משבר הולוני

אני רוצה לעשות משהו גדול ומשמעותי, יותר מדבר אחד. ומרוב שיש דברים לעשות ומרוב שאני אחת בלבד, אני לא עושה כלום. אני רוצה לחוות ולהיות כל כך הרבה דברים ומרוב שאני רק מי שאני, אני בקושי מצליחה להיות. ברקים וגשמים של יצירה בתוכי, גאות ושפל של אוקיאנוסים רגשיים, חיים ומוות של מאות עולמות פלאיים בני דקות ספורות; וכלפי חוץ, הרמוניה מתפקדת בנורמאליות של אורגניזם מושלם. האם כך רואה אלוהים את העולם? אלוהות היא תפקיד פשוט, הכול יכול עושה הכול. האתגר האלוהי האמיתי הוא לצמצם את האינסוף לתוך אדם, שיהפוך מודע לכך שהוא יכול הכול ואז יאלץ לבחור ולברור, מה להשקות, להנביט ולהצמיח.

את הקטע הזה כתבתי כשהייתי במשבר יצירה והבנתי שהוא אינו נובע מתוך ריקנות אלא מתוך מלאות סתומה, שפע נעדר בהירות ומחויבות. אותו יום שמתי לב גם שהמילה "כלום" מבטאת בעצם את ה"כל" כשהוא סתום.

בשנים האחרונות מאז שאני לומדת קבלה ופילוסופיה אינטגראלית, כמות העשייה ורמת הפעלתנות בחיי ירדה פלאים. אפשר לומר שאני יותר מאושרת או רגועה אבל זה מדאיג אותי, כי אני לא מהאנשים שמאמינים שהם באו לעולם רק כדי לגלות את היוגה. בזמן אותו משבר הבנתי מדוע אסור ללמוד קבלה עד גיל 40 וחייבים להיות נשואים ומלומדים עד אז. אם לא הגשמת את עצמך במגוון תחומים ועוד לא מצאת את חלקך בעולם, החשיפה לתמונה השלמה תשבש את חייך ותסיט אותך מדרך יעודך. מבט העל מרתק אך גם משתק והוא גורם לאבדן פוקוס לגבי החלק שלך בסיפור הזה, כי זה כל כך מפתה לעמוד מהצד ולהרגיש שיש לך תשובות, זה מפתה לעמדת התבוננות פסיבית במציאות. קשה לשוב ולתרום לאיבר אחד שולי אחרי שאימצנו ראיה הוליסטית על האורגניזם וזה כשלעצמו דיספונקציונאלי לאורגניזם. כל זאת גרם לי לתפוס אחרת לגמרי את האמירה "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו". קפצתי ליציע מוקדם מדי ואני לא יודעת מה באמת חלקי במציאות הזאת. כשאני מנסה לקחת ביס משבעה נתחי חיים בו זמנית וקוראת לזה רב תחומיות או אינטגראליות, האם זו קדמה, בריחה או בדיחה? 

אינטגראליות אמיתית לא יכולה להיות נקודת מבט חיצונית, אתה מבשיל אליה מתוך חלקך ואין לך כל הבנה שלה אם אין לך חלק ברור שצמחת ממנו ועימו. אם אין לזה את רבדי העומק כתוצאה מטבעות הצמיחה האישיות שלך, זוהי רק עוד תיאוריה מסוכנת שמסווגת אנשים ומצבים. החשש של אנשים רבים כל כך ממערכות אינטגראליות נובע מנסיונות מוקדמים בהיסטוריה של אנשים שניסו לחבר דברים בכוח מבחוץ. ואכן יש תסכול גדול בפעילות מתוך התיאוריה הזו כי היא ממש עקרה אם אתה לא בא מתוך חלק ברור ואז מעלה אותו לראיה האינטגרלית. בקבוצה שלמדתי איתה הגענו למצב מבלבל שלא ידענו מה ואיך ללמוד כדי שזה יהיה אימון אינטגראלי אמיתי, וכך יצא שהייתה שנה שבה כל הפוקוס היה על יהדות אינגטראלית. התחושה האינטואיטיבית היתה שצריך לבחור חלק לעבוד מתוכו כי אחרת האינטגראליות מתמוססת בין האצבעות ונהיית משהו שטחי ומעוות. אז ה"חלק" שלנו היה יהדות כנקודת מוצא.  

אחד המונחים המרכזיים בתורה האינטגראלית הוא ההולון, מושג של הפילוסוף ההונגרי ארתור קסטלר. הכוונה היא שכל ישות ורכיב ביקום הם הולון, גם יחידה עצמאית שלמה (agency) וגם חלק ממערכת כלשהי (communion). הקביעה הזו נשמעת טריוויאלית אבל בתחומי ידע רבים בהם מנסים להסביר תופעה, חברה או אדם, מתקיימת מחלוקת יסודית בין הסברים שהם למעשה מקבילים, זה מתייחס להיבט של השלם וזה להיבט של החלק. המעבר הזה בין חלק לשלם הוא משהו יומיומי באישיות שלנו ולפעמים הוא מאד קשה. יש אנשים שיודעים יותר טוב איך להיות עם וחלק מ- אבל פוחדים פחד מוות מהעוצמה והעצמאות של העצמיות. ויש שלהפך, פוחדים מאינטימיות ויחד, מלחלוק מרחב, מלאבד את גבולותיהם. איזה שינוי היינו מחוללים בחיינו אם היינו שולטים רק באמנות הזו, של הג'אגלינג בין החלק לשלם שבנו; ממדים שדורשים מאיתנו כישורים כל כך שונים, עד שלחוקר חיצוני נדמה שאנחנו לא אותו אדם. 

אני חושבת שמשבר היצירה שדיברתי עליו והמתח בין ראיית העל לעשייה האישית בא גם כן מהמתח הפנימי שיש בכל הולון. לפעמים אני תקועה בחווית השלמות שלי עם כל השפע הסתום שבתוכי ואני צריכה שמשהו יחורר את זה, יטלטל אותי, יניע אותי לבחור וליצור, להתחיל לשפוך מאיפה שהוא, ללדת משהו, לא משנה כבר מה. בספר הזוהר מופיע משל מופלא לעניין זה, על איילת השחר שמביאה בלילות מזון לכל העולם אך אינה מצליחה ללדת, ודווקא האויב המיתי שלה, הנחש, מצליח לשחרר אותה באמצעות הכשה באבר מינה. השת"פ הדואליסטי של העולם הזה שלעיתים נחווה כמאבק, הוא סוד קסמו המפעים. זה עוזר לי לזכור מדוע עיסוק בנון דואליזם אמיתי מחכה לי ביום יום ולא בספרי זן.

וגופנו נשחק כסלע גיר על ידי הזרימה והזמן, שומר על איזון מופלא כמו ממברנה של תא, שלא ניתקע. ואם כן, הוא כבר יזמן לו משבר. 

משבר בעברית המקראית הוא בעצם פתרון, אינפוט, תזונה. "לכו לשבר לנו אוכל" שולח יעקב את בניו למצרים כשיש בארץ רעב. ו"החלום ושברו" הכוונה לפתרונו. מדהים לחשוב על כך שהקרייסיס הוא סוג של ישועה, כמו הנחש של האיילה… השאלה היחידה היא האם נבחין, האם נשכיל לנצל את ההזדמנות?

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • עזי  On 18 בנובמבר 2006 at 9:51

    המילים האחרונות שלך מתמצתות את כל העניין, כרמל. לדעתי, עם כל הכבוד לכוחות העליונים ולגורל, הרי שבסופו של דבר ה"אני" שלך הוא זה שמחבר בין כל ההולונים הרלוונטיים לך.

    "נבחין" ו"נשכיל" אינן רק מילים או הגיגים פילוסופיים, אלא כוללות בתוכן את המסר העיקרי: הכוח והשליטה הם בידי אדם, בסופו של דבר, בהיותו יצור נבון, חושב, מרגיש. ב"הכל צפוי והרשות נתונה" התחלף ה"אך" ב"ו", ואם תבחיני ותשכילי, כדברייך, הרי שעברת את הסף לקראת מקום אחר. מה שחסר הוא רק הביצוע — ולזה לא רמזת אפילו. אולי כאן הפלונטר?

  • תומר  On 18 בנובמבר 2006 at 9:55

    הוא לא פי הרחם? נדמה לי שכן. כלומר המקום ממנו נולדים חיים חדשים…

  • כרמל  On 18 בנובמבר 2006 at 10:17

    הנקודה האחת הזו שהיא ביצועיסטית, מגשימה, נקודה שהיא אינסוף שמוליד סוף. ואכן חשתי שהפלונטר הוא שאני מתערבלת בתוך האינסוף הזה ולא מצליחה ליצור/להעביר/ליישם אף נקודה מתוך אינסוף הנקודות האפשריות. איך בכלל מתבצעת בחירה בפעולה? כל כך הרבה ריכוז ומחוייבות צריך כדי לבחור דבר אחד.

    אחת הצרות המשותפות לאנשים רב תחומיים זה שיש להם המון חלומות לא ממומשים ובכל פעם שמשהו ממומש במקרה, הוא רווי רגשות אשמה על כל הדברים האחרים שנותרו מאחור ולפעמים פרוייקטים ננטשים באיבם כדי להתחיל אחד חדש. ניסיתי לראות מאיפה זה בא אצלי ושמתי לב שקשה לי להיות האדם שעשה X או מומחה ל-y ושאני חייבת להוביל סוג של קשר בין כמה דברים אל העומק הקיומי שלו כדי להרגיש שעשיתי משהו חשוב. והבנתי ששם הבעיה.

  • כרמל  On 18 בנובמבר 2006 at 10:18

    אני חושבת שמשבר מתאר גם סוג של אבן שעליה נשים היו יולדות פעם כלומר יש למשבר גם קשר ללידה. על פי הרחם לא שמעתי אבל זה רק יעשיר עוד יותר את הדימוי שלנו בקשר למשמעות של המילה הזו, אם כן.

  • דורון ממילאנו  On 18 בנובמבר 2006 at 14:24

    ניתוח המילה "משבר" הוא אכן נפלא: השורש שפירושו, כפי שכתבת "פתר" והמשקל, משקל מַקְטֵל, שמשמעותו "כלי", "אמצעי" (כמו גרזן, מסמר, מקדח). כך ש"משבר" הוא למעשה כלי או אמצעי לפתרון, למתן פשר ולהבנה.
    דורון

  • עותי  On 18 בנובמבר 2006 at 18:24

    כרמלי
    את הבחירה כבר עשית.

    שבוע טוב מותק

  • בירי  On 18 בנובמבר 2006 at 19:57

    כרמל
    הרבה פעמים כשאני תקועה במהלך הכתיבה
    ואני קוראת פוסט שלך זה עוזר לי לצאת מהתקיעות היצירתית
    כמו להתבונן בים האינסופי או
    לחילופין במסלול לאופניים בביג'יין
    להרגיש את התנועה המדיטטיבית המצויה בגרגר החול ובדיונה
    תודה

  • כרמל  On 18 בנובמבר 2006 at 23:56

    אני שמחה שהתקיעות שלי מעוררת מישהו אחר. עוד טריק של ההרמוניה של החיים. 🙂

  • שלומי  On 20 בנובמבר 2006 at 1:39

    גדולת חסרון המנוחה

    המשיגים הגדולים, שאין מעלתם פוסקת מלהיות צומחת תמיד בצמיחות חדשות, אינם מוצאים בעצמם מרגוע. "תלמידי חכמים אין להם מנוחה".
    וטרם שיעמדו על התוכן של העדר מנוחה זו, הרי הם מצטערים עליה, והם מלאי יגון פנימי, ואי חפץ מורגש תמיד בקרבם, המונע אותם משמחת לב.
    אבל כאשר יתבררו להם יותר תכני המהות העליונה שלהם, ידעו להבדיל בין חסרון המנוחה שלהם, שבא מתוך גדולה נשמתית, הבלתי פוסקת, מתוך רכישת קניני רוח כבירים חדשים בכל עת ורגע, ובין העדר המנוחה הבא מתוך מהומה של רשעות ושל בערות.
    ואז ידעו לשמוח בחלקם, ולהחזיק במעוזם, ולעמוד תמיד על עמדתם בעבודת הרוח התדירה, המחדשת להם בכל עת את ידידות נועמיה.
    "כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה', אל דומי לכם"
    (אורות הקודש חלק א' עמ' ק"צ)

  • כרמל  On 20 בנובמבר 2006 at 11:17

    גם יעקב רצה לעצמו רק חיי מנוחה ושקט תם ויושב אוהלים ונשלח להרפתקאה מטורפת ובמדרש אמרו על כך שאין מנוחה לצדיקים וכו'. המשפט שתמיד מרגיע אותי זה "לא עליך המלאכה לגמור אבל אינך בן חורין להבטל ממנה", ככה אני מנסה להיות בעשיית המיטב ולנקות קצת את המסביב והדחף ההוליסטי של זה שלפעמים משתק.

  • לי עברון-ועקנין  On 20 בנובמבר 2006 at 16:30

    איזה קטע מרתק וחדור השראה!

  • תמר ושמעון  On 22 בנובמבר 2006 at 21:58

    את מזכירה לי את עקרון ההשלמה של הפיזיקאי נילס בור
    אחד היסומיים של הקבלה היא פריצה של השכבות תפיסתיות של המציאות
    אנחנו מותנים לפרש את העלילה
    והקבלה נותנת לנו כלים לראות אחרת ולקבל אחרת את אותו הדבר
    כמו עיקרון ההשלמה
    למרות התקיעות
    ואף על פי כן נוע תנוע
    לצד התחושה הריגשית של התקיעות והכלום
    יש תנועה מתמדת
    ואנחנו מופתעים להיפגש עם ההשפעה שיש לנו
    למרות ההרגשה ההפוכה
    אין לנו שליטה יש לנו יכולת השפעה
    השפעת השפע
    אנחנו נמצאים ואינם
    כמו חלקיק במאיץ

%d בלוגרים אהבו את זה: