המניאק שעצר את הזמן

אחד הדברים שהכי מעניינים אותי אבל אין לי שום רקע בו זה פיזיקה. אני ממש בולעת חומרים על הפילוסופיה של הפיזיקה ואני מאמינה שמהמדע הזה תבוא הבשורה שתארגן מחדש את כל החוקיות האקדמית. נכון שההשלכות של פיזיקת הקוונטים שנויות במחלוקת ועולם הניו אייג' עושה בהם פעמים רבות שימוש לרעה, אבל התקווה הרצינית שלי מגיעה כרגע ממקור אחר: תיאורית המיתרים, string theory. אני עדיין לא יודעת עליה הרבה, אבל אני יודעת שהיא כרגע התיאוריה האינטגראלית ביותר הקיימת בפיזיקה והמאמץ שלה הוא לפשר בין תיאורית הקוונטים לתורת היחסות של איינשטיין. אינשטיין תמך בקוונטים בתחילת דרכו ואז נסוג מתמיכה זו, למרבה הפלא דווקא בגלל אמונתו הדתית. הוא אמר שהוא לא מאמין באלוהים שמשחק בקוביות והאקראיות של התיאוריה שברה אותו. 

אני חושבת שכיום, אחרי שאנחנו מבינים קצת יותר באקראיות ויודעים שגם בכאוס יש דפוסים של חוקיות שניתן להתחקות אחריהם (פרקטלים), יש מקום לחזור ולאגד את שתי התיאוריות המנוגדות לכאורה, למפה אחת מופלאה ומורכבת שתסביר לנו את המציאות. כבר בתנ"ך אלוהים מדבר על היחס המורכב בין כוונה למקריות: הוא מזהיר את עם ישראל שלא ילכו בקרי ויאמינו במקרה ובמזל ובכוחות של גמול ועונש נקודתי, כי יש מפה מורכבת יותר שצירופי המקרים בה נראים אקראיים רק מנקודת המבט שלנו אך יש לה חוקיות ומטרה ברורה. מדענים שונאים טלאולוגיה (תיאוריות של תכלית) אבל הם יצטרכו להתגבר על זה, כי לעסוק בתכליות זה ללכת ממש לתיאוריה מעבר לסדר הגודל של תוחלת החיים של הדור שלנו, ליופיו של ההיגיון הפנימי של היקום. בקרוב יתורגם לעברית ספרו המדהים של בריאן סווים, "היקום הוא דרקון ירוק" שמומלץ מאד בהקשר זה ובכלל.

הזמן ירפא וגם יהרוס הכול

את חיי כגרופית טריה של תיאורית המיתרים התחלתי אצל ד"ר יפני בעל צ'ארם תקשורתי בשם מיצ'יו קאקו, שאני ממליצה לכם לחרוש את האתר שלו. הכרתי את קאקו בראיון שהוא נתן על מסע בזמן בסוף העונה השנייה של הסדרה המ-ד-ה-י-מ-ה בבלוקבסטר (או בביטורנט) הקרוב לביתכם, "4,400". קאקו הדהים אותי כשהודיע לי שנאס"א שולחת אנשים לעתיד כל הזמן, זה רק המסע לעבר שהוא בעייתי. זו הייתה דרכו הפופוליסטית לבשר לי שבכל פעם שאסטרונאוטים נוסעים לחלל הם חוזרים לכדור הארץ צעירים יותר בכמה דקות, מהסיבה שכל מסע מרחבי בחלל הוא גם מסע בזמן. 

יחסי מרחב וזמן מעניינים אותי מאד, אלו הממדים שמגדירים את כל הפעילות הקיומית שלנו ומדי פעם אומרים לנו שהם קיימים רק בראש שלנו, אז אני די להוטה להבין את מהותם האמיתית ואת היחס ביניהם. גלעד הוריד בשבילי פעם סרט תיעודי מדהים של ה-BBC על זמן, שגילה לי שהזמן הוא אויבנו הגדול ביותר אך גם המקור היצירתי ביותר על כדור הארץ. אני חושבת שהם ממשיכים לעשות סרטים בנושא הזה. הוצגה שם תיאוריה מדהימה לגבי האופן שבו תהליכים מתרחשים לאורך זמן כה רב שאיננו מבחינים בתנועה כלל ביחידות הזמן שלנו, אך אם נאיץ את הזמן בסימולציה ונראה את התמונה הגדולה, נראה כיצד הזמן לבדו משנה ממש את פני כדור הארץ המצוי בתנועה מתמדת. הייתי צריכה לחשוב עוד אז כמה שזמן בעצם קשור למרחב. אבל המוח שלי היה חסום באותן אמונות ישנות מבית הספר, שם תמיד ציירו לנו את המרחב והזמן כשני משתנים נפרדים בצירים חותכים. 

בקצב שבו אנו מספיקים לחיות כמה דורות הקשר בין מרחב לזמן כמעט לא רלוונטי, אבל בתיאוריה אי אפשר לנסוע מאד רחוק במרחב מבלי שזה יהיה גם תנועה בזמן. אי אפשר לעשות קפיצת על-חלל, אם אי פעם ימציאו דבר כזה, מבלי להפוך צעירים יותר בכמה שנים. הזמן הוא בעצם הממד הרביעי (בנוסף לאורך, רוחב וגובה) שאנחנו משתמשים בו, מסביר לי קאקו בדוגמא פשוטה של איך קובעים משהו: פגוש אותי בדיזנגוף פינת ארלוזורוב בקומה 10 בשעה 14:00. לנקודות ציון במרחב אין משמעות סופית בלי ממד הזמן וככל שננוע יותר במרחב בעצם גם ניסע בזמן. עידן סיפר לי שבעיית הזמן-מרחב מציקה גם למערכות ה-GPS שמבוססות על לווינים שמשייטים אי שם בחלל ובפועל משדרים לנו מהעתיד, אז כל שנה בערך צריך לתקן את הפערים המשתנים בין הזמן שלהם לזמן שלנו כדי לא לחרבש לגמרי את המפות. 

אז מה, אם אני מטיילת בעולם ונמצאת יותר בתנועה אני מצליחה להדביק קצת את הזמן, צעירה יותר בכמה שניות? גם בתוכנו הכול מצוי בתנועה מתמדת ולכן הזמן מרפא הכול אך גם שוחק את הכל, ואולי המחיקה הזו, ההרס האיטי הוא בעצם הריפוי עצמו. איזה יקום נורא, מפחיד ומדהים, והגוף הקטן הזה שלנו הוא גרגר של חול בו, הכול וכלום במעגל הזמן. אנו זקוקים למדוד את הזמן כדי לחוש את הביטחון האונטולוגי בקיום, אשליה של שליטה. האם אפשר לדמיין בכלל איך הרגישו החיים לפני המצאת השעון במאה ה-14?

דיברתי אתמול עם אסי, אחד מקוראי הבלוג, על הנזילות והסובייקטיביות של הזמן כפי שהיא משתקפת בזמן פסיכולוגי וציינתי את זה שיותר אנשים בסביבתי מקטרים על כך שהזמן טס להם בשנים האחרונות. האם זו אשליה שהזמן התנהל בעצלתיים בילדותנו, בגלל השינויים בטכנולוגיה ובתרבות, או שמא קורה משהו אובייקטיבי יותר בתנודה הפועמת של כדור הארץ, במירוץ הזה אל הסוף? התודעה שלנו/תשומת הלב שלנו עושה כל הזמן מסעות בזמן, בפנטזיות על העתיד או זכרונות מהעבר. כשאנחנו נוכחים בהווה ונותנים למחשבות לחלוף, אנחנו לרגע מעבר לזמן, שם הזמן כאילו עוצר, כי אין תנועה, רגע של מקום מעבר לדואליות, מעבר למרחב וזמן.

האם כבר נולד המניאק שיעצור את הזמן? עצירה היא מילת המפתח כאן. כי אם אנחנו באמת עוצרים, אז גם הזמן. הוא משפיע רק כשיש תנועה באיזה מרחב. אסי אומר שנזירים בודהיסטים עושים את זה לעצמם במדיטציות שלהם, ואולי זו סודה של המדיטציה, שהיא גונבת רגעים מחוץ לזמן ומרוויחה לנו זמן במקומות הללו של אי התנועה, בגיחה התודעתית לרגע מחוץ לחוקי המשחק של המחשבה על זמן. מרתק כל כך. אני מקווה שהזמן יאפשר לי לחיות בימים שבהם הפיזיקה תסביר בפשטות את מה שבטעות מכונה כרגע מיסטיקה והכול יחיה בהרמוניה כאוטית ומאורגנת.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מוטי  On 15 בספטמבר 2006 at 15:43

    אני כולה באסטיונר
    אבל לא אתנגד להכיר את פאפא ומאמא וייסמן

  • eu  On 15 בספטמבר 2006 at 16:14

    גם אני נמנה על אלה שחשים איך כל שניה הופכת לבעצם קצת יותר קצרה מקודמתה…

    חבר נתן לי דווקא תיאוריה מעניינת, את הזמן הפסיכולוגי אנחנו מודדים בין היתר בהשוואה לזמן שעבר. שנה שעוברת על פעוט בן שנה, עד שהוא מגיע לגיל שנתיים היא 50% מהזמן שעבר עליו, וזה המון.
    ככל שהזמן שלנו עובר, כך כל רגע הופך מבחינה יחסית לפחות ופחות מהזמן שעבר עלינו מבחינה יחסית.

  • eu  On 15 בספטמבר 2006 at 16:18

    הייתי מוחק את 2 המילים האחרונות והמיותרות, אבל אי אפשר.

  • כרמל  On 15 בספטמבר 2006 at 16:32

    ועוד דרך לראות את הזמן כקשור לממד של קילומטראז' במובן הרחב שלו 🙂
    מצטערת, גם אני לא יכולה לערוך תגובות רק למחוק אותן. אבל זה אל כזה נורא.

    ואפרופו למחוק אותן – לבסטיונר, עוד תגובה אחת לא לעניין ואני מתחילה למחוק לך אותן.

  • יגאל  On 16 בספטמבר 2006 at 12:15

    כאן: http://www.notes.co.il/yigal/14785.asp

  • דנה  On 16 בספטמבר 2006 at 14:06

    eu – אהבתי את ההסבר היחסי, אני תמיד הרגשתי שזה קשור לגיל, ראשית כי עד גיל מסויים אין לנו תפישת זמן ובסופו של דבר תפישת הזמן של אז היא הזכרון המעובד שלנו כיום, ושנית, העניין של החדשנות – כל החוויות חדשות, טעמים, ריחות, מגע, ומאיזשהו שלב יש מחזוריות של מחזור.

  • שושי  On 16 בספטמבר 2006 at 19:11

    חיים שפירא (דוט קום) מתייחס לזמן בספרו הנפלא
    בעקבות אליס (אוניברסיטה משודרת)-
    מסעות לעולמו של לואיס קרול.
    לדעתו, ספרי אליס נכתבו באלגרו מולטו או אפילו בפרסטיסימו פוסיבילה. בימינו הזמן נעלם תוך כדי הניסיון לחסוך אותו.
    בהמשך מאזכר שפירא את השקפת הכובען: מהות הזמן היא הבזבוז,
    וכן את זו של המשורר אוסטין דובסון: הזמן אינו חולף, אנו אלה שחולפים

  • MarryJane  On 17 בספטמבר 2006 at 2:46

    הצורה שבה הסברתי לעצמי והבנתי לחלוטין למה הזמן הוא מימד רביעי היא כזו:
    שני עצמים מוגדרים זהים לחלוטין (=אותו עצם ממש) אם כל הקוארדינטות שלהם זהות. כלומר אני יכולה לראות שתי טיפות מים זהות לחלוטין, אך מה שעושה אותן שונות הוא המיקום שלהן – הן לא אותה טיפה בדיוק כל עוד הן בשתי מקומות שונים. אבל – אם יש רק שלושה מימדים, אני יכולה להניח דף נייר חלק על השולחן, להסיר אותו ואח"כ להניח דף נייר זהה לו לחלוטין באותו המקום. לשניהם אותן קוארדינטות אך הם לא זהים! זה בגלל שיש קוארדינטה רביעית – קוארדינטת הזמן. הם לא היו באותו המקום – באותו הזמן.

  • כרמל  On 17 בספטמבר 2006 at 10:07

    זה גרם לי לחשוב, מה שאת אומרת… עצמים יוגדרו כזהים כי הקואורדינטות שלהם זהות… מה לגבי איזו מהות פנימית, החומר ממנו הם עשויים? מה אם הוא לא זהה? או שההנחה היא שהחומר של כל היקום זהה, פשוט אנרגיה?

    אני לא מבינה כלום בפיזיקה אני חושבת על זה במונחים פילוסופיים, מצטערת אם זה נשמע שאלה מטופשת….

  • ג'יוואן  On 21 באוקטובר 2006 at 20:40

    קחו את עצמכם לאיזו פינה שכוחת אדם, כיון שפינות שכוחות אל אין, השאירו מאחור כל דבר שמודד את הזמן, אפילו את המטרונום האהוב עליכם אל תקחו. אפילו ספר לא. בכלל, רצוי לקחת אך ורק מה שילד בן 3 היה לוקח. הזמן התרבותי נשאר מאחור. עכשיו נמצא אתנו רק הזמן של הטבע. הזמן של השמש ויתר גרמי השמיים. הזמן של הנשימה ושל הדופק, הזמן של הרעב ושל הצמא ושל החלמת הפצעים. הזמן שבין מחשבה אחת על נושא כלשהו לחזרה שלה שוב. הזמן שבין עצב לעצב ובין שמחה לשמחה, והזמן שבין חשק לרקוד ולרוץ לחשק לשכב לנוח.
    והנה נמחקו להן 20 או 30 או 50 השנים שהאיצו לנו כל כך את הזמן והפכו כל רגע לקצר מקודמו.
    הנה חזרנו אל הזמן האטי של הילדות.
    עכשיו דרוש האומץ להשאר שם.

%d בלוגרים אהבו את זה: