בליינד דייט

מרשל מקלוהן היה פרופסור לספרות אנגלית ששנא את מה שהספר המודפס עשה לנו. הוא טען שעידן הדפוס הפך אותנו לרציונאליים, אנליטיים ושהחוש המרכזי שלמדנו להתבסס עליו הוא הראיה, עד כדי ניוון של החושים האחרים. הוא התלהב מאד מהטלוויזיה והרדיו במחשבה שהם יחזירו לנו את האיזון המולטי-חושי שלנו. ממשיכיו מתלהבים מעידן המולטימדיה הממוחשבת מסיבות דומות. 

ועדיין, חוש הראיה שלנו, מסיבות אלו ואחרות, הוא החוש המרכזי שאנחנו נסמכים עליו. בתמהיל החושי שלנו הראייה מהווה 80% וכל שאר החושים מחלקים את 20 האחוזים הנותרים ביניהם. בשיעורי קונגפו אנחנו משחקים לפעמים את משחק הילדות "פרה עיוורת" ומבצעים תרגילים שונים בעיניים עצומות, בין השאר, כדי לחדד ולהפעיל חושים נוספים. אך מחוץ לשיעורי הקונגפו, שמתי לב שאנשים רבים ממש חוששים לעצום עיניים. חוששים לעצור רגע, חוששים מהפניית ההתבוננות פנימה, חוששים שהם חושפים את עצמם לסכנות לא נודעות כתוצאה מכך, חוששים מאיבוד שליטה ותחושת מרחב. 

לפני מספר שבועות ביקשתי לחגוג את יום ההולדת שלי בצורה מקורית ולארגן לחברי סיור בתערוכת "דיאלוג בחשיכה" שיסתיים בסעודה בחשיכה. לתומי חשבתי שזו תהיה חוויה ייחודית ומהנה ואכן עשרת האנשים שבקושי הצלחתי לגרד למשימה הזו נהנו בצורה יוצאת דופן, בילינו כ-3 שעות בעלטה, מובלים על ידי מדריכים ומלצרים עיוורים, אוכלים עם הידיים, שרים עם כל הלב ומנגנים בפסנתר, גיטרה ודרבוקה תוך כדי. אבל רבים מחברי הטובים ביותר מיאנו להצטרף אלינו, כשהסיבה העיקרית הייתה פחד מהחשיכה. משום מה הדבר נתפס אצל חלקם כחוויה קשה של חוסר אונים והם לא ראו בזה בילוי ראוי. מישהי אחרת חששה מהטרדה מינית בחסות החשיכה ומישהו נוסף הכריז שהוא לא מוכן להכניס לפה שום דבר שהוא לא רואה. מדהים כמה תחושת הביטחון שלנו, השליטה בחיינו והשיפוט שלנו, נסמכים על ראיה בלבד.  

קיבלנו מקלות של עיוורים, הסבירו לנו איך להשתמש בהם ובחשש קל צעדנו אל העלטה. בהתחלה חלק חשו פחד, סחרחורות, אבל זה עבר תוך מספר דקות והתחלף בתחושת הנאה ושחרור. אני מיהרתי לחקור את המרחב בעזרת חושים אחרים וראיתי שיש לי איזו תמונה מרחבית בראש ושאני מאד סומכת בעיקר על המישוש יותר מאשר על השמיעה. גיליתי שאני מזהה את החברים שלי באמצעות ריח גוף וכשהגענו לאוכל, גיליתי שכשאין לי מושג מה אני אוכלת ואני חופשיה מהסלידה האסתטית, הכל טעים לי. נגינה בחשיכה היא חוויה מרתקת. גם אם נדמה לכם שכשאתם מנגנים אתם לא מתבוננים בקלידים, מסתבר שצריך רגע של מבט בנקודות מסוימות על מנת למקם את המרחב, בדיוק כמו שלאוכל קשה להגיע מהצלחת לפה בעזרת מזלג ללא מבט חטוף בחצי העין. וכך כולם עברו לאכול בידיים וכל מי שניגן בפסנתר איבד מדי פעם את ה"דו". 

אך מה שהתחיל כחוויה קשה הסתיים כחוויה מדהימה ומשחררת. עצם זה שהשיפוט שלנו נסמך על ראייה משחרר אותנו מכל שיפוט כשאנחנו בעלטה. אפשר להרפות, להתרווח, להיות עצמנו. לרקוד מבלי להתבייש, לשיר מכל הלב, לדעת שאינך רואה אף אחד ואף אחד לא רואה אותך והכול אפשרי והכול פתאום נעים וכולם יפים ומדהימים. אחת החברות שלי ממש התאהבה במלצר העיוור שלנו, לפי הקול, הנגינה והמגע שלו, אך לאחר אותן שעות כאשר יצאנו שוב בהדרגה ובחוסר רצון אל האור, המראה שלו הימם אותה. כמה קשה להוסיף את הראיה לתמהיל אחר כך ולראות כמה היא לא תמיד מסכימה עם החושים האחרים על המסקנה הסופית. ולמה לעזאזל שהיא תהיה זו עם המילה האחרונה, למה מה שמרגיש נעים לעור ולאוזן ונכנס אל הלב, יגורש בגלל גלגל העין, שנותן פסק דין מרושע לאחורי המוח וסותם את הגולל על הדמיון. צדק מרשל מקלוהן, כמה אכזרי חוסר האיזון של הראייה הזו. 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שיר החורש  On 20 באוגוסט 2006 at 16:31

    אם הייתי שומעת – הייתי מוכנה לאבד את השליטה, לכאורה, אבל כנראה שיש גבול לכמה שליטה שאני מסוגלת לאבד.

  • כרמל  On 20 באוגוסט 2006 at 18:18

    🙂

  • גלעד סרי לוי  On 20 באוגוסט 2006 at 21:24

    כמדומני

  • zachiz  On 21 באוגוסט 2006 at 8:44

    בעקבות דבריך החלטתי לכתוב רשימה מיוחדת על המשמעות הפנימית של החושים השונים.
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=773718

  • שי  On 21 באוגוסט 2006 at 14:43

    העניין הזה עם השתלטות הראייה על התוצאה הסופית. כאילו שהיא תחליט בשבילי! אין לה בושה, לראייה הזו.

    (ולמה אני מתעצבן, כי אני, חוץ מלהיות קונטרול פריק שלא נותן לאף אחד אחר להחליט בשבילו – אפילו אם זה חלק ממנו שמעיז לנסות להחליט בשבילו – גם מוצא את עצמי לא פעם פוסל קשרים עם המין הנשי בשל תירוצים מטופשים שקשורים במראה עיניים.

    שאלוהים יעזור לי. ואולי השמש שמסרבת לראות אותי תעזור. :-))

  • יוסי  On 7 בספטמבר 2006 at 12:10

    מופע נוסף המתקיים בחשיכה גמורה ומאד ממולץ "סתורים"של הזירה הבניתחומית.
    המופע הינו בעיניים קשורות (מלבד המנחים)והוא
    מבוסס על טכינקת קונטקט ואמיפרבזציה
    המופע כולל הרבה מגע בין המנחים והקהל ובין הקהל עצמו אשר נע במרחב

%d בלוגרים אהבו את זה: