סקס, שקרים וויאגרה

אחד מויכוחי העומק של תחום האנתרופולוגיה הוא הויכוח בין טבע לתרבות. האם יש משהו שהוא טבעי או שהכול הבניה תרבותית? אני מאמינה שיש דברים טבעיים אבל הם לא בהכרח הדברים שאנחנו תופסים כטבעיים. לנו יש קיבעונות מחשבתיים "גנטיים" לגבי יותר מדי אמונות שרצות ב-loop לאורך ההיסטוריה עד כי אנחנו מכנים את זה טבע. אבל אם תופסים עליהם נקודת מבט אחרת, או מחפשים במציאות האמפירית, לפעמים ניתן למצוא שההפך הוא לא פחות נכון.

בואו נבחן את זה היום על יחסי גברים נשים. בזכות שרית פרקול נתקלתי במאמר המעניין הזה שעוסק בכמה מהאמיתות הטבעיות הללו: גברים משתבחים עם הגיל כמו יין טוב, בעוד שנשים בלויות בערך מגיל 35. זה טבעי לחלוטין שגבר בן 50 יסתובב עם בת 25 אבל אישה בת 35 עם חבר בן 25 זו סטייה. הן התקשורת והן הסביבה מזינות אמונות כאלו כמציאות אובייקטיבית, בעלת תוקף מדעי כמעט: גברים מחפשים את הוולדנית ולכן יימשכו באופן טבעי לצעירות שעדיין פוריות. הטענה היא שהגן האנוכי שלנו עובד ככה גם אצל גברים שמפחדים מילדים, וגם בזמנים שנשים יולדות בגיל 45 וגברים לוקחים ויאגרה כבר בגיל 35. 

אני מבקשת להפוך לרגע את האמיתות הללו על פיהן, לצרכי בדיקה מול המציאות.  

אני בטוחה שכולכם תוכלו להעלות בדעתכם דווקא הרבה נשים שמשתבחות כמו יין טוב ככל שהן מתבגרות. אם אתן נשים, נסו לשים לב כמה אתן והחברות שלכן הרבה יותר עוצמתיות, מוצלחות, מודעות ועשירות מבחינה פנימית ככל שאתן מתבגרות. למעשה, את המיניות האמיתית שלכן אתן מתחילות לחשוף ולעצב באיחור רב ומגיעות לשיאכן מבחינה ביולוגית באזור גיל 30, כך אומרים. כמה מטופשות וחסרות מודעות הייתן לפני 10 שנים, איך נתתן לגברים להתייחס אליכן באופן שאין מצב שיחזור על עצמו היום. מזהות את זה? ובכן, גם הגברים של פעם כנראה זיהו את זה. אחת הטענות ב"מיתוס היופי" של נעמי וולף היא, שדימוי היופי הנשי בתקשורת ותפיסת "העולם שייך לצעירות" מוזנת בכוונה על מנת לנטרל את הנשים, בדיוק בגילאים שהן מגיעות לעוצמה שלהן ויכולות לצבור כוח פוליטי. 

כנגד זה נוכל וודאי למצוא אלפי דוגמאות לגברים שמזדקנים, מתברגנים, מחמיצים ודועכים ממש מהר ולא כל כך יפה. הרי השיא המיני שלכם, יקיריי, היה בגיל 16. ובגיל 30 אתם כבר מסתירים חרדות קשות מהתקרחות ועד אי עמידה. ואם כבר ירדנו לרמה הביולוגית, ראוי שאישה בת 30 וילד בן 16 יהיו הזוג המושלם: היא בשיא הפריון והוא עוד לא צריך ויאגרה. אז כשגבר מזדקן מזיל ריר על קטינה זה נתפס כדחף טבעי, אבל כשמורה בת 24 מנהלת רומן מרצון עם תלמיד בן 15, מסתכלים עליה כעל חולת נפש. צפירת הרגעה לסטודנטים שלי: אתם לא בסכנה. זו הייתה דוגמא. אני תוהה פשוט לאיזה מסוגי הטבע מתכוונים כשאומרים "טבעי". [הרשו לי להמציא בדיחה במאמר מוסגר: מדוע כל הפדופילים הם גברים? כי אצל נשים זה טבעי :-)]

העדויות במציאות שאני חשופה אליה הן שנשים רבות נמצאות בזוגיות ארוכה עם גברים צעירים מהן בארבע שנים לפחות. בנים בני גילן בג'יידייט סרבו להסתכל על הכרטיס שלהן בכלל, בזמן שצעירים בני 26 התחילו איתן ברחוב. אני מוצאת שגברים רבים אשר אוהבים נשים ונשיות באמת (בניגוד לפנטזיה תקשורתית של נשיות) יחפשו פעמים רבות באופן יזום להיות עם נשים בוגרות יותר (ולא רק בשביל סקס מזדמן). 

הכי משעשע אותי הלחץ שמופעל על רווקות, כאילו שהגברים הם טרף חמקמק ונדיר והן לא בעמדת מיקוח. הרי במציאות זה לא פחות נכון להכליל שלגברים הרבה יותר קשה לאורך זמן לבד, נמאס להם הרבה יותר מהר מקשרים מזדמנים, הם מתפשרים הרבה יותר חזק והרבה יותר מהר מנשים… הנה הסבר לא פחות טוב לכמות הרווקות הגדולה יותר מכמות הרווקים: הן פשוט מסוגלות יותר. תעיד הביולוגיה שיש להן תוחלת חיים/עמידות גבוהה יותר בהתאמה.  כמובן שמדובר כאן באוסף הכללות אבל הוא לא פחות אמיתי בשטח מההכללות שרובכם תופסים כמציאות. 

ואם המציאות שאתן רואות מחזקת את המציאות התקשורתית דווקא, זה רק בגלל שאתן מאמינות בה ומאמצות אותה ואז היא מגשימה את עצמה בחייכן. פקפקו קצת, פקחו את העיניים ותסתכלו סביב. אל תתנו לאף אחד להלחיץ ולצער אתכן עם ססמאות דמויות מציאות, תקשיבו ללבכן הפועם. כל עוד נשימה באפכן, סימן שה"טבע" חושב שאתן עוד רלוונטיות. אין צורך לשכנע אף אחד בלגיטימיות של זה, פשוט תהיו אתן והחוויות הרלוונטיות לכן יזרמו בכיוונכן. באחריות.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שי  On 24 בדצמבר 2006 at 0:32

    סתם שאלה.
    למה קונגפו זו אמנות?

    ולגבי הטקסט שפנה בעיקר לבנות (לבנים הטקסט התייחס כאל עדר לא משתבח אחיד), כשהכתיבה היא חד צדדית גם היחס אליה.

    נכון שכתבת אלפי גברים. אבל זה היה רק כדי לצאת ידי חובה מהכללה. רק שלא עמדת בכך ומיד לאחר מכן הכללת.

    אני מניח שאת מכירה גברים שמשתבחים עם הזמן (ועדיין עומד להם גם אם הם קרחים) ובטח את מכירה נשים בלות בגיל 20 ועד קץ ימיהן.

    לא צריך לעסוק בפן הפיזי. העניין התרבותי מספק כר נרחב לביקורת אמיתית ביחסי גברים נשים. אל תפלי לפח שטומנות עיתונאיות האפנה שמכתיבות לנו הגברים את בלותן של אמותיהן. חרדותיהן אינן עניין שלנו. נשותינו האמיתיות – אמיתיות עם משמניהן ועם בגרותן. הן אמיתיות במיניותן ובאהבתן. הן אמיתיות כי הן אינן חלום של ילד בן 16 שלא התבגר ונכלא בגוף של בן 40.

    כבדי אותנו הקוראים אותך.

  • כרמל  On 24 בדצמבר 2006 at 0:56

    עם סט מהופך של הכללות, זה כתוב בפוסט. כדי להבין את האבסורד של משהו צריך להפוך אותו. כשמראים שההפך הוא נכון באותה מידה, זה מתאזן מאליו.

    אני אישה וכותבת כאישה ומי שיוצא עם ידו על התחתונה בסיפור של המציאות המעוותת כיום הן הנשים ולכן הפוסט מיועד על מנת להעיר/להאיר להן כרגע, כהשראה מהמאמר שלינקקתי אליו. אני לא מבינה מה הבעיה בזה שאני פונה לקהל ספציפי באיזה פוסט.

    נדמה לי, לפי הסגנון, שאתה אותו שי שהתווכח איתי כאן על התיאוריה האינטגרלית וטען שוילבר מקדם דת או משהו, רק מהצצה שטחית בספר שלו. בקרוב יפורסם כאן
    ראיון שערכתי איתו ונראה לי שתופתע מאד מהאמירות שלו על דת.

    מה שכן, קבל ח"ח על הפסקה היפה האחרונה על נשותינו האמיתיות. זו נקודה חשובה לציון שהתפיסות הללו לא באות מגברים אלא מרוחות רפאים של אידאולוגיות עבר. הן כובלות את כולנו ולעיתים מקודמות באמצעות הנשים עצמן כ"טבע". הדוגמא של עיתונאיות האופנה מעניינת ואני שמחה שאתה לא מאמין להן. כן ירבו גברים כאלה.

  • כרמל  On 24 בדצמבר 2006 at 1:02

    אמנות לחימה זה תרגום של martial art.
    אין לי מושג למה זה כונה כך במקור אבל אני מוצאת קווים משותפים בין אמן ללוחם: בשני המקרים צריך כשרון בסיסי שמלוטש עם טכניקה לרמה של אמנות ושכלול. באופן אישי אני חושבת שכל יכולת וכישור חיים שלנו יכול להשתכלל לדרגת אמנות באותה היכולת ויש ליכולות שלנו טווחים הרבה יותר גדולים מהניצפים והמיושמים על ידנו בפועל. זה חלק ממה שאנחנו לומדים לפתח בקונגפו. זה לא רק מכות. הפירוש של קונג-פו זה שכלול יכולות של אדם.

  • שי  On 24 בדצמבר 2006 at 1:08

    תודה על תשובתיך המהירות והכנות.

    עדיין איני חושב שהכללה פותרת הכללה. היא פשוט מורידה את רמת השיח ובעיקר את רמת אמינותה של הכותבת. גם אם היא כותבת מדם ליבה. מאד קל למצוא פרצה בטיעוניה ולסתור אותה. וסתירה אחת כמוה ביטול הטיעון.

    לכן חייב טוען להיזהר בסוג כזה של טיעון גורף.

    לגבי השי ההוא. אינני.

  • כרמל  On 24 בדצמבר 2006 at 1:20

    יותר מדי שי בבלוג הזה 🙂

    רציתי גם לומר לך שהרמה הפיזית חשובה כי רוב הביקורת היא ברמה התרבותית ואז משתיקים אותה עם הרמה הפיזית. רציתי פעם אחת גם להביא טיעון לרמה הפיזית, זו זווית אחרת שלדעתי פחות מושמעת, אני לא שמעתי אותה מעולם באופן הזה.

    ואשר למגרפה, כתבתי מההתחלה שהמטרה שלי לערער דברים שנתפסים כאמיתות באמצעות הפיכה מוחלטתגורפת שלהן, על מנת להראות שאם ההפך המוחלט והמוכלל הוא לא פחות נכון, אז שני הדברים מבטלים ומאזנים זה את זה. מינוס ומינוס שווה פלוס. לילה טוב.

  • יעל ישראל  On 24 בדצמבר 2006 at 2:38

    בראבו, כרמל!

  • באשי  On 24 בדצמבר 2006 at 5:14

    האם את לא מביאה תחמושת למלחמה שניצחו בה מזמן, ניצחון גדול. האם זה לא מעט מדי, משחקי ההיפוך וכו' האם הציפיות שלך אינן צנועות מדי…מה פרוש …".סימן שה"טבע" חושב שאתן עוד רלוונטיות"…לי זה נשמע נחמה אומללה…שהטבע אעלק יגיד שאני רלוונטי?

  • rjkh  On 24 בדצמבר 2006 at 7:34

    למה את מרמזת במילה המסיימת "ב א ח ר י ו ת" ? 🙂

  • כרמל  On 24 בדצמבר 2006 at 7:44

    שהייתה מלחמה והיה ניצחון. אולי מרוב שהיו דיבורים על זה. המציאות עדיין מאד רחוקה מירידת אסימון כלשהי. המציאות התקשורתית הפוכה. המציאות הנורמטיבית הפוכה בהתאם. הפמיניזם הוא מדע חדש, איך הוא יכול כבר להיות פאסה? 🙂

    rjkh, קרא את הפוסט על סוד ההגשמה, לכך אני מרמזת.

  • שושי  On 24 בדצמבר 2006 at 7:49

    בין הפוסט לבין המחשבות שלו עברו התגובות,ואולי שם מתחבא גדולת התקשורת של הכלי החדש ישן שכבר הפך לפוטנציאל שכדאי לממש אותו בחיי היומיום (בטלוויזיה למשל)
    ההכללה נובעת בעצם מהעובדה שלטלוויזיה תפקיד מרכזי בחיים שלנו.

    לי, כאישה מבוגרת שעברה תהליכים חשובים ומוצאת שאני במקום שעוד לא משתקף לא בתקשורת ולצערי עדיין לא משתקף גם באינטרנט (התייחסות אישית שלי) השיחה ביניכם נשמעת כאנשים צעירים שמנסים להתמודד עם שאלות שאתם לא ממש מכירים עד תום.

    מותר… לגיטימי… אולי זה מה שהאינטרנט חושף… שהמציאות "אחרת" ממה שהתקשורת חושפת … לי זה עצוב, אך לא יותר מדי, כי אני לא מונחית על ידי תקשורת (באופן אישי) ואולי בכלל הגישה של לחפש הכללות כבר לא כל כך תופסת לחיים שלנו?

    אולי צריך שם משהו אחר?

  • חיים-חיים  On 24 בדצמבר 2006 at 9:13

    ברכותיי.
    לכו תעשו שלישיה עם ז'ראר דפרדייה

  • ימימה  On 24 בדצמבר 2006 at 9:45

    והתחתנתי עם גבר צעיר ממני בשש שנים. הידד.

    שכחת לציין שבקרב אוכלוסיית הדיכאוניים מספר הרווקים גבוה יותר ממספר הנשואים ולעומת זאת, מספר הנשואות גבוה ממספר הרווקות. חפשי נתונים, הבה נאתגר אותך. 🙂

  • תמי  On 24 בדצמבר 2006 at 10:05

    כמה וכמה זוגות שבהן הגבר צעיר מהאישה ביותר מ-5 שנים. ואישית, יצאתי עם צעירים ממני כמה וכמה פעמים. כשהייתי בת 28 יצאתי עם בחור בן 23. ההפרש ביני לבין בן הזוג שלי די זניח -שנה ו-3 חודשים, אבל בכל זאת אני מבוגרת ממנו.
    אבל –
    מבחינת התאמה מינית-ביולוגית, השילוב המנצח הוא באמת של גבר בשיאו המיני, כלומר לפני גיל 20, ושל אישה באמצע/סוף שנות השלושים לחייה. אבל זוגיות היא לא רק מין. כך שאם מדובר בחוויות מיניות, אין לי שום בעיה עם פערי גיל כאלה. אבל אם מדובר על רומן או מערכת יחסים זוגית, פער גילאים גדול, לא משנה "לטובת" מי, הוא בעייתי. יש הפרשי פאזה בין בני הזוג ואנחנו יצורים חברתיים לא פחות מביולוגיים. אישה יכולה ללדת מגיל 13-14 אבל לא בשלה לכך רגשית.
    מה אני מנסה להגיד? הנורמה החברתית לפיה זה סבבה שתרח ישוויץ בכוסית נובעת מחלוקת הכוח הלא שוויונית בין גברים לנשים. למה הם עושים זאת? כי הם יכולים.
    אם נתעלם מהנורמה הפסולה ונחשוב בהיגיון, לא נגיע למסקנה שהזוגיות האידיאלית היא בין נשים מבוגרות לגברים צעירים, אלא בין אנשים שנמצאים באותה רמת התפתחות אנושית/רגשית, לאו דווקא ביולוגית. בגילאי העשרים ו… פער של 5 שנים הוא משמעותי מבחינה זו. בגילאי 30 ו.. פחות, ואח"כ עוד פחות.
    ולגבי מין גרידא, ללא זוגיות – האידיאל הביולוגי הוא כשהשניים בשיאם, כלומר הגבר בן עשרה והאישה בת שלושים פלוס פלוס.

  • כרמל  On 24 בדצמבר 2006 at 11:43

    תודה! זה בהחלט תומך בתזה שאנחנו מסוגלות יותר.

    תמי, כאמור הלכתי לרמה הביולוגית כדי להשתיק את מי שמשתיק את הביקורת ברמת התרבות עם הביולוגיה. יש כמה סוגי אמיתות גם ברמה הביולוגית.

    אבל אתייחס רגע לרובד הפסיכולוגי(?) שהעלת. בניסיון שלי אני מופתעת לגלות כמה גברים מתחת לגיל 30 נמצאים בפאזה מדהימה שמתאימה מאד לערכים שלי ומדגימים גישה לנשיות ולזוגיות ולעולם בכלל שהיא מאד סטייל "הגבר החדש". דווקא לגברים בוגרים יותר שאני פוגשת, בגילי ומעלה, זה מחלחל לאט אם בכלל ואני לא מוצאת איתם מכנה משותף. אז יש פה משהו בעיני מעבר לרמה הפסיכולוגית, יש כאן איזו קפיצה ערכית-תרבותית של דור ואני בהחלט מוצאת את עצמי דור אחד מתחתיי מבחינת פאזה.

    אז אני ממש אל מדברת רק על הרמה הביולוגית כי זה קורה אצלי לא רק בזוגיות אלא גם בסביבת החברים שלי שהתחלפה בשנתיים האחרונות בצורה מהותית והתמלאה בידידים מופלאים מדהימים וייחודיים שקטנים ממני בשמונה שנים לפחות שגדלו על משהו אחר כנראה, שאני מסתדרת איתו יותר טוב.

  • ג.  On 24 בדצמבר 2006 at 14:08

    מה שלום מס' 36?

  • צחי  On 24 בדצמבר 2006 at 14:49

    בגלל ההפרש בתוחלת החיים צודק יותר שהפער בין גברים לנשים יהיה מספר שנים לטובת האשה. כלומר, שהאשה תהיה מבוגרת יותר בכ-5 שנים, וכך בממוצע אף אחד מבני הזוג לא ישאר אלמן זמן רב.

    עמדתי ללחוץ על 'שיגור' אבל אז שיניתי את דעתי. נראה לי שזה דווקא לטובת האשה שהגבר נפטר שנים רבות לפניה. למה היא צריכה בסוף ימיה לטפל בטרח זקן. אז אולי באמת זה רצוי שיהיה פער, בייחוד לאור העובדה שמבחינה התנהגותית, האשה מתפתחת הרבה מאד לפני הגבר.

  • שפי  On 24 בדצמבר 2006 at 16:54

    "כל עוד נשימה באפכן, סימן שה"טבע" חושב שאתן עוד רלוונטיות" זה נכון, בניסוח כזה או אחר (עגנון כתב באיזשהו מקום שכל אחד בא לעולם עם כמות מסוימת של מילים שעליו לומר/לכתוב, וברגע שהוא גומר אותן הוא גומר את חייו), אבל ממש לא קשור לצ'יטוט הזה, ההפך, זה מזיק ומחלל.

  • קלמן  On 27 בדצמבר 2006 at 17:04

    הלואי וזה היה גם פשוט, הידיעה לא מספיקה, רוב הזמן תשומת הלב אינה בשליטה מודעת. כדי להחזיק אותה בכיוון הנכון, צריך להעמיד עליה שומר קבוע שזה יהיה התפקיד שלו, אחרת שוכחים אותה מהר מאוד, או להיוולד בסין ולהיכנס למנזר שאולין בגיל ארבע.

  • קלמן  On 27 בדצמבר 2006 at 20:30

    התגובה למעלה נועדה לפוסט הקודם = לא שמתי לב 🙂

  • כרמל  On 27 בדצמבר 2006 at 23:09

    לפוסט הקודם. זה דווקא די פשוט להעביר את תשומת הלב, לא צריך להפוך את זה לנחלתו של נזיר הזן. זה פשוט בטירוף ואנחנו עושים את זה כל הזמן, פשוט בכיוון ההפוך: נותנים לה להיאחז בכל מני דברים שטותיים מתוך אמונה מטורללת שאין לנו שליטה עליה. חה,חה. יש לך שליטה מלאה על ההחלטות שלך על מה אתה מסתכל. זה מאד מאד פשוט דווקא, אנחנו לרוב פשוט לא רגילים להיזכר לעשות זאת.

  • קלמן  On 28 בדצמבר 2006 at 10:08

    את גם מסוגלת לעמוד באמצע הרחוב ולחבק אנשים זרים ואויבים (זו את בסוודר האדום ? הקליפ ממש מרגש ועושה חשק לחבק אותך ולהצטער על כל הפעמים שהקנטתי אותך) עם כל האמפטיה, אני לא רואה את עצמי בסיטואציה כזו, בשביל זה אני צריך להפוך ולהיות מישהו אחר, אנחנו בנויים אחרת, מה שלך קל פשוט ומובן מאליו, בשבילי הוא משימה לחיים שלמים.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 30 בדצמבר 2006 at 21:31

    ספר חובה. לקרוא וליישם!!!

  • שי  On 31 בדצמבר 2006 at 0:47

    לא.

    אני ההוא עם הקרחת מהקליפ, ואם היית שואל לפני כמה שנים אנשים בסביבתי הקרובה אם יש סיכוי שאני אלך ואחבק אנשים זרים ברחוב, ואפילו אם היית שואל אותי אישית אם זה יקרה, כנראה שהיית מקבל מבט ששמור לנביאים ושוטים בלבד.

    ואני, אודה על האמת, לא נכנס לזה בקלות ובשמחה ועם כל הלב כמו כרמל היקרה. אצלה נראה שזה בא טבעי לגמרי. אצלי זה כמעט ההיפך מטבעי. אבל זו בחירה.

    ודווקא בגלל זה אני קופץ לתוך השיחה ואומר: אין דבר כזה שאי אפשר. לא צריך להפוך להיות מישהו אחר בשביל לעשות משהו שרחוק ממך עכשיו. כל שצריך הוא לרכוש את היכולת לעשות את זה. אתה אותו אדם בסוף הדרך, רק עם עוד אופציה במאגר.

    וברגע שמנסים ללמוד משהו חדש (כמו להיות יכול לחבק אנשים זרים ברחוב או לבשל או לתכנת או לרפא אנשים), מגלים פתאום שהיצור האנושי הממוצע הינו מכונת למידה מדהימה למדי (נסה ללמד רובוט לקשור שרוכים). הוא יכול ללמוד כמעט כל מה שהוא רוצה. ואפילו מהר.

  • קלמן  On 31 בדצמבר 2006 at 17:22

    תודה על התגובה, גם אתה רגשת אותי. עם רוב הדברים שאמרת אני מסכים לחלוטין, שים לב שלא אמרתי שבלתי אפשרי להשתנות, רק אמרתי שזה לא מתאים לכל אחד ברמה האישית, המשפחה של אשתי לדוגמה, נשקנים וחבקנים כרוניים, מפגש רגיל ויומיומי נראה אצלהם כמו איחוד משפחות שלא ראו אחד את השני שנים, לא הייתה לי שום בעיה להיות כמוהם כמה זמן, עד שהתחילה בעיה, כמה זמן אדם יכול להתכחש לטבע המשפחתי שלו שמתיר חיבוק רק במקרה חירום ?
    וגם, השאלה איזה יתרון אבולוציוני יש לחבקנים על פני המתנכרים, אינה שאלה מוסרית אלא אנתרופולוגית.

  • ליאורה  On 1 בינואר 2007 at 16:00

    כרמל, כרגיל את כותבת בצורה חכמה ומדוייקת. מקסים ונכון

  • שלי  On 14 בינואר 2007 at 21:23

    אני אישה בתחילת שנות הארבעים שנמצאת במערכת יחסים של מספר שנים עם גבר שצעיר ממני ב-20 שנה. אף אחד לא מתעלף,לא מגדף, ולא נכנס לשוק…לכן נמשע לי מאד קרתני ומאד מוזר לקרוא על נשים שצעירות ב-3 או 5 שנים מהגבר כמשהו מהפכני,או נועז בצורה יוצאת דופן. אני יודעת שזה לא המילים שכתבת אבל זאת רוח דברים שמנשבת מהכתבה לפחות בעיני

  • כרמל  On 15 בינואר 2007 at 1:16

    את חיה אבל היא נדירה, בואי לא ניתמם…

  • טטיאנה  On 25 בספטמבר 2007 at 1:31

    נשים גם משתבחות עם הגיל. סקס עם אישה מבוגרת יכולל להיות מענג מאוד, אבל לא כזה מלהיב כמו עם כוסית בת 19

%d בלוגרים אהבו את זה: