סקס אחר

אחת התופעות המצחיקות בבלוג הזה היא שמאחורי כותרות שמתחילות במילה סקס מסתתרות בדרך כלל הטפות פמיניסטיות או מדרשים על צרעת והמגגלים נופלים בפח כל פעם מחדש ומקפיצים פה את הרייטינג. אך הפעם נדבר על סקס באמת. לא רק נדבר, גם נצפה. ותהיה גם הצעה מפתה בסוף.

בן זוג לשעה

אומרים שסקס הרבה יותר טוב כשיש רגש, אבל למי יש זמן לפתח רגש כל לילה? נראה שאנחנו מכירים רק בשני מצבי קיצון:

1. pick up & take away – סקס טכני, צריכת אדם אחר כאובייקט לסיפוק צרכים הדדיים

2. סקס מאהבה במסגרת זוגיות

אבל בכל מקום שבו יש שתי אפשרויות אני מחפשת את השלישית, זו שמכילה אותן ומתעלה מעליהן (כן, חברים, הפילוסופיה האינטגראלית עובדת גם במיטה). האדם אינו רק אגו, יצרים וצרכים, ובסקס, כפי שידעו אבות אבותינו, יש חיבור רוחני נדיר שמצריך קידושין. הדרך לקדש משהו אינה בהכרח להתחתן איתו, זו אחת הדרכים. במסורת הטנטרה, למשל, מלמדים דרכים נוספות ליצור מרחב מקודש ליחסים. קידוש מוגדר על ידי גבולות ועל ידי מרחק/נדירות כלשהי. קשה מאד לקדש כל לילה, הוגים מתחומים שונים כבר עמדו על כך שבחזרתיות תכופה יש אלמנט של מחיקה ושחיקה, פה נוצר החול מלשון חלול וזו מקור הריקנות עבור השבויים ביצריהם. מנגד, בתקופה שבה אנחנו חיים, אנו באים במגע עם כמות גדולה של אנשים וקצב החיים גבוה ונראה שקשה מאד להשאר במסגרות זוגיות ארוכות טווח ואפילו אצל החרדים יש לגיטימציה לפרק ב'.

כל הדרכים שמתיימרות לסייע לנו להשאר במסגרת זוגית מנסות לעורר למעשה את תשומת הלב שלנו אל האדם שממול כאל סובייקט ייחודי. בין אם לא פגשנו אותו מעולם ובין אם הוא בן הזוג שלנו 40 שנה, מסתבר שאנו צריכים תזכורת על מנת לאפשר לו להתגלות במלוא ממדי העומק שלו, לאפשר לו להיות נוכח ולהיות נוכחים מולו באותה הצורה. כל עוד יש אהבה/התאהבות, תשומת הלב הזו היא אחד ממאפייניה, אנו מסוגלים לראות את הייחוד בסובייקט שמולנו. היא לא כמו כולן. יש הרואים ביכולת לראות את הייחוד שבאדם מולנו את ההגדרה המרכזית של אהבה, זה אינו רגש, זו פרספקטיבה. כך או כך, זה מה שעושה את הסקס לחוויה סובייקטיבית ייחודית. אך אם כולנו סובייקטים ייחודיים, הרי שתיאורטית, אנו מסוגלים לראות את היופי בכל אחד, לא?

טוב, אנחנו לא בדיוק הדלאי למה, אבל אם אנחנו כבר נמשכים למישהו בבאר, זו התחלה טובה. ואפשר לנסות, במקום להתנתק מחלקים מעצמנו ולתת לייצרים את הבמה, פשוט להיות נוכחים, עם כל מה שאנחנו, לראות את האדם ממול כסובייקט ייחודי. אם שני הצדדים באמת נוכחים שם, לא צריך יותר מדי דיבורים, היכרות, ארוחות ערב. נוצרה לנו התניה שקרית בין אהבה לבין ממד הזמן של ההיכרות, או בין היכרות לבין פריטי ידע על האדם שממול. לא צריך לדעת איפה היא עובדת כדי לאהוב, כדי להיות נוכח, כדי לראות מישהו. שני אנשים זרים שבאמת נוכחים עם כל מה שהם, עם עוצמותיהם ופחדיהם, שבאמת מוכנים לפתוח דלת, שבאמת מתבוננים זה בזה, לא צריכים כלום ורמת האינטימיות האותנטית שלהם עשויה לעקוף מימין את כל היוצאים-כבר-חודש-לארוחות-ערב. אי אפשר לזייף את זה אבל אפשר להיות בזה. זה מפחיד, חושף, מאתגר, יש המון התנגדויות, אבל אם תצליחו פעם אחת לא תוכלו לחזור אחורה, זה פשוט לא שווה אחרת.

אצל רבי נחמן מברסלב יש מושג יפה של "בן זוג לשעה". כוונת הרבי היא שראוי לחיות את חיינו באיכות גבוהה של נוכחות והתבוננות, שלא נתייחס לשגרה שלנו כאל רגעי אוטומאט, שכל מפגש יהיה בעל ערך, אפילו אקראי, אפילו ישיבה ליד זר באוטובוס לשעה ושיחה עימו, שלא תהיה בטלה, שלכל יהיה משמעות, שבכל דבר נראה את עומקו ונתקשר עימו מהמקום הזה. להיות נוכחים בצורה מלאה בכל דבר מול כל דבר, מוכנים לחוות כל רגש, והכל משמעותי. הכל. כשאנחנו אוהבים מישהו כל שטות שהוא מספר מרתקת את תשומת ליבנו כליל. מה אם יהיה אכפת לנו לעומק מהכל ככה, פשוט כי זה מי שאנחנו? הרי אמרנו כבר שההפך מקדושה זו שטחיות. והמשמעות של חיים מקודשים היא פשוט לא לחיות בשטחיות.

ברשות הרבי אני משאילה את המונח בן זוג לשעה לתחום המיני ממש. אם כבר יש לכם בן זוג שייעדתם אותו רק ללילה, לפחות ללילה הזה, תיפתחו. תנכחו. תראו אותו כסובייקט. אין דבר כזה קשר רציני, יש קשר משמעותי. ומשמעות אינה זקוקה לזמן, היא תמיד בזמן הווה. מפגש של שעה יכול להיות יותר משמעותי מחברות של שנה, תלוי ברמת האינטימיות/הנוכחות שאתם מוכנים להביא לסיטואציה. קדשו גם את זה. אפשר גם בני זוג לשעה וודאי שזה ראוי יותר מאובייקטים לאגו ולייצר. לא צריך לחכות לאיזו התאהבות הוליוודית כדי להרגיש. אף אחת לא "תעשה לכם" את זה מבחוץ. תניעו, המפתחות בפנים.

גבר גבר

דיוויד דיידה הוא אחד המורים/מחברים המעניינים ביותר שנתקלתי בהם בשנים האחרונות ויש סיכוי שיגיע לישראל בשנה הבאה. שניים מספריו יצאו לאחרונה בעברית והם חובה לכל מי שמתעניין במיניות שלו. את "דרך גבר" אני ממליצה לכל בחורה לקנות לכל גבר שהיא מכירה. דיידה מדבר על האפשרות השלישית אבל זה לא תמיד מובן לצופה מהצד, לפעמים זה נראה דומה מדי לאפשרות הראשונה, כבר אמרתי שקשה להבחין בין דברים שהקליפה שלהם דומה אבל הממדים בפנים הם שמיים וארץ. הרעיון שלו בתמצית הוא: נשים צריכות גברים אמיתיים. הן לא נמשכות לסיסים חסרי בטחון שמתחברים לצד הנשי שלהם עד שהם מאבדים את הזכריות שלהם. שני מצבי הקיצון הללו מגולמים בעיני בדמויות של יעקב ועשו. או הגבר הרע על האופנוע, "הצייד" המניאק שבטוח יפגע בך, או החנון שיהיה ממש טוב אליך אבל תמיד יהיה חסר לך משהו ועוד תתפתי לבוז לו על שהוא טוב מדי. יש אפשרות שלישית. גבר שהתחבר ל"צד הנשי" שלו אבל שמר על האיזון והאנרגיה הזכרית שלו במינון בריא. הגבר שיעקב הפך להיות אחרי המאבק עם העשו שבתוכו וקיבל את השם "ישראל". לא מאצ'ו ריקני ממקום של אגו ו"כיבוש" אלא כיבוש אמיתי, במובן של עידון, ככבישת ירקות, ממקום של חיבור עמוק וכבוד עמוק. הבדל עצום.

זו הדרך שדיידה מלמד. החוט שם דק מאד. כשאנחנו מתחברים לנוכחות המלאה שלנו אנו מגלמים תודעה זכרית/נקבית טהורה עמוקה ואנו מושכים אלינו מייד תדר זהה בעומקו של התודעה הנגדית. קטע הוידיאו הבא צולם בסדנא שדיידה עשה בארה"ב והוא מדגים עבודה עם המקום הזה. לא יודעת מה אתכם אבל לי זה ממש עשה חשק לעבור אצלו סדנא. בלי קשר, אפשר לנסות להיות יותר במקום הזה של מלאים בעצמכם, בעוצמה ובפגיעות שלכם, בפתיחות מול אדם חדש, בנוכחות שאינה מהאגו והפטפוט… זה פשוט זה וזה ימשוך אליכם את ההדהוד המדוייק ביותר שתבקשו לעצמכם.

בונוס: הצעה מפתה

הבטחתי הצעה מפתה, אז הנה. ההצעה הזו אותנטית לגמרי. ידיד שלי, ששמו גם כן דייויד, הוא יהודי ניו זילנדי חתיך טוב לב ומקסים ובעירו אוקלנד יש עוד אלף כמוהו ממין זכר ונקבה גם יחד. דייויד מספר שהקהילה היהודית של אוקלנד קטנה יחסית ואוטוטו הם במצב שיחתנו אותו עם בת דודה שלו. מצד שני הוא לא רוצה לעזוב כי זו אחת הערים עם איכות החיים הגבוהה בעולם, מזג אוויר נפלא, המון אפשרויות עבודה… אז הוא וחבר שלו לקחו יוזמה, דיברו עם מנהיגי הקהילה והחליטו לעשות קמפיין למשיכת צעירים לאוקלנד. יש קהילה יהודית מופלאה, יש עבודה, יש שידוך, הם יעזרו לכל מי שמעוניין בגילאי 18-30 להגר לניו זילנד ולהסתדר מכל הבחינות. כתבו לדיוויד לפרטים.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • eln  On 7 במרץ 2007 at 21:42

    דו משמעית (-;

  • בועז כהן  On 8 במרץ 2007 at 4:44

    הייתי ללא ספק כותב לדייויד ומבקש להגר לניו זילנד.

    בגילגול הבא, אולי.

  • אחד חדשן  On 8 במרץ 2007 at 8:37

    אולי זה רק אני שיש לי חרדה קשה מכל מי שמנחה סדנאות אבל הוא לא מוצא חן בעיני.

    כרמל, אולי תבדקי מה בעצמך גורם לך להימשך לאנשים שמתיימרים לדעת את ה"אמת" בעיקר על יחסים בין גברים לנשים.

    אני לא והב את מי שמציע לי תמונת עולם ברורה מדי, מי שמרגיש שהוא מספיק יודע כדי לדבר בפני קהל.

    בלוג זה דבר אחד והנחיית קבוצות זה דבר אחד

  • המלוכסנת הרחוקה  On 8 במרץ 2007 at 10:04

    כל כך נדיר למצוא בלוגים עם תוכן, אמיתי, כזה שעושה לחשוב, שפותח את הראש, שמרגישים שהושקעה בו מחשבה ועבודה ולא סתם הקיאו לתוכו בליל כלשהו.

    יום אישה בינ"ל שמח ומבדח.

  • בפעם האלף  On 8 במרץ 2007 at 12:02

    יש גם עומק שנוצר עם הזמן, מעצם כברת הדרך שהלכנו ביחד. מעצם זה שאנחנו כבר עצמנו, ולא דימוי שנמכר בפגישה ראשונה. ואולי הכוונה פה לבן זוג לשעה ודי, אחר כך כל אחד לדרכו, כי אז אפשר לשחרר את משחק המסיכות

  • בעז  On 8 במרץ 2007 at 15:21

    אבל זה יכול להמשיך להיות נכון רק אם אנחנו ממשיכים להביא את האינטימיות פנימה ואת המוכנות לחשיפה שיוצרת את המשמעות.
    והרי יש "מערכות יחסים" ממושכות שטרם שוחררו מהמסכות.

    מדהים. כרמל תודה.

  • כיפה אדומה  On 8 במרץ 2007 at 16:26

    כרמל, ניראה לי שזו הצעה מפתה ולא אחראית כל ה"יבוא כלות" הזה לניו זילנד מריח לא טוב.
    נידמה לי שלפני שנתיים שלוש כבר היה משהו עם דרכונים בניו זילנד לא ?

  • כרמל  On 8 במרץ 2007 at 17:02

    ואני האחרונה שצריכה את האמת של מישהו אחר, אגב. 🙂 זו פשוט השראה נהדרת בעיני וזה ברור לי שיש מי שיראו בזה דברים אחרים. לי זה עובד, קח או זרוק לפח כמו שאומרים…

    כיפה אדומה – אין לי מושג באיזו פרשה מדובר אבל זו הצעה לגמרי פרטית ומגובה ע"י הקהילה המקומית באוקלנד שרוצה ברצינות למשוך יהודים נוספים לניו זילנד, הקריאה הופצה לקהילות יהודיות נוספות בגולה, אגב.

  • כרמל  On 8 במרץ 2007 at 18:53

    זה נראה לי מאד בעייתי לצאת נגד כל אחד שיש לו יכולת עמידה מול קהל. כדי שיהיה לנו עולם מגוון של סוגי אמיתות שונות, צריך שהרבה מאד אנשים יהיו מוכנים להביא את האמת שלהם מול קהל. זה נשמע כמו עולם שטוח שבו קשה למצוא בכלל אנשים לשיחה כי כל אחד מסייג את האמת שלו לד' אמותיו, גם אם זה אמותיו אונליין. בעולם כזה לא יהיה כלל מקצוע של הוראה כי מי בכלל מוסמך לקבוע על פי מה יחנכו? בקיצור יש פה בעייתיות. כדי שתהיה לנו בחירה בין אמיתות שונות צריך הרבה אנשים שמשוכנעים בזווית שלהם על החיים כדי להציג אותה. הפלורליזם נוצר באמצעות הרבה מאד אמיתות חד משמעיות שאנחנו אוספים ומרכיבים, אבל בשביל זה צריך שמישהו שם בחוץ יציג משהו קוהרנטי מתישהו. בלי זה בכלל אין לנו פיילה.

  • כיפה אדומה  On 8 במרץ 2007 at 20:56

    "עוד קהילות יהודיות בגולה" כמו ישראל ?
    קהילות רבות מפרסמות הזמנה כללית ועזרה למהגרים יהודים. עדיין לא שמעתי על קהילה שמזמינה ישראלים. הצצתי באתר ולא ראיתי שם הזמנה לישראלים, וגם לא תהיה כזו. לכן אני חוזרת ואומרת ש
    זה מוזר

  • אחד חשדן (לא חדשן)  On 8 במרץ 2007 at 23:02

    ברור שלפעמים כדאי להקשיב לאנשים חכמים אחרים

    פשוט אני אוהב כאלה שמעלים את הספקות על מה שהם אומרים בעצמם ולא משאירים לי את העבודה של להטיל בהם ספק.

    וכשאת אומרת שאת האחרונה שצריכה את האמת של מישהו אחר את מתחילה קצת להישמע בטוחה מדי בעצמך 😉
    סתם סתם

    בכל אופן, הייתי יותר שמח להשתכנע שלא מדובר פה בגפני 2

  • כרמל  On 8 במרץ 2007 at 23:30

    שהוא לא מעודד ירידה חלילה, אבל אם יש אנשים שממילא עוזבים אז מדוע לא למדינה הכי טובה בעולם? (זה היה ציטוט)

    חשדן-חדשן זה משחק פרספקטיבה מעניין כלשעצמו, הניק שבחרת. 🙂 בכל אופן, גם אצל גפני לא ממש עניינה אותי האמת שלו ולא הייתי זקוקה לה, במקרה הטוב דברים שהתרחשו הניעו אותי להשראה זו או אחרת. תחושת הבטן שלי עם גפני במפגש הראשון הייתה אזעקה וחבל שלא הקשבתי לזה. תחושת הבטן שלי מול דיידה אחרת לגמרי, נקי לי. ואני גם לא צריכה אותו בתור אישיות, תשומת הלב שהלימוד שלו הביא לי היא העיקר.

  • אהרן  On 9 במרץ 2007 at 1:17

    לעמוד מול אנשים בעלי עצמה.
    אני מצטרף לחשדן. לא כלפי דוד דיידה. לא כלפי אף אחד ספציפית. כלפי כולם. אדם שעומד מול כולם ונותן את האמיתות שלו- זה אכן דבר חשוב ביותר. אני נעשה חרד בשניה שמישהו מפעיל כח. (אני לא מדבר על אלימות חלילה, אלא על כח- יהיה זה כריזמה, נוכחות, הומור, או כל מה שמקל על תהליך המכירה של הרעיונות). אני חרד מהכח הזה. חרד מן הרגע שבו קבוצה מתנהגת כמו קבוצה. לא שאין שם אמיתות, יש שם אינספור אמיתות, חשובות ומשכנעות. הבעיה היא שנוכחות של כח, הפעלה של כח, מייצרת המון אנשים שנכנעים לכח, שמסירים את הספקות שלהם, את האישיות שלהם בשל הכח.
    כאן אני נכנס למגננה. ומשחרר אותה לזמן מוגבל כדי שאוכל ללמוד. אבל גם מקשיב לה כדי שאוכל לשמור על היחודיות שלי. על הכשלים הייחודים לי ולא להעלים את עיני מהם בגלל שהשתכנעתי כבר.
    תודה על מאמר מעניין שהזיז אותי לא במעט. את הספר אקנה לעצמי. (עד שהחברה שלי תקרא את הפוסט עלול לקחת יותר מדי זמן)

  • אחד חשדן (לא חדשן)  On 9 במרץ 2007 at 8:24

    היטבת לבטא את מה שאני חושב (בשביל זה האתר הזה קיים כנראה).

    אגב, מראש רציתי להיות חשדן בניק, לא חדשן אלא ששגיאת מקלדת גרמה לי להיות חדשן בטעות ומשחק הפרספקטיבה יצא בטעות.

    אני מכבד את תחושת הבטן שלך לגבי דיוויד דיידה, והסרטון שהראית גורם גם לבטן שלי להרגיש כמוך לגביו, ובכל זאת, העמדה שבה לאדם יש כח על קבוצה מעמידה אותו לאורך זמן בניסיון קשה, הניסיון לנצל את הכח הזה לטובת עצמו. שוב, יכול להיות שדיידה עצמו מעולם לא עשה ולעולם לא יעשה משהו בשביל עצמו, אבל מטבע המצב, כדאי להשאיר את גדר ההפרדה של הספקנות בכוננות.

  • אחד חשדן (לא חדשן)  On 9 במרץ 2007 at 9:28

    בדיוק כשסיימתי להתמוגג מדברי אהרן בדקתי בלינק מי זה האהרן הזה וגילתי שמדובר באהרן פוירשטיין

    מצחיק כי הפעם היחידה בחיי שבה עמדתי בסיטואציה דומה לזו שבה אני מקשיב למורה רוחני שכזה היתה בתיכון, במגמת תיאטרון, והמורה היה לא אחר מאשר אותו אהרן פוירשטיין שאני מוצא שהוא זה שמיטב לבטא את מה שאני חושב…

    האם כדי ללמוד להטיל ספק במורים כריזמטיים צריך אצל ללמוד אחד כזה שמלמד איך לא ללמוד מהם?

    האם הסיבה שאהרן היה המורה הראשון היא הסיבה לכך שלא חיפשתי נוספים כאלה?

    האם הוא השפיע עלי עד כדי כך?

    סתם סתם, ברור שלא עד כדי כך

  • כרמל  On 9 במרץ 2007 at 17:08

    של פליטת המקלדת. במקום פליטה פרוידיאנית נמציא עכשיו מושג אינטרנטי, אולי פליטה קווארטית מלשון qwerty keyboard? המממ חלש.

    בכל מקרה, לאהרון וגם לך, אכן יש לקבוצה ואולי כבר לחבורה כוח לטוב ולרע. לפעמים הוא מחליש, לפעמים הוא מעצים ובכל מקרה הוא מאתגר את הגבולות של האני ומוסיף בלבול לאני. למעשה למה ללכת על קבוצה, בן או בת זוג זה כבר כוח התנגדות שיוצר בלבול בין האני כיחידה עצמאית וסוג של מערכת שרוצה שנקרא לעצמי "אנחנו". אבל הדיאלקטיקה הזו מתקיימת ממילא גם ברבדים לא מודעים, אי אפשר לברוח ממנה. אני מוצאת שלעמוד בקבוצה, מול המורה, מול הכוח, עם הפחד, זו הדרך היחידה לברר את הדבר. היו לי תקופות שהתחמקתי ונמנעתי מ-. פתאום אני מרגישה מספיק חזקה מבפנים ומספיק בטוחה במי שאני כדי לעמוד מול כל דבר ולהשתנות רק במידה שזה מתאים לי.

  • תומר  On 9 במרץ 2007 at 17:37

    וקראתי הדיון כאן, וכמובן הם קשורים מאוד.
    אני מרגיש שצריך להיזהר לא רק מאנשים עם כריזמה או כוח, אלא גם מרגעים כאלה. הרגע שהבחור ההוא התקרב אל הבחורה בסרט, והיא נפלה שדודה בזרועותיו… לא יודע, זה נראה לי חשוד. כלומר, ודאי שייתכן, ואף רצוי, שתהיה בנו עוצמה גדולה של אותנטיות ומיקוד, ונוכחות והוויה, עד שלא נזדקק למילים כדי להביע את עצמנו ונשדר עוצמה של אמת שתפלס לה את דרכנו.

    כן. אבל, כפי שאמרו כאן המגיבים, יש סכנה גדולה בכוח ובכריזמה. סכנה של תרמית. כי הרבה פעמים נוכחות עוצמתית מאוד יכולה דווקא להיות נוכחות של שקר, ולא של אמת. לא קשה לחשוב על דוגמאות לאנשים שהיתה להם כריזמה רבה אבל הכוח שלהם נבע מ"הצד האפל של הכוח". וגם רגעים כריזמתיים יכולים להיות כאלה, יכולים לבוא מהצד הלא נכון, ויכולים להיות כאלה גם אם באופן כללי אנחנו אחלה אנשים. ורק כנות פנימית מאוד מאוד גדולה יכולה להציל אותנו מלהשתמש בכריזמה שלנו בצורה לא אותנטית, בצורה שבעצם משעבדת את כושר השיפוט של הזולת, שלא נותנת לו או לה להחליט בחופשיות ובצלילות מה הוא או היא רוצים.

    האם אותה אישה החליטה שהיא רוצה את אותו בחור שהביט בה בעוצמה? האם הוא היה אותנטי, או שהוא הציג הצגה שבמקרה הצליחה להתיישב על איזה קולטן מזמין שהיה בבחורה ההיא, איזו חולשה שרצתה להאמין שזאת האמת, אפילו אם זו לא היתה.

    הסכנה כאן היא כל כך רבה עד שאני באופן אישי בוחר לרוב להיות בכוונה לא-כריזמטי, ולו כדי לתת לצד השני אופקים פתוחים של בחירה. וזאת למרות שיש ודאי כריזמה שנובעת מאותנטיות. אבל אני חושב שזו כריזמה שלא מפעילה כוח, שלא משכנעת, אלא מזמינה.

    זה מזכיר לי משפט נהדר שאמר פעם ר' נתן מנמירוב, תלמידו המובהק של ר' נחמן. הוא סיפר ש"חן דקדושה האמתי היה לרבנו, אני אין לי חן אמת כזו, אולם תודה לאל, נקי אני מחן של שקר."

  • כרמל  On 10 במרץ 2007 at 0:24

    שזה הבדל שחשים אותו רק מול הנוכחות הזו, זה לא תמיד חיצוני. אבל יכול להיות לזה היבט חיצוני. למשל, אותו גבר שהתקרב וחיבק אותה ממקום כאילו שרמנטי כזה מהיר מדי היה ממש לא נכון, היה בזה כאילו חן שקרי ודיידה עצר אותו. לעומת הגבר הצעיר שנשם עמוקות והפחד שבו ניכר בו. אני חושבת שכאשר נוכחים עם הפחד, מרגישים את האמת שם. לא נוכחות מתוך כח. עוצמה פנימית מתבטאת לפעמים באופן בו היא מחצינה חולשה. ויש לי עוד משהו להגיד לך בעניין אבל אני אשלח מייל לגביו.

  • שי  On 10 במרץ 2007 at 10:57

    כרמלה – זה בדיוק מה שדיברתי עליו.

    ונראה לי שצריך עוצמה אישית גדולה מאוד בשביל לא להתפתות להפעיל את הכוח שיש לך על אנשים ולקחת להם את ההחלטה. הרי אנשים משוועים למישהו שייקח עליהם אחריות. מתחננים למישהו שיגיד להם מה לעשות ומה משמעות קיומם כאן. בגלל זה כל אחד שמדבר בקול יציב מספיק יכול לאסוף לו עדת מאמינים. מונטי פייטון ו"בראיין כוכב עליון" הנהדר שלהם הציגו את זה יפה מאוד: רק תזרוק עליהם סנדל והם יהפכו את זה לסימן.

  • כרמל  On 10 במרץ 2007 at 14:22

    מתאימה להוביל תנועה רוחנית. אני מדברת בפאתוס מרשים 🙂

  • אהרן  On 10 במרץ 2007 at 19:11

    אכן בעברי הייתי מנהיג רוחני, אבל אנשי שתי הכתות שהנהגתי התאבדו באופן קולקטיבי
    האמת היא שהפיתוי להיות שם כתלמיד וכמורה (גם בלי שיש מה להגיד) הוא לא קטן. אגב. רוב המורים הכוחניים התחילו את הקריירה עם קריאה להשתחרר משעבוד רוחני כל שהוא.
    ובכל זאת, אני ממשיך ללמוד. הולך לסדנאות פה ושם, מנסה לא לתת לזהירות לעצור אותי מלקבל מה שטוב. שיכול לעזור לי (על לקדם אני לא מדבר- בתקופה טיפה מיואשת)

  • חאד חשדן  On 10 במרץ 2007 at 20:22

    איזה התאבדו בראש שלך?

    הנה, אחד התלמידים שלך לשעבר פה מדבר אליך ואתה טוען שהם התאבדו באופן קולקטיבי?

  • אהרן  On 10 במרץ 2007 at 20:37

    אם היה מתאבד עם יתר חבריו לא היה נופל לנגע הנורא הזה של חשדנות יתר
    אבל רגע. "חאד חשדן"- הוא אותו "אחד חדשן ?"
    אם כן,האם העדר ההומור מעיד על חשבון לא פתור ?
    אשמח לשמוע. אם נהגתי באופן פסול, אשמח לשמוע ואף להתנצל. אתה מוזמן לשלוח לי מייל דרך האתר. אני לא זוכר שהייתי שם אגב- מורה רוחני. ניסיתי ללמד תיאטרון, ובהעדר שיתוף פעולה עשיתי בעיקר שיעורים בסיסיים של הרפיה ודמיון מודרך. לא זוכר שהטפתי למשהו. על כל פנים אם כן, מקווה שהטפתי לעשיית טוב. גם להטיף וגם לעשיית רע- זה ממש גרוע. ואגב, אם הייתי המורה הרוחני היחיד- זה ממש חבל, ואני יכול להבין למה זה מזמין חשדנות.

  • שחר  On 12 במרץ 2007 at 12:56

    הדיון שהתפתח פה על כח וכאריזמה נראה לי קשור מאוד לנושא שדיידה מלמד.
    למקום של להזכר בזכריות ומה שכרוך בה – בין היתר גם כח ועצמה.
    נראה לי שהמהפכה הפמיניסטית (הללא ספק מבורכת) והתקופה הפוסט-מודרניסטית (המבורכת בפני עצמה) ויציאתן נגד היררכיות משעבדות, הביאו ליצירת גבר חדש- מסורס, המפחד מכל גילוי של כח שמא יתפרש כתוקפנות וכשעבוד של מישהו אחר.
    אני חושב שכמו כל דבר בחיים גם בכח יש טוב ויש רע, והמקום הבריא הוא לדעת להבחין בינהם, ולהיות מסוגל לבחור ולקחת אחריות על הבחירה שלי. ברגע שאנחנו מפרשים כל גילוי של כח או כאריזמה כדבר שלילי אנחנו בעצם מוותרים על חלק מעצמנו, וגם מוותרים על החופש שלנו, החופש להיות, החופש לבחור. אדם שלם מסוגל להגיב בכח כשזאת התגובה המתאימה.
    לגברים שהגיבו פה, ממה שכתבתם כאן, וכמובן בלי להתיימר לדעת מי אתם באמת, נראה לי שהספר של דיידה זה ממש מה שאתם צריכים.
    אגב, אוהד אזרחי, הוא חבר של דיידה ומעביר מעגלי גברים ברוח ספרו של דיידה אך בשפתו של אוהד, מומלץ בחום.

  • אהרן  On 12 במרץ 2007 at 20:09

    אין שום בעיה בהפגנת כח, ובשמוש בכח כאשר מולך עומד מישהו בעל כח מקביל, מישהו בעל יכולת התנגדות. כאשר מולך עומדת קבוצה שמתנהגת בקבוצתיות, כאשר אתה מוכר את הרעיונות שלך בקלות רבה מדי, כאשר הקהל שלך עיוור לחולשות של מה שאתה מוכר לו, אז יש כאן שימוש לרעה. כל אלו קורים לא מעט בסדנאות לנסיוני הממוצע. ישנם גם מורים שמצליחים שזה לא יקרה אצלם.

%d בלוגרים אהבו את זה: