הבלוג של קהלת על פי פוקויאמה

בפוסט שעבר תיארתי על פי עקרונות התיאוריה האינטגראלית את מנגנון החידוש שעושה שימוש במרכיבים ישנים בתנאים חדשים והצעתי שהעולם מתחדש מתוך עצמו בתהליך אלכימי. התיאוריה האינטגראלית מספקת כלים למשחק עם צמצם הפרספקטיבה שלנו, כך שהיום נבחן את השאלה בציר אחר: האם יש בכלל משהו חדש או שאנו חוזרים וממקססים מתוך היש הראשוני ואין חדש תחת השמש, כדברי קהלת? אם נביט בזה ברמת המיקרו של המיקרו אולי נגלה שקהלת צדק וגם תגליות מרעישות כמו חשמל הן תוצר של מיקס ספציפי מתוזמן מתוך חומרי היש. אך הייתי רוצה לעצור אתכם היום בתחנה אחרת, בהסתכלות קצת יותר רחבה.

ב-1989 כתב פרנסיס פוקויאמה מאמר אקדמי מרעיש עולמות וגדוש הוכחות לוגיות ופרקטיות מעניינות על כך שההיסטוריה הגיעה לקיצה. בעיצומן של ההתפתחויות המטורפות של ימינו זה קצת מגוחך לחשוב על קץ כלשהו אבל כמו שהאינטגראלים אומרים, אף אחד אף פעם לא 100% טועה. מהו היסוד הפועם במשנתו של פוקויאמה שרבים כל כך חשו אותו בתקופה ההיא ומה הוא מלמד אותנו על ההפך המוחלט לכאורה שמתרחש כיום?

מהישרדות לשוויון ועד לקפיצה, על רגל אחת

כשמסתכלים על מכלול ההיסטוריה של היקום ממעוף הציפור נראה שעשינו דרך ארוכה בכל התחומים אך אם ננסה למפות את התקופות לפי עקרון-עומק מארגן כלשהו, זה יראה בערך ככה: בראשית הייתה ההישרדות. האדם היה חלק בלתי נפרד מהטבע ועוד חיה משוכללת שלמדה לחיות בשדהו. אוכל-סקס-פיפי, ציידים-לקטים וזה. אחר כך החלה תקופה שבטית-משפחתית שהתפתחה באופן טבעי מתוך תנאי החיים המשתנים, היה קל יותר לשרוד כך, התרחש מעבר לחברה אגרארית ולהתיישבות מקומית והיחסים עם הטבע והסביבה הפכו להיות בעלי אופי מאגי. בהעדר כלים להבנת החוקיות של היקום זה נתפס במונחי שכר/עונש נס וקסם. המיתוסים שלנו נולדו כאן וכן האלילים השונים כייצוג לכוחות שזוהו. 

אך יש בחברה כזו משהו כובל, מעגל קסמים תרתי משמע, שהופך אותנו קורבן של נסיבות והקשרים. האגו האנושי חיפש שחרור ואמד את כוחו והשפעתו. או אז החלה תקופת הגיבורים, הכול תלוי רק בי ואני אפלס לי את מקומי בכוחי ועוצם ידי. בעלי הכוח הם אנשי השררה והם רוצים הכול ועכשיו (או רעיון המלך פילוסוף של אפלטון להבדיל), ערי המדינה מסתבכות במלחמות אגו ופנתיאון האלים מנהל מאבקים בעלי עקרון דומה. עקרון זה משחרר מאד ועוזר לבנות את האני אך גם לאכילס יש עקב ואי אפשר לחיות כש"כל דאלים גבר". ואז מגיעה תקופה של חוקים וסדר שמלמדת דחיית סיפוקים ומלמדת את הגיבורים הבודדים לחיות כחלק ממערכת, לוותר על חלק מהכוח כדי לקבל משהו מהקולקטיב (אמנה חברתית). כאן הדת הופכת למוסד, יש מדינות לאום, מופיעות האידיאולוגיות והאמיתות הגדולות, מנגנוני השיטור והמשמעת ועוד.

ושוב, כשהסיפוקים נדחים עד לאחרי המוות ורוח האדם נמעכת תחת עומס הכללים ומואסת בדוגמאטיות, הבירוקרטיה או הטוטאליטאריות, נושבת רוח השינוי הבא. שוב תקופה של שחרור מהאמיתות הישנות וחיפוש אחר סיפוק ואושר בחיים האלה. חילון, נאורות ומדע, שוב כל אחד רשאי לפתח את עצמו ולשגשג אבל זה כבר לא הגיבור האגואיסט של ימי יוון וטרויה, הוא כבר למד לפרוח בתוך מערכת, להיות קצת סובלני ולשחק עם הגבולות: את מקומו של כוח הזרוע מחליפות אידיאולוגיות שיוצרות יחסי כוח בלתי שוויוניים בין קבוצות. כך נוצרים המהפכה התעשייתית וההיגיון הקפיטליסטי ויצר התחרות שלנו מכוונן להקשר זה, כך נוצרת החשיבה המדעית-לוגית-רציונאלית ומגובשים עקרונות שיסבירו אחרת לגמרי את אותן תופעות שבעבר לא יכולנו להבחין בחוקיותן וחווינו כקסם.

אבל שוב, לאחר תקופת פריחה יש ספקות ובעיות כתוצאה מהקצנת הגישה והכלתה על כל היש. אם הכול כל כך ברור וניתן למדידה ואין פה טיפת קסם, אנחנו מתחילים להרגיש כבורג בודד בעולם אכזר ומתפתחת פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית קודרת ותחושה שאלוהית מת, אם הוא בכלל היה חי פעם. לאחר שבעטנו בכל האידיאולוגיות, הדתות והמכשפות, חסרה משמעות שורשית מעבר לשגשוג מיידי, יש יותר מדי קבוצות שסובלות מאפליה ביחסי הכוח שיצרנו ויש יותר מדי דברים בחיי היום יום שקשה להסביר. הידע והרציונאליות שהאמנו בהם כל כך הביאו אותנו לפינות אפלות כדוגמת השואה והראו שזה לא בהכרח מפתח לחיים מוסריים ומאושרים. אז מה עכשיו?

בערך עכשיו, ממש עכשיו, האנושות מעבירה את מרכז הכובד של המסה שלה לתקופה שהעיקרון שלה הוא הומניזם ושוויון, פירוק כל בסיסי הכוח ומיקוד בייחוד האינסופי של כל אחד מאיתנו ובקשרים ההרמוניים בינינו; היזכרות בכל מקופחי הבריאה, שמירת זכויותיהם ושימור איכויותיהם, ממעטפת האוזון דרך בעלי חיים ועד לצאצאיהם של שאמאנים לטיניים. זה כולל את הניו אייג' וגם את הפוסט מודרניזם, להבדיל, אבל הנביעה היא מאותו עיקרון עומק, רק התוכן שונה. 

אחד מרכיבי התיאוריה האינטגראלית הוא מודל הספיראלות הדינאמיות שמתבונן בעקרונות שפירטתי כסוגי פילטרים ערכיים של המציאות שהתפתחו בהטבעה עמוקה ברמות שונות בהיסטוריה או בנפש האדם (גם ההתפתחות שלנו מתינוק לאדם בוגר עוברת דרך סטים עקרוניים אלו, מהרגע שבו אנו תלויים לגמרי באם וחווים עצמנו כחלק ממנה, דרך התקופה שבה אנו מתחילים להבין מה זו משפחה ושייכות, מאמינים בגמדים ופיות ומפחדים מהמפלצת מתחת למיטה ועד לגיל שנתיים הנורא שבו אנו בודקים גבולות ובונים אגו וכיו"ב).

שימו לב שלכל עקרון עומק כזה יש ביטוי כלכלי, חברתי, פוליטי, טכנולוגי, תרבותי וכו'. אני עדה להמון ויכוחים אקדמיים לגבי מה הניע את מה בתהליכי שינוי, האם הכלכלה היא באמת בסיס הכל או שמא התרבות האנושית או המצאה טכנולוגית אקראית ששינתה את דרכי החשיבה? תשובתה של התיאוריה האינטגראלית היא שהכל צמח בסימביוזה מתוך השינוי בעקרון העומק החדש שנולד כפתרון לבעיות של העולם הישן. ברגע שהעקרון משתנה, צומחות מערכות על בסיסו.

איפה בדיוק המהפיכה במהפיכת המידע?

מה שרלוונטי לענייננו הוא שעל פי הספיראלה, לאחר השלב הזה של השוויון (מיוצג בצבע הירוק), מתרחשת קפיצה, עוברים למעגל מסדר שני (second tier) שמתחיל תקופה אחרת באנושות. הידע שלנו עליה עדיין מועט אך הוא קשור לאינטגראליות והוליסטיקה ואיננו יודעים בדיוק מה המשמעות של זה ביום יום. החוויה שלנו בפועל היא, שמצד אחד נדמה שכבר אין שום דבר חדש ומרעיש באמת ומצד שני הכול מתחדש כל הזמן ומתפתח בטירוף ואנחנו לא יכולים להסביר את זה. 

תראו את מהפיכת המידע: אנשים מתווכחים שנים האם זו מהפכה בפני עצמה או בכלל חלק מהמהפכה של התקשורת האלקטרונית? האם המהפכה היא המחשב או האינטרנט? ובתוך עולם האינטרנט האם הבלוגים, היו-טיוב, המיי-ספייס, הפליקר והוויקי מסמנים עוד שלב ועוד מהפכה או שהכול חלק מאותו הסיפור? איזה בלבול. אז היה משהו בדבריו של פוקויאמה כשהוא חש שמשהו בא על קיצו. לפי הדינאמיקה הספיראלית, המעגל האבולוציוני השני אינו מביא עוד מרכיבים חדשים מסותנטזים שיצרו גל חדש עם עקרון שמזוהה בבירור. האלכימיה של השינוי משתנה קצת ומעתה חידוש יימדד בניואנסים של מיזוג ועידון. התקופות החדשות שלפנינו ירחיבו את תודעתנו כך שנוכל להשתמש בהקשרים וצרופים אחרים בכל מה שלמדנו והשגנו עד כה. יכולת הבירור, הפירוק וההרכבה שלנו תשתפר ומעתה איכותה תהיה המדד. בפרשנות שלי לפרשת האזינו השבוע, שמתי לב שהמילה איכות מתארת בעצם "איך" ואיכות היא פועל יוצא של איך עובדים עם החומר, באיזה מינון, עוצמה, תזמון, הקשר?…

אם כך מה שמשתנה במעגל השני זה שהמדד התחלף. נראה שעד כה עסקנו יותר בכמות, דאגנו להתפשט במרחב וגם כשחשבנו על שוויון חשבנו עליו באופן מרחבי וכמותני, שתכנים מסוימים יהיו זמינים ונגישים לכולם, לכמה שיותר. היסטוריונים ופילוסופים כמו הארולד איניס ופול ויריליו שמו לב לאובססיה של האנושות עם התגברות על ממד המרחב ואף התריעו מפני חוסר האיזון הזה. הקפיצה למעגל השני  ולמגמות האינטגרציה מעבירה את המיקוד פנימה, למדיום ולא למסר כפי שצפה מקלוהן בחוכמתו שהקדימה את זמנה; למבנה, להקשר, לדרך שבה הדברים נעשים ולא לתוכן או לפעולה עצמה. סוג של מעבר מכמות לאיכות בעומק המשמעות של המושגים הללו ולא באופן שאנו רגילים להבין אותם.

לכן, תחושת הבטן של פוקויאמה נגעה בתחושת הבטן של אנשים רבים אחרים: משהו אכן בא על קצו וזה לא סותר את העובדה שהכול עדיין מתפתח בטירוף ויותר מזה. זה פשוט ממקום אחר כבר. ויעברו שנים רבות עד שנוכל להבחין ולנתח זאת. בתהליכי שינוי מהירים מבחינים בהתפתחות רק בדיעבד ולא תוך כדי תנועה, אפשר לראות את זה גם על הגוף כשמפתחים גמישות ועל ההיסטוריה רק לאחר שיש לנו "פרספקטיבה היסטורית" על תקופה. מזל שיש תיאוריות שבגלל העיקרון שהן זיקקו מבעוד מועד, אפשר לנסות להבין לפחות בשכל את המגמות הכלליות שעדיין קשה לזהות בכלים אחרים.

נשוב לדוגמא של מהפכת המידע כדי לבדוק את התנודות שבה לפי עקרונות הספיראלה: המחשוב נולד כפתרון לוגי בעולם המדעי-רציונאלי שקרס תחת העומס (כתום), אך ראשית האינטרנט היה כבר חלק מהשלב החדש של תקופת השוויון (ירוק), היה בו אלמנט משווה ברמת מעבר המידע ויכולת קישוריות גלובאלית שנזקקנו לה כששבנו לחפש קהילה תומכת בניכור הגלובאלי. אך יישומי האינטרנט של השנים האחרונות הם כבר מהפכה מסוג אחר, הם כבר שייכים לעולם החדש של המעגל השני (צהוב) ולכן אנו חשים שיש בהם משהו אחר אך לא מצליחים לשים עליו את האצבע ולהגדירו.

על בלוג אמרו למשל שהוא ז'אנר מגשר בין ז'אנרים קודמים, שהוא עירוב של טכנולוגיות שונות. כל האינטרנט הזה הפך לעירוב של כל אמצעי ודרכי התקשורת שהיו לפניו אך הוא אינו מישמש פשוט ואף אינו כאוטי כפי שאוכלוסיות מסוימות חוות אותו. אם היו מכניסים אותנו לסיור מקרוב בגוף האדם הינו בטוחים שאנחנו בג'ונגל. אבל ככל שנרחיק את הפרספקטיבה ונביט בו דרך מיקרוסקופ, נזהה תבניות ודפוסים ונבין שכל הכאוס מאד מאורגן ויש חוקיות פונקציונאלית של נשימה, עיכול, טיפול במחלה וכיו"ב. כאוס עם סדר. הגוף מלמד על היקום בנושא הזה ועולם האינטרנט בהחלט מתאים למטפורה.

הדבר הבא: טכנולוגיות נושמות

האינטרנט כולל את כל מה שלפניו אך גם מתעלה מעל זה לכדי יציר חדש עם השפעות חדשות והיגיון חדש שיתאים לעידן החדש והאינטגראלי הזה. עידן שבו יש לנו מהכול ואנחנו לומדים להשתמש בכל דבר בעיתוי ובמיקום המתאימים לנו ביותר מבלי להתבלבל. אנו לומדים ליצור את החיים שלנו כפרקטל יפיפה במה שלכאורה נראה ככאוס, לומדים ומיישמים את עומקה של הפונקציונאליות שפעם נחוותה כמכאניסטית וכעת היא נושמת בקצב שלנו. מטאפורות האורגניזם האחד לתיאור החברה חוזרות ללא העוקץ ההוא, שימו לב להבדל, אל תעשו לו רדוקציה. חכו ותראו כיצד הוא יתמזג בסדר החדש. 

הסוד האמיתי של החיים לא מצוי ברמת התוכן אלא בהקשר, במינון, בטיימינג ובתאימות האישית. זה הולך להיות המכוון רב העוצמה של העידן החדש. המיקוד, כפי שצפה מקלוהן, הולך לעבור מהתוכן לטכנולוגיה, להגמשת הפלטפורמה כך שתכיל את התכנים והמשמעויות שאנחנו נייצר בזמן הווה, שבפלטפורמה יהיו מרכיבים אינהרנטיים שיתפתחו עם הצרכים שלנו, שיתקשרו עם הפיצ'רים שנבקש. כל כך הרבה מדברים על אינטליגנציה מלאכותית במובן של יכולת אנליטית או שפה טבעית אבל אני מדברת כאן על אינטליגנציה "רגשית" של תוכנה, או יותר נכון של מפתחיה. התוכנה לא מנסה לחקות את האדם היכן שהיא בכלל לא מסוגלת אלא בונה את עצמה באופן שמעודד את האדם לאינטראקציה עימה, להפחת הרוח החיה בה. כי ייתכן שהמצאנו משהו לצורך אחד וגילינו שאנשים עושים עם זה משהו אחר לגמרי פתאום. למעשה, בתיאוריות של המצאת חידושים אומרים שזה אחד הדברים שכמעט תמיד קורים. כי אנחנו יצורים מתפתחים והטכנולוגיות חייבות להתחיל לנשום איתנו ולאפשר לנו ביטוי במקום לקבוע לנו ולנסות להיות צעד אחד לפנינו, מה שמכניס אותן למרוץ מטורף וחסר סיכוי.

אז מה זה "חדש" בעולם כזה? האם יש בכלל אפשרות לחדש? יש עדיין תחושה שכל התיאוריות הגדולות והז'אנרים הענקים שייכים לעבר, קשה לחשוב היום על המצאה גדולה שלא תבוא מתוך אינטגרציה של המצאות קודמות ונראה שבכל התחומים עסוקים באינטגרציה. התיאוריה הפיזיקלית הכי מבטיחה היא תיאוריה של אינטגרציה בין היחסות לקוונטים (תיאוריית המיתרים), ובמדעי הרוח והחברה נראה שלא מצפה לנו כלום אחרי שהפוסט מודרניזם הרס את כל הבסיסים, ומה שבא אחרי המבול, זה תיאוריות אינטגראליות והוליסטיות, פוסט מודרניזם קונסטרוקטיבי; לא משהו חדש אלא משהו שעושה שימוש מסוג אחר בכל מה שהיה עד עכשיו, אחרי שהפוסט-מודרניזם טרף את כל הקלפים. ואפילו בקולנוע, המחדש הז'אנרי הגדול, קוונטין טרנטינו, לא בדיוק המציא ז'אנר כמו שסינתז תרכובת מופלאה בין המערבונים של סם פקינפה, סרטי אמנויות הלחימה והיצ'קוק. 

אם נסכם, אפשר לחדש היום אם מוצאים בבוידם דבר ישן שעוד לא ניסינו לערבב בתנאים החדשים, כמו שהצעתי בפוסט הקודם, אך אוטוטו זה לא יהיה מספיק ונצטרך לעבוד גם על איכות הערבוב והסנתוז שלנו, על יכולת הבירור שלנו, ההקשבה לעצמנו, לזמן ולמקום הייחודיים ולאיכות של כל מרכיב ותרומתו למערכת ההרמונית. ובעיקר על ההבנה שאיכות שונה, שינוי של רכיב אחד, יוצר מהות חדשה לגמרי. זה אסימון שעוד אל ממש יורד לנו ביום יום. אנחנו ממש בחיתולים של השינוי הזה ועדיין כל כך קרובים לפי המערבולת שאנחנו כמעט עיוורים לתהליך. אבל זה בסדר. ככה זה עובד. ככה זה היה תמיד. האנושות עסקה מאז ומעולם אך ורק באלכימיה ברמת המאקרו. הכול משתנה כל הזמן אבל העיקרון של השינוי אחד הוא וזה רק עניין של פרספקטיבה. בחיי, אין חדש תחת השמש ועדיין אפשר לבטא את הכלום הזה באינסוף צורות ייחודיות ומהנות, שכל תזוזה בצמצם של העדשה יוצרת תמונה חדשה. איזה יופי של רעש, של חיים.
 
 * לחלק הראשון: האלכימיה של החדשנות 

* לפוסט על טכנולוגיות נושמות שנובע מצורת החשיבה הזו, בבלוג הטכנולוגיה החדש של ווינט

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • רון  On 30 בספטמבר 2006 at 7:08

    המון הנחות ללא כל ביסוס
    אי השוויון בחלק מהמדינות כיום גבוה יותר ממה שהיה לפני 20-30-40-50 שנים. תקופתנו יותר מזוהמת ופוגעת באיכות הסביבה מאי פעם. מדינות כמו ארה"ב יוצאות למלחמות על ימין ועל שמאל. במדינות מסויימות כגון מדינות סקנדינביה שבהן השוויון עדיין גבוה מאוד, האידיאולוגיה הפוסטמודרנית חלשה מאוד ואידיאולוגיות של סוציאל דמוקרטיה, התנגדות לקפיטליזם ואנטי גלובליזציה חזקות מאוד. בישראל האידיאולוגיה של אנטי גלובליזציה כמעט ולא קיימת והאידיאולוגיה הפוסטמודרנית חזקה מאוד, לכן אנו מוצפים בהוגים שמניחים עתיד ורוד מלא קידמה, תפיסה זו חזקה גם בארה"ב. בשתי החברות (ישראל וארה"ב) בד בבד עם תפיסות על עתיד ורוד פוסטמודרני שמתקדם ללא הרף (למרות הסתירה בין פוסטמודרניזם לתפיסת הקידמה), אי השוויון הולך וגדל, הזיהום והפגיעה באקולוגיה הולכים וגדלים, שיעור העוני גדל והתעצמות כוחם של בעלי ההון שמחזיקים יותר ויותר עושר ויותר ויותר כוח מואץ ולפי המחקרים הניידות והמוביליות החברתית הולכים וקטנים (כן כן בעולמנו העכשווי ש"התקדם והתפתח" ובו הכוח כביכול "התפזר", למעשה הניידות החברתית קטנה).

  • הצועד בנעליו  On 30 בספטמבר 2006 at 8:20

    את מה שרחביה ברמן כתב על התיקון לחוקה בארה"ב, המבטל את "הביאס קורפוס", הישג של התקופות הנאורות הקודמות. (כלומר, אפשר עפ"י צו של הנשיא, לעצור כל אדם, ובלי שום זכויות).
    מן הסתם, מנגנון החיקוי לארה"ב במזה"ת הקרוי ישראל, לא יאחר לאמץ גירסה משלו.
    בעיצומם של ימי האינטרנט הנפלאים האלה, כשאפשר לקשקש עם כל העולם כמו שאי אפשר היה אף פעם, לקרוא בלוגרים בטימבוקטו ולשגר אימיילים לשדות האורז בסין, אנחנו עלולים למצוא את עצמינו בלי להבין איך, באים בשעריהם של ימי ביניים חדשים.
    בהסטוריה יש התקדמויות -ונסיגות.
    היתה שריפת הספריה באלכסנדריה וימי הביניים שחיסלו הרבה מן הידע שרכש העולם העתיק.
    היה גם היטלר, ויש גם בוש ובעלי בריתו באיסלאם הפונדמנטליסטי (בעלי בריתו בכך שהם בונים איש את רעהו, על חשבוננו כמובן).
    ויש מספר גדל והולך של אנשים שכל זה לא נוגע להם, כי הם מבוססים בעוני ובסרחון ובפערים החברתיים שהולכים וגדלים, באפריקה למשל שם הסרחון התעשייתי של הזבל שמפיצות מדינות המערב גובר.
    האדם לא משתנה אף פעם. הוא תמיד היה יצור מסוכן לעצמו, אך עם תקוה. זה אולי הדבר היחיד שמחזיק אותנו קיימים. הדברים הבסיסיים לא השתנו ולא ישתנו..

  • כרמל  On 30 בספטמבר 2006 at 9:47

    עדיין נמצא בעקרונות האחרים ונדמה לי שבקישור לנרג' יש אפילו פירוט באחוזים. אבל מרכז הכובד החדש כבר תופס המון תאוצה ויש מגמת מעבר אליו, יקחו שנים עד שהוא יהיה הנפוץ ביותר אבל ככה הכל התקדם תמיד, העיקר שהוא כבר הופיע וזוכה להכרה לפחות באשיפותנו האתיות. ככה זה מתחיל. קודם איזוטריה ואחר כך פילוסופיה ואתיקה. למשל התפיסה האינטגראלית כרגע רק עבורת את הגבול מאיזוטריה לפילוסופיה ושאיפה אתית, בשביל רבים היא עוד לא עברה אותו אפילו. 🙂

    בפוסט הקודם הסברתי שכדי להתקדם בד"כ האדם קודם לוקח צעד אחורה. ככה שבעיני איזושהיא החרפה של פונדמנטליזם, למשל, רק מראה שמותחים לנו את הרוגטקה ואנחנו ניירט את עצמנו קדימה משם טוב יותר. לפעמים צריך לחנוק אותנו כדי שימאס ונזוז באמת, ככה אורגניזמים מתפתחים לצערנו. וכאמור בפוסט הקודם, אנחנו מחדשים פעמים רבות בעזרת עידון ושינוי של דפוס ישן שצץ. כל הגל הדתי ששוטף את העולם מחדש עשוי לשמש בתפקיד בכיר בעולם המשתנה אבל החלק הכפייתי או קיצוני עשוי ליפול בדרך ומהותו עשויה להשתנות. מי יודע. כרגע זה נחווה כחזרה אחורה והחרפה של הישן. ברור. ככה זה עובד!

    ואליך, הצועד הפסימי, מספיק לקטר, זה סותר את המציאות לנגד עיניך באופן מובהק לומר שהאדם לא משתנה. נו באמת! האנושות משתנה כל הזמן במעגלים כאוטיים ואין ברייה שלא מתפתחת כל הזמן באיזה שהוא מובן. האמירה שלך לא מציאותית היא שיפוטית וזו כבר בעיה שלך.

    כלי הספיראלות אינו תיאוריה אלא תיאור בסכמה קצת יותר מורכבת וגמישה של מה שקורה במציאות בהכי מאקרו שיש. מה שהספיראלות עשו זה לנסות לגלות את הדפוסים במה ש/קרה וקורה וככה לפעמים אפשר להפריד ולראות בתוך אותה תופעה מי נגד מי ובתיאום עם מה.

  • בתאל  On 30 בספטמבר 2006 at 12:51

    יש לך יכולת ניתוח ויישום מעמיקה. רציתי גם להוסיף לגבי הדרך שבה אורגניזמים מתפתחים (שאפשר להקביל להתפתחות האנושית) זה תמיד נעשה בדרך שמובילה לנקודה שנקראת באנגלית
    bifurcation point
    (סליחה, אבל אין לי מושג מה המונח המקביל בעברית) שהיא נקודה אליה מגיע האורגניזמים אחרי שמיצה שלב התפתחותי מסויים. מהנקודה הזו יש שתי אופציות – או שהאורגניזמים מתדרדר לכאוס מוחלט או שהוא עושה קפיצה התפתחותית בה כל הכוחות המנוגדים מתנקזים ביחד ויוצרים משהו מורכב יותר.
    כנראה שאנחנו מבחינה אנושית עכשיו בנקודה הזו ולכן יש גם את התחושה ואת האופציה שהכל יתדרדר לכאוס מוחלט. מה שצריך כדי למנוע את הכאוס זה שיתוף פעולה יצירתי בין כל הכוחות המנוגדים.

  • כרמל  On 30 בספטמבר 2006 at 14:06

    זה באמת מה שקורה כנראה כש"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". וגם אם טעינו בגדול, העיקר שזה גורם לי להחזיק באופטימיות כשהכל מגעיל סביבי. אולי התקוה הזו כשלעצמה, כמו שאומר הצועד, היא פריצת הדרך.

  • מוטי  On 30 בספטמבר 2006 at 15:13

    אני כבר לא באסטיונר אלא סתם בעל רשת קיוסקים, עם מרצדס מפוארת

    טוב לי בחיים אבל קשה לי להבין למרות שאת נשמעת אינטיליגנטית

  • רון  On 30 בספטמבר 2006 at 17:55

    מה זה פוסטמודרניזם קונסטרוקטיבי? ומאיפה האופטימיות הזאת כרמל? מאיפה האמונה הדטרמיניסטית ש"הכל יסתדר והכל בא עלינו לטובה"?

  • שפי  On 30 בספטמבר 2006 at 19:29

    לתחושתי תהיינה אפוקליפסות שיחזירו את הציוויליזציה אלפי שנים אחורה. ואז הכל יתחיל להבנות מהתחלה, מן היסוד, אבל עם ערך-מוסף שהוא הידע והנסיון וההשראות שנצברו באותן אלפי שנים. זה כמו שקרימינל שצבר מיליונים, אם הוא באמת רוצה "לחזור למוטב" הוא חייב קודם-כל לשמוט את כל מה שהוא צבר, כולל, למשל, הנישואים התועלתניים שלו, כן, כולל אפילו המשפחה שהוא הקים… כל מה שהוא בנה על שקרים, להתחיל ממצב אפסי, כשרק כותנתו לעורו, כמו אז, בילדותו, בשכונת העוני שבה הוא גדל…. גם אני מתלהב לפעמים מטכנולוגיה, משכרון החושים האלקטרוני הזה, אבל תמיד תמיד, בו-זמנית אני חש בברור שהקידמה הזאת היא במקרה הטוב ריקה, ובמקרה הרגיל היא נסיגה, כי בדרך-כלל היא בריחה, אקשן להסיח איתו את הדעת מהנכות הריגשית שנובעת מהתרחקות היתר מהטבע. האדם אמנם לא אמור להיות לגמרי חלק מהטבע, הוא גם המתווך, הכהן, כלי הקודש, אבל הגזמנו, איך אומר השיר הזה של דון מקלין – "….לילדינו בלבד, רק להם לא היינו לעזר".

  • הצועד בנעליו  On 30 בספטמבר 2006 at 22:05

    שכתבתי ברשת (אני עובד על זה, להיות אופטימי), היא אופטימית בכך שסיימתי אותה בכך שתקוה תמיד תהיה לאנשים, גם זה חלק מאופיו הבלתי משתנה של הבן אדם ואפשר להסתכל על חצי הקלקר לשימוש חד פעמי המלא, ואפשר על הריק.
    ותבדילי בין בריות והאנושות. אני מסכים איתך שבריות מתפתחות, לפחות חלק מהן. לגבי מכלול האנושות אני מטיל ספק, אבל אולי את צודקת, זאת בעיה שלי.

  • שושי  On 1 באוקטובר 2006 at 0:11

    יש לי אינטואיציה (אף שמעולם לא העמקתי באקדמיה) כזו שאני מסוגלת לא רק להבין מה שכתבת, אפילו להעריך שיכולת הניתוח שלך את המצב כיום, מאוד מוסיף לדברים שאני "חשתי" במהלך השנים, באינטואיציה. אני מאוד מודה לך על הניתוח – מבחינתי הוא מבריק, היכולת הרטורית שלך (שלי חסרה כל כך) מהותית וחשובה ביותר…
    אני מאמינה שבמתכונת שאת מתארת בלוגיאדה ודרכי מידע וההתפתחות התקשורת המתהווה לעינינו … יהיה המצב שבאסטונר שכתב לך מקודם (שיש לו מרצדס וחי בניחותה כלכלית) יתחיל לחפש את שהחסירו ממנו בחיים שבהם היה "לגיטימי" ללמוד ועשה דברים אחרים – יש לי תאומים בני 11 שהם כבר דוגמה לשינוי שחל – הם נולדו וגדלים לדור אחר לגמרי ממני ואביו, אפילו הבת שלי שהיא בת 21 כבר באה ממקום אחר.
    לחינוך/אימון יהיה תפקיד אחר בחיים… אני מצטערת שהתהליכים שאת מתארת הרבה יותר איטיים ממה שאני מצפה… אולי ובעיקר בישראל (בארה"ב ובאירופה זה קצת יותר מתקדם – מכירה אנשים ויודעת) אך, לפי הכרת הקצב, מה שקורה שם מגיע לפה ביחס של 1:10, אני מניחה שזה גם אלינו יגיע.
    (אני מכירה את זה מניסיון אישי)
    אני מאוד מודה לך על הניתוח – את משלימה לי חוליה שהייתה חסרה לי מאוד, תודה.

  • כרמל  On 1 באוקטובר 2006 at 0:50

    פוסט מודרניזם קונסטרוקטיבי זה שם שהודבק לכל מני רעיונות שהתחילו לנסות לבנות משהו חדש בכל זאת אחרי שהפוסט מדורניזם עשה דקונסטרוקציה לכל מה שזז. התיאוריה האינטגראלית נחשבת לכזו בגלל שהיא מציעה לפתוח צמצם ולהסתכל באור קצת שונה על כל מה שהיה לנו. לבנות ולארגן מחדש את ההמשגות שלנו.

    והאופטימיות? זה בגנים. זה גם נראה לי יותר מועיל מפסימיות.

%d בלוגרים אהבו את זה: