0/1

מחשבים הם מטאפורה מופלאה לחיים, בגלל שהם מדגימים לנו כיצד ניתן ליצור מגוון אינסופי מרתק של מציאויות מעל גבי בסיס בינארי, באמצעות האינסוף שבין אפס לאחד. בינאריות מתייחסת לאבני הבניין של המציאות שלנו ואי אפשר לפרוץ את גדריה יותר משהדבר אפשרי בעולם המחשוב, אך כיצד ייתכן שהמסורות בעולם התפתחות התודעה מעודדות אותנו להתעלות מעל הבינאריות למקום של האחדות? (הרגע שבו המחשב וגם המיינד קורסים). בינאריות, דיכוטומיות, דואליזם וניגודים הן מילים נרדפות, אך עצם זה שקיימות כל כך הרבה מילים לעניין, הוא סימן שאולי יש יותר מסוג אחד של צמדים. אולי הם משתלשלים אלה מאלה אך הם אינם זהים ודרך העבודה איתם היא שונה.

מילדות מלמדים אותנו לשחק סטירה/נשיקה, לחשוב במונחי אהבה/שנאה וכאב/עונג; החיים שלנו נופלים לקטגוריות ברורות ובהירות והעמדות שלנו נחרצות לגביהן. חלק מתהליך ההתבגרות הוא טשטוש הגבולות, מורכבות והכללה, גמישות מחשבתית, יחסיות ושינויי הקשר. במובן הזה אנחנו משתחררים מסוג אחד של דואליזם אבל לא כולנו עוברים להתמודד עם הדואליזם מסדר שני וחלקנו אפילו לא מודעים אליו. למשל: אהבה ושנאה אינם הפכים. מדובר במהות אנרגטית אחת ושני קצוות של מופעיה. שנאה היא ממש הצד השני של מטבע האהבה ושורשה בתשוקה ואכפתיות עמוקה, היא ביטוי הפוך אך לא מהות נגדית לאהבה. המהות הנגדית האמיתית היא אולי פחד.

זכר ונקבה ברא אותם

"שחור-לבן" היא אולי המטאפורה הבסיסית שלנו לניגוד, אבל האם שחור ולבן הם הפכים? הן בקבלה והן בזן היפני, שני היסודות המהותיים עליהם בנוי העולם הדואליסטי מיוצגים באמצעות הצבעים לבן ואדום, החסד והדין, המים והאש, הזרע והדם. הגוף שלנו, למשל, מכיל גוונים שונים של המיזוגים הללו. השחור הוא החלל העוטף את הכול, חושך טרום הבריאה, הרחם, החומר השחור של היקום. את מהות הנון דואליזם יש לחפש בשחור ויש ספרות קבלית ענפה על האור הגנוז שמצוי דווקא בתוך החושך. אך השחור אינו הופכי ללבן מהותית. מבחינה פיזיקאלית הם שני ביטויים המהווים קטבים רק בהיבט של קליטת אור. קשת ההיבטים הרלוונטית למדידה בינארית מהותית עדיין לא מספיק נהירה לנו, ולעיתים אנו נוהגים לסווג תופעות סמך ציר אחד בלבד, או להגדיר ניגודים על פי כל קריטריון של אחרות (ראו גזענות). 

אלו רק שני כיוונים שיצא לי לחשוב עליהם בשנים האחרונות אבל זה גרם לי לראות שיש ניגודים מדומים וניגודים מהותיים, טבעיים. הניגודים המדומים יוצרים את מנגנוני הכוח והסטריאוטיפים ואנו שואפים להשתחרר מהם, אבל הניגודים הטבעיים אינם מצויים בתחרות, הם משלימים זה את זה וכל אחד מהם עולם ומלואו, שונים כל כך ושווי ערך בבריאה, תרין רעין דלא מתפרשין (זוג שלא נפרד), אפס ואחד. האבחנה ביניהם דווקא עוזרת לנו להשתחרר ממנגנוני כוח ולהתגבר עליהם מבלי לעשות את הטעות הפוסט מודרניסטית של הפגזת כל הבסיסים.

השנה אני לומדת קורס בתיאוריות פמיניסטיות מתקדמות בגלל מלגת דוקטורט שקיבלתי, ואני שמה לב שאחת הבעיות המהותיות שגורמות לרדוקציה והתנגדות לפמיניזם, היא העדר האבחנה בין גבר ואישה כבני אדם בגוף לבין נשיות וגבריות או זכרי ונקבי כשני יסודות בבריאה. גבר ואישה הם ניגודים מסדר שני ששרטוט הגבול ביניהם מסובך ומלא סתירות ושניהם צורות ביטוי של המהות הזו שנקראת אדם (להזכירכם, ב"בראשית" פרק א' דובר על "אדם" ברבים, "זכר ונקבה ברא אותם"). אך הזכרי והנקבי הם האפס/אחד, הפלוס והמינוס, שני ערכים מוחלטים שונים מהותית ושווים ערכית, שותפים שווים ובלתי ניתנים להפרדה לבריאה ולתנועה בעולם (כפי שאין זרימת חשמל בלי המינוס). 

הפמיניזם לא יוצא נגד גברים, הוא יוצא נגד פטריארכאליות ופטרנליזם שדפקו את תפיסת העולם לגברים ונשים גם יחד ויצרו מבנים מדעיים וארגוניים טבעיים/ניטראליים לכאורה מתוך היגיון של זמנים שבהם התייחסנו רק למהות הזכרית של "האדם", תקופות שבהם היו לנו נקודות עיוורון וחוסר מודעות רבות יותר לגבי טבע המציאות. התפתחות משמעותה היכללות. Transcend & Include קורא לזה קן וילבר. לא זורקים כלום. (האלכימיה של החדשנות, זוכרים?). אז זה יועיל לכולנו לשאול שאלות יסודיות על המבנים הללו ולראות את עצמנו כאדם שלם יותר במובן של כוללני יותר. אני אישית בכלל לא בטוחה שיש חפיפה מלאה בין נשיות/נקביות למגדר בשר ודם, זה עדיין נושא לבירור עבורי.  

מן המצר קראתי יה ענני במרחביה

כשלמדתי קבלה חיפשתי את האפס/אחד של החיים, מהו הניגוד הבסיסי הזה שמיוצג אולי ע"י הצבעים אדום ולבן, שכל הניגודים המהותיים האחרים הם רק ביטויים שלו? אני עוד לא בטוחה איך לקרוא לו אבל אני חושבת שמצאתי אותו. הוא מתמצה במשפט "מן-המצר, קראתי י-ה; ענני במרחב י-ה" (תהלים קי"ח, ה'), זה המנגנון: צר, רחב. כיווץ, פתיחה/הרפיה. זהו האפס/אחד של הגוף שלנו שכן הוא מתאר את 2 האפשרויות היחידות שיש לשרירים שלנו ומהמקום הזה נוצר התפקוד המורכב של כל המערכת. אך נראה שמה שנכון על השריר נכון גם על "שרירי" המחשבה, התפיסה ותשומת הלב המבוססים על היאחזות והפרדות שהן החזקה והרפיה, ונכון גם על הרגשות. הייתה תקופה שבה ניסיתי לסווג את כל הרגשות שאני חווה ומכירה לפי התבנית הבסיסית הזו ואכן היה ברור שיש קשת שלמה של רגשות שמכווצים ומצרים ויוצרים חוויה של סגירות וקשת אחרת של רגשות מרחיבים, פותחים ומרוממים. לא מצאתי רגש שנופל מחוץ לתבניות הבסיסיות הללו.

אז אני חובבת גדולה של הדואליזם ואתגרי העולם הזה, כן. אני לא אוהדת את הניסיונות לשבור הבדלים כי ההבדלה היא בבסיס הבריאה, "בראשית" מתחילה בהבדלה בין מרכיבי הקיום והמטרה שלנו אינה להשיב את היקום לתוהו ובוהו. לא עשינו את כל הדרך הזו כדי לחזור אחורה, היקום/אלוהים לא אידיוט משועמם. דווקא העבודה בתוך החיים עם הבינאריות יוצרת מגוון יצירתיות מופלאה ומאפשרת לנו נקודות מגע רבות עם האחדות שבשוני, הנקודה שהיא האינסוף, הנון דואליזם שיכול להיחשף רק באמצעות צחצוח חרבות דואליסטי, הליכה, עשייה, קדמה. 

ההרמוניה האמיתית של האפס והאחד היא העשר (ולא בכדי בחרו בקבלה עשר ספירות לתיאור המטאפיזיקה של המציאות). זה כשהעולם הדואלי מסתדר על פי היגיון אחר על מנת להתעלות ולכלול. והדרך מאפס/אחד לעשר חייבת לעבור במספרים שבדרך, המושלמים בחלקיותם. אלו החיים. חשבתם פעם למה המילה חיים בעברית היא ברבים? הגדרת החיים היא מבוססת אינטראקציה, היא ההרמוניה של השונות בשיתוף פעולה, אבל תחילה על כל רכיב לדעת את חלקו בתזמורת. לכל מספר יש סיפור ועל כך מרמזים גם הפסוקים הפותחים של ספר היצירה. העולם הזה הוא גם הפרס וגם המחיר של תהליך ההתגלות וההתפתחות, השיוף העצמי המופלא והנורא הזה. ובאחרית הימים כשנשוב לגן עדן, ברור לי שלא אנחנו ולא הגן נימצא באותו המקום.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • היראקליטוס  On 28 בנובמבר 2006 at 9:05

    60. הדרך מעלה מטה אחת והינו-הך.

    67. האל הוא יום לילה, חורף קיץ, קרב שלום, שובע רעב.

  • eln  On 28 בנובמבר 2006 at 10:43

    אני ממש רוצה שאחותי הגדולה ואת תיפגשו. היא מחפשת אחיזה בדברים שהיא מרגישה, ואני חושב שהיא תמצא את זה אצלך. אני חושב שגם את מחפשת משהו שהיא מרגישה, האינטואיציות הפרועות שלה.

    לגבי "חיים", אני חושב שזה בא ממעין קיצור של "האנשים/היצורים החיים", כלומר הדבר הזה שמאפיין את היצורים החיים.

  • Calvin  On 28 בנובמבר 2006 at 11:31

    א. זה שטכנית בעולם המחשוב הכל בסופו של דבר מסתכם באפסים ואחדים, לא מונע לייצג באמצעותם איזהרעיון שתרצי, ריבוי, אחדות, בינאריות, או מה שלא תרצי. ברגע שאפשר לייצג אותיות ומלים (תחילת ספר יצירה…?) באמצעות האפס-אחד הזה, השתחררת מהבינאריות.

    ב. הפסוק הוא "מן-המצר, קראתי י-ה; ענני במרחב י-ה" (תהלים קי"ח, ה')

  • כרמל  On 28 בנובמבר 2006 at 12:20

    בלילה לא התחשק לי לבדוק. ואכן בייצוג יש שחרור, גם בעולם הוירטואלי רואים את זה, זה הדבר שהפוסט מודרניסטים תפסו טוב את ענייני הייצוג. אילן, אני פועלת על פי ההנחה שהשפה בעברית המקראית אינה הסכמית בלבד אלא משקפת מהות שמוסיפה לה עוד רמה פרשנית.

  • תומר  On 28 בנובמבר 2006 at 18:42

    ושוב פעם כן.
    "ובאחרית הימים כשנשוב לגן עדן, ברור לי שלא אנחנו ולא הגן נימצא באותו המקום"
    ולכן גם מראש היה בתוככי גן העדן ניגוד משלים בדמותו של הנחש, שהארס שלו הוא הידע והקדמה.

  • MarryJane  On 29 בנובמבר 2006 at 2:56

    לגבי "ולא בכדי בחרו בקבלה עשר ספירות…", הסיבה הטכנית בגינה אנחנו חושבים בבסיס עשר וכל התרבות החשיבתית והמתמטית שלנו מבוססת על המספר עשר היא שיש לנו עשר אצבעות.

    הערה קטנונית שניה היא שהמשפט האחרון בפוסט הוא שירה במיטבה.

  • כרמל  On 29 בנובמבר 2006 at 11:59

    האנטומיה שלנו, המתמתיקה… לא במקרה, זה פאר היצירה. את מכירה את היספור של מספר הזהב נכון? הגיאומטריה של היקום, הכל משתתף בסיפור הזה. אלו החומרים של המטריקס.

  • היראקליטוס  On 30 בנובמבר 2006 at 15:51

    א – היו תרבויות שהתסכלו גם על כפות הרגליים שלהם, וספרו בבסיס עשרים. רק לבסיס 12 נתנו הצדקה רציולנית לבחירה בו (יש הכי הרבה מחלקים :2,3,4,6)
    ב – אני לא משוכנע ששימוש בבסיס אחר היה מונע תיאור של תופעות טבע של סימטריה. סדרת פיבונצ'י מבוססת על סכומים של שני איברים, ללא תלות בייצוג העשרוני שלהם.
    יחס הזהב קשור בפרופורציות, בלי קשר לבסיס בו מתארים את הגדלים (להיפך, אולי מתמטיקה שבה היחס הזה היה מקבל מספר "עגול" היתה טבעית יותר).
    כך שאני בהחלט לא רואה סיבה ליחס ל10 משמעות עמוקה מדי (ל-1 ול-0 יש מעמד מיוחד, אבל 10 הוא די שרירותי).

  • כרמל  On 30 בנובמבר 2006 at 18:50

    ביקום הזה, אבל זה כבר עניין של אמונה. 10, 12 וגם 13 או 7 הם מספרים עם משמעות מיסטית שונה שכנראה מתחלפת בהקשר. גם ביהדות היה בסיס מקראי של 12 (שבטים). אני מניחה שמקובלים רציניים יודעים להסביר את המתטיקה הזו ואת היחס בין הבסיסים.

  • שלומי  On 7 בדצמבר 2006 at 1:39

    (פורום עצור כאן חושבים)

    http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=720604

%d בלוגרים אהבו את זה: