עבד של הזמן

"אין זמן" זה אחד השקרים הגדולים ביותר שאנחנו מזוהים איתו. הוא מקביל בהשלכותיו ההרסניות לאמונה שיש מחסור במשאבים בעולם ואנחנו צריכים להתחרות עליהם. לפני שנה וקצת סבר פלוצקר פרסם סקירה מרתקת על כך שיש שפע אדיר בעולם, יותר ממה שהיה בעבר וזה רק הולך ומתרבה, אבל יש גורמים במוקדי הכוח בעולם שמרוויחים מהאמונות שלנו לגבי מחסור. במסורות רוחניות רבות יש טכניקות של משיכת שפע ואמונה שהיקום הוא שפע ויש שפע לכולם. אבל גם הרוחניים שעובדים בהצלחה על עניין השפע לא תמיד קולטים שזה עובד אותו הדבר עם זמן. הרי אפילו הפיזיקאים יודעים שזמן זה לא משתנה ממשי או קבוע, מדובר בממד של הבנייה. התחושה הפשוטה שאנו מכנים "זמן פסיכולוגי" מאפשרת לנו להבחין ברמה הבסיסית ביותר כמה השפעה יש לנו על הזמן בחיים שלנו. אנחנו יכולים לקחת את זה עוד צעד קדימה ולקחת אחריות על הזמן שלנו וממש לנהל אותו, לעבוד איתו אחרת וליצור מרחבי זמן נוספים. מי ביקש שיהיו 25 שעות ביממה ולא קיבל?

להיות עבד של הזמן פירושו לחוש כקורבן של הזמן: לקטר שאני בלחץ ואין לי זמן, לחוש תסכול כשהיום או השבוע הסתיימו לפני שבכלל הרגשנו אותם, לסבול כשהשעון המעורר מצלצל ולהרגיש שכל snooze מרמה אותנו, שעברה בעצם רק דקה מאז שלחצנו, איך זה ייתכן שעברו 10??? וכיו"ב. נסו את הדבר הבא: כשהשעון מצלצל בבוקר, לחצו על ה-snooze מתוך החלטה אקטיבית להעניק לעצמכם עוד 10 דקות של נמנום במתנה. 10 דקות שבין שינה לעירות. מתנה שבין העולמות, מעצמכם לעצמכם. השוני הקטנטן הזה בכיוונון הפנימי הוא עצום. בכל פעם שעשיתי זאת, הנמנום הזה היה יותר איכותי ומספר פעמים קרה לי שחשתי שעבר המון זמן וחששתי שהצלצול התקלקל אבל כשקמתי לראות הופתעתי שעברו רק 7 דקות, למשל. 

זוהי רק אחת הדוגמאות שבהן הבחנתי שהגישה שלי לגבי מסגרת הזמן משנה לחלוטין את קצב החוויה שלה ובסופו של יום חוסכת לי זמן. כשאני קורבן של השעון המעורר אני מסוגלת להיות שעה על סנוזים ולקום רצוצה ללא קשר לכמה זמן ישנתי. כשאני מתרוממת לבדוק שלא עברו יותר מעשר דקות ובפועל עברו פחות, אני כבר ערה לגמרי אחרי הסנוז השני, רעננה ובמצב רוח טוב. יש סיפור חסידי על משפחה שחיה בצפיפות והתלוננה על כך בפני הרבי אז הוא הכניס להם עז הבייתה ואחרי שבוע הוציא אותה והם היו מרוצים. כמו שזה עובד על מרחב זה עובד גם על זמן, כי הממדים הללו קשורים.

עסוקים? לא מספיקים כלום? פנו חצי יום באמצע הלחץ למשהו אחר. צאו לצהרים עם מישהו. תחליטו שאתם מתחילים לעבוד רק ב-11 ועד אז עושים כביסות ובוהים בטלוויזיה. מבטיחה לכם שבשעות העבודה תספיקו יותר וגם תעשו את זה בכיף כשהמוח טרי. ייתכן שכבר בעשר תרצו להתחיל לעבוד ותעשו את זה בצורה יותר יעילה ומהנה בניגוד למיאוס-מראש שאתם חשים עוד לפני שהגעתם לעבודה. התנהגות של "יש זמן" יוצרת זמן ויוצרת מרחב פנימי, ממש כמו התנהגות של שפע מביאה כסף (אומרים שדווקא כשאין כסף צריך לחלק שקל פה ושם להומלסים ולתת טיפים נדיבים, זה חוזר אלינו ממקומות אחרים).

 אם תתבוננו לאחור בחייכם תראו שתחושת האין או יש זמן הייתה סובייקטיבית ויחסית לחלוטין. שהייתם לחוצים מאד לגבי תקופות שבהם הייתם מאד פנויים יחסית להיום. שחשבתם שבחיים לא יהיה לכם זמן לשום דבר נוסף וברגע שהולדתם ילדים גיליתם שזמן נוצר לו, ממש כמו מרחב. איך זה שאתם לא מספיקים כלום והשכן הוא גם מנכ"ל סטארט אפ, גם אבא משקיען וגם קראטיסט חגורה שחורה? זה רק עניין של גישה. מי שמאמין שאין לו זמן כבר קם עייף ובלי חשק, הוא מאמין שהוא יהיה עייף לפני שיש לו ממה להתעייף בכלל ואחר כך קורא לזה "עייפות מצטברת". במוח שלו היא מצטברת. הוא לא מוסיף דברים לחייו והוא משלים עם האובדן של הדברים הקודמים שהוא החליט לגביהם שלא יהיה לו זמן, מבלי לבדוק; לפעמים זה בא מתוך פרפקציוניזם של "או קרטה 4 פעמים בשבוע או כלום".  

אל תסתכלו בכלל על זמן כ"מבוזבז", תנו לכם אותו במתנה באופן אקטיבי לצרכי בהייה או התמרחות עצמית חשובה. בחרו איך לחוות את הזמן גם אם נדמה לכם שפרק זמן נכפה עליכם (נניח בפקק או בעבודה שאתם שונאים), עדיין תבחרו בו ותנו אותו לעצמכם לצרכי משהו. זכרו שהסבל הוא בחירה, הוא אופציה, הוא לא נתון אובייקטיבי שנכפה עליכם. הוא מרגיש ככזה רק כשאתם על תקן הקורבן.  יש לנו הרבה יותר שליטה על המשתנים הללו והיחסים ביניהם מאשר נדמה לנו, אז שחקו עם זה במוח.

הורסט"ן

לכבוד ראשית השנה האזרחית פצחתי בשגרה חדשה, שעל מנת לעמוד בה אני משתמשת בכמה שיטות משעשעות של ניהול זמן. אני לא מאד חזקה במשמעת עצמית ובכל פעם שהכנסתי את עצמי למשטר רודני לא יצא מזה כלום, אבל נראה שהשיטות המשעשעות יותר עובדות כי זה פשוט כיף לתכנן ולבצע אותן והן עובדות אפילו כשאנחנו יודעים שאנחנו עובדים על עצמנו. מכיוון שאני פרפקציוניסטית, חלק גדול מכל מה שאני לא עושה זה בגלל שאני מחכה לזמן יותר מתאים שאוכל לעשות את זה באופן יסודי מושלם ומרוכז, מה שאף פעם לא קורה, כמובן. 

למי שסובל מבעיה דומה אני תורמת בשמחה טכניקה מלימודי הקונגפו שנקראית הורסט"ן – הורדת סטנדרטים. אפשר ליישם אותה במגוון צורות כמו: להחליט לעשות משהו חפיף לגמרי, להחליט לשטוף רק כוס אחת בכיור ואז להניח וללכת, אני אעשה מדיטציה רק חמש דקות ועוד. לרוב זו טכניקה די טובה להתחיל משהו ואז לראות שכשאנחנו כבר שם, בעצם התגברנו על הקושי המרכזי ואנחנו כבר שוטפים את כל הכלים. אבל אם לא בא לנו, חשוב באמת לעזוב אחרי כוס אחת כדי שנאמין לעצמנו בפעם הבאה. מה שחשוב כאן זה להתרגל לעשות, אפילו אם זה טיפה. כי כל דבר גדול מתחיל בצעד קטן ועוד אחד ועוד אחד. וזה פשוט שקר עצמי להאמין שברגע עתידי נכון יותר נוכל להציב שם בבת אחת יצירה מושלמת. צעד קטן בהווה הוא תמיד אמיתי ונכון יותר מפנטזיה של מושלמות עתידית.

יום הסידורים הדחויים

בשבוע הבא פיניתי לגמרי חצי יום, על מנת לעשות בו את כל הסידורים שאני כבר דוחה למעלה משנתיים: לעדכן את קורס הנהיגה המונעת שעשיתי לפני שנתיים במשרד הרישוי, לגשת לשגרירות רומניה לנסות להוציא דרכון, להחזיר את המכשיר לכביש שש ועוד כל מני דברים נעדרי דדליין שנדחים לדיראון עולם. רשימת הסידורים של אנשים עסוקים היא זנב ארוך וכבד מבחינה פסיכולוגית בעיקר בגלל אותם סידורים שלא עשית כבר שנתיים, שעוברים אתך קומפלט מרשימה לרשימה ומהווים תזכורת מייאשת לכך שלעולם לא יהיה לך מספיק זמן כדי להגיע אליהם. אבל כמו שאתם מפנים פתאום חצי יום בשביל כנס/טיסה/יומולדת, אפשר להכניס ללו"ז גם חצי יום שמוקדש לקיצוץ הזנב הזה. תחשבו כמה קלילה ואפשרית תראה רשימת הסידורים שלכם כשהיא תהיה עכשווית ודינאמית כי כל הגרורות הללו ייעלמו ממנה ביום אחד. אם מדובר בסידורים מעיקים אפשר לפנות אחר כך שעתיים לארוחה/מסז'/שופינג או כל דבר שנתפס בעיניכם כמפנק בתור תגמול. 

נספח: באג 2007

המסך שלי שבק חיים הבוקר ונאלצתי לרוץ לקנות חדש (אז כבר ניצלתי את ההזדמנות ואני מתבוננת בכם כרגע דרך מסך שטוח 19 אינץ'). בחנות נתקלתי בידיד טוב שהלך לו כל המחשב הבוקר והוא בא לקנות חדש קומפלט. חברה טובה אחרת שחזרה בלילה מניו יורק התקשרה לפני רגע וסיפרה לי שהבוקר המחשב לא עלה לה וגם אחרי התיקון עכשיו המקלדת והעכבר לא פועלים פתאום. היה איזה באג 2007 שפספסתי? מה שלום המחשבים שלכם, טפו, טפו, טפו? אולי גם הם מגיבים לזמן הפסיכולוגי.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • באשי  On 2 בינואר 2007 at 7:08

    היי כרמל..
    בחלק מהדושיחים הפנימיים יש אחד שהוא החכם ואחד שהוא קצת ילדותי וחירש…כי הוא כאילו לא שומע מה החכם אמר באידיש…אבל הטיפש שמסבירים לו איך להתייחס לזמןאו לכלים הוא לא ממש טיפש…הוא קצת עושה ת'עצמו…שתי דמויות זה כבר מקום ונוכחות…איך נהיים אחד או אפילו פחות?
    כרגיל מעניין לקרוא אותך…אני כעת בפרשת השבוע שלך .

  • דוד שליט  On 2 בינואר 2007 at 9:02

    מילת מפתח אחת היא דדליין. אתה מושך כתבה או מטלה או מה שלא יהיה, ואז תוך פרק זמן קצר יחסית, המוח מזדקק, ואתה מוציא תחת ידיך עבודה תמציתית וברמה. האם במילה דדליין מסתתרת פשוטה כמשעמה, העמידה מול המוות, האין-זמן, ולכן אנחנו חייבים ומספיקים? הייתי מכניס למשוואות שלך עוד משהו – אולי זה בפנים אבל קראתי מהר, חייב לרוץ הבוקר, אין זמן את יודעת – והוא היותנו אדונים לעצמנו, כלומר לא בטוח שאנחנו עבדי הזמן אלא עבדי מישהו אחר, במקום אדונים לעצמנו. דוגמה קטנה, שוב מכתיבה, אני אלטש ואלטש קטע שלי – אולי קשור לאותו פרפקציוניזם שאת מדברת עליו, אבל אני אקשר זאת ברצון לרצות מישהו, ואילו שאני כותב לבלוג, ואפילו לתגובתי זאת, כמו בשיחת ידידים, אני רץ מהיר וקל, והפרדוקס הוא שאותו קטע שנכתב לבלוג בשעה קלה עד קלילה, ייראה אותו מישהו מהעורכים בכלי התקשורת שהייתי טורח ומזיע על אותו קטע לו כתבתי אותו למענם, ויבקש את רשותי להשתמש בו. יו, אני באיחור אטומי

  • ימימה  On 2 בינואר 2007 at 9:33

    תופח לממדים מפלצתיים כשיש ילדה. בחודשיים האחרונים היו אולי שבועיים שאבישג היתה בריאה, בנטו, ובכל פעם שהלכה לגן התחלתי לסדר ותכננתי לעשות עוד ועוד ואז – בום – עוד שבוע של מחלה. 😦

    אני אאמץ את רעיון הורדת הסטנדרטים שלך.

  • אביבה  On 2 בינואר 2007 at 10:09

    מכירה את Fly Lady? בטח ידבר אליך, בעניין הזה של מאבק בשאיפה לשלמות.
    http://www.flylady.net/
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3319813,00.html
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3321951,00.html#n

  • כרמל  On 2 בינואר 2007 at 11:04

    אביבה, פלייליידי- לא הכרתי, יש שם כמה טכניקות מופלאות, אני הולכת לאמץ את ה-27 דברים שצריך לזרוק לפח.

    באשי – אתה מעלה נקודה חשובה. הטיפש הפנימי הוא עצלן והוא לא תמיד מקשיב ויש לו תירוצים כאלה של "רגע, אני רק אראה אימייל אחד ואחר כך אתחיל לשטוף כלים". בשבילו בדיוק נועדה הטכניקה, כי אימייל אחד הופך לשלוש שעות על המחשב. תשובת החכם: להפך, נשטוף כוס אחת ואז נלך לשבת המון זמן על המחשב, כמו שאתה אוהב פוציניו קוציניו… הבה ונתחכמה לעצלן הפנימי, כשכיף לו הוא מצטרף או משתתק, תאמין לי.

    בעקרון כשמתנהגים כאילו שיש זמן נוצר זמן בדיוק כמו כשמתנהגים כאילו שיש כסף ועושים דבירם בכל זאת ואז נמצאת הדרך לעשותם או מגיע כסף. כבר קרה לי שדדליינים נדחו לי מעצמם בגלל התנהגות של יש זמן בזמן לחץ.

  • תמי  On 2 בינואר 2007 at 11:11

    מקור המילה הוא במלחמת האזרחים בארה"ב. במחנה שבויים אחד בשם אנדרסונויל צבעו קו על הרצפה שתחם את גבולות המחנה. מי שעבר אותו נורה ע"י צלפים.
    כמו הרבה ביטויים אחרים שקשורים לזמן, מקורו של הביטוי הזה הוא מרחבי (in, on ,at הם דוגמה מצוינת).
    אחלה פוסט. נותן המון תקווה. צריך רק לעשות סוויץ' בראש והכל יהיה יותר פשוט.

  • תומר  On 2 בינואר 2007 at 11:32

    הורסט"ן שאני משתמש בו:
    "זה בסדר, עכשיו אתה כותב רק ט-י-ו-ט-ה…"

  • עותי  On 2 בינואר 2007 at 13:05

    שצתי לב שלבודד מטרות מאד עוזר להשיג אותן
    חסל סדר בדרך לסבתא אני אקנה עיתון ואשלח דואר. אם אני הולך לסבתא אני הולך אליה.

    עותי

  • תימורה  On 2 בינואר 2007 at 16:11

    שלוקחים מהשעון המעורר…

    ומשהו שלקחתי (כבר בנערותי המוקדמת) מאנה פרנק.

    ביומן שלה היא כתבה כמה קשה לה לקום מהמיטה כל בוקר (הם הרי הקפידו על שגרה במחבוא). ולכן כל יום מחדש העמידה פנים שהיא יוצאת מהמיטה "רק לרגע", ותיכף ומיד היא תחזור לחום שמתחת לשמיכה. ואז, ברגע שהיתה מחוץ למיטה, מיד מיהרה לסדר אותה, וזהו. החשק לחזור לשם כבר עבר.

  • שירלי רחל  On 2 בינואר 2007 at 23:10

    עַבְדֵי זְמָן

    עַבְדֵי זְמָן עֲבְדֵי עֲבַדִים הֵם –

    עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

    עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל‑ אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ

    "חֶלְקִי אֲדֹניָ!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

  • יונת  On 3 בינואר 2007 at 0:34

    בטח ימצא חן בעיניך לדעת שהמקור של זה הוא סיני (נדמה לי פנג שווי):
    "אם את רוצה לשנות את חייך, תזיזי 27 דברים בביתך."

  • איתי  On 4 בינואר 2007 at 15:29

    אנחנו בוראים את עולמנו ואת חוקיו ובוודאי שאת תחושותינו. הבעיה היא שנורא בקלות אנחנו שוכחים את זה.

  • אורנע  On 13 בינואר 2007 at 19:27

    אפשר לאמץ הורסט"ן על כתיבת סילבוס? מה דעתך?
    ואני יותר בגישה של "לכל זמן ועת", הנה התפניתי גם להתעדכן כאן.
    והשאר כבר פנים אל פנים שיהיו כבר פנים…

%d בלוגרים אהבו את זה: