חיבוק כאידאולוגיה

פרויקט החיבוקים שלנו התחיל באופן ספונטאני כרעיון נחמד עם כוונה הומניסטית טובה. בשבועות האחרונים סוקרנו בכל צורה ומדיה אפשרית שכבר הפסקתי למנות וקמו לנו שותפים ברחבי הארץ, בעוד שהתופעה ממשיכה להתפשט גם בעולם ומדי יום מופיעים קליפים חדשים ביו-טיוב. למי שרוצה לעקוב, שי מחזיק פוסט עדכונים שוטף שבו כבר אפשר לראות סרט של שותפים נוספים שמחבקים ועוד הפתעות. אנחנו מחבקים שוב בשלישי הקרוב 24.10 בין השעות 17:00-20:30 בכיכר רבין. זו תהיה כנראה הפעם האחרונה שאצטרף לחיבוקי יום ג' אבל מדי פעם נחבק בימי שישי בבוקר במקומות משתנים בת"א, אני אוסיף קטגוריה לטור השמאלי בבלוג שמציינת זמן ומיקום של החיבוקים כל שבוע למי שמעוניין. הפוסט הזה הוא הפוסט האחרון שיעסוק בעניין והגישה שלו תהיה קצת יותר על הפילוסופיה/אידיאולוגיה שלי מאחורי זה, משהו שהתהווה והבנתי תוך כדי ולא מעט בעזרתו האדיבה של ח"כ לשעבר אילן גילאון (מר"צ) שכתב עלינו קטע מאד מרגש עבור עיתון "ישראלי" שגם התפרסם באתר מר"צ.

הרבה מאד אנשים מרגישים שחיבוק שייך לתחום האינטימי של המרחב הפרטי שלא כל אחד רשאי לחצות את גבולו. עבור אנשים רבים אחרים (שאנחנו נמנים עליהם מן הסתם) חיבוק הוא סוג של תקשורת ויש בתקשורת הזו משהו פשוט, אנושי ונקי יותר מכל תקשורת אחרת שאני מכירה. הוא מהווה בסיס לצורות תקשורת אחרות במובן הזה. תארו לכם את עצמכם מתחילים לריב עם מישהו על חניה. עכשיו תארו את עצמכם נותנים חיבוק קל לאותו אדם ואז מתווכחים אתו על החניה. אני בטוחה שרק בדמיון שלכם אתם יכולים לראות איך הויכוח שאחרי החיבוק הוא הרבה יותר רגוע, ענייני, ממקום שמחבר את שניכם לפתיחות גדולה יותר ונכונות יותר גבוהה להגיע לפתרון שיספק את שני הצדדים. חיבוק הוא אכן התרסה כי הוא בא מרמה אחרת של תקשורת, הוא מדבר בשפה שונה מתורת המשחקים, הוא שובר את הכלים ועל הדרך שובר גם את המחיצות ומאפשר לנו פשוט לעלות רמה בתקשורת. 

בחיבוק אני מביעה את ההתנגדות שיש לי לשפה המטריאליסטית של החיים, למקום שבו אסור לי לתת מבלי למדוד מה אני מקבלת חזרה, למקום שבו אני יותר ב"חשדהו" מאשר ב"כבדהו". בתקופה הפוסט מודרניסטית נפלו המחיצות המפרידות בין המרחב הציבורי לפרטי ולטעמי יציאתו של החיבוק מהמרחב הפרטי לציבורי הופכת אותו לצורת תקשורת בעלת פוטנציאל השפעה ושינוי מבורכים וחשובים. הפילוסוף עמנואל לוינס, שמייצג כיום שיא של הומניזם ואחריות לאחר במחשבה המערבית, מדבר על כך שעלינו לוותר לעיתים על הדרכים המקובלות שלנו לתקשר עם אחרים כי יש בהן אלמנט של ניכוס ומחיקה של האחר. אנחנו נפתחים למישהו רק אחרי שאנו חשים ש"הכרנו" אותו ודורשים את קדימות הידע, אך לוינס מוביל אותנו בדרך הגותית מרתקת, למקום שבו אנו מפקפקים במוסריותו של תהליך הידע. לוינס מעודד אותנו להיחשפות בלתי אמצעית לאחר, לוותר על השליטה שאנו משיגים באמצעות המידע וקטלוג הקרבה על פיו, ופשוט לקפוץ למים. חיבוק של אדם זר כתקשורת ראשונית הוא בעיני חוויה כזו ואני מבינה את בקשתו של לוינס ברמות עומק שונות עם כל חיבוק שאני יוזמת.

ד"ר עמית פינצ'בסקי מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, שאחראי להכרות שלי עם לוינס ובמובנים מסוימים ממשיך את דרכו, ערך לפני כמה שנים מחקר מרתק על אוטיסטים. הוא גילה שאוטיזם אינו מוגדר כבעיה פיזיולוגית או נפשית אלא כבעיה של תקשורת, וחומרת האוטיזם מוגדרת על פי מידת ורמת התקשורת המתאפשרת עימם. עמית יישם את רעיונותיו של לוינס בתחום התקשורת והראה שדווקא במקומות שבהם יש משבר תקשורתי, קצר, חוסר אפשרות לתקשר בדרכים המקובלות, ישנה הזדמנות במובן הלוינסי לחיבור אמיתי. זה משהו שקצת קשה לעכל אותו. אנחנו רגילים להתקרב ולאהוב אנשים על פי זה שרמת התקשורת שלנו זהה, אנחנו מתלהבים מכל מה שדומה בינינו. אבל לוינס ופינצ'בסקי מעודדים אותנו להיחשף להזדמנויות הללו שבהם אנו מניחים לאדם להיות אחר לנו, אנחנו לא יכולים לתקשר איתו, אנחנו מנועים כרגע מלדעת עליו את מה שיכול להניח את דעתנו ולהותיר אותנו בשליטה, ודווקא שם מתבטא ההומניזם האמיתי שלנו. במקום לעמוד מבולבלים מול אוטיסט חשבתם פעם לחייך אליו חיוך חם, ללחוץ את ידו או לתת לו חיבוק? וזו אינה תקשורת? 

אני רוצה להודות לאילן גילאון שהכתיבה שלו עלינו הזכירה לי מהן המוטיבציות שבגללן הצטרפתי לשי ולחיבוקים, מבלי לחשוב אפילו מהיכן אני פועלת. אני לא יודעת אם אפשר לשנות את השיח ההייפר קפיטליסטי של המציאות היום בשפה ובהיגיון שלו כי המערכת הזו נוטה לבלוע כל דבר. רק משהו שלגמרי מותיר את המערכת בבלבול ושאין לו שום היגיון ומשמעות עבורה, שובר את הכלים, את הכללים; מעיר בכולנו משהו ישן שנולד לפני פני המציאות הנוכחיים וישרוד גם אחריה. בימי הביניים לא היה דבר כזה חילוני, כולם היו דתיים והדת היתה צורת השלטון והחוויה המרכזית, לא היה דבר מחוץ לשיח הדתי, אפילו המדענים היו דתיים אדוקים. זו הייתה השפה המרכזית להבנת המציאות ואי אפשר היה לדמיין בכלל שיום אחד אבני היסוד של המחשבה שלנו יהיו אחרים. בדיוק כמו שהיום קשה לדמיין מציאות גלובלית שלא תתנהל בשפת המסחר והשיח הקפיטליסטי. 

אבל השינוי הוא מעבר לדלת. ולפעמים זה מתחיל בתופעות קטנות, שוליות והזויות לכאורה, אשר מתפשטות בצורה שנראית לא מזיקה בתחילה. וזה עשוי להתחיל בחיבוק. אני טיפוס מהפכני מטבעי אבל לא מאלו שירימו נשק או יפגינו בכיכרות.  החיבוק הוא התרומה השקטה שלי למהפכה ענקית ולתמורה שצפויה בעשורים הקרובים בשיח העולמי ובתפיסת המציאות כולה. כמובן שאני נשענת גם בזה על התיאוריה האינטגראלית ולמי שמצוי בשיח שלה, אז אני מבצעת פעולה מה-meme ה"ירוק" של הספיראלה שלגמרי לא מובנת ל"כתומים", אבל היא עוד חוליה בשרשרת מופלאה של האבולוציה של התודעה האנושית. אז אני לא איזו רוחנית פסיכית של אור ואהבה, אלא שאני מציעה תקשורת ממקום אחר וגישה לבני אדם ממקום אחר. אשמח לחבק גם אתכם ולאפשר לכם להתנסות בזה ולהבין מיד ראשונה באופן מיידי על מה אני, לוינס, פינצ'בסקי ואחרים מדברים. תבואו.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • צביקה  On 23 באוקטובר 2006 at 0:10

    לפני כמה ימים ניסיתי את שיטת החיבוקים. הלכתי עם שלט לרחוב פרישמן והמתנתי. היו כמה חיבוקים חמים וכיפיים. אחרי עשר דקות הופיעה ברחוב מישהי עם תיק צד, הציגה את עצמה כעורכת דין והודיעה שאם אמשיך תגיש נגדי תלונה על הטרדה מינית של נשים ברחוב. עמדתי עם שלט. לא ניגשתי לאף אחד שלא בא אלי קודם. אבל הבנתי את הפרינציפ. אם אני מחבק אני מטריד. זו כנראה שיטה שטובה לבנות בלבד.

    חפשי אותי בסיבוב, כרמל. אני על דבר כזה לא חוזר יותר. הספיקה לי פעם אחת. אמא שלי, אחותי והחברה שלי הם הנשים היחידות שאחבק בשנים הקרובות.

  • כרמל  On 23 באוקטובר 2006 at 0:14

    וגם לא ממש מבינה את המקצוע שלה. אולי תלמידת משפטים שנה ב'. תבוא לעמוד איתנו בככר, אולי זה שעמדת לבד יצר בעייתיות. תבוא ביום ג' לבקר אותנו ותבדוק איך תרגיש, אם תרצה תצטרף. שי, היזם של כל זה, הוא גבר. ויש לי תשובה בשביל הפקצה הזו אם היא תתקרב אלינו. שתגיש תלונה. בולשיט. אין לזה שום בסיס.

  • צביקה  On 23 באוקטובר 2006 at 0:17

    בטח שאין בסיס, אבל היא דאגה להראות לי כרטיס. עובדתית, הייתי עם עוד בחור ובחורה, אבל עמדנו במרחק של עשרים מטר זה מזה וכל אחד פעל בנפרד.

    מבחינתי זאת הוכחה שהיחסים בין גברים לנשים הופכים לחד-סטריים. אני מצטער, אבל לא אתנדב להכניס את עצמי לסמטוכה של תלונות ותלונות נגד בגלל שטות כזו. מצידי שהעולם יישאר מנוכר. את הכווייה שלי קיבלתי.

  • כרמל  On 23 באוקטובר 2006 at 0:20

    פשוט מישהי שמאד טרודה ונכוותה בעצמה ממשהו וזו תגובה ממש תמוהה. ממש חבל לי שזה הדבר שעצר אותך ואני מעודדת אותך בכל זאת לבוא ולהיות איתנו ביום ג'. אף אחד לא באמת יגיש נגדך תלונה באופן אישי ואתה לא היזם כאן. תבוא. עלי. לנו לא קרה שום דבר דומה לזה.

  • יוסי  On 23 באוקטובר 2006 at 0:38

    ולחשיבות הפילוסופית שלו, יש בעיה קשה מאוד
    דווקא היום לבצע אותו על רקע הבלגן החברתי
    וההטרדות המיניות.
    מוזר שאתם לא עברתם שום התקלות עם החוק
    בעיניי זה מוזר ולא הסיפור של צביקה

  • כרמל  On 23 באוקטובר 2006 at 1:09

    צריך להבין את זה. הטרדה מינית אינה מוגדרת על פי פעולה מסויימת אלא על פי הקשר בלבד. זוהי העבירה היחידה שתוכנה רצוי ראוי ומקובל בהקשרים אחרים. די במבט אחד להבין את ההקשר של חיבוקים בככר, אולי רצוי שיעמדו כמה אנשים ביחד או במקום קרוב וזהו. מי שלוקח את סיפורי ההטרדות במיניות למקום שבו כל מגע מלחיץ אותו או שלא מבין בכלל את הגדרת העניין הבסיסית (ולכן לא ציפיתי לזה מעורכת דין) או שייתכן והוא קורבן לפגיעה בעצמו שמעוורת אותו כרגע. זו הסיבה שאנחנו לא ניגשים לאף אחד אלא נותנים לאנשים לגשת אלינו. כתבתי כאן לפני כמה פוסטים כתבה על הטרדה מינית ואני ממליצה לך לקרוא אותה. אין שום צורך להבהל מעלייתה לכותרות ולפסול כל צורת תקשורת אנושית על הסף אם אתם זהירים מודעים ופועלים בהקשר ובכוונה נקייה. אין גם שום בסיס לתביעה כאן. האישה סתם רצתה להפחיד אותו וגם הצליחה.

  • שפי  On 23 באוקטובר 2006 at 1:09

    פעם כתבתי באיזושהי תגובה ב"רשימות" ש"אוטיזם" זה לא בעיה פיזיולוגית, והתגובות שקיבלתי עליה היו, איך לומר, על גבול הפיזיולוגיות, יותר קשות מכל מה שחטפתי אי-פעם באינטרנט, תארי לעצמך. עד כדי כך שחשבתי לעצמי שאולי-אולי הגזמתי, ובתגובה-לתגובות האחרונה שלי כתבתי שאסתפק בהסכמה שמה שנקרא "סכיזופרניה" הוא לא פיזיולוגי.
    אם כי ההתנסחות שלך "הוא גילה שאוטיזם אינו מוגדר כבעיה פיזיולוגית או נפשית…" היא קצת טאוטולוגית.

  • שושי  On 23 באוקטובר 2006 at 8:04

    בימים אלה נכנסתי לכזה מקום שבו הייתי לפני 9 שנים עם האקס שלי וכאילו לא עשינו כלום ואת במאמר האחרון הזה שכתבת הצלחת למלל את שאני לא הצלחתי, על כך המון תודה.
    אני מניחה שאני לא הכותבת/קוראת "האופיינית" שלך (כבר התרגלתי שאני לא נכנסת לקטגוריות מוכרות) ואני שמחה שמצאתי אותך!
    לכן, תודה!
    המשיכי בדרכך (כאילו שאת שואלת אותי?)

  • שי  On 23 באוקטובר 2006 at 9:45

    אני אהיה ישיר:

    לא. ממש לא.

    אנחנו לא יכולים, לא רוצים ואין סיבה לפחד מזה.

    זה פחד מיותר. זה דמיון שלדעתי פשוט לא נכון להתייחס אליו.

    זה לא רלוונטי למה שאנחנו עושים שם. זה פשוט לא באותו עולם. לשני הצדדים – מי שייתן את החיבוק ומי שיקבל.

    (לא נכון בעיניי לקפוץ על אנשים ולהציע להם חיבוק באופן אגרסיבי, באופן כללי, אבל לא בגלל הפחד מתביעה, אלא בגלל העובדה שאני לא מחליט בשביל מישהו אחר מה טוב לו)

    אני עושה כל שביכולתי כדי לקחת אחריות על מה שקורה, ולוודא שאף אחד באיזור לא נפגע, בשום דרך. לא שאני סופרמן, ולא שאני באמת יכול לקבוע למישהו האם הוא ייפגע או לא, אבל יש דברים שפשוט לא הולכים לקרות.

    אבל לא בגלל הפחד מתלונה. הוא לא רלוונטי בכלל במציאות הזו. בגלל שהפרוייקט הזה יעשה טוב לאנשים, ולא ההיפך. זה חלק מהגדרת התפקיד שלו. זו הגדרת העולם שלו.

    מוזמנים לבוא להתנסות. כל שלישי אנחנו בכיכר. בואו לקבל חיבוק.

  • רפאל  On 23 באוקטובר 2006 at 10:31

    3. הטרדה מינית והתנכלות

    (א) הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:

    (1) סחיטה באיומים, כמשמעותה בסעיף 428 לחוק העונשין, כאשר המעשה
    שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני;

    (2) מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין;

    (3) הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד
    כי אינו מעונין בהצעות האמורות;

    (4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו
    אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות;

    (5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו,
    לרבות נטייתו המינית;

    (6) הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי
    מהמנויים בפסקאות המשנה (א) עד (ה), בנסיבות המפורטות בפסקאות
    משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות
    או בהתייחסויות האמורות:

    (א) לקטין או לחסר ישע – תוך ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך או
    טיפול;

    (ב) למטופל, במסגרת טיפול נפשי או רפואי – תוך ניצול תלות של
    המטופל במטפל;

    (ג) לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם בשירות במסגרת שירות – תוך
    ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות;

    (ד) לתלמיד בכיתה י"ב' י"ג או י"ד, שאינו קטין, תוך ניצול יחסי
    מרות בלימודים;

    (ה) לתלמיד או לסטודנט, הלומד במוסד המקנה השכלה עיונית או
    מקצועית לבוגרים (בחוק זה – מוסד להשכלה לבוגרים), תוך
    ניצול יחסי מרות בלימודים.

    (ב) התנכלות היא פגיעה מכל סוג שהוא שמקורה בהטרדה מינית, או בתלונה או
    בתביעה, שהוגשו על הטרדה מינית.

    אני חושב שאפשר לראות שעמידה ברחוב עם שלט המציע חיבוקים חינם לא נופל באף אחת מהקטיגוריות המנויות בחוק. למה שעשתה עורכת הדין ההיא קוראים איום שווא בתביעה ובפעם הבאה כל אחד מוזמן לבקש ממנה את שמה ולדווח עליה ללשכת עורכי הדין.

  • דג ביקורתן  On 23 באוקטובר 2006 at 11:18

    אני פותח פרויקט דומה, רק שעל השלט יהיה כתוב:
    "רוצה בוקס?"

    מי איתי?

  • כרמל  On 23 באוקטובר 2006 at 12:27

    עלי בתביעה אני אזכור לאיים חזרה בדיווח על איום תביעת שווא ללשכת עורכי הדין. המושגים "חיבוק" ו"מיניות" אינם קשורים בעיני כלל, וחיבוק הוא פעולה שיכולה לבוא ממספר שונה מאד של התכוונויות ובהקשרים רבים. זה שאפשר לפגוש אותו גם במרחב המיני זה לא פוסל את פעולת החיבוק כשלעצמה ובוודאי לךא מכניס אותה לכל קונטקסט מיני באמצע הרחוב.

    ודג ביקורתן: שלט "בוקס או חיבוק?" יהיה מגניב. אני מאמינה בכל ליבי שיש אנשים שדווקא צריכים איזו בעיטה קטנה ויבואו בכיף כדי לקבל ניעור ידידותי. ואתה בראשם, לא? אפשר גם וגם 🙂 לא לשכוח שהמחבקים הם גם תלמידי קונגפו…

  • ענת  On 23 באוקטובר 2006 at 13:47

    בהקשר לחיבוק שאם אעמוד ככה ברחוב
    ואשים שלט: חיבוק בחינם
    אנשים באיזור מגוריי יעברו לידי וירחמו עליי
    ויחשבו שאני לא נורמלית כל כך.
    הם גם עלולים לתקוע לי הערות בסגנון:
    תגידי אין לך אהבה בחיים?
    אין לך מה לעשות?
    אז מצד אחד אני ממש מעריכה את מה שאתם עושים
    עם החיבוקים, אבל מעניין אם לא נתקלתם בתגובות כאלה ציניות מאנשים שעברו ברחוב.
    אבל אולי במחשבה שניה, בתל אביב, רואים את הדברים אחרת, אם תנסו לחבק למשל ככה בירושלים
    נראה שתקבלו תגובות אחרות לגמרי.
    תל אביב סובלת הכל.

  • דרור פויר  On 23 באוקטובר 2006 at 14:01

    בשבוע שעבר הלכתי בכיכר רבין וקיבלתי שלושה חיבוקים ברצף מהחבורה שלכם (לשניה שהציעה אמרתי שקיבלתי כבר אחד, והיא אמרה "אבל לא ממני!", מה שהיה נכון. לשלישית אמרתי שקיבלתי כבר שניים והיא אמרה – "למה לא שלושה", מה שהיה אפילו יותר נכון), וזה היה פשוט כיף לא נורמלי. כה לחי! באמת. אם לא הייתי מתבייש הייתי בא לעמוד אתכם קצת. זה פשוט דבר נהדר

  • כרמל  On 23 באוקטובר 2006 at 14:11

    באמת יכולים לחדור אליך אבל הם שייכים לסרטים ולתפיסות של אחרים. כשעומדים עם עוד כמה, ההסכם והכוונה שלנו יותר חזקים ומחזקים ובמקום שתחלחל אלינו ציניות, אנחנו הופכים את כיוון הזרם לעיתים תכופות. והציניות נוזלת לצדדים. בוודאי שיש תגובות ציניות ואפילו קשות, אנשים עשו לי סימנים של קוקו, סבא אחד התנצל שיש לו נכדה בגילי כאילו שהצעתי לו מין חינם, מאד מביך. ומישהי צעקה עלי: מה זה השטויות האלה, איזה שטויות!

    אבל כשאנחנו יחד והמטרה שלנו חזקה מזה אנחנו נותנים לדברים האלו לחלוף על פנינו, להכנס לאוזן אחת ולצאת מהשניה, לא להתפס באיזה היסוס או ספק פנימי. זה כוחו של הסכם וכוחה של קבוצה. זו גם אחת הסיבות שעודדתי סיקור תקשורתי, תקשורת נותנת לגיטימציה. היום יותר אנשים מכירים את זה ובאים יותר פתוחים. למה שלא תצטרפי אלינו לככר, רק כדי לצפות? יום ג הקרוב, שוב…

    דרור איזה מגניב שבאת וחבל שזה היה דווקא כשהייתי בחו"ל ופספסתי אותך. תבוא שוב ביום ג' הקרוב 🙂

  • קוטר  On 23 באוקטובר 2006 at 17:52

    לתת חיבוקים לאוטיסטים זה לא תמיד רעיון טוב, לפחות לפי הספר "הסיפור המוזר על הכלב בשעת לילה". הגיבור של הספר פשוט שנא מגע, ונטה להגיב באלימות לאנשים שנגעו בו. אני מניח שהסיפור מבוסס על מקרים מהחיים.

    איך היה בברצלונה?

  • עותי  On 24 באוקטובר 2006 at 9:14

    איזה פרוייקט מדהים
    אני ממשיך ועוקב אחריו מרחוק באמצעות הפוסטים המצויינים שלך.

    בינתיים התחלתי לחבק את המטופלים שלי באגודת החרשים – התוצאות עלו על כל דמיון

    תודה! עותי

  • תמי  On 24 באוקטובר 2006 at 9:32

    אני מכירה את נושא האוטיזם מקרוב (יש לי במשפחה צמד), וחלק מבעיית התקשורת היא גם גבולות פיזיים שונים ורגישות חושית מוגברת – בעיקר שמיעה ומגע.

    ובאותו הקשר, דרך הקליפים שלינקקת אליהם גיליתי מה היתה הבעיה שלי עם חיבוקים עד כה ופתרתי אותה, בערך. אז תודה! הפרויקט שלכם עוזר גם למי שלא נוכח שם פיזית ומתחבק איתכם.

  • כרמל  On 24 באוקטובר 2006 at 10:30

    תמי וקוטר, מה שאתם אומרים רק מוכיח את התחושה שלי שחיבוק הוא צורת תקשורת ולכן הוא נכלל בקטגוריות הבעייתיות למי שיש לו דרך תקשורת אחרת. אז אולי חיבוק זה לא הדבר הכי טוב לעשות מולם אבל זו הייתה רק דוגמא שמי שצריך לנסות אסטרטגיה שונה לפעמים זה אנחנו ולא להגדיר אותם ביחס לאופן שבו ראינו תקשורת עד כה עם הדומים לנו.

    תמי, זה נשמע מסקרן, מעניין איזו מן "בעייה" יכולה להיות עם חיבוק…? אם בא לך לפרט אולי עוד אנשים יכולים להיעזר.

  • תמי  On 24 באוקטובר 2006 at 14:06

    אבל אני אנסה להסביר. אני לא אדם פיזי, ואף פעם כמעט לא יזמתי חיבוקים, למעט בן זוגי ואחייניי. ולכן תמיד כשבאו לחבק אותי חברים ומכרים בתחילת פגישה או בסופה כאמירת שלום, הייתי ניצבת כבול עץ שמוט ומניחה להם לכרוך סביבי את זרועותיהם, מחכה שהרגע המביך ייגמר. כשצפיתי בקליפים, גם של יואן אבל במיוחד שלכם, ראיתי איך אנשים מתחבקים: מתקרבים אחד לשני, מקרבים את פלג הגוף העליון ומשאירים את פלג הגוף התחתון רחוק. נטייה הדדית של השניים זה לעבר זה.
    בפעם הבאה שהייתי בסיטואציה חיבוקית והבנתי שמתקרב חיבוק, ניסיתי לעשות את אותו הדבר, כלומר לנטות קדימה ולהושיט זרועות, וזה היה הרבה יותר טוב, פחות מביך וחונק. פחות משהו שקורה לי ויותר משהו שאני שותפה בעשייתו.

  • כרמל  On 24 באוקטובר 2006 at 14:50

    בקליפ שלנו שהוא טיפ להבדלי גובה. עד כמה שידוע לי זה "הומצא" ע"י אחד מהתלמידים שלומד איתי קונגפו והשאר נדבקו בזה: האדם הגבוה יותר נכנס לפיסוק קל ומכופף את ברכיו על מנת להתאים לגובה הכתפיים של האדם השני. זה הרבה יותר נוח וגם בזה כרוכה הרחקה של פלג הגוף התחתון.

  • קיינן  On 24 באוקטובר 2006 at 23:28

    איזה כיף כרמל, כמעט בלי משים חובקתי על-ידך הערב בכיכר.

  • כרמל  On 25 באוקטובר 2006 at 0:05

    את הבלוג שלי? היה נורא כיף היום, היו אנשים מקסימים. חיבקתי 72 בעצמי, בטוטאל חיבקנו כ-650. והספקנו לעזוב לפני הגשם.

  • קיינן  On 25 באוקטובר 2006 at 6:48

    כן.
    לא יודע לגבי החמוד, אבל הקטע עם הבלוג די ברור, לא?

  • ציני  On 31 באוקטובר 2006 at 13:15

    איך עניין השד העדתי לא עלה עדיין?
    ראשית אני חושב שכל יוזמה של אלטרואיסטית כזאת היא מבורכת.אך יחד עם זאת אומר שלקח הרבה שנים לעלות על עניין החיבוקים ,ענין שעליו עלו הערסים מזמן………:)

  • תמר ושמעון  On 4 בנובמבר 2006 at 21:40

    יש לי בן דוד מדהים ילד בן אחד עשרה והוא אוטיסט
    בכל פעם ששמעון ואני רואים אותו אנחנו משדרים לו שמחה חום ואהבה ומדברים איתו בלב ללא קול הוא מגיב אלינו
    לאנרגיה שלנו
    אנחנו מעברים לו את התחושה שהוא נמצא ונוכח איתנו כאדם שלם ומלא. אנחנו לא מתייחסים אליו כאל אדם מוגבל
    אלא מעברים לו את אותה התחושה הרגשית ואת אותו הכבוד שאנחנו מעבירים לאדם היכול לתקשר עמנו באופן מלא
    אנחנו מזהים את הנוכחות האנושית שלו ומתקשרים עמו
    רק ללא מילים
    הוא מגיב לזה ומאוד אוהב להרגיש את הנורמליות הזו.
    רב התקשורת ביננו היא רגשית מרקם של שדרים אנרגתים העובדים ישר על התחושות שלנו ומתרגמים למחשבות ומילים
    התקשורת המילולים היא משכבה דקה וחיצונית
    המכסה על מים עמוקים של תחושות ורגשות המחוברות ישר עם תחושת הזיהוי העצמי

%d בלוגרים אהבו את זה: