סיפור על סיפור

בזכות ידידי אריק, השתתפתי בסדנת ה"סיפור" המפורסמת של גדול מורי הכתיבה והסיפור בעולם, רוברט מקי (הופיע בתפקיד עצמו ב"אדאפטיישן"). היה קשה מאד להתרכז למשך 10 שעות ברציפות במשך כמה ימים של קאט מהמציאות אבל זכיתי באחת מהחוויות האלה שמשנות את כל התפיסה לגבי כתיבה, את היחס בין כתיבה לחיים ונותנות כלים אמיתיים ומרתקים שעושים חשק להתיישב ולכתוב מיד יצירת מופת קולנועית. בין התלמידים הסתובבו המון אנשי קולנוע וטלוויזיה, סופרים צעירים וכל מני סלבס עם שאיפות כתיבה כמו גליה אלבין, אלון אבוטבול, ליהיא לפיד, עדי אשכנזי ועופר שכטר שהתחצף בילדותיות למקי וכמעט הועף מהאולם על סעיף פטפוט מתמשך.

דיברתי ועוד אדבר בבלוג הזה על ה-pre-trance fallacy מהתיאוריה האינטגראלית של קן וילבר. אחד הסימפטומים לכך מתבטא גם בכתיבה ובתפיסה שלנו: איננו מבינים את ההבדל בין סטריאוטיפ לארכיטיפ או בין סאבטקסט לפראפראזה, אנחנו מאבדים ממדי עומק חשובים וחיים ברדוקציה. החיים שלנו אולי יכולים לסבול את זה אבל לא הסיפור, שהוא מטאפורה לחיים. אדם כותב לא יכול להרשות לעצמו חוסר רגישות בדיוק כמו שמלחין לא יכול להיות ללא "שמיעה מוזיקלית". מקי לקח אותנו למקום שבו סיפור נוצר לראשונה על מנת לראות את העקרונות המשותפים בין מיתוס גילגמש לסרט האחרון של טרנטינו, למקומות שהם מעבר לתוכן של הסיפור ומעבר לשפה, המצויים בשורשו של טבע המציאות והם הסיפור עצמו.

כל כך שמחתי שאני פרפקציוניסטית ושלא העזתי לכתוב באמת עד עכשיו, כי בלי ההבנה הזו והכלים האלה הייתי מלקה את עצמי כמו אנשים רבים אחרים באולם שכבר עשו משהו בחיים שלהם ופתאום הבינו את סתמיותו. אנשים שותלים את המסרים שלהם בפיהן של הדמויות במקום להעביר אותם בחכמה במסר הכללי דרך סיפור שיכול להיות גם מותחן רצח וגם קומדיה רומנטית בייתית. סיפור לא נשפט על פי תוכנו אלא על פי האופן שבו מטפלים בתוכן הזה. הסיפור הכי משמים הופך למרתק אם מיישמים את הכלים הללו ופתאום כל מחשבה שלי יכלה להתפתח לסרט. איזה פרץ של יצירתיות סמינר כזה מצית!

הבנתי גם מדוע אנשים באים לסמינר הזה שוב ושוב לשמוע את אותם דברים ומדוע מקי עושה הצגת יחיד של קונטרול-פריק ולא מאפשר הערות ביניים. לוקח המון זמן להבין באמת את ההפרדה בין עקרון לתוכן, בין חוק לעקרון, להבין שהוא לא מחלק נוסחא ולא מדבר על נוסחתיות. לפעמים צריך לשמוע כמה פעמים עד שיחלחל, ולמי יש סבלנות לקבל שוב את כל אותן הערות על "אבל מה במקרה הזה" או "מי אמר שדווקא ככה", שנובעות מהעדר חלחול של ההבנה הזאת. הוא אימץ פורמט חד צדדי וזה רק לטובתנו, ראוי שכך יהיה עד שהאסימון יורד. אני חושבת שזה נכנס לי בבת אחת רק בגלל שהייתה לי הכנה פילוסופית מתאימה, ועדיין היו לי המון מעידות וברקים לאורך הדרך.

מאז משיכתי הפתאומית לעסקי הקולנוע התחלתי להביע את עצמי באמצעים ויזואלים ואני מגלה כישורי עריכה מבטיחים מאד בשביל אחת שכרגע גילתה את ה windows movie maker הביתי. אז למה להכביר במילים כשהכנתי סרטון קצרצר בנושא?

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • לי  On 5 בנובמבר 2006 at 12:49

    שהיית בסדנה. בא לי משהו כזה שייתן לי השראה ויצית בי מחדש את הרצון לכתוב. בדיוק מישהי סיפרה לי היום על הסדנה הזאת, ואמרה גם שהיא תביא לי את הספר שלו, Story. נורא בא לי. 🙂

  • אבי לן  On 5 בנובמבר 2006 at 13:46

    תגידי לאריק שהוא לא בסדר שלא הזכיר לי:) צוחק. אשמתי. לגמרי. לא יכולתי לפנות לצורך העניין את סוף-השבוע. מקווה שיהיו הזדמנויות נוספות.
    שומע, אריק?:)

  • לירון  On 5 בנובמבר 2006 at 13:51

    מצטרף למקנאים. (:

  • ערס פואטי  On 5 בנובמבר 2006 at 17:51

    הצטערתי שלא יכולתי להיות שם שוב. מצד שני, מחר אני בסדנת היום שלו לנושא קומדיה. סביר שלא יהיו הרבה צחוקים.

  • כרמל  On 5 בנובמבר 2006 at 23:11

    נתראה. אגב אם יש פה איזה מפיק הוליוודי שעובר בבלוג, תפנו אותו אלי, הראש שלי מפוצץ מהשראה ויש לי 2 יצירות מופת מוגמרות למדי בראש…. ואני פרפקציוניסטית, אז אם אני אומרת על עצמי יצירת מופת, אני מציעה לכם למהר להחתים אותי לפני שאהיה שווה יותר מהנשמה שלכם…

  • רז  On 6 בנובמבר 2006 at 14:59

    הספר שלו. לא אומר שלא כתובים שם דברים מעניינים, אבל הבעיה של מקי, כמו זו של כל האנשים שמתיימרים ללמד "איך לעשות X" היא שבסופו של דבר הם מגבילים אותך – הם שוכחים לציין שמדובר ב-"איך לעשות X לפי השיטה שלי". מקי אמנם מכסה הרבה מאוד כיוונים שונים בהשוואה למקביליו, אבל עדיין יש לו שבלונה מסוימת. בסמינר שלו עברו לא מעט תסריטאים ידועים שכתבו דברים נפלאים, והרבה מאוד תסריטאים (ידועים באותה מידה) שכתבו זבל שלא יאמן.
    המוטיבציה שהסמינר מעניק, כמו שהיא תוארה בפוסט, נשמעת לי כמו דבר חיובי, בסך הכל, אבל שוב – רצוי להפריך את האשליה של "אתה נכנס לשם סתם מישהו ויוצא משם תסריטאי." זה לא עובד ככה – כתיבה ראויה היא משהו שמתפתח לאורך זמן.

    אגב – סיימת את הדוקטורט? חסרונך במחלקה בהחלט מורגש…

  • כרמל  On 6 בנובמבר 2006 at 22:19

    של לפני שהאסימון יורד. מה שהוא מלמד אינו שיטה, זה לא שלו. זה בדיוק העניין 🙂

    להיפך אני רק מתחילה לעבוד באמת על הדוקטורט. בבית. מפסיקה להסתובב במחלקה.

%d בלוגרים אהבו את זה: