ערפילי אבלון

שְׁלֹשָׁה הֵמָּה, נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי;    וארבע (וְאַרְבָּעָה), לֹא יְדַעְתִּים.
דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר, בַּשָּׁמַיִם–    דֶּרֶךְ נָחָשׁ, עֲלֵי-צוּר;
דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם–    וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה  (משלי, פרק ל')


בתוך כל החודש העמוס הזה, מה ששמר על השפיות שלי היה הספר ערפילי אבלון של מריון צימר-ברדלי, המספר את סיפורם המלך ארתור ואבירי השולחן העגול מנקודת מבטן של הנשים בסיפור ומקים לתחייה, לאחר עבודת מחקר מפוארת, את ימי פולחן האלה של הפאגאניזם הבריטי והמיתוס של אבלון. ההיסטוריונים לא בטוחים מי מתוך עשרות הארתורים שמלכו באזור האי הבריטי בסביבות המאה השישית לספירה פלוס מינוס, היה המלך ארתור בהא הידיעה, ואם בכלל היה לו שולחן עגול, ואם לאחד מאביריו בכלל קראו לנסלוט ומה הקשר של כולם למיתוס הגביע הקדוש. 

במאה השישית לספירה כמעט ולא היו אנשים שידעו לכתוב או חשבו על סיבות לתעד דברים למען העתיד. הידע האמיתי של התרבות עבר בסיפורים בעל פה וטקסטים רבים שלא היו פשוטים מספיק כדי לעבור כנוצרים טובים, לא שרדו את ימי הביניים. לכל חובבי ההיסטוריה ה"אובייקטיבית" והתיעוד המדויק כדאי לדעת שלא ניתן כלל להפריד בין מיתולוגיה להיסטוריה כי אבות אבותינו לא עשו אבחנות כאלו בתקופות מסוימות. אז איך נדע מה באמת היה, תשאלו? 

ובכן, זה מזכיר לי קצת את השאלות ששואלים היום לגבי אירועים שאיש לא צפה בהם, האם הם היו והאם זה חשוב למישהו שהם היו אם לא הייתה לכך עדות? במקרה של המלך ארתור, כמו במקרים רבים אחרים, מדובר בעירוב היסטורי מיתולוגי בעל הדהוד עמוק כל כך, שבדומה לתנ"ך, חשיבותו אינה נעוצה עוד בפיזיות שלו אלא במה שהסיפור נושא עבורנו ועושה לנו. הקשיבו ללב שלכם. לפעמים יש בו התרחבות קטנה, התעוררות או עצירה מלכת, כשהוא מזהה שביב של אמת עתיקה שאותה הוא יודע מאז ומתמיד בליבו. 

כך אמרו גם מעריצי הספר צופן דה וינצ'י כשעובדות מרכזיות בו הופרכו היסטורית. יהיו הגרסאות הסיפוריות אשר יהיו, אנשים הרגישו שהאיכות הזו הייתה בעולם, שסיפורה של הנשיות בנצרות מורכב ומוסתר מכפי שהוצג בפנינו. וזה יותר חשוב מכל עובדה אחרת, בייחוד כשאיש אינו יכול להוכיח בוודאות דבר ששורשיו עתיקים כל כך. וכך הרגשתי גם אני לגבי אבלון.

שטחיות זה ההפך מקדושה

מעולם לא קראתי ספר של למעלה מ-800 עמודים שלא רציתי להניח מהיד אך גם לא רציתי שיסתיים לעולם. אותיות, שפה, הם כישוף של ממש. לא בכדי פותח התנ"ך בסיפור של בריאה בדיבור. אם הדמיון שלי טווה את אבלון המסתורית וחי בתוכה זמן רב כל כך, האין אני באמת שם? האין היא קיימת? השעות בהן קראתי היו המציאות שלי, והשעות בהן תפקדתי בעולם שלכם היו כשעות השינה שלי באבלון. כל כך אמיתית היא הייתה, הייתי שם והיא הייתה בתוכי והחיתה משהו בתוכי, יותר אמיתי מכל שאר מה שקרה לי במה שהתעקשתי לכנות מציאות. האם אני כרמל שחולמת על אבלון או כוהנת באבלון, נשמה שהיא חלק מהאלה הגדולה, שחולמת (ונאלצת לחיות) את כרמל?

הסיפור היה רק שער, אבל אני יודעת שהייתי שם. החברה שהשאילה לי את הספר הביטה בי בעיניים נוצצות של שותפה לקסם, שתינו היינו שם. ידיד שקרא את הספר לפני כמה שנים, כשהיה בתיכון, סיפר לי ששבוע שלם הוא לא יכל ללכת לבית הספר. נשמתו הייתה באבלון. אולי כעת שהמקום הזה אינו עוד בממד הגשמי, פעולת הכישוף של חדירה מבעד לערפיליו מתבצעת בגוף ראשון פנימי? מהו המנגנון האמיתי של פעולת הקריאה, לאן אנו נחטפים מתוך גופנו כשאנחנו מאפשרים לגלי הדמיון לפלרטט עם אותיות הסיפור? מה ההבדל בין מה ש"קרא" למה ש"קרה"? אני, זה מה שקרה למי שקרא? 

גדלתי על ספרות פנטזיה, אני מכירה את התחושה של להיות בפלך של ההוביטים או בסולאריה, אבל זה היה שונה, הסיפור היה מעוגן באמת עמוקה שחשתי אותה בכל אברי וידעתי שמשהו מרוחה מתעורר היום ושיש לי חלק בזה. כל הנושא של דת האלה והרוח הנשית בעולם מתעורר מכל כך הרבה מקורות וכבר קראתי כל כך הרבה דברים על כך, מיתולוגיה והיסטוריה כאחד, אבל רק הסיפור של אבלון גרם לי להרגיש את לב העניין. כשהספר נגמר רציתי להוריד ברשת את השיר "אבלון" של רוקסי מיוזיק שזכרתי במעומעם מהאייטיז ולתדהמתי גיליתי שהספר שקראתי הופק למיני סדרה. אם אפשר היה להצליף בביטורנט כמו בסוס סקסוני, שיוריד את זה מהר יותר. 

במהלך הצפייה התפרצתי בקללות בקול רם שהפתיעו גם אותי, וסיימתי אותה זועמת ומאוכזבת, מהבמאי האידיוט שהרג את הנשמה של הספר והפך את זה לעוד גרסה של סיפורי המלך ארתור, עם דמויות חד ממדיות וחסודות וסוף נוצרי מחורבן. הרגשתי כאילו שהרגו לי מישהו אהוב והבנתי מדוע היפוכה של הקדושה היא השטחיות. קדושה היא התייחסות לרבדי העומק והכלה של המורכבות של הדבר, זו המשמעות של להתייחס למשהו בקדושה. 

וראוי שנקדש לנו כמה שיותר דברים בחיינו, השינויים הם בתוכנו בלבד, בגישה, בחישה, בתובנה…במובן הזה, הספר שקראתי היה פשוט כלי קידוש. והסרט חילול הקודש. וזה בכלל לא קשור לפרטים שמוותרים עליהם או שמשנים למען הסיפור, זה מובן ומתבקש. זה משהו ברובדי העומק של הדמויות שהולך לאיבוד ומפספס את כל מטרת הספר של עירור העומק הזה בכולנו. ממש הרגשתי מחוללת, בחיים לא לקחתי עיבוד (איבוד) של סיפור כפגיעה אישית כל כך.

דרך אניה בלב ים

סיפורה של האלה והטרגדיה של נקודת המבט הנשית על העולם היא שקשה לייצג אותה מבלי לעוות ולשטח אותה. אי אפשר לצרוך אותה מהצד, מבחוץ, לפלפל אותה ברציונאל, היא לא מתעכלת. אולי בגלל זה נשים אף פעם לא יהיו מרוצות מאיך שמייצגים נשים באף מדיום שטוח. רק באותם 800 עמודים אפשר להתחיל לטעום מהשיקוי. רק ברכיבה האיטית הזו עם/על/בתוך הדמויות של הספר, התחלתי לגלות אותה לאט לאט בתוך עצמי, על כל גווניה. זו הייתה שיחה פנימית. אבל בסרט, כמו במצבים מסוימים בחיים, היא מתכווצת לכדי סטריאוטיפ והחיים אוזלים ממנה. ואם אני אעז לנסות לכתוב אותה, זה מה שיקרה לה גם אצלי. חמוקייה חמקניים, היא לא נלכדת בפוסט שלי, היא תתעבר רק בתוכך, אם את/ה מוכנ/ה והפוסט הזה יישאר אידיוטי ולא מובן בלעדיה. 

הפער הזה בין הספר לסרט הוא מסך בין עולמות, הוא רבדים של מורכבות ונימים של רגשות שלא ניתן לגשר עליהם. הוא זהה לפער בין לדבר על ולחוות את. חווית הסרט הייתה כמו לדבר על. אומללה מעיוורון של אי הכלה. כמו הפוסט הזה. יא אללה, כרמל, תגיעי לאיפה שהוא. אני ואתם, משוטטים בין האותיות כשטים בספינה שמחפשת את אבלון באגם העתיק ולא מצליחה להבקיע את הערפילים, אבודה ברשת. איזה לחש אומרים כדי שתלחצו על הכפתור שהופך טקסט לשער לחוויה פנימית? האם האפשרות הזו היא עדיין בגדר אופציה במדיום הדיגיטלי? (שאלתי פעם את השאלה הזו כשחשבתי להפוך את הבלוג הזה לשער לטקסטים יהודיים ולא הצלחתי) כושפתי באיטיות בעזרת 800 עמודים, איך אקח אתכם לשם בפוסט אחד? ואני אפילו לא מנסה. 

פתאום פחדתי שהשטיחות הזו של התוכן בעידן המסכים הדקים תיקח מאיתנו לנצח את היכולת ליצור קדושה. למי יש כוח בכלל להפעיל את כל המערכת הזו שנקראת אדם, בשביל כל דבר קטן?

בקושי אתם מצליחים לצלוח את הטקסט הזה…

שמתם לב שהמילה הצלחה באה מהמילה לצלוח? 

כשאני חושבת על זה אני רואה דימוי של אניה בים. הסירה של אבלון השטה באגם. וזו הקושייה הגדולה של החיים: איך לכבד את המצולות של העומק מבלי לשקוע בהן ולייצר חומרים לא בהירים מחד, ואיך להתוות דרך ברורה שלא תהא שטחית ותכיל את מעמקי הים, מאידך? פרדוכס של קדושה ושטחיות. ודאי לכך קשור הידע העתיק שהבקיע שוב ושוב את הערפילים בין אבלון לעולמנו, ידע שנדירותו עולה בעידן הטכנולוגיות החדשות. והמלך שלמה ידע משהו על זה, כשדיבר על סוג החכמה הפלאית של "דרך אניה בלב ים".

כך או כך, חברה שלי ואני כנראה טסות לגלסטונברי בבריטניה לחפש את אבלון בחופשת הפסח. חושבת לכתוב על זה למסע אחר.
 
בקרוב, בהשראת ערפילי אבלון פוסט על "סקס עם סובייקט" – חכמת "דרך גבר בעלמה".

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • לירון לה-פיי  On 29 בינואר 2007 at 21:29

    ספר מדהים, עכשיו אני יכול לספר שמשם הגיע במקור ה"לה-פיי" הזה …
    המיתוס של המלך ארתור תמיד היה אחד החביבים עלי, אבל הספר של צימר-ברדלי עושה לו בהחלט חסד גדול יותר מכל גרסא שקראתי אי פעם.
    מחובר לצד הנשי שלי מאי פעם מאז הקריאה 😉
    לאחריה התפתתי לקרוא עוד מפרי עטה של ברדלי אבל לא ממש שחזרתי את החוויה בנתיים.

  • כרמל  On 29 בינואר 2007 at 21:34

    בזמן הקריאה, נזכרתי בשם שלך וחשבתי האם זה שם המשפחה האמיתי שלך או שמא…? הייתה לי תחושה שזה קשור. ואיך ילד אינדיגו לא יהיה מחובר לצד הנשי שלו? נראה לי שכל דרואידי העבר מתגלגלים בדור הזה בתור "הגבר החדש" ואני בכלל בדור הלא נכון 😦

    גם אני הצצתי לספריה האחרים שלא תורגמו והגעתי למסקנה שזה ההבדל בין סיפרו שמוקורו באמת וסיפור פנטזיה בדיוני טוב. מה שחשנו שם הייתה האמת שחבויה בסיפור, כנראה.

  • קלמן  On 29 בינואר 2007 at 23:36

    אל תשכחי שהגעת לסרט עם רף צפיות מאוד גבוה, סביר להניח שהבמאי לא הבין את הסרט כמוך, ואולי גם לא מספיק כישרוני, אבל בטח לא בכוונה,למה לקחת את זה אישית ? חוץ מזה, ספר לוקח יום או יומיים, נכנסים איתו למיטה, שמים בתיק לקריאה מזדמנת במשך היום, אי אפשר להשוות אותו לישיבה מול סרט.
    אני חושב שהאכזבה נובעת מאבדן של התמונה שהצטיירה לנו בדמיון בשעת הקריאה לטובת התמונה המוצגת על מסך.

  • כרמל  On 30 בינואר 2007 at 11:18

    כמדיום שונה לחלוטין שלא יכול לעבד סיפור של ספר בצורה זהה כי זה פשוט לא עובד ככה. ובתור חקורת תקשורת שלימדה תקשורת חזותית ולמדה תסריטאות, תאמין לי שאני מבינה בדיוק את ההבדל בין שינויי פרטים בולטים מאד ששומרים על רוח הספר לבין החמצה של ממדים. הטרגדיה היא שעומק ושטחיות עשויים להראות אותו הדבר מבחוץ. ממדי העומק נחשפים באינטראקציה עם הצופה/קורא והם נחשפים טכנית בחוויה שלו ושם אפשר בהחלט להשוות.

  • רז  On 30 בינואר 2007 at 17:10

    ישנה כיום הסכמה רחבה למדי כי מדובר בדמות שהופיע לראשונה בכתביו של ג'ופרי ממונמות', איש המאה ה-10 לספירת הנוצרים והיסטוריון בעיני עצמו, שפחות או יותר המציא את הדמות הנ"ל (כמו את רוב הדברים האחרים עליהם כתב) מראשו. תוספות מאוחרות יותר הודבקו לדמות ממקורות חיצוניים (רובם, אגב, צרפתיים ולא אנגליים).
    בקרב קהילת חובבי (וראוי לציין, בעיקר *חובבות*) הפנסטיה שאני נמנה על שורותיה, דווקא לא נרשמה התלהבות גדולה מהספר – ציינו שהוא נמרח, משעמם וחוזר על עצמו. אני זוכר שנהנתי ממנו, אבל כבר עבר לא מעט זמן מאז שקראתי אותו.

  • רז  On 30 בינואר 2007 at 17:16

    שעוסק גם הוא (בין היתר) ביחסי הנשיות הפגאנית מול הנצרות הגברית – "בת מלך ארץ האלפים" של הלורד דאנסני, יצירת מופת של הז'אנר שהשפיע מאוד על טולקין, בתרגום עשיר ויפהפה ואיור-שער מקסים של אבי כץ.

  • כרמל  On 30 בינואר 2007 at 21:12

    צריכה המשך לחוויה הזו. צר לי על מי שלא הצליחו "להכנס" לאבלון דרך הספר אבל כל אחד ודרכו. כתבתי פעם שלהתשעמם ממשהו זה פשוט לא להצליח למצוא את נקודת הכניסה אליו, בריחה מהאינטימיות עימו, מסיבה זו או אחרת וזה קורה לכולנו עם דבר זה או אחר. אגב, אסימוב כתב על הספר שזה הסיפור הכי טוב שקרא על המלך ארתור.

    רב סעדיה גאון אמר פעם שההתגלות בסיני קרתה במציאות ולא רק בגלל שמסה אדירה של אנשים מחזיקה בתמונה/אמונה הזו ומסכימה עליה. כנ"ל לגבי ארתור. האיכות הזו הייתה בעולם, זה ברור לי.

  • כרמל  On 30 בינואר 2007 at 21:12

    ללונדון בפסח, אז אל תנסה לבעס. 🙂

%d בלוגרים אהבו את זה: