה. מעדן. את הקינוחים עושה הקונדיטור לשעבר של "קרן" מבעלי הטאבון בניו יורק ופשוט קשה לבחור. למתלבטים: הטיראמיסו הכי טוב בישראל. המסעדה אינה זולה אבל גם אינה ממש יקרה ביחס לרמה שהיא מציעה. הציון שלי: 10
    מרתה מאת אבן גבירול 26 ת"א
    ההשראה הברורה היא הסרט "המטבח של מרתה", העיצוב יאפי-ניו יורקי והתפריט עדיין מצומצם יחסית. המסעדה יקרה אבל כל מנה משהו. פסטות וניוקי ברטבים מאד ייחודיים, לא טעמתי את הבשרים. בקינוחים, הטיראמיסו הקלאסי נפלא ו"קוביות השוקולד" של מרתה זה מעדן חלומי אמיתי. הרבה אנשים יפים על הבר היפה בערב. הציון שלי: 9

%d בלוגרים אהבו את זה: