תשומת לב

השריר הנכסף

כמות המידע המעובדת בתוכי במשך חמש דקות של הליכה שקטה מ"גן הכלבים" לגג גן העיר יכולה לגרום לקריסת מערכות המחשבים של הצבא האמריקאי. "נסו להתרכז בנשימה, לשים לב מתי הריכוז אובד ולהחזירו בעדינות לנשימה, תוך כדי הליכה ושימת לב לסביבה" מנחה המורה לקונגפו. "תחשבי על הנשימה, תחושי אותה, תרפי את הגוף, תרגלי ראיה מרחבית תוך כדי ותנסי לא לדרוך על קקי" אני פורטת לעצמי הגדרה אופרטיבית של ההנחיה. תשומת הלב שלי מתרוצצת בין שברי המידע כאחוזת תזזית, תופסת מרובה לא תופסת. 

"תשומת לב, השריר הנכסף" מסתובב המורה לקונגפו לאחור ומחייך במסתוריות. אף פעם לא חשבתי על תשומת הלב כמו שריר. משהו שאפשר למתוח, להרחיב, לפתח ולהשתפר בו. משהו שיכול להיתפס ולהיתקע על דבר מסוים (קוראים לזה אובססיה, לא?). אני חושבת שאחת ההגדרות הפשוטות ביותר להארה היא מצב שבו תשומת הלב ממוקדת ב-/חשה ומכילה את כל מה שקורה בתוכי ומחוצה לי ברגע הווה אחד. הארה היא לא אופציה הערב, אני פשוט חוששת שהנורה שלי תישרף. 

תגידו כן כן 

24 אמני קונגפו בהתהוות ניצבים ברעד-קור מול הרוחות מהים. "העבירו את תשומת הלב שלכם לחלקים הפנימיים של גופכם, למנגנון הפנימי הזה של הגוף ששומר על חום קבוע. תחושו את החום שם. אל תתמקדו בשכבה החיצונית של העור ואל תזדהו איתה כרגע, פשוט תעבירו את תשומת הלב ממנה והלאה" אומר המורה. אני חולה, אני חלשה, אין לי כוח לכלום, אני מרגישה רע, רוצה אולי ללכת הביתה ולהתחפר בשמיכות. "תעבירי את תשומת הלב שלך לרגע לכל החלקים בך שבריאים ומתפקדים ומרגישים מצוין כרגע. רק לחלקים האלו, רק לרגע" אומר המורה.

what you see is what you get. המציאות שלי היא מה שאני ממוקדת בו. מיקוד תשומת הלב כמפזר חום, תשומת הלב כתרופה הכי יעילה בשוק. כשאני ממוקדת במה שחסר לי זה מאבד פרופורציה, הופך ממיעוט לרוב והופך אותי לקורבן. אפקט ספירלת השתיקה בגוף ראשון. לגרסא החביבה של זה קוראים בעברית "לקטר" והיהודים עשו מזה קריירה. אז מה כן? כן. אהה, כן. לאשר את מה שישנו, להגיד שלום לכל מה שכן. ההפך מ"לא" זה "אל". "הפכתם אותי ללא אל" מתלונן האל בפרשת "האזינו". וואלה. הסוד של רובד הסוד הקבלי הוא שהוא חבוי בפשט של הפשט. טווח האפשרויות האלוהי האינסופי פתוח בפנינו כשאנחנו הופכים את המיקוד מ-לא ל-כן. כשאנחנו ממוקדים במה שאנחנו לא, אנחנו לא בוחרים בחיים. ביטול עצמי הוא כפירה בניצוץ האלוהי הזה. אז כן, כן ועוד כן והפעם בכנות. בזמן שחשבתי שכחתי שקר לי. אני מרגישה טוב. 

שיחת נשים

"אף אחד לא רוצה אותי" קובעת ע' במרירות ופורסת את ההוכחות, גבר אחר גבר שמתעלמים ומתחמקים ממנה, אפילו מכוערים עושים זאת, היא מדגישה. משם היא ממשיכה למסקנות המתבקשות שעליה לרזות כך וכך קילו, לצבוע את השיער, להחליף את המלתחה, לחייך יותר… כי הסטטיסטיקה אומרת שמשהו בה לא בסדר. עם יוסי לוי הסליחה, אבל אחד הכשלים המרכזיים של מדע הסטטיסטיקה בעיני הוא היומרה המעוותת לקשר סיבתי, בעולם קוונטי-פרקטלי שגדול עליו בשבע מידות.  

"תאשרי אותי, תגידי לי שאני בסדר וכל הגברים דפוקים או משהו, תני לי הסבר הגיוני שאני לא פוגשת את האנשים הנכונים, תני לי משהו", היא אומרת לי "אני בכזה חוסר אונים, אי שקט בגוף, תחושה של אין מוצא"…
"שמת לב כמה תחושות בסיסיות שלך הגדרת כרגע על דרך השלילה?" אני שואלת לפתע והיא בוהה בי בתימהון. זו לא התשובה שהיא ציפתה לה.
"אם אין שקט ואין אונים ואין מוצא אז מה כן ישנו בחוויה שלך כרגע?" אני ממשיכה. "תקשיבי לי טוב: החוויה שלך היא מה שכן קורה לך, לא מה שלא קורה. את מבינה מה אני אומרת לך?" ע' ממשיכה לבהות בי. נדמה לי שהיא עוד מחכה למילות העידוד, שאקח את הכאב, שאמצא את התרופה. אני מדמיינת שאני תופסת את תשומת הלב שלה בביצים ומסובבת אותה כמו צלחת לוויין לערוץ אחר.

"כשאת חווה חוסר אונים, מה כן יש שם? כשזה אי שקט, מה זה כן? תני לזה שם, לעזאזל, תני לזה שם של משהו שקורה לך כרגע בגוף באמת, ממש עכשיו" הנשים מהשולחן הסמוך מסתובבות אלינו. אני חושבת שהרמתי את הקול יותר מדי. 
"חולשה, ערעור, ביטול עצמי" ע' פורצת בבכי מדהים, מרפא, אני רואה אותה פורחת, נפתחת, אמיתית, מתעוררת בבת אחת למציאות שלה.
"אלף בנים לא רצו אותך אבל החיים שלך הם עם האלף ואחד שכן. אין לי זמן ואין לי עניין להתעסק בכל מי שלא רוצה ולמה לא והאם זה אני או הוא, אצלי או אצלו. העבירי את מלוא תשומת הלב שלך למה שכן קורה".
"זו לא הדחקה?"
"את מוזמנת לטפל בכל מה שעולה אבל אל תרשי לתשומת הלב שלך להיתפס על זה. שרירים עובדים בזרימה של הרפיה וכיווץ. הם נתפסים כשנתקעים על הכיווץ ושוכחים להרפות מהאחיזה. אפשר להתמודד עם משהו מבלי להתלות בו ולהזדהות עימו עד שהוא משתלט לך על ההוויה. רק להזכר שאת אינך החוסרים שלך, את מה שכן ישנו שם". זכרון, ראיה, חישה, ריכוז, הכל גוונים של תשומת לב, אני קולטת.

"בעבודה שלי יש בחורה מכוערת, שמנה, וולגרית ואהבלה כזו, והיא מה זה בטוחה שהיא מלכת העולם וכולם רוצים אותה, ואת יודעת מה הקטע? תמיד יש לה מישהו. תמיד."
"כן. תמיד יש שם משהו. מישהו. אין וואקום בטבע, ריק ממשהו זה בהכרח מלא במשהו אחר. השאלה היחידה היא איפה תשומת הלב שלך" אני מצביעה על חצי המאג המלא בקפה.
"קלישאת חציה המלא של הכוס, זה כל הסיפור?"
"קלישאות הן הסודות הגדולים ביותר של החיים ששוכבים לך מזה דורות מתחת לאף כי אף אחד לא קורא אותם ברובד הסוד, שהוא הפשט של הפשט הפשוט ביותר".
"נדמה לי שהבחור מהשולחן השמאלי שם, אל תסתכלי, מסתכל עלי כבר כמה זמן"
"זה זמן מצוין להזמין חשבון. והקפה עליך, כי חסכתי לך עכשיו שנים של חיטוטים פסיכולוגיים ושפצורים קוסמטיים".

 

פוסט דומה/משלים בעבר: התנגדות

פוסטי הרחבה על הרציונאל הזה מכיוונים אחרים: סוד ההגשמה, 0/1

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • זוטא  On 19 בדצמבר 2006 at 7:00

    באמת ניצוצות שנותנים נקודות אור לחנוכה הזה,
    איך לעשות שינוי בהתבוננות. תודה

  • דוד שליט  On 19 בדצמבר 2006 at 8:36

    לא יכולתי שלא להקשיב לשיחה שלכן, כוס תה ביד, מהצד שלי של המסך, יום טוב

  • עוז נמרוד  On 19 בדצמבר 2006 at 8:50

    תחשבי על רמת הגולן. קיץ אבל בלילה. אחד מהבסיסים הגבוהים. קור אימים שרוצים למות.

    אחד צהאדמורים של חב"ד סיפר כי ראה פעם חייל של הצאר שקפא למחצה בלילה חוטף מכות כעונש. ככששאל את המכים מדוע הכו אותו, ושאדרבה, העובדה שקפא רק למחצה ולא לגמרי צריכה להיות לו לשבח ענו לי כי חייל של הצאר צריך לבעור באהבתו לצאר בכל עת ואם התקרר רק מעט הרי שמגיע לו עונש.

    פותח פק"ל שקם ומוצא בפנים את הצ'ופרים האחרונים מהמכינה הקדם צבאית. מצורף אליהם דף קטן שמודפס עליו נוסח ה"צעטיל קטן" של רבי אלימלך מליז'נסק. אני קורא שם את הסעיף הראשון: "בכל עת ורגע שאדם פנוי מן
    התורה והתפילה, יתאר לעצמו כאילו בוער לפניו אש גדול עד לב השמים, והוא קופץ לתוכו על קדושת שמו יתברך". אז אולי "למען קדושת שמו" אני לא אקפוץ לאש אבל כשמתמקדים ברעיון פתאום מגלים כמה האש הפנימית יכולה לבעור ולחמם.

  • רוני רוחקין  On 19 בדצמבר 2006 at 11:00

    קורא את הפוסטים שלך באדיוקות ונהנה מאוד.
    הפוסט הזה כלכך נכון, פשוט, נהיר ובהיר שזה מופלא.

  • כרמל  On 19 בדצמבר 2006 at 11:33

    במיוחד לעוז על הסיפורים היפים, גם אני רואה במקורותינו החסידים איך היה להם את סוד תשומת הלב, הוא נמצא אפילו בתנ"ך ופתחתי אותו בחלק מפרשות השבוע שלי בנרג' בשנה שעברה. אני חושבת שלתפילה קוראים עבודת הלב מפני שהיא הזדמנות למקד תשומת לב בדברים מסויימים שמעצימים אותנו או ביעדים שאנחנו מבקשים.

    ולרוני רוחקין, איזו הפתעה. זוכר שעבדנו יחד בנענע לפני מיליון שנה? כיף שאתה בסביבה. תכתוב איזה מייל ספר איפה אתה היום.

  • שי  On 20 בדצמבר 2006 at 9:15

    איזה יופי לראות אותך מתבהרת…

    כמו ברגעים האלה שהערפל מתחיל להתפוגג ולאט לאט רואים חד יותר.

    וממש קסום תיאור האימון ותיאור השיחה עם ע'. זה הכל עניין של על מה הסרט שלך מסתכל עכשיו.

  • שפי  On 21 בדצמבר 2006 at 19:38

    במשחקי אותיות אפשר גם להגיד שהפשט של הפשט זה טפשות. 🙂

    איך הפשט של הפשט מסתדר עם משפט כמו "אפקט ספירלת השתיקה בגוף ראשון".

    הבחורה הוולגרית ה"אהבלה כזו" (התבטאות וולגרית לכשעצמה) ש"מה זה בטוחה שהיא מלכת העולם וכולם רוצים אותה", זה שהולך לה מה זה אומר? שהיא חיה בסביבה אספסופית. אתי אין לה צ'אנס, ולא בגלל שהיא שמנה ומכוערת. גם אין צ'אנס שהבת שלי תשב איתה בבתי קפה.

    "חיטוטים פסיכולוגיים" זו התבטאות שדורשת הסבר. עד כמה שאני מצוי בשפה המדוברת אז הרשימה הזאת היא בדיוק-בדיוק מה שמתכוונים כשאומרים חיטוטים פסיכולוגיים.

    קונג-פו זה ענף ספורט, נכון? משהו ממשפחת הג'ודו והקראטה, לא? אני בעד, תמשיכי, גם טניס זה טוב.

%d בלוגרים אהבו את זה: