האבולוציה של הפאלוס בברצלונה

גותיקה

אי שם בימי הביניים של החודש שעבר, שוטטתי ברובע הגותי של ברצלונה בחשכת ליל יום שישי ה-13. אני אוהבת את הארכיטקטורה הזו יותר מכל. סיביו (Sibiu) הרומנית, עירו של סבי, בנויה כולה בסגנון הזה, רחובות ארוכים עם דלתות ענק מרובעות, שכדי לפתוח אותן, ילדה קטנה צריכה להכניס יד ללוע של אריה. ומאחורי הדלת חצר פנימית יפיפייה, והדירות סביבה. כיצד ייתכן שסגנון בניה מקסים כל כך הפך לסמל תרבותי, אווירה או סגנון לבוש של חשיכה, דיכאון, ביזאר ואימה? זה כנראה בגלל הקתדרלות. בסיביו הקומוניסטית אין כנסיות מפוארות ולכן למרות סגנון הבניה הדומיננטי, אין בעיר אווירה שנזהה כיום כ"גותית". נראה לי שהסגנון הזה התפשט והפך לסמל בגלל הרדוקציה הסטריאוטיפית שלו לסגנון הבניה של הקתדרלות הגותיות.

הקתדרלות הענקיות והמשוננות הן הדבר היחיד שלא סבלתי ברובע הגותי. כשעמדתי בפתחן יכולתי לחוש מתחת לכפות רגליי את הדם שנשפך עבורן ולמענן. הן התנשאו מעלי כנציגות האמת עלי אדמות וכשנכנסתי הן בלעו אותי בתוכן ולחשו על אוזני שאני ג'וק נרמס בהיכל האלוהות. הנקמה המתוקה שלי הייתה ללכת לקונצרט מוזיקלי בכנסיה כזו וללחוש חזרה לקירות, שהתפקיד הראוי להם זה אקוסטיקה, להדהד ולהעצים דווקא את צליל יצירתו הייחודית של האינדיבידואל. אולי בגלל כל זה עמדו דמעות בעיני, כשנכנסתי לבית הכנסת היהודי העתיק ביותר באירופה שהשתמר ברחוב מרלט 5 ברובע, לא רחוק מהקתדרלה הגדולה. הכוך הקטנטן והעלוב הזה צבט את ליבי עם ההזמנה החמימה והטחובה שלו להשתתף במה שאבותיי התאמצו לשמר עבורי, לחוש מחוברת לכל מי שנכנס, אז ועכשיו, לחדר הזה.

גאודיקה

לא התחברתי לסגנון הבניה של אנטוניו גאודי. זה מגניב, בטח שזה מגניב. על בגדים, על תכשיטים, אבל על בתים? מי רוצה לגור בבית מקושקש על גבול המתיקות המצועצעת? אולי המכשפה מ"עמי ותמי". הבתים הפחות מקושקשים שלו (נגיד קזה מילה) דומים בפיתוחיהם באופן מחשיד לאלמנטים שונים בכנסיות הגותיות, רק שיש בהם איזה טוויסט משוגע של מרד נעורים ססגוני ומתסכל, כזה שמתנכר למקור אבל לא מצליח להתנער ממנו לגמרי.

ויברציה

חיבבתי את ברצלונה באותה סלחנות שאני מפגינה כלפי מתבגרים/ות בתהליך חיפוש זהות. ברצלונה היא קצת גותית, קצת גאודית, קצת נוטפת אווירת ספרדיות רשמית מלאכותית (רחמי על מי שטיפס למונטזו'איק כדי להסתובב ברבעי הרפאים של האולימפיאדה ופואבלו אספניול) וקצת (הרבה) אמנותית; אבל לא פלא שהליבה שלה והמקטע שמייצג אותה יותר מכול היא שדרת ה"רמבלה". המאפיין המרכזי של הרמבלה הוא הפסלים האנושיים המקוריים שלה ובכל שעה שנעבור יצוץ שם שחקן ססגוני אחר. ברצלונה עוד לא החליטה מי היא וכרגע מה שנחמד בה זה שהיא קצת מהכול.

ב-2005 נבנה בעיר איזור היי-טקי יוקרתי חדש כעוד נדבך אפשרי לחקירת זהות עבור העיר. הסמל המרכזי של האזור החדש, שהצטרף לרשימת אתרי התיירות ולרשימת המבנים שבולטים בתצפית על העיר, הוא מגדל אגבר (Torre Agbar), מגדל זכוכית כהה עם כיפה מעוגלת שנראה בדיוק כמו זין שחור ענק, ובלילה הוא מואר באורות אדומים וכחולים כמו ויברטור מנצנץ. משום מה הוא מעורר בי תחושה דומה למדי לקתדרלות הגותיות. נראה לי שסוף סוף יצא המרצע מהשק ההיסטורי הזה וכולם מסכימים להודות במה באמת היה מדובר שם.

וכעת לסרטון…

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • עלמה  On 7 בנובמבר 2006 at 16:26

    ביקרתי בה רק לשלושה ימים (דיל של 180 דולר), וקיסמה הבלתי נשכח מפתה אותי כל הזמן לשוב. קולומבוס, גאודי, פיקאסו, מירו – מייצגים את רוח הדימיון האנושי האינסופי, שפועמת בעיר הזו.

  • יוסי  On 7 בנובמבר 2006 at 16:26

    כרמל – הנה המגדל בשבילך

    http://www.notes.co.il/yossi/10564.asp

  • תומר  On 7 בנובמבר 2006 at 17:12

    הסרטים שאת מצליחה להפיק הם חבל"ז מזמ"ז. ו"וריציות גולדברג" כבר מתנגן לי שבוע בראש ממילא.

  • נוגה  On 7 בנובמבר 2006 at 17:18

    ומי הזמרת ששרה בקטע הראשון בפס הקול, השיר הצועני "אין לי מולדת", שמוכר בביצוע של יסמין לוי?

  • כרמל  On 7 בנובמבר 2006 at 17:30

    מהפסקול של "vengo", טוני גטליף. נדמה לי שזה יצא גם באוסף עכשווי של שירי פלמנקו. לשיור קוראים naci en alamo ואפשר להוריד אותו מכאן:
    http://perso.club-internet.fr/eric.farman/Vengo_Naci-en-Alamo.zip

    תומר, תודה. ועלמה – לא שלא אהבתי, נהניתי מכל רגע, באמת. אבל היה גם את זה… ויוסי, תודה על התמונות של הויברטור הארכיטקטוני, שילבתי את הלינק בפוסט. אני הייתי מונעת את הזוועה הזו מטעמים שונים לגמרי משמרנות. משהו כמו טעם למשל 🙂

%d בלוגרים אהבו את זה: