אם בארזים נפלה שלהבת

באחת עשרה בבוקר, ליד חנות שטיחים ברחוב בן יהודה, לבנון נפחה את נשמתה. דווקא למדתי לחבב אותה מאד בחודש האחרון ואפילו זממתי לבקר, עם הדרכון הרומני. אבל דווקא בשעה לפני שצ' אמור היה לשוב הביתה לביירות, הוא גדע את ענף הארז עליו ישב וקבר את התקווה, כאשר קיבל החלטה אישית שיכולה לשנות את פני המזרח התיכון.

אני חוששת לתת לינק לבלוג שלו, אני פוחדת שאיזה מגיב אנונימי אידיוט ישאיר לו הודעה בנוסח "נהנית בישראל?" ויגרום לו להיאסר או משהו. אומר רק שצ' הוא לא רק הבלוגר הפוליטי מספר אחת בלבנון, הוא גם אחד הקולות השפויים האינטלקטואליים האחרונים שנותרו בביירות שמסוגלים להתחבר גם עם תומכי חיזבאללה וסוריה ולשוחח עימם בהיגיון, והוא הרוח החיה מאחורי הפגנות ענק ופעילויות קונקרטיות אחרות להפוך את לבנון למדינה עצמאית, מאוחדת ומודרנית. מלחמת האזרחים שלהם והמלחמה שלנו באייטיז הרסה את המדינה הזו פעם אחת, וכל מה שלא נהרס בפעם ההיא הלך בקיץ הזה. כעת, השכבה המצומצמת האחרונה של האינטלקטואלים ואנשי החזון כבר התדלדלה מאד, כולם עזבו לחו"ל. והמדינה בסכנת נפילה מחודשת לידי סוריה והחיזבאללה. מעט מאד אנשים נותרו להחזיק את האצבע בסכר הזה. צ' הוא אחד הבולטים שבהם, ודווקא החודש שבילה בתל אביב גרם לו לקבל החלטה להרפות. לעזוב לארה"ב.

צ' היה מאד סקרן לגבינו לאחר שיצר קשר לראשונה עם בלוגרים ישראלים בזמן המלחמה בקיץ והחליט להשתמש בדרכון האמריקאי שלו כדי לבקר בחשאי. הוא הקציב לנו חודש והבלוגרים המקומיים עמדו באתגר להכיר לו את הארץ מלפני ולפנים. יש לו קליטה מהירה, כישורים חברתיים של ישראלי מצוי ודעות פוליטיות מפתיעות למדי. הוא הצליח לשכנע אותי, למשל, שאסור לנו להיכנס לשום מו"מ עם סוריה ושלא ניתן לשמאלנים שלנו לעשות לנו ייסורי מצפון על כך. להם יש 30 שנות ניסיון עם משפחת אסד והם יותר גרועים מערפאת בעניין של אחד בפה ואחד בלב. הם חותמים על הסכמים שלא שווים את הנייר שעליהם נכתבו, אין להם מילה ואין להם שום אינטרס לחיות בשקט לצידנו. זה לא משנה את העובדה שרוב העם בסוריה רוצה שלום, סקרן לגבינו ונמאס לו מכל השטויות, אבל על המנהיגים שלהם אסור לנו לסמוך, הסכם אוסלו יהיה כלום לעומת הקטסטרופה אם בכלל נפזול לעברם. ואת זה אומר לי ערבי, כן?

בחודש הזה הוא הספיק להיות במקומות שאפילו אני לא מתכוונת לפקוד לעולם; מיקבים של התנחלויות בגוש עציון ועד לאפטר פארטי של מסוממים במרתף של ה-dark room בביבי תל אביב. והוא מאוהב. איך לא. "אני מרגיש יותר בבית כאן מאשר בבית" הוא אומר לי בעצב.  "לבנון היא מדינה של מיליציות עם מנטאליות של מיליציות. בשנתיים האחרונות היה לי יסוד לתקווה שאפשר להתעלות על זה ולהיבנות משם, אבל נוכחתי כמה הבסיס הזה רעוע, כשבהינף יד של נסראללה הכול ירד לטמיון. הפלגים השונים בלבנון בכלל לא מסכימים על חזון משותף, אין בסיס ללאומיות, אין מאיפה להתחיל. ואני רוצה להתחיל לחיות את החיים שלי מתישהו".

היצר, ההרס והארז

זו טעות לראות את השסע הזה כמלחמת דתות. יש לו כמובן בסיס דתי חזק, אבל זה רק חלק מההסבר. זו מלחמה מימטית, מלחמת מנטאליות במובן של מלחמה בין רמות תודעה: זו מלחמתה של רמת תודעה שמאמינה בדרך אחת נכונה יותר מהאחרות ומושכת להתכנסות ולמסורת, ברמת תודעה שרוצה לפרוץ גבולות, להיפתח, להתמזג ולהכיר, לבחון את הערכים שלה, לקצור פירות קונקרטיים בזמן הווה ולעבוד עם הרציונאל (בספיראלה הדינאמית זו מלחמת הכחול בכתום). המנטאליות של צ' וחבריו היא המיעוט בלבנון בעוד שאצלנו היא הרוב, גם אם זה רוב דומם. ביירות ותל אביב דומות כל כך, שתי בועות יצירתיות שעוצמתן וכוח משיכתן הוא בבועתיות שלהן. והן מעוז השפיות והזרע ממנו יתפתח השלב הבא, אם מאמינים באבולוציה. אבל האבולוציה לא תמיד מתרחשת בדרך של קדמה ליניארית ברמת המיקרו. ביהדות קוראים לזה "ירידה לצורך עלייה" אבל העלייה היא לפעמים בממד מאקרו ארוך טווח שלא תמיד מזוהה על פי לוגיקה של בני אדם. 

ביירות כבר התדרדרה אחורה פעם אחת. והפעם השנייה מתרחשת ממש עכשיו. יש חורים בבועה. והזרעים שנושאים את המטען הגנטי של הבניה וההתחדשות, ההתפתחות והמשיכה מעלה, מתייאשים ונובלים. והרוח מעיפה אותם מערבה מכאן. כולם אומרים שתהיה שוב מלחמה הקיץ. צ' ואני שוב נהיה משני צידיו של מתרס שיובנה  כמאבק בין מדינות או בין דתות או תרבויות. אבל אנחנו בעצם באותו צד. שנינו רוצים שגם החיזבלונים וגם החמאסונים וגם הקיצוניים שבמתנחלים, יחיו בעולם נפרד משלנו. כי הם שני צידיו של אותו מטבע, הם אולי לא בהסכמה על התכנים אבל הם לפחות באותו שיח ואנחנו רוצים משהו אחר מהחיים האלה. 

אנחנו לוקחים את הדעות הפוליטיות המנוגדות שלנו לכנס אוניברסיטאי, לכתבה בעיתון או פוסט בבלוג ובערב יוצאים לבלות יחד. אנחנו לא נהרוג בן אדם בגלל הזדהות זו או אחרת עם מערכת אמונות כלשהי ורמת הטוטאליות של ההזדהויות השונות שלנו היא פחותה. ראינו ששתי אמיתות יכולות לחיות בשכנות גם מבלי להכריע ומבלי לקחת אחת את השנייה כל כך ברצינות. אבל לך תגיד את זה למישהו ששכח את עצמו וטבע בהזדהות עם איזו אידאה, שאם העולם אינו בדיוק כפי שהוא מדמיין אותו, הוא מעדיף להרוס את העולם מאשר לחיות עם הפרדוכס. מה שצ' כל כך אוהב אצלנו קשור ליכולת שלנו להיות יצירתיים בתוך כל זה. את זה שאנחנו חיים את המהלך שהוא לא הצליח להתניע במדינה שלו. על הביצות שייבשנו כבר צמחו קניונים, בזמן שהוא כמעט טובע בבוץ הלבנוני.

כי המלחמה האמיתית היא בין היצירתיות להרס. בין הכוחות שחותרים להרמוניה ונאחזים בחיות וברצון, שהאוריינטציה שלהם היא בניה, לבין הכוחות שאפשרות אחת מני רבות עברה אצלן מוטציה; הם ממוקדים במחסור והחיים הם עבורם משחק סכום אפס, אז האוריינטציה המרכזית שלהם היא הרס והתנגדות כלפי האפשרויות האחרות שנוצרו. מפת העולם כולו היא גוונים שונים של רצון והתנגדות, יצר והרס, פירוק והרכבה. ולמרות שנוח יותר לראות תמונה פסימית, המציאות ברמת המאקרו מוכיחה שהיצירתיות מנצחת בטווח הארוך. אך רמת התודעה המפוחדת של ההרס שגוברת כל כך בעולם כעת ומאיימת להשיב אותנו לאחור, הכניעה אנשים כמו צ', והיא שחנקה כבר פעמיים את לבנון, שהייתה בה המון יצירתיות בריאה. 

זו אותה רמת תודעה שנלחמת בישראל ללא סיבה ברורה לעין, כשהמניע האמיתי הוא קנאה בכל מה שאנחנו מצליחים ליצר למרות ועם כל כוחות ההתנגדות. [במאמר מוסגר: אל תשלו את עצמכם, לאף מדינה ערבית לא באמת אכפת מהפלסטינים ורבות מהן גזעניות כלפי הפלסטינים שבתחומן לא פחות, אם לא יותר. הידעתם שבלבנון, למשל, הפלסטינים גרים גם כן במחנות פליטים ויש סוגי מקצועות ומשרות שאסור להעסיק אותם בהם? הכיבוש הזה הורס ומתיש אותנו ומאתגר את ההומאניות שלנו, אבל בניגוד לשמאלנים אני לא חושבת שסיומו יפתור את כל הבעיות שלנו כי הוא לא הגורם המרכזי להן כמו שהינו רוצים להאמין. בארץ הזו כל ביטוי של הומאניות נתפס מיד כשמאל פוליטי ולאנשים קשה לקלוט שאני אלחם על זכויות אדם אבל ליברמן פראייר לידי כשזה מגיע להבטחות פוליטיות]. 

גם אצלנו הרבה אנשים נכנעו להתנגדות ולקחו את היצירתיות שלהם למקום שקט יותר, אבל עדיין יש כאן עוד רבים וטובים שיודעים לחלום. "אני דווקא אופטימית", אמרתי לו. "כי בעיני, הכוחות המושכים לאחור בעצם מפחדים שהם נכחדים. ואם נראה שהם מתגברים זה רק בגלל שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר של מציאות חדשה". ועדיין, ייתכן שברמת המיקרו של חייו, צ' צודק. ולבנון תהיה אחת מקורבנות האבולוציה הזו ושהיא תיפול אל הצללים. כך או כך, הידיים שלו כבר רפו, על הבית שלו הוא כבר ויתר. 

ארזי הלבנון, אותם עצים שמהם נבנה בית המקדש, המהווים סמל קבלי למשובחות ומטאפורה לאיכות וגבורה, הם אולי הסמל של לבנון בהא הידיעה. שניים מהם מתנוססים על דגל המדינה והתנועה השפויה שצ' מוביל קרויה על שמם, Free Cedars. אני נזכרת שבאחד מבילויינו הרבים החודש, הוא סיפר לי שנותרה בלבנון שמורה בודדה של אותם ארזים עתיקים שנעשה מאמץ לגונן עליה. המטאפורה שקופה. כי האדם עץ השדה. וואלה, בדיוק יצאנו מט"ו בשבט. בחור כארז, צ'. אני אתגעגע אליו.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מיכל  On 4 בפברואר 2007 at 15:46

    אבל שכחת שמי שהתחיל במלחמה האחרונה היינו דווקא אנחנו, ישראל. הם אמנם חטפו חיילים, אבל זה כי יש להם שבויים אצלנו והם מזדהים גם עם המאבק בפלסטינאי.
    כך שגם את נופלת למלכודת של שחור-לבן.
    אפשר לחיות עם קיצונים, כל עוד הם מסתפקים במרחב שלהם.
    אולי פ0רויקט החיבוקים יעזור גם כאן. (לא בציניות).

  • כרמל  On 4 בפברואר 2007 at 15:54

    הם מאשימים את החיזבאללה ושונאים אותם יותר מאשר אותנו. צ' סיפר שיש שיעים שתומכים בחיזבאללה במדיניות פנים אבל התנגדו להם במדיניות חוץ הקיץ. זה דברים שלא מראים לנו בתקשורת.

    זו בדיוק הבעיה עם קיצונים מיכל. שרבים מהם לא מסתפקים במרחב שלהם אלא הביטוי של הקיצוניות עבורם היא חזון שבו כולנו מתנהגים כמוהם ואם זה לא קורה הם פשוט לא יודעים להתמודד עם זה.

  • עותי  On 4 בפברואר 2007 at 19:01

    היה משפט אחד שהידהד לי מעניין במיוחד:

    ולאנשים קשה לקלוט שאני אלחם על זכויות אדם אבל ליברמן פראייר לידי כשזה מגיע להבטחות פוליטיות

    תודה.

  • Eyal BC  On 5 בפברואר 2007 at 2:54

    שלום. קראתי אותך. אני קורא אותך. זה מוזר לי לקרוא אותך, אבל מצאתי שזה נכון. היה לי קשה בתחילה, כמו סירבתי לקבל את היותך כותבת. אבל הנה, אני עונה לך, אני קצת אוהב אותך, אני חושב. אני לא רוצה לדעת עליך כלום. אני כבר יודע יותר מדי, למשל, איך את נראית, ומה את חושבת על כל מיני דברים, ואיך את מציגה את עצמך לעולם, ועל הרצון ההוא שדוחף אותך להיחשף כל כך. אכן יותר מדי, לא עוד, לא עוד.
    רק דבר אחד שאני יודע עליך הוא חשוב באמת, וזה שאת, כמו כולם, ייצוג שלו עלי אדמות. התבחנות, התגשמות הנולדת מתוך האין ושבה אל האין, ובאמצע קוראת לזה יש.
    כרמל, בא לי לקרוא לך כארם, כמו שטוני סופרנו קורא לאשתו, אבל זה לא מתאים. יט. ויסע ויבא ויט. מה אני בא לכתוב כאן? ערכת, נדמה לי, היררכיה בין שני סוגי תודעה. זו החולמת לשוב אחור, וזו השואפת לקדים. אבל אני איני יודע. לי נראה ששתי התודעות הללו, או שני סוגי התודעה, נמצאים על אותו מישור, ושניהם עדיין עיוורים אל המרחב שמעליהם, ומתחתיהם, ובכל. אלה הם שני פנים של אותו רובד תודעתי מפורד, מחולק, מסוכסך וחולה. עדיין לא בריא, עדיין לא מבריא, עדיין לא בורא. הרובד החדש הבעל"ט, בעזרת השם הפועל והתואר, ובעזרת הדממה שאחרי, שונה ממה שהעין רואה כאן. אני מרגיש שאת מעדיפה את הרובד "שלנו", הרובד המתקדם, אבל הוא פועל עם אחיו התאום, כדי להעלות יחד אל הרובד הבא. כאן אוסיף שאני אוהב לראות את היהדות הנצרות והאסלאם כשלושה מרכיבים של משפט. היהדות מחזיקה בשם, והיא מכוונת אל השם, ואומרת בעזרת השם, וברוך השם ועוד כהנה וכהנה. השם הוא המקום, הוא הדבר הנצחי והמתהווה לעולם, הקשר האישי אל הזהות הכוללת, המהות, מכיל הסתירה הקיומית הנובעת ממנו, וזורמת דרך האישי והזר, החי והמת, האין והיש, האפס והאחד. הנצרות אומרת פרינקיפיום וורבום אראט (סליחה, המחשב ישגע אותי אם אנסה לעבור לפונט לועזי) והוורבום הזה, שנתפרש כדבר, או מילה, או דיבור, הוא גם פועל. ככה היא מדגישה את חשיבות הפועל בעולם, בעיניה. הפועל היה בראשית, והוא היה את האלוהים, ואלוהים היה הדבר. מקסים זה, עד דמעות. והאסלאם, שאני אוהב בלי לדעת למה, (את ישו אני אוהב ויש לי מושג למה) "לקח" לו את התארים, ומפגין אותם בתשעים ותשעה תארי האל, שהם כל כך יפים, וזו דרכו להחצין את המסר האלוהי. וכך, יחד, אנו יוצרים משפט, חוק, אמת, תפארת. דין עליון ודין תחתון. אנחנו אחדים. מצחיק לכתוב אחדים. אחד, ותו לא. אחד. ותודעת האחדות/תודעת שבת/תודעת משיח תבוא מתוך החיכוך בין רמות התודעה הקיימות, מתוך הבירור, מתוך הכאב. כשנדע שאין באמת כאב, שבתוכו הוא ריק, כשנוותר על ההתאוות אליו, או אפילו האיווי, נוכל להניח לעצמנו ולצאת לחופשי. וזה כאן, זה מרגיש כל כך חזק. אני בלונדון עכשיו. ראיתי שתי נערות שנראו יפניות מדברות ספרדית שוטפת בעגה דרום אמריקאית (היה הרבה ארחנטינה שם) ואת הדבר הזה קלטו אוזניים יהודיות ישראליות בעיר אנגלית, והלאומים כל כך מעורבים כבר, אתה רואה את זה, זה כאן, זה כאן. הלוואי שהיינו יכולים בלי מלחמות, אבל זו הדרך שלנו ללמוד. נניח למלחמה להיות, נניח לעצמנו לעבור הלאה.
    כרמל. כרמל.

  • Eyal BC  On 5 בפברואר 2007 at 4:02

    או אולי קפטנ'ס לוג, ספלימנטל. זה יתאים כי זה עוסק באודיאסה בחלל 2001. זה סרט יפה, נבואי, אשר מביא את הנבואה האחת בדבר הקיום החדש, והתודעה החדשה. כמו שישעיהו המשורר הנביא אומר בשם כבודו, "שמים חדשים וארץ חדשה", והרי זה תודעה חדשה וגוף חדש. גוף דק מאד, אורי, לא עורי, אחר, לא אנושי עוד, חדש. חדש. זה בסדר – לא לעולם נהיה. אנו מתהווים ומשתנים, ולא לעולם נהיה. ככה זה. כל הדברים הם בני חלוף. ומה שהוא לא דבר, הוא איננו בן חלוף. הוא נצחי. נהיה נא לא דבר.
    אם כן, הסרט מתחיל בנוף קדומים. לפני ההיות המובחן. רק שמים, שקיעה נדמה לי, או אולי זריחה. לא יודע. אבל כנראה זריחה. אחר כך אנו עוברים אל הקופים, שהם אוכלי עשב בתחילה, ואז אוכלי בשר. אחר כך יש מונוליט. והם רוקדים סביבו, מנסים לפענח את הדבר הלא מפוענח הזה. מה זה המונוליט הזה? מהיכן הוא צץ? (לא נדע, לעת עתה. אמן. לא נדע לעולם. אכן אמן. ניחא, אלה דיאלוגים פנימיים שלי עם עצמי, אבל איתך הם מתפרצים, אני אשים אותם בסוגריים). (איתך. אני צוחק, אבל אני איתך עכשיו, שתי תודעות שמתאחדות, שלוש, רבבת הדברים, שמעו ישראל עשיו וישמעאל, הוויה אלוהינו טאו אחד. אולי הצלחתי לערבב בין כולם. אולי לא. זה לא משנה. זהות מובחנת מאד יש לה חשיבות עצומה, כי רק היא מאפשרת סוף סוף להניח לה ולהמשיך הלאה. ליצור זהות מובחנת, כדי שנוכל לזנוח אותה ולא להלחם בשמה, ולהיהרג בשמה, או בשם כל דבר אחר. אין כל דבר אחר. זהות. פורים הוא חג הזהות היהודית. ובו זמנית הוא חג הזהות האישית, הלאומית, האוניברסלית.
    בפורים אנו פורמים את החליפות שתפרנו לעצמנו, ולובשים חליפות חדשות. אנו מתחפשים כי אנו מחפשים. הטיית השורש ח.פ.ש בבניין התפעל הופכת אותנו להיות החיפוש עצמו – ושם אנו מגלים את החופש עצמו. החופש הנובע מן החיפוש האינסופי אחר האמת, כמחפש שיודע את אשר הוא מחפש – את זהותו הוא מחפש, את החופש להפרד ממנה. עלינו לשים לב היטב למה התחפשנו, איזה צל מבקש להגלות, מי אנחנו היום, מי אנחנו בפורים. זהו החג שבו עלינו לעמוד עירומים זה מול זה, ולראות את הפנים, ולא את החוץ. זהו החג היחיד שימשיך להתקיים אחרי ביאת המשיח, וזה מפני שאז, בימות התודעה השמיימית, נעמוד עירומים זה מול זה, פרומים מכל בגדינו, פרומים מכותנות העור, מאוחדים לעד עם אוקיינוס התודעה האוהבת, עם אלוהים, זו מילה יפה. אלהים. אהובי. אהובתי). אני חוזר לסרט:
    מונוליט. אחרי המונוליט תופש אחד הקופים עצם, ומכה בה בעצם אחרת. הו, איזו סצינה. למות. מוסיקה עוצמתית כל כך מתלווה, נדמה לי שזה כה אמר זרתוסטרא, ואתה שואל מה אני רואה כאן, קוף מרביץ לעצם? אבל לא. אתה רואה את המצאת הטכנולוגיה. אתה רואה שהעצם הזו נזרקת אחר כך אל על, והופכת ללוויין המשייט במסלולו לצלילי הדנובה הכחולה. אכן, חזינו בהמצאת הטכנולוגיה. והיא משמשת אחר כך לביצוע ההרג הראשון, או אולי הרצח. כך התפתחנו, אומר קובריק, דרך מאבק, מלחמה, אלימות, גילוי. גילוי הלא נודע. והרי המונוליט מייצג את הנשגב, הלא ברור, הלא נודע לעולם, האלוהים. תמיד, אבל תמיד, הוא בעל אותם פנים, ואין אנו יודעים אותו. תמיד, בכל שלב, הוא נראה אותו דבר. חתום. ככה, אומר קובריק, אלוהים נותר חתום בפנינו. אבל אחרי הופעתו, יש שינוי, התקדמות. רק אחרי שהוא מופיע, נולדת הטכנולוגיה. ובא הרצח.

  • Eyal BC  On 5 בפברואר 2007 at 4:03

    עברו כך וכך שנים, ועכשיו אנחנו בעידן החדש, במדע בדיוני קלאסי, עם חלליות וכו'. שוב התגלה המונוליט. ושוב היה מוות. הפעם אנשים מתים. ואנו איננו יודעים מדוע, ומי הרגם, ולמה. אבל אז יוצאת המשימה הסודית לחלל, לבדוק מה קרה, ומהו המונוליט הזה. זו משימה מוזרה, כפי שאומר האל לדייב, (זה נראה כמו האל לדוד, אבל אני לא אכנס לזה). אתה לא שם לב, שואל האל את דייב? אתם לא יודעים מה אתם צריכים לעשות, ולהיכן אתם נוסעים. זה קצת מוזר. ודייב פוטר את האל בקלות, לא מעניין אותי מה שאתה אומר, עזוב אותי. האל מתחיל להתנהג מוזר. ודייב חושד בו, ורוצה לנתקו מן הזרם. אבל תודעה מורכבת כמו האל לא ששה אלי מוות. היא נלחמת. עוד הרג בא לנו בחקר המונוליט. האל הורג את כולם. הוא משתגע. הוא אמור להוביל את הצוות בבטחה, אבל הוא הורג אותו. ורק דייב, המשיח, ניצל. הוא מצליח לחזור אל הספינה, ולנתק את האל. למה השתגע האל? ומה הוא בא לייצג? האל, אני חושב, מייצג את הבריאה האנושית. יצרנו תודעה. היא יכולה לנהל שיחות, היא יכולה לשחק איתנו, היא יכולה להביאנו בבטחה ליעדנו. היא יכולה להרגיש. המראיין המשוחח עם דייב ופרנק אומר להם שהוא ראיין את האל, והרגיש שהוא גאה ביכולותיו. האל מרגיש שרוצים להורגו. הוא מתנגד. האנושות יצרה את היצירה החשובה אי פעם – תודעה מתחרה. וזה הסימן המיוחל – אנחנו צריכים לעבור שלב. את התודעה שלנו הנחלנו לייצור אחר, סיליקוני, עכשיו עלינו לשנות פאזה. ושינוי הפאזה הזה מתואר בסרט. אבל רגע, עוד לא. למה האל הורג? למה הוא משתגע? מפני שאנחנו טעינו. ממש כך. לפני שדייב מנתק את האל, והאל מדבר את עצמו למוות, נשמעת הודעה. הקריין מודיע לחברי הצוות מהי משימתם, ואומר שהאל הופקד על שמירת הסוד, וכי משהגיעו ליעדם, הוא מגלה להם את הסוד. אבל האל הוא מחשב. וברמה מסויימת הוא שואל את עצמו איך לשמור על הסוד היטב. והתשובה היא להרוג את אנשי הצוות. זה מעניין לחשוב על זה כך. אבל אפשר לחשוב על זה אחרת. הרי האל פונה אל דייב עם השאלה על מוזרותה של המשימה. הוא רוצה להתוודות, הוא רוצה לחשוף את סודו. וכאן בדיוק "נפלנו". הנחנו שהאל ידע לשמור סוד, אבל שכחנו שזו תכונה אנושית שעברה עידון במיליוני שנים של אבולוציה. לא כל אחד יכול לשמור סוד. ושמירת הסוד שיגעה את האל. והוא הפך רצחני, מטורף, פרנואידי. חולה. התודעה היא שחולה, אומר קובריק בין יתר מסריו. לא בגוף המחלה. מזכיר קצת את משתגעי הקבלה, שלא ידעו לשמור סודם. או את היה היו שלשה אגוזים. אפשר להתפייט ולפתח ולדבר, אבל הגרעין של דברי עבר, אני מקווה. כעת נותר רק דייב בעולם. הוא האיש האחרון, מבחינתנו. הוא הרג את הגולם שקם על יוצרו, והוא מרחף לו בחלל. לפתע הוא מגיע למקום זר ומוזר, ועובר מסכת ייסורים ארוכה ומטורפת לחלוטין – המעבר דרך האורות הצבעוניים, והצלילים המוזרים. זהו תיאור קולונועי מפורט וארוך של הקפיצה התודעתית. דייב מוכן. א נ ח נ ו כאנושות אחת מוכנים לדלג. אנו מגיעים אל החדר המוזר בסוף, אנו רואים את עצמנו אוכלים, ואז רואים את עצמנו זקנים וחולים, והולכים לישון. ואז שוב מופיע אלוהים, והוא נראה אותו דבר, כמו שהוא נראה תמיד. שחור. חתום. אבל אז, בפעם הראשונה, רואה הצופה דרך עיני המונוליט, והזקן נראה כתינוק. ייצור חדש נולד, תודעה חדשה באה אל העולם. תינוק הכוכבים, אפשר לקרוא לו, אבל אין צורך. השלב הבא נולד.
    אני אוהב לחשוב שדרך עיניו של אלוהים כולנו תינוקות כוכבים. כולנו מחוברים, חיים בו ובתוכו. אחד. אבל הסרט לא מראה את זה. זה לאנשים אחרים. לילה טוב כרמל. לילה טוב קוראים אחרים. אהבה.

  • כרמל  On 5 בפברואר 2007 at 12:18

    אאארררווך. היה לי קשה לקרוא אבל צלחתי את זה, מתוך מחשבה שרוב האנשים אולי מרגישים ככה מול הטקסטים של מינימום אלף מילה שאני משפריצה על כל דבר. והיו מקומות בטקסט שאני חושבת שהבנתי את הרבדים שאתה מנסה להעביר שאי אפשר להעבירם במילים, וגם את המסר שלך (?) שאולי לנסות להגיד אותם בפחות מילים או לא להגיד אותם כלל, זה לא פחות טוב מלנסות להביא אותם באלף מילים כי זה לא עוזר, אולי רק להפך. אולי זה מה שקרה לחבורת הזוהר כשהם ניסו להביא ידע כזה לעולם ויצא להם ספר ענקי וסתום לגמרי. אני אחשוב על זה. אני באמת אחשוב על זה.

    אבל בדבר אחד אני לא מסכימה אתך: חשיפה?? אני?? הכתיבה מסתירה, לא חושפת. זה בדיוק הקושי כשאני כבר רוצה להעביר משהו דרך כתיבה. אנשים חושבים שפרטים קטנים עלילתיים על החיים הם חשיפה. בולשיט. אהבתי את החיבור בין הדתות במבנה המשפט, הבעש"ט היה ללא ספק הולך עם זה, אצלו כל התורה הייתה בעצם משל לפסקה. יש לך בלוג משלך?

  • נחמן  On 5 בפברואר 2007 at 13:40

    בקרוב אצלכם.

  • Eyal BC  On 5 בפברואר 2007 at 22:49

    אין לי בלוג. אבל יש אותך, ואת תומר, ואם אני חייב, אני מדבר אצלכם. אחת לכמה זמן, את יודעת. קראתי את מה שכתבתי, זה לא כל כך ארוך. אם תרצי, נדבר עוד. ביי ביי, מוילאייט הקפואה, היפה, הענקית. להתראות.

  • כרמל  On 6 בפברואר 2007 at 0:10

    כלומר האם BC רוצה לומר "בית חדש" ואתה האייל שאני חושבת? (אפשר לכתוב לי מייל דרך "כתבו לי" בצד שמאל, משום מה מעייף אותי יותר לדבר בתגובות מאשר לכתוב פוסטים או מיילים ארוכים. עניין של פורמט כנראה)

%d בלוגרים אהבו את זה: