פייט קלאב

הסרט "מועדון קרב" הוא אחד הסרטים האהובים עלי אבל רק בחודשים האחרונים הבנתי את סוד קסמו האמיתי, זה מסוג הדברים שאי אפשר להבין עד שמתנסים בו. אנחנו מתחנכים על כך שמכה או חבטה באים בהקשר של אלימות וקורבנות, שכאב הוא דבר שצריך להמנע ממנו. אמנות לחימה מחנכת את הגוף בדרכים אחרות, בהקשרים אחרים. אחרי קצת יותר משנה בשיעורי קונגפו התחילו לעבוד איתי על עוצמה של חבטות ופתאום הכל השתנה, זה מדהים אילו עוצמות הגוף יכול לספוג, כמה מהר נעלם הכאב, נספג לתוכו ומעיר אותו, מנכיח אותי. מעולם לא הרגשתי כל כך טוב, כל כך בגוף, בבית. הכאב אף פעם לא כואב כמו הדרמה שאנחנו עושים סביבו. כשמפשיטים ממנו את הסיפור של הקורבן או הנפגע, כשלא מנסים לברוח ממנו, הכאב הוא דבר מדהים והדבר שהכי מחבר אותי לעצמי ולהווה, אני מרגישה את עצמי הכי בחיים אז. אני אוהבת שבועטים בי. אני אוהבת לבעוט. קרבות מעירים אותי, ולחזור הבייתה עם התחושה המלאה הזו בגוף, כאב של התעוררות ושמחה. מגלים את זה כשמוכנים לזה, כשהגוף מוכן להסתכל על זה אחרת. ואני מבינה את פייט קלאב אחרת לגמרי כרגע, את המקום שבו הקרבות מחברים אותנו לעוצמה ולאותנטיות שלנו. איזה כיף שיש לי פייט קלאב משלי.   

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • eln  On 8 בספטמבר 2006 at 14:25

    "אני אוהבת שבועטים בי"
    LOL
    אני יודע שהתכוונת לזה בשיא הרצינות, אבל זה מצחיק אותי נורא.

    אבל בכלל, מקסים. מקנא.

  • תומר  On 8 בספטמבר 2006 at 15:00

    באמת מעניין.

    עכשיו תסלחו לי על הבורות המכפירה, ותסבירו לי בבקשה מה זה:
    LOL
    ?

  • painkiller  On 8 בספטמבר 2006 at 16:10

    הבורות שלך אכן מכפירה , כלומר ראוייה לכפרה

    Laughing Out Loud

  • יורם ביטון  On 8 בספטמבר 2006 at 18:02

    מתי נפגשים?

  • כרמל  On 8 בספטמבר 2006 at 18:12

    אבל שאר הגוף הרבה יותר עמיד וחזק ממה שנראה ועבודה עם חבטות וכאב הדרגתי רק מחזקים אותו ואת הבריאות שלו.

    לך תמצא מי שינענע אותך, לי יש כבר פייט קלאב

  • יורם ביטון  On 8 בספטמבר 2006 at 18:19

    ועכשיו ברצינות יקירתי,
    כשתגדלי, אהבת הפייט קלאב לא תעזור לך הרבה. הגוף שלך, שמורכב גם מעצמות, יסבול מפרקינסון. ע"ע מוחמד עלי.

  • כרמל  On 9 בספטמבר 2006 at 0:24

    כשאני אהיה חגורה שחורה בגיל 70 אני אהיה יותר חזקה ובריאה ממך בגיל 30, מותק 🙂

  • מוטי  On 9 בספטמבר 2006 at 1:02

    קרבות מגעילים בהנהלת המאפיה
    עם אנשים דוחים

  • אלעד יאיר  On 9 בספטמבר 2006 at 6:56

    סתם סתם.
    קטע חביב ומעניין.

  • כרמל  On 9 בספטמבר 2006 at 13:53

    זר לא יבין זאת…. יש דברים שרק בגוף אני מבינה, כמו שאומר גרוסמן

  • רון  On 9 בספטמבר 2006 at 15:34

    כרמל בתור אוהד של קרבות זירה (זירות בלי חוקים וזירות עם חוקים), אני יכול להגיד לך שקונג-פו על כל סוגיו הוא אומנות מסורתית ואסתטית אך לא אפקטיבית בקרב אמיתי ושלא מלמדת את המתאמנים בה יכולות קרב אמיתיות. בד"כ ככל שאומנות לחימה יפה יותר כך היא פחות אפקטיבית וככל שהיא מכוערת יותר ופחות אסתטית כך היא יותר אפקטיבית

  • שפי  On 9 בספטמבר 2006 at 16:26

    איזו תמונה שלך יותר דומה לך, זו שכאן או זו שב"קפטן אינטרנט"? או כמו במקרה של הרי הכרמל גם לך אין פיסגה אחת.

  • תראזימאכוס  On 9 בספטמבר 2006 at 19:54

    כתבת יפה, ההנאה שלך מובנת, האם זה לא רומז לכך שאת עשויה להנות ממזוכיזם כעת?

  • כרמל  On 9 בספטמבר 2006 at 23:38

    שמתייחס בד"כ לכל סוג של אמנות לחימה סינית ועד לכל פרקטיס של שכלול יכולות במובן הרחב של המושג. בצורה שאני לומדת מדובר בטווח רחב של אמנויות ופרקי לימוד מאד ארוכים. בשנים הראשונות אין לי שום יכולת לחימה, אני רק מתכנתת את הגוף מחדש. אבל אני לא מציעה לך לפגוש אותי בסמטה אפילה בעוד חמש שנים או להתקל במורה שלי או באחד התלמידים המתקדמים שלנו. אני לא חושבת שזה יהיה מאד אסתטי המפגש הזה… 🙂

    תראזי. שקלתי להתעלם מהשאלה המטומטמת אבל למקרה שאתה שואל את זה ברצינות, אז פספסת את כל העניין. חזור לקטע שבו אני מסבירה שאנחנו רגילים לעבוד עם כאב בהקשר של לעשות לעצמנו רע ולסבול (יעני כולל מזוכיזם) וכשמורידים מהחבטה את הספורים המטופשים ולא עובדים איתה בהקשר של רוע אלימות קורבנות או סבל, כשהכוונה היא לחזק ולהבריא את הגוף, חבטה יכולה להיות דבר מדהים ומרפא. אם תבוא לזה בכוונה של מזוכיזם, אנחנו בכלל לא באותו הדף. ואני לא חושבת שהגוף שלך יאהב את הכאב הזה.
    זה חלק מהמקומות שבהם אני מרגישה שאמנות לחימה מתכנתת את הגוף שלי מחדש. כאב לא שווה סבל ואין לי שום כוונה לסבול. זו כל הפואנטה של הפוסט הזה והצלחת לפספס אותה. מזל טוב

  • תראזימאכוס  On 10 בספטמבר 2006 at 6:32

    אחרי כמה ק"מ של ריצה אני מרגיש שהגוף שלי דואב, שכל השרירים כואבים. אבל זה כאב נעים, כאב שמעורר את הגוף. לפעמים השרירים עייפים כמה ימים אחרי, אבל עדיין יש תחושה של סיפוק מהריצה. אז את לא מחדשת לי ש'להכאיב לגוף זה נעים'.
    אני כן חושב שהכאב שלי מהריצה, שלך מהחבטות ושל מזוכיסט מהכאבה בהסכמה, מניעים תהליך פיזיולוגי דומה שאיני יכול להסביר מבחינה מקצועית, אולי בפשטות הזרמה של דם למקומות שנפגעו.
    (לא מבין למה התרגזת)

  • לגבי תראזימאכוס.  On 10 בספטמבר 2006 at 9:22

    תראזי הוא בלוגר ששמו נקשר בפרשייה שהרעישה את ישראבלוג ל-5 דקות. הוא היה יוצר קשר עם נשים שהותקפו מינית וסיפרו על זה ב-MYBODY.
    הוא היה פוגש אותן ומבצע בהן מעשים מגונים. אחת מהן, בת 15, סיפרה על הכל בישראבלוג.

    עד עכשיו לא ידעתי אם הסיפור אמיתי, אבל ראיתי את התגובה שלו כאן אצלך ויש לי תחושה שכן.

  • שי  On 10 בספטמבר 2006 at 9:26

    מזוכיזם, בעיטות לראש ואסתטיקה בגרוש?

    אחח… נפלאות עידן הטוקבק… :-)))

    לפחות אני יכול להזדהות איתך. איזה כיף זה כשהגוף מרגיש. באמת. כשמנקים מזה את כל הסיפורים והסבל שאנחנו רגילים להדביק לכאב, ונותנים לו פשוט לגדול ולהתעצב ולהתחזק בעזרת המכה. זה כמו המסז'ים המדהימים שאני עושה בגרינברג – הגוף מתאהב במגע ונהנה ממנו כלכך, לא משנה שלפעמים זה כלכך חזק שזה מוציא ממני אנחות שבר שהשומע אותן יתחיל לפקפק בטוהר הדברים שנעשים מאחורי הדלת בחדר הטיפולים.

    יאללה פייט קלאב.

    (ואהבתי את ה- "זה לא יהיה כלכך אסתטי" :-))))

  • תראזימאכוס  On 11 בספטמבר 2006 at 17:18

    השאלה היא, אחרי שחשפת את עובדת היותי פדופיל מסוכן לציבור, מה אתה עושה בנידון?
    נשאר אדיש קרוב לודאי. מסתפק בהשמצות אנונימיות באינטרנט.

    אזרח שמכבד את עצמו היה דואג שאבוא על עונשי. או לפחות משתמש בכינויו המוכר, ממה יש לך לחשוש?

  • תהייה קוסמית  On 11 בספטמבר 2006 at 18:03

    כרמל, אני חושב שאני מכיר אותך אבל לא בטוח.
    לכרמל שאני הכרתי היו שדיים אדירים.
    זו את?

%d בלוגרים אהבו את זה: