קיא מילולי

המחשבה מעייפת. בעיקר את עצמה. יש כל כך הרבה לדעת ולהתעדכן בו, הרבה אבל בשטחיות. אולי עדיף אם היה לי כשרון אחד, תחום אחד שבו אני לעומק וזהו, כל השאר אוטיסטי. להתעדכן בחדשות, בשיחות ברשת, זה כבר סדר גודל של משרה מלאה. לא רוצה לדעת כלום, זה לא עוזר לי בכלום. רק מספק חומר טחינה למיינד שלא ישתתק לרגע ויגלה את האמת של העצמי בטעות. תודעה כוזבת. 

איבדתי תחושת מטרה. אולי אין ליקום טאלוס. נכנעתי והצטרפתי לקפה דה מרקר וכמות הטרפיק שם מייצרת לי עוד רבע משרה, וזה עוד בלי לפתוח עוד בלוג. למה אני עושה את זה? זה מעניין לדבר עם אנשים? לענות על הודעות זה נקרא לדבר עם אנשים? אנחנו חיים תחת מטח אנרגטי יומיומי של רצונות ותביעות שמופנות כלפינו. כמה חברים יש באמת וכמה ספאם? אני עייפה מכל השפע, עודף אלטרנטיבות מעודד בהייה. לא בא לי לדבר עם אף אחד, לכתוב על כלום, כל מה שכתבתי אי פעם נראה לי מטומטם ובא לי למחוק את כל הבלוג, הכול פה מגעיל אותי.

לפני כמה ימים עשיתי הרצה לסדנא יישומית בת שעתיים וחצי שמטרתה להסביר לעומק באילו רמות מתרחש באמת השינוי הזה שחשים אותו בעידן האינטרנט ואילו ממדי השתנות זה ידרוש ממפרסמים ופרסומאים. יכולתי לבוא ולהרצות בתור איזו גורו אינטרנט, כן ככה ולא ככה ולהראות דוגמאות ונתונים. אבל זה לא המקצוע שלי וזה גם לא מעניין אותי ורציתי אם כבר לתת לפרסומאים הבכירים שעמדו מולי כלים חשיבתיים לראות את זה בעצמם לעומק ולהביא משם את הפתרונות. בחרתי ללמד אותם מודל אינטגראלי כדי להראות להם את זה. זה גם עוזר לחשוב על שפה פרסומית בצורה אחרת באופן כללי. הבעיה עם התיאוריה האינטגראלית זה שהיא באמת עמוקה ומרובדת. ואם לא מתעמקים בה האסימון לא יורד, היא נראית משהו פשטני שאין בו שום דבר חדש. מעניין כמה אנשים יצאו מההרצאה שלי במחשבה שלא היה בזה שום דבר חדש. 

הסדנא הראשונית ללימוד המודל לוקחת יומיים. אני הקציתי לו בין שעה לשעה ורבע כדי שאחר כך נוכל לדון בו בהקשר יישומי. גם זה היה יותר מדי. איך עושים משהו עמוק בחצי שעה מבלי ליפול לסטריאוטיפיזציה? אנשים מאבדים ריכוז כל כך מהר בימינו. נראה שהמון אנשים נחים על זרי הדפנה של השיטה הכלכלית הנוכחית והמשטר הנוכחי ונראה להם שכל שינוי מעכשיו יהיה קוסמטי בלבד, לא טורחים עוד להתעניין בתהליכי עומק ובזים לתחזיות שלהם. הכמרים של ימי הביניים היו במצב הזה פעם. אבל השפע התוכני של היום מטעה, מסתיר את הריקבון.

אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי. שכל מה שכתבתי אי פעם זה אותו הדבר ושאין לי בכלל מה לומר, שמה שמעניין אותי לא באמת מעניין אף אחד. אני חולה הבוקר, גרון וזה. אני אייחס לזה את תחושת החולשה האנרגטית ואני בטוחה שעוד אחזור לנאום במרץ על כל מני דברים שיראו לי מאד חשובים באותו הרגע, אבל כרגע הכול נראה לי סתמי. בא לי להקיא כבר מכתיבה ומקריאה. אולי אי אפשר בשום אופן לתרגם עומק, ליצור ריבוד בחוויה הסובייקטיבית של מישהו בעזרת מילים. אז מה לעזאזל אני עושה פה בכלל? אני עסוקה בחיים בצורה שלא תיאמן, אז למה אני מבזבזת זמן על כתיבה בכלל? אין לי רצון לקהל, התגברתי כבר על המקום הזה באגו, על שיאהבו אותי, על הלרצות אנשים, על הצורך לספר את הסיפורים שלי. אני כבר לא מאמינה בשינוי חברתי או תודעתי דרך כתיבה, שזה מה שהניע אותי תמיד. האם ייתכן שאני כותבת לגמרי מתוך אוטומט כבר?

אתמול הייתי בפאנל בסינמטק על קדחת התיעוד הדוקומנטרי ברשת. היה שם במאי (עמית גורן) שממש מתפרנס מלצלם את עצמו ואת המשפחה שלו כל הזמן וזה פשוט הגעיל אותי. האם סיפור של מישהו אחר הוא פשוט תחליף להתמודדות עם הסיפור שלנו? אני לא רוצה לספק עניין כזה לאף אחד. מה אתם מרגישים כשאתם קוראים טקסט כזה? מה עולה בכם? זה מה שחשוב וזה מה שלא נוגעים בו אף פעם. לא יודעת מה לעשות עם זה. כבר סגרתי את הבלוג פעם מתוך תחושה דומה שאין לי מה לומר ולא בא לי לומר כלום ואז העניין התחדש. למדתי לא לפעול באימפולסיביות אז אני פשוט אניח לו לזמן מה. אני בטוחה שמתי שהוא עוד יהיה לי מה לומר ואני בכל מקרה אוהבת לעדכן סרטים ואירועים בצד. אני נוסעת לגלסטונברי בשבוע הבא, אולי המעיין הזורם שם מימי בראשית יחדש משהו בגישה שלי לאופן השימוש במילים. או שאני אתחיל לדבר אליכם ביו טיובית. או שאני אשתוק. נורא כיף סתם לחיות בלי לתעד, בלי הרפלקציה. אולי יהיה לי זמן סוף סוף לכתוב ספר.

חג שמח.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • בפעם האלף  On 23 במרץ 2007 at 11:55

    מה אתם מרגישים כשאתם קוראים טקסט כזה

    שאת חיה נושמת בועטת ונבעתת
    וזה נעים לקרא, כי גם אנחנו כך
    תודה

  • אחד חשדן  On 23 במרץ 2007 at 11:56

    הראשון: לשים גבולות, להחליט מראש איזה חלק מהחיים שלך את מוכנה להקדיש למלל ואיזה למעש. בתקופות קושי, להקטין את סך המלל

    השני: להוריד רמת ציפיות. לא כל פוסט שאת כותבת חייב להיות מועמד לפרס נובל לתודעה. פוסט קצר חווייתי ומלא תיאורי חוויות מהחיים (עיין ערך הפתרון הקודם) גם ראוי לפרסום. קחי את עצמך בסבבה. לא הכל בחיים זה כובד ראש

  • שחלב  On 23 במרץ 2007 at 12:04

    כרמל היקרה, לפעמים הגודש של היום יום הופך לרגעים את החיים לחסרי טעם. אני בטוחה שנסיעה תעשה לך רק טוב. עם מעיינות או בלעדיהם. אני בכלל חושבת שההפחתה הדרסטית במינוני התרמילאות שלך מצערת. יש עוד כל כך הרבה לראות ולחוות
    מאידך הכתיבה, כמו הגאות והשפל עוד תשוב
    חג שמח ונפלא גם לך

  • כרמל  On 23 במרץ 2007 at 12:13

    למינוני התרמילאות היורדים שלי אחראי דווקא הדוקטורט אבל אני נותנת לו עוד שנה בלבד לעכב אותי מלטייל.

    אתם צודקים זה בטח יעבור וזו המחלה מדברת מגרוני, תרתי משמע.
    חשדן, פתרונות טובים…

  • נויה  On 23 במרץ 2007 at 12:28

    כרמל
    זוזי רגע אחד מאיפה שאת ותתבונני . תני למח לנוח…ים אוויר ויין…את מצוינת ונושמת וחיה כל כך..
    אל תפסיקי לכתוב…אולי כשיצאו המילים יכנס השקט.
    שבת שלום

  • דרור פויר  On 23 במרץ 2007 at 12:43

    אני לגמרי איתך, רק לא מבין למה לכתוב שלא בא לך לכתוב… אפשר פשוט להפסיק ודי. גם אני קצת בחופש. אפשר להבין אותנו, אנחנו כבר לא מעט שנים בעסק הזה ומתעייפים. ואת עם ההספקים שלך בכלל, פלא שנשאר לך זמן לנשום.
    אז תרגישי טוב ותהיי רגועה והכל בסדר ומקווה שניפגש בשכונה

  • תומר  On 23 במרץ 2007 at 15:38

    אני קצת מזדהה איתך. הרוב פשוט קשקשת.
    חופשה היא הדבר. ועזבי גם יו-טיוב. פשוט סעי לאיזה חור ותני לעצמך להיות.
    או במילים אחרות:
    הודו הודו הודו.

  • עותי  On 23 במרץ 2007 at 15:45

    חיכיתי לפוסט זה שלך

  • חן  On 23 במרץ 2007 at 16:48

    אני שומעת מדברייך כעס.
    זה כעס שנחוץ לך כרגע לדעתי כדי לשבור מסגרות ולצאת אל החופש. נכון, יש הרבה הרבה ברברת ויש המון מידע ותיאוריות והכל נכון ולא נכון באותה מידה וגם לי נשבר מזה.
    מה שמצאתי בתוך עצמי בימים האחרונים היא תחושה של אינסוף – יש סביבנו חומר גלם מופלא שהוא אנרגיה פוטנציאלית טהורה, ואנו משתמשים בה לבניית מבנים שונים, סיפורים, השערות, התחייבויות, סתם כדי שיהיה לנו מעניין ונחווה פה קצת חוויות. מתישהו אנחנו שוכחים את זה ומתחילים לחשוב שהכל נורא חשוב, אבל זו לא האמת.
    האמת לדעתי היא חופש, וזה בא בדיוק בזמן לחג החירות – חירות פנימית קודם כל.
    אני מזדהה איתך ושולחת לך איחולי אהבה וכן, גם חופש.

  • דלית  On 23 במרץ 2007 at 17:14

    מלשמוע אותך ולצפות בך מהצד, זה מרגיש נכון וטוב מאד.

    מעניין איך זה מבפנים 🙂

    חיבוקים.

  • מרי ג'יין  On 23 במרץ 2007 at 17:22

    הפרק הרביעי בספר "דרך האומן" של ג'וליה קמרון כולל תרגיל של המנעות מקריאה, reading deprivation, בדיוק מהסיבה הזו, לפעמים צריך לכבות את כל הרעש הזה בחוץ, כל הקשקשת הזו וההתעסקות, לפעמים צריך להתעצל, לבהות ולשבת בשקט.
    נחמד לדעת שזה קורה גם לגדולים ביותר (זה בתחום הכתיבה והמלים).

  • שירה חורש  On 23 במרץ 2007 at 17:57

    אחרי שקראתי את זה, ביחד עם מה שאני יודעת על הפעילות שלך וההספק הבלתי אפשרי – לא פלא שאת חולה. פלא שחלית רק עכשיו.

    קחי הפסקה..

    העיקר הבריאות!

    (אני עוד אברר איתך למה את כבר לא מאמינה בשינוי חברתי באמצעות כתיבה)

  • תמר ושמעון  On 23 במרץ 2007 at 22:35

    וכשרון כתיבה גדול
    אז אומרים לך
    להיות מחוץ למחנה

    פרשת תזריע מצורע
    את זוכרת את המילים שלך

    הצרעת היא הטומאה החמורה ביותר שמידת הריחוק הדרושה עבורה לאדם היא ממש הוצאה מחוץ למחנה, בידוד מוחלט על
    מנת למצוא את עצמך מחדש ולעלות על דרכך

    לוקחים ממך את תחושת האמת והמשמעות של כל מה שאת עושה
    כדי שתצאי בקפיצת דרך
    מאותו הלופ והאנרציה של החיים שלך

    כמו המקצוע המילים הם הכלי העתיק ביותר בעולם
    אבל מעבר למילים נמצאת האנרגיה
    שמטעינה את המילים שלנו
    ויוצרת מצבי מציאות ותחושות
    מטלטלת
    את הנפש שלנו ומעוררת להתבונן אל תוך גבול העיוורון ולתוך הכאב

    אנחנו חווים איתך את החוויה הסובייקטיבית הזו
    כי אנחנו מכירים אותה
    חווינו את זמני הגיאות והשפל
    תמיד תמצאי את האנשים שיחוו איתך את העומק שלך
    ומספיק שהמילים שלך משפיעות ועוזרות
    לאותם אנשים שקוראים בקריאה אילמת את
    מה שאת כותבת ולוקחים משם השראה

    אין לנו וודאות על
    כוח ההשפעה שלנו
    לא קשור לאגו
    אלא רק לעובדה שאנחנו פועלים יוצרים וכותבים
    אנחנו משפיעים
    You cant help it
    לפעמים זו השליחות שלנו
    שמטלטלת אותנו

    המילים הם ביטוי לאנרגיות הלא מילוליות הללו
    אנחנו שליחי המילה
    מגבשים את המופשט הזה לצורות אות וצליל
    זהו הדיאלוג לא רק שלך עם עצמך, אלא שלך עם כוחות היקום
    תשאלי פשוט את השאלה –
    תרגישי טוב
    חופש נהדר שיהיה לך וחג חירות שמח

  • כרמל  On 24 במרץ 2007 at 11:41

    רק נתתי ביטוי לתחושה שאת מה שבא לי באמת להעביר אין לו מילים ואז אני סתם מסתבכת ומזייפת. שעדיין לא עברה לי אגב. וגם לזה יש מקום. תודה.

  • יוחאי  On 24 במרץ 2007 at 13:12

    ולא לשבועיים באנגליה היקרה, אלא כמה כמה חודשים במקום שהזמן זז בו יותר יותר לאט מכאן…

  • כרמל  On 24 במרץ 2007 at 14:13

    שהזמן מאד "הודי". למרות הקור. בגלל אופי המקום. זה טיול רוחני לגמרי.

  • שי  On 24 במרץ 2007 at 19:13

    עכשיו הבנתי על מה הייתה כל ההמולה. לא שאני יודע מה זה הקפהדהמרקר הנ"ל, אבל נראה לי שלא היה צריך לקרות יותר מדי בשביל שהגוף שלך יחליט שנמאס.

    אבל כמו שדליתה אמרה, ורבים וטובים אחרים כאן גם כן, נראה גם לי הקטן שזה תהליך חשוב מאוד. ובמיוחד לך, עם עוצמות המילים שפורצות ממך בלי להרגיש אפילו, חשוב מדי פעם לשתוק ולנשום קצת… זוכרת את צום כיפור האחרון? מה דעתך על איזה ויפאסאנה כשתחזרי? נלך ביחד ואפילו אני אשתוק שם, שזו תהיה ממש הצלחה.

    לגבי שינויים חברתיים, כתיבה לא כתיבה וקיא מילולי באופן כללי? נראה לי שבימינו ברשת מאוד קל לחוש בחילה מכל העודף. אבל היופי נמצא דווקא במנות הקטנות. והרבה אור אפשר להפיק מהן.

  • כרמל  On 24 במרץ 2007 at 23:50

    אבל בהחלט בא לי לשתוק. הקול שלי מסרב גם ככה לצאת מהגרון כבר יומיים אז הבנתי את הרמז.

  • ארי  On 25 במרץ 2007 at 0:43

    שאלתי את עצמי פעם מתי יבוא לך הגועל, אבל הפוסט הזה נשמע קצת כמו בחילה קיומית. יכול להיות שאת קצת בדיכאון?

  • כרמל  On 25 במרץ 2007 at 10:26

    שום בעיה עם הקיום הממשי שלי, רק עם הוירטואלי. מעניין שיש פה אנשים שצפו לי תחושה כזו. מעניין אותי למה. (השאלה מופנית גם אליך, עותי)

  • שרון  On 25 במרץ 2007 at 11:58

    אני קורא אותך כאדיקות כבר כמה חודשים ושאבתי ממך המון חומר למחשבה וכלים למחשבה.הפוסטים שלך משלבים אינטלגציה רגשית גבוהה עם אינטלגציה שכלית גבוהה .את אחד הדברים הטובים ביותר ברשת.את כן משפיעה.אני לא הולך להיות מחובר למחשב 3 שבועות.אני מקווה שכשאחזור אמצא אותך (אותך הוירטואלי) במצב רוח מרומם יותר
    תהני בחופשה

  • לי  On 26 במרץ 2007 at 14:58

    שום דבר לא נכון תמיד. גם אני חווה את זה בהקשר של כתיבה וקריאה ברשת ובכלל ובכל הקשר אחר. משהו שלפעמים ממלא ומעשיר לפעמים נראה חסר טעם. זה פשוט ככה.

  • Tokyo Rose  On 30 במרץ 2007 at 16:11

    It is rather simple (and pardon me for saying so) but honestly ,it is.
    when you are talking about layers on layers which creates this so called "depth" are having lots of gaps,those gaps are made of lies or manipulation of the process ("becoming deep")
    as for myself i am having a sort of crisis myself which prevents me from writing for years now.
    but in your case i have to say that it feels like you simply extending yourself into too many direction,i am not saying its impossible im just saying that even that have limits
    so go travel no doubt you'll come back looking at this "puked writing" from another direction.
    and one more thing ,i know that i like the other dude here who said before – wouldn't write if i feel like overwritten ,but then again here i am replying to such words.
    take cakes

  • בני  On 1 באפריל 2007 at 0:17

    כרמל , נראה לי שאת משקיעה את רובך בקריאה/כתיבה. תנסי להשקיע בזוגיות ואינטימיות. צריך גם לגוון.
    האתר שלך נפלא – תמשיכי רק כשיהיה לך מאד חשוב.

    באהבה

  • תראזימאכוס  On 3 באפריל 2007 at 20:25

    הבלוג שלך הוא מקור להשראה, גם אם לא מסכימים עם הכל או מתחברים להכל, עצם העובדה שאת מאזכרת נניח את הפיל' האינטגרלית הביאה אותי ורבים אחרים להציץ שם, או תחומי ענין אחרים ואת בהחלט אדם רב פעלים, אז קחי את הדברים באיזי והכי חשוב שתהיי שלמה עם עצמך.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 7 באפריל 2007 at 22:58

    רצוא ושוב וד"ל

%d בלוגרים אהבו את זה: