אסון כפול 3 = צחוק

קומדיה היא הז'אנר הכי פחות חביב עלי, שבדרך כלל מונע ממני הליכה לקולנוע. תמיד חשתי שהן מעליבות את האינטליגנציה שלי ומבקשות לסחוט ממני גיחוך בעזרת בדיחות קקי-פיפי של איזה אידיוט, בעוד שאני מעדיפה שידרסו אותו ויפתרו את התעלומה או שיחטוף אותו חייזר וייקח אותו לכוכב שבו אין טלוויזיות. בסדנת הקומדיה של רוברט מקי, הופתעתי לשמוע שכל הז'אנרים של הסרטים פונים דווקא לרגש שלנו, מניעים אותו ולוחצים לנו על כפתורים, בעוד שדווקא הקומדיה פונה לאינטלקט וצריכה להימנע מהתעסקות רגשית. כשחושבים על זה, זה נכון: כדי לצחוק צריך אינטלקט, המוח מחבר בין שני רעיונות שלא מתחברים בצורה טריוויאלית והצחוק הוא לא רגש, הוא ביקורת, הוא תגובה, אנרגיה שמשתחררת מהגוף כתוצאה מהמתח של התנגשות הרעיונות הזו. מקי אמר שהוא יכול לשפוט אינטליגנציה של אנשים לפי איך ואיפה הם צוחקים ממשהו. (אז תשפטו אותי לפי זה שהקומדיות היחידות שמצחיקות באמת בעיני בשנים האחרונות היו "רק בנאדם" ו"סתום ת'פה").

במהלך הסדנה הבנתי שהדבר הכי קשה זה ליצור משהו מצחיק באמת, כי זה חייב להיות מבריק. היוצר צריך להתחיל להניע רגש חזק בקהל אבל אז למחוק ולחסל אותו בבת אחת בעזרת התנגשות אינטלקטואלית והפאנץ' הזה, תרתי משמע, מאפשר את האנרגיה שיוצאת בתגובה הפיזית של הצחוק. לפני שלוש שנים הלכתי בפעם האחרונה לסטנד אפ קומדי וחזרתי משם מדוכאת ובוכה. כתבתי כאן רשימה עצובה וכועסת על כמה שזה לא מצחיק כשה-set up שלך לבדיחה זה הכפשת החוויה האישית של אדם אחר בהתאם לסטריאוטיפ שאתה בונה עליו. היום אני מבינה שזה המוצא של אדם שלא יודע להצחיק באמת. כי צריך להיות אינטליגנטי כדי להצחיק. הצצתי לעבר עדי אשכנזי שישבה בשורה מתחתיי בסדנה, וראיתי אותה רושמת במרץ וברצינות. 

מקי הסביר שקומדיה היא בעצם תוצר של כעס, של ביקורת חברתית ולכן אסור שיהיה נושא שלא צוחקים עליו. זה נותן לנושא כזה המון קדושה ועוצמה, פשוט אסור. בגלל זה חובה שיהיו בדיחות גם על שואה וגם על אונס. אבל יש כאן ניואנס חשוב: תצחקו על נורמות, על מוסדות, על תופעות. לא על נקודת המבט של החוויה האישית. שם זה ממש לא מצחיק כי אתם נכנסים לרגשות עצמם. מקי הקרין לנו קטע מתוך קומדיית ענתיקה בשם where's papa שעסקה בכלל במשהו אחר לגמרי, אבל פתאום הייתה שם סצנה, שעבריינים תופסים איזה חנון רץ בסנטרל פארק ופתאום רואים בחורה שמגיעה (אנחנו רואים רק רגליים) ומחליטים לאנוס אותה ומצרפים את הבחור הזה לחגיגה. לא רואים את הפנים של הבחורה, הם כאילו תופסים אותה ושמים שם את הבחור הזה שמתחיל להתלהב והם משאירים אותו לבד שם. מסתבר שהבחורה היא שוטר מחופש, החנון נעצר על אונס אבל משתחרר כי השוטר, מסתבר, ממש נהנה ושולח לו פרחים לכלא ומחליט לא לתבוע. 

האם מישהו חייך עד עכשיו? גם לא באולם. מקי אמר שזה סוג של מבחן לתקינות הפוליטית שלנו, כחלק מהטיעון שאפשר לצחוק על כל דבר, אבל אני לא הסכמתי עם זה. אונס הוא לא נושא הסרט. אונס במקרה הזה, הוא תקרית שעוברת טריוויאליזציה לשם בדיחה, בסצנה אחת מתוך סרט, ללא קשר למטרות הסרט. הסצנה היא עדות לעתיקותו של הסרט, שכנראה נוצר בתקופה שבה ההנחה הרווחת הייתה שאישה עשויה ליהנות מאונס בסופו של דבר ושאם היא נהנית בסוף זה בכלל לא משנה איך זה התחיל. אחד העקרונות בקומדיה זה שאנשים לא יזדהו עם הדמות ולא ירגישו שזה כואב ולכן לא מראים בכלל את הבחורה, אבל במקרה הזה, זה לא עזר. זה מקום ארכיטיפי. כל אישה בקהל לא הייתה צריכה לראות כלום כדי להתכווץ מנקודת המבט הזאת. ושום פאנץ' שבא על set-up כזה לא רק שלא מצחיק, הוא מכווץ ומגעיל עוד יותר. אפשר לצחוק על כל דבר, כל תופעה. אבל מבחנו של קומיקאי אמיתי הוא כיצד הוא צוחק על זה. בדיחה היא מקום מאד ישיר ועירום וכל ההנחות של היוצר על המציאות נחשפות שם. אם הקהל מגלה שאתה חרא בנאדם, אז הקטע שלך לא כל כך מצחיק פתאום. 

הן הכתיבה והן החיים הם עיסוק מתמיד בדואליזם וטלטול בין הקטבים. אחת הקונבנציות הקומיות שמקי הציג, מצאה חן בעיני בשל העיקרון הקבלי-פילוסופי שהיא מדגימה/נובעת ממנו: כשרואים משהו טראגי על המסך יש תגובה מאד מאד חזקה של הקהל. אם מראים דבר בעוצמה שווה תוך שתי דקות שוב, מקבלים חצי מעוצמת התגובה בלבד. אם מראים את זה שוב תוך 2 דקות והפעם זה יכול להיות הכי עצוב ונורא, הקהל יפרוץ בצחוק. טרגי כפול 3=קומי. (תזכרו בהריגת שלושת הכלבלבים ב"דג ושמו וונדה").  הקבלה ופילוסופיות אחרות שמסבירות את עקרונות המציאות, אוהבות להראות את הנון דואליזם דרך קרבת ההפכים עד למקום שבו הם אותה אנרגיה. בקבלה זה מבוטא בין השאר באמצעות העובדה ש"גבורה" (דין) זה שלוש פעמים חסד בגימטריה. הפכים בנויים מאותה אנרגיה בדיוק וקרובים זה לזה יותר מאשר לכל דבר באמצע, והדבר נחשף באמצעות חזרתיות. הפילוסוף היהודי-גרמני, תיאודור אדורנו, יצא נגד טכנולוגיות השעתוק של האמנות, בטענה שחזרתיות מוחקת את המהות של הדבר עצמו. האינטואיציה שלו כיוונה אותו למקום הזה שלחזרתיות יש אפקט הפוך. 

אלו בדיוק סוג התובנות שבגללן נהניתי כל כך מהסדנאות של מקי, הוא מפגיש אותנו עם המקום שבו כתיבה היא עיסוק בחומרי החיים. הדברים האלה עוברים כסאבטקסט בסמינרים שלו והבנתי פתאום שלא פלא שכל סלבריטאי העולם נוהרים לסמינרים שלו שוב ושוב. לנו יש ויפאסאנה אבל להם יש את התזכורת הזו למה זה באמת חיים, בסדנה שנחשבת להם כיום עבודה. הם לא יכולים להסביר לך למה הם באים פעם רביעית לשמוע את מה שהם כבר יודעים. אבל לי נראה שזה בגלל שזה מקום להיזכר בו בטבע המציאות, להיות שווה בין שווים ולתת למישהו להיות הגורו שלך במסווה מקצועי וללא רגשות אשם. זה המקום היחיד שבו אנשים כמו ג'ורג' קלוני וג'ון קליז יכולים לנוח מעצמם, להיות עוד תלמיד מרותק לכסא, שאסור לו בכלל להפריע. הנה עוד פיסת נון דואליזם: הסיטואציה הזאת של שבוי באולם ל-10 שעות כל יום במשך 3 ימים, מוגבל בתנועה ובדיבור, היא למעשה הרפיה אמיתית, החופש הפנימי והמנוחה הגדולה ביותר עבור אנשים שמופעל עליהם לחץ תמידי להיות "מישהו".

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • קאטו הצעיר  On 7 בנובמבר 2006 at 12:17

    אין כח להסביר לך למה.

  • לי עברון-ועקנין  On 7 בנובמבר 2006 at 12:43

    תודה, גם על החשיפה לסדנה של מקי וגם על התובנות שלך. ממש תענוג לקרוא, ומעורר מחשבות רבות והשראה.

  • עותי  On 7 בנובמבר 2006 at 12:47

    הסופים שלך כרמלי נפלאים

    חבל שלא הרחבת על החזרתיות באומנות כמיחזור
    לעומת החזרה בקומדיה … שמה בעצם? מדגישה את המהות? מקרבת לקהל רעיון מורכב? מה בעצם …

    אושר לקרוא אותך ולא חשוב היכן…

  • כרמל  On 7 בנובמבר 2006 at 12:59

    שלך. חיבוק ראשון ממנה. מדהים, עצום, אתה מתמלא. תוך 2 דקות עוד חיבוק כזה. מגניב, נחמד. חצי מהעוצמה. כעבור 2 דקות נוספות חיבוק שלישי. מוזר, לא נוח, אי אפשר להכיל. מחנק. מלחיץ. don't call us we'll call you. עקרון מדהים.

  • תמי  On 7 בנובמבר 2006 at 13:04

    .

%d בלוגרים אהבו את זה: