אש קודש

בשלהי שנות החמישים, בעת חפירות להנחת יסודות לבניין בוורשה, גילו הפועלים כד חלב שהוטמן באדמה ובו ניירות כתובים עברית בכתב צפוף. הכתבים הכילו עדות נדירה מגטו ורשה: חידושי תורה מרגשים על פרשת השבוע, אשר תועדו בכתב ידו של הנואם והוצפנו על ידו. הכד הועבר למכון רינגלבלום להיסטוריה יהודית בעיר ורק ב-1957 זוהו הכתבים על ידי פעיל הסוכנות ברוך דובדבני, הועברו לארץ וב-1960 יצאו לאור תחת השם "אש קודש" (להורדת הספר ב-PDF). ספר מופלא ונדיר זה, שנכתב בזמן אמת תוך התמודדות עם קריסת המערכות היהודית והאנושית בעת השואה; חושף את אישיותו והגותו הייחודית של מנהיג רוחני ואיש חינוך מהמרתקים בחסידות פולין, הרב קלונמוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, עיירה קטנה ליד ורשה.

הלל זיידמן, ניצול גטו ורשה, מתאר ביומנו רגע בבית המלאכה של הגטו, כאשר האדמו"ר ישב ותיקן נעליים ביחד עם ראש ישיבת חכמי לובלין, הרב מקוזיגלוב, והם מדברים דברי תורה ומרחפים בעולמות עליונים מעל הרעב והמצור, כך שלדבריו "נראה היה שאין הם יושבים בבית המלאכה אלא בלשכת הגזית של הסנהדרין". הרבי הועסק כחייט וסנדלר בבית החרושת "שולץ" שבגטו ונהג ללחוש על אוזנם של העובדים האחרים דברי תורה והתחזקות בזמן העבודה. מעדויות של ניצולי גטו ורשה ניתן להסיק שהאדמו"ר היה מעמודי התווך של מנהיגות הגטו. ביתו שבגטו היה פתוח לציבור, התקיימו שם דרשות ואנשים באו אליו לבקש תפילה ועצה. הוא התאמץ לשמר את מסגרת החיים הדתית שנאסרה על ידי הנאצים, תוך הסתכנות בעונש מוות, לרבות מילת תינוקות, בניית מקווה טהרה סודי עבור הנשים ואפיית מצות בפסח.

תחום הפעילות המרכזי של האדמו"ר היה חינוך והוא כתב ספרי הדרכה רוחנית ומוסרית לתלמידים בגילאים השונים, הפונים ישירות לקורא ומנסים לחבר אותו לאמונה ולעבודה על מידותיו מתוך התלהבות. מן המפורסמים שבכתביו: "חובת התלמידים" המיועד לנערים, "הכשרת האברכים" המדריך מבוגרים בתורת החסידות ו-"בני מחשבה טובה" המיוחד לבני מעלה בלבד, המעוניינים בהתפתחות רוחנית בקבוצה קטנה, בניסיון לחדש את חבורות הנביאים והמקובלים. ספרים אלו הגיעו גם לישראל ולקהילות יהודיות אחרות לפני השואה, וחלקים נוספים מהם נמצאו בכד החלב שהוטמן בגטו.

את הייחוד בכתביו תיאר בן דורו הילל צייטלין באופן הבא: "דבר גדול אחד חידש מחברנו בלימוד החסידות האמורה. כי הוא הכניס בה סדר ומתודה ופתח אליה מבוא מן הפסיכולוגיא ומן הפדגוגיא העיונית והמעשית, אף גם הלביש אותה במקומות שונים מספרו צורה פיוטית מיוחדת". הרבי הרבה להתלונן על היובש הרוחני של תקופתו ועל כן יצר סדרת תרגילים מעשיים המדריכים את הקורא צעד אחרי צעד כיצד ליישם את התורות הלכה למעשה. מטרתו הייתה לחבר את תלמידיו לדת ולאמונה ממקום רגשי, באמצעות שילוב של ניגון ומשקה לעירור הרגש והגוף וטכניקות מיקוד המחשבה ודמיון מודרך.

"הלא ה' יתברך כבודו מלא עולם…  וגם אתה מלא אלוהות הנך, ואפילו גרגירי החול שאני דורך עליהם שמות הם… וכשתרבה להתמיד ולקבוע מחשבה זו במוחך הרי אתה כופה את עצמך למחשבה זו…וכשתחשוב כן ושוב תחשוב, ותקבע בלבך ומוחך שכל העולם מלא שמות כנ"ל, אז אי אפשר … שלא תתגלה נפשך בראיה קדושה… ואם לא תמיד, על כל פנים שעות ורגעים טובים יהיו לך".

להשתתף בצערו של האל

קלונמוס קלמיש שפירא נולד ב-1889 בגרודז'יסק שבפולין. כותב הביוגראפיות אהרון סורסקי מספר שראייתו המיסטית זכתה להכרה עוד כשהיה בן שלוש, בעת שסרב להקראת קדיש על אביו, אדמו"ר העיירה, בטענה שהוא רואה אותו על הכסא בבית הכנסת. בשנת 1909 הוסמך לרבנות ובשנת 1913 מונה לרבה של פיאסצנה. בשנת1923 ייסד במקביל את ישיבת "דעת משה" בוורשה ועמד בראשה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שרשרת של אסונות פקדה את האדמו"ר מפיאסצנה, כאשר בתוך זמן קצר איבד את כל שארי משפחתו בהפגזות על וורשה.

למרות האסון האישי הכבד והאסון הכללי שהחל לתת את אותותיו, האדמו"ר סרב להתפנות לתל אביב – מקום מושבו של אחיו ושאר בשרו היחיד, הרב ישעיהו שפירא, "האדמו"ר החלוץ", ממייסדי "הפועל המזרחי" – והעדיף ללכת עם חסידיו לגטו וורשה.  ביולי 1942 ניצל האדמו"ר על ידי עסקני הגטו מהגירוש למחנה ההשמדה טרבלינקה בשל הכרזתו כעובד חיוני, אך באפריל 1943, לאחר מרד גטו ורשה, גורש האדמו"ר יחד עם היהודים שנותרו בחיים למחנה הריכוז טרווניקי ליד לובלין, שם נרצח במסגרת מבצע "חג הקציר" של האס אס, כשהוא בן 55 במותו.

דרשותיו המתועדות בספר "אש קודש" מכילות חידושי תורה עמוקים, לעיתים תוך רלוונטיות לזמן הייסורים של השואה, כמו גם דברי עידוד וניסיון אמוני להתמודד עם המתרחש.  בשנים הראשונות הוא כותב על כך שכבר היו דברים מעולם ועם ישראל מתמודד עם ייסורים קשים מדי כמה מאות שנים, אך ב-1943 לאחר הגירושים הגדולים מגטו ורשה, הוא מוסיף הגהה לדרשת החנוכה של 1942: "כהצרות שהיו עד שלהי דשנת תש"ב היו כבר, אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות, שחדשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וה' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין". 

בתוך ההתדרדרות ההולכת וגוברת שמר האדמו"ר על נקודת מבט חינוכית וקונן על המשבר הרוחני: "ישנם אנשים שסומכים עצמם יותר מדי על הצרות, והולכים בטלים ומשיחים דברי שטות והבל כל היום והאם אי אפשר להם ללמוד בשעות אלו על כל פנים דברים שאינם של עיון או לומר תהלים". ב-1943 הוא מכיר בקיצוניותו של השבר ומוסיף הגהה: "לא כן בשלהי תש"ב שכמעט בכיליון חרוץ כלו קהילות הקודש, ואף המתי מספר שנשארו, דווים בשעבוד ועבודת מצרים נרמסים ובאימת מות נשארו, אין דברים אשר בהם נוכל לקונן על צרותינו, אין מי ליסר, ולא לב לעורר אותו לעבודה ותורה…. ירחם ה' להושיענו שאין רוח ולא לב, רק ה' הוא יחוס ויושיענו כהרף עין". 

תגובתו של האדמו"ר לשואה, כפי שהיא עולה מכתביו, היא במישור של התמודדות פנימית. "הוא התייחס למצב כאל שבירת כלים במובן הקבלי והתחזק באמונתו על מנת לתרום לבריאה החדשה שלאחריה. בפרספקטיבה ארוכת טווח ניתן לומר שאכן נתרחשה בריאה חדשה בדמות הקמת מדינת ישראל. האדמו"ר היה תומך נלהב ביישוב הארץ ואף רכש כאן קרקעות באמצעות אחיו" אומר ד"ר רון וקס, החוקר ומלמד את תורתו של האדמו"ר מפיאסצנה ומצוי בעיצומו של כתיבת ספר אודותיו.  "הוא אינו מחבר את הייסורים לסיבתיות כלשהי וודאי לא לעונש, ואף נראה כי אמונתו מתחזקת והוא חווה ומתווה נתיב להתפתחות רוחנית במצב של שבר וסבל כה עמוק".

איך אפשר להתפתח רוחנית במצב של קריסת כל מערכות ההישרדות לרמת צרכים בסיסיים?

ידוע בחסידות כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה וקשה להתעלות רוחנית מתוך דיכאון ועצבות, אך יש הבדל בין מרירות, חורבן ומשבר לבין עצבות אישית אפאטית, אלו הם מצבים אקטיביים של צער וההתנבאות מהמקום הזה אפשרית מפני שהיא הקוטב האחר של השמחה. ראינו זאת אצל משה לאחר חטא העגל כשהאל איים למחות את העם או בנבואות חורבן של הנביאים. יש גילוי של העליון גם בתוך הצער העמוק המעמיק עד כדי כך שאין הוא צער אישי עוד. 

מהי הפעולה הרוחנית האפשרית במקום כזה?

האדמו"ר כתב כי כל מה שנותר לעשות כעת זה לבכות עם הקב"ה. בחסידות היו נפוצות מדיטציות של בכי וצער השכינה. הוא עושה אבחנה בין סוגי צרות שבאות כדי למרק את נפשנו בבחינת ייסורי אהבה, לבין ייסורים קשים שבהם האל סובל עימנו ואז האדם מנחם את האל שכל ברואיו סובלים, כאשר הבכי אינו פרסונאלי אלא מתוך שותפות והשתתפות בצערו של האל.עוד לפני השואה כתב על כך שהאלוהות שורה בתוך הנשמה, שהשכינה היא הנקודה האלוהית שבתוכנו ואין לחפשו בחיצוניות אלא בהתבוננות פנימה. 

אם כך, כאשר האדם בסבל גם אלוהים סובל, אנו שותפים לסבל במעמקי הנפש. ישנם זמנים שהמנהיגות האלוהית פועלת בצורה כואבת מתוך צער והשכינה מתגלה דווקא בשבר. האדמו"ר כתב על הפסוק "ממעמקים קראתיך ה'" כי יש נקודה שבה האדם כבר אינו יכול לבכות כלל מרוב סבל, האנושיות שלו מיטשטשת ואין לו כוחות נפש אף לבכי. במקום הזה הוא מנחה להעמיק לרובד עמוק עוד יותר בנפש על מנת להתחבר לבכי שהוא טראנס פרסונאלי. האדם אינו בודד בבכיו, במעמקי הנפש האל שוכן והם שותפים לצער. יש הבוחרים לנטוש את האמונה במצב הזה אך הוא מדגיש את האפשרות להשתתף עם האל במצב ואז האמונה גדלה ומתחזקת. 

מחשבה טובה

ד"ר רון וקס, בשנות הארבעים לחייו, נשוי ואב לשישה, תושב מעלה אדומים, החל להתעניין בחסידות בגיל 18. הוא השלים דוקטורט באוניברסיטה העברית בהנחייתו של פרופ' משה אידל ופרסם את תוכנו לאחרונה בספר "בסוד הייחוד: הייחודים בהגותו הקבלית-חסידית של רבי חיים בן שלמה טירר מטשרנוביץ'" וכעת הוא שוקד על כתיבת ספר על האדמו"ר מפיאסצנה, לאחר שפרסם אודותיו מספר מאמרים. החיבור שלו למשנת האדמו"ר היא בעיקר בפן ההגותי בו עסק לפני השואה. הוא רואה עצמו קודם כל כאיש חינוך והוא מלמד מורים במכללות הרצוג באלון שבות וליפשיץ בירושלים, ברוח משנתו החינוכית של האדמו"ר.

תרגיל דמיון מודרך  וכתיבה להגשמת יעדים מיומנו האישי של האדמו"ר מפיאסצנה

 

"אם רצונך לעבוד את ה' ולהעלות את עצמך מעלה, ולא תעמוד (תרצה להיות) בשנת השבעים לחייך כביום הבר-מצווה שלך, עשה זאת אפוא: בכל שנה עשה לך מטרה (ייחודית לאותה שנה). צייר בעצמך, אִם שמך ראובן למשל, איזה ראובן תהיה בשנה הבאה, מה יהיו השגותיו (הרוחניות), עבודתו (את ה'), מידותיו וכל תוכנו (בעוד שנה). והראובן הדמיוני יהיה לך למִדה למדוד עצמך בו (לאורך השנה), כמה חסר לך עוד להראובן הדמיוני, האם עבודתך ותיקון מעשיך של יום יום יספיקו להשלים את הראובן של השנה הבאה (כלומר: תקבע יעד שנתי בתחום הרוחני ובתחום בניין המידות, חַלק את העבודה לחלקי משנה וכל פעם במשך השנה בדוק האם אתה מתקדם בקצב הנכון למימוש היעד של שנה זו). ואם הגיעה השנה הבאה ומדדת את עצמך ולא הגעת אפילו לקרסולי הראובן של שנה חדשה (אותו רצית להיות), יהיה בעיניך שחס ושלום לא הארכת ימים. כי רק הראובן אשר לפני שנה (עדיין) חי, ולא הראובן של שנה זו (כלומר, התבגרת טכנית, אך לא רוחנית). 'ואברהם זקן בא בימים', אברהם של היום, ולא האברהם של אתמול".

"המפגש הראשון שלי עם האדמו"ר מפיאסצנההיה לפני עשר שנים בערך, בחנות ספרים במאה שערים. עיינתי ב"אש קודש" וחידושי התורה הפנימיים והעמוקים דיברו אל ליבי. מצאתי ספרים נוספים שלו בנושאי החינוך והתרשמתי מהפניה הישירה שלו לקורא, שזה יוצא דופן בספרות החסידית ויש לזה אפקט עוצמתי, יכולתי לחוש אותו עומד ומדבר אלי בלשון "אתה". בשונה מדרשות חסידיות, האדמו"ר נותן כלים מעשיים להתבוננות פנימית ועבודת מידות בהתאם לרמה ההתפתחותית הביולוגית והרוחנית של התלמיד" מספר וקס. 

"הוא מציע, למשל, ללמוד תורה באופן חווייתי דרך החייאת הסיפורים והשתתפות בהם. לכל אורך כתביו הוא מבקש לעורר אצל הקורא חוויה רגשית ולא רק שכלית. לתפיסתו, אדם המסוגל להתרגש ולהתלהב בעבודה הדתית הוא אדם מתוקן ולא רק בשל יכולתו להגיע לשמחה. אדם שסיגל לעצמו את יכולת ההתרגשות  יזדעזע ממעשה רע ויחווה זעזוע זה בנפשו יותר מן האדם שרק מכיר בשכלו שזה מעשה רע. באותה מידה יתכן שהנער מבין בשכלו שדרך התורה היא הרצויה, אבל מצבו הרגשי מעורר אותו להתרגש ולהתלהב מדברים שמסיתים אותו מדרך  התורה".

הדגש בספריו של האדמו"ר אינו רק על חינוך אינטלקטואלי אלא על הפנמה רגשית של ערכי העבודה הדתית. הטכניקות שהוא מציע ומבוססות בעיקר על התבוננות במחשבה והקשבה עצמית, דמיון מודרך וכתיבה. ד"ר וקס מדגים טכניקה פשוטה להתמודדות עם כעס: "לדמיין את הבנאדם שכועסים עליו ובעוד דמותו מולנו לצעוק ולפרוק עליו את כל מה שיש לנו לומר, לרשום את זה על דף נייר וכשסיימנו לזרוק את זה". טכניקת הפנמה נוספת מציעה לשתף את הגוף בחוויה ולעורר אותו.

"ישנן שיטות רוחניות סגפניות שמאמינות בניתוק הרוח מהגוף, אך בשיטתו הגוף הוא נקודת חיבור פנימית ויש לעוררו ולהיכנס אליו לעומק על מנת למצוא בו את נקודת החיבור העל-אישית" מסביר וקס. "העניין בעבודת הנבואה לדידו הוא לקדש גם את הכלי, להחיל את הדבקות על הגוף והחידוש אצלו בניגוד לחסידים אחרים זה שהוא מתווה תוכנית התפתחותית מפורטת, בעזרת מפגשי שתייה, ריקוד וניגון והנחיות כיצד לעשות זאת גם באופן מלאכותי כשאין חשק עד שהגוף נדבק בשמחה והופך אותה לאמיתית".

 "קח לך איזו תנועה של נגון, תסב את פניך אל הקיר, או רק תסגר את עיניך ותחשב שוב, שאתה עומד לפני כסא הכבוד, ובשבירת לבך באת לשפך את נפשך לה' בשירה ונגון היוצאים מקרב לבך. אם מתחלה היית אתה המנגן לפני נפשך לעוררה מתרדמתה, מעט מעט תרגיש שנפשך התחילה כבר לנגן מעצמה".

מהי תכלית ההתפתחות הרוחנית לפי האדמו"ר ומהם התנאים להשגתה?

המטרה היא לראות את פני האלוהות בעולם על ידי הגעה ל"מחשבה טובה" כלומר זיכוך של המחשבות, אבל מחשבה אצלו אינו המיינד, שכל לוגי חוקר דיסקורסיבי, זה מנגנון שמערב את הרמה הרגשית. בניגוד לספריו החינוכיים, הוא אינו חושב שהדרגה הזו מתאימה לכל אחד. בספרו "בני מחשבה טובה" הוא מציב תנאי קבלה לחבורה שכרוכים בחתימה על שטר התחייבות להשגחה על המחשבה, לעבודת מידות, לפגישות קבועות של החבורה שבהן יישמר טוהר המילה והמחשבה ולא יאמרו דברים בטלים, אלא יעוררו את הנפש יחד במשקה, ניגון וריקוד ואז ילמדו תורה ויתמכו זה בזה בתהליכים של כיבוס הנפש ומעין דינאמיקה קבוצתית של התפתחות משותפת.

המנגנון המרכזי לעשות זאת הוא כוח הדמיון, מחשבה ממוקדת מדיטטיבית על אובייקטים שונים למחשבה ולמידה של שימוש בדמיון לטובה. על מנת לחזות את האלוהים יש להתעלות מעל הרמה החושית שכולאת אותנו ברמת העולם הזה ואז הוא מבטיח שחוש קדוש יתגלה בנו: "וכשתאמר ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם, תראה את האתה ואת מלך העולם, עיניך מעצמן יפתחו לרווחה לראות את מלך העולם שמקיף את כל העולם ואת עצמך".

"כי במחשבה אתה מוכרח לצייר לך דמיון כמעט גופני … רצונינו לקרוע בקריעה אחת את כל המסך הפרוס על כל החיים, ופתאום תראה את עצמך עומד לפני כבודו יתברך  יתברך בתוך מחנה גדול של מלאכים ושרפים ואתה אחד מהם. כל העצות שדברנו עד כה הן רק אמצעים לבוא ע"י לתכליתינו האמיתית ולהעלות אותך מדרגה אחר מדרגה עד שתתגלינה בך התלהבות ומחשבה בלא ציור, רק התפשטות מחשבה חזקה ונקיה כל כך, עד שבכל דבר תראה את ה' יתברך…" (בשלב מאוחר יותר) "תהיה המחשבה חושבת מחשבה נקיה, עצם המחשבה ללא דמות וציור".


מיעוטם של חסידי פיאסצנה אשר שרדו והגיעו לישראל, ביקשו לפרסם את קובץ דרשותיו של האדמו"ר בזמן השואה תחת השם "אש קודש", המעורר את האסוציאציה של מוות על קידוש השם. אך לאחר היכרות עם משנתו של הרבי אני תופסת שם זה כבעל משמעות עמוקה יותר: זוהי אש נשמתו של קלונמוס, שביקשה להצית אש של התלהבות בנשמות אחרות, ובדרך נס עברה גם דרך אש התופת של השואה, על מנת להמשיך להלהיב קוראים/תלמידים דתיים וחילונים עד עצם היום הזה.

"אם נפל לבך בקרבך מפני שאביך ואבי אביך רק אנשים פשוטים היו, הגבה את עצמך עוד למעלה מהם והסתכל עוד יותר מרחוק ומי היו אבותיך מאז, הקדושים והנביאים, התנאים, האמוראים הגאונים והצדיקים. הגמרא אומרת (פסחים סו ע"ב): ישראל אם אין נביאים הן, בני נביאים הן. לא דבר שהיה מכבר וכבר עבר הוא רק, גם עתה אומרת הגמרא, ניצוץ אבותיך הנביאים בך ובכל נער ישראל נמצא ועליך רק לחפור  אחריו ולגלותו בקרבך".

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מירי פליישר  On 15 באפריל 2007 at 18:57

    תודה

  • שלומי  On 15 באפריל 2007 at 22:59

    (אני מבקש סליחה מראש והדברים אינם לגופו של אדם. אבל אי אפשר לי שלא לומר ביחס לטורים הסמוכים זאת: המבדיל בין קודש לחול.)

  • שימי  On 15 באפריל 2007 at 23:38

    מה עם פאפא וייסמן ועלילות פ"ת

  • צחי  On 16 באפריל 2007 at 8:38

    אכן איש גדול, אך גם טועה בגדול. יש אמנם חשיבות רבה לראות את הנקודה הפנימית ביותר של המציאות, ואת האלוהות בכל דבר. ראיה זו אמורה לתת לנו את השמחה בחיים, אך התמקדות בראיה מסוג כזה גורמת לאדם להתעלם מהמציאות שסובבת אותו, ומתוך כך גם לא מאפשרת לו לזהות את המשמעות הפנימית של אותה מציאות. זה מה שקורה שהחוויה היא במוקד ולא המצווה.
    יש דרגות שונות של פנימיות, וקולונמוס שפירא (אני לא אוהב את התואר רב) התמקד בעיקר רק בדרגה הפנימית ביותר. כדי לדעת כיצד לפעול, ומה הוא הצעד הבא יש להתבונן במציאות העכשווית מתוך ההקשר הכולל שלה של עבר ועתיד, ומתוך כך לזהות את המשמעות הפנימית של אותה מציאות.
    הגישה שאומרת שכל מה שנותר לעשות זה רק לבכות עם הקב"ה, היא אומללה וסופה להביא לכליון, כפי שבאמת היה.
    כאשר האדם שרוי כולו רק במציאות הוירטואלית הפנימית שלו, נוכחותו בעולם מאבדת כל משמעות, ומביאה למיתה.
    זהו בדיוק החטא של נדב ואביהו, שיש שניסו לפרש את מותם הטרגי כמוות על קידוש ה'. נדב ואביהו התמקדו בחוויה הפנימית שלהם, ולא הפנימו במשך ימי המילואים את משמעותו הפנימית של המשכן. אילו היו עושים זאת, היו מבינים שהמשכן אינו מייצג את הנקודה הפנימית ביותר, אלא דרגה אחת של מציאות פנימית יותר ממה שקיים בתרבותו של העם. אגב, זו גם הסיבה שאסור לשתות יין כשנכנסים לקודש. היין מביא אותנו לדרגת פנימיות גבוהה יותר, שהיא מנותקת מהמציאות.
    ובהקשר זה גם ראוי להגדיר את המושג קודש וקדושה כוון וייעוד אל תוך הפנים (הקדשה), ולא כמהות בפני עצמה. הגדרה זו, לטעמי, תואמת יותר את ההקשרים למושג בטקסט המקראי.
    מקוממים אותי רבנים רבים הטוענים שאסור לנסות לתת הסברים לשואה, ולעולם לא נצליח להסביר זאת. טענה זו מנוגדת לחלוטין לעקרון שלאחר שקורה משהו רע יש לנקוט ב"נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". גם אם לא נצליח להגיע לודאות בנוגע להסבר שמצאנו לאסון, עדיין אנו מצווים לעשות זאת.
    לעניין זה והמשמעות של השואה, מומלץ לקרוא את דבריו של יאיר כספי בספר 'לדרוש אלהים' ואת ספרו של ויקטור פרנקל 'האדם מחפש משמעות'.

    אגב, שני חסידי קרליבך ממבוא מודיעין קראו לבנם 'אש קודש' על שם הספר. אש קודש גילמור נרצח בפיגוע לפני מספר שנים, ועל שמו הוקמה גבעה בשומרון ממזרח לשילה.

  • כרמל  On 16 באפריל 2007 at 11:04

    הוא לא דיבר על חוויה על חשבון מצווה אלא ראה שהמצוות יובשו מן החוויה וזה גורם להתרחקות צעירים מהדת וביקש דרך להחזיר דגש גם לחוויה. אל תשכח גם שהוא חי בתנאים שבהם התסכן בעונש מוות כדי לקיים מצוות ולכן לא פלא כי שם דגש רב על החוויה הפנימית וכל מה שנחוץ בה על מנת לקיים אדם מבפנים כמה שיותר, שלא תישבר רוחו. בתנאי שואה שבהם כל מערכות התודעה העליונות קורסות, איש זה הצליח לשמור עליהן עד למערכת הרוחנית ולא לאבד את עצמו בתוך המציאות. קשה לומר שהוא היה מנותק מהמציאות הזו או יכל להתנתק ממנה. מנסיוני אני יכולה לומר שתרגולי פרספקטיבה פנימיים של מציאות שונה רק עוזרים לנו להתמודד עם המציאות בצורה מפוכחת וודאי לא מתכחשים אליה. אם כי הגבול הוא אכן דק בין הדברים.

  • צחי  On 16 באפריל 2007 at 11:23

    בדברי התכוונתי למצווה בה' הידיעה, זו שכספי מדבר עליה בספרו. זה משהו שונה מהמושג הרווח של מצוה בלשון היהודית הדתית.

    אני לא שופט את האיש, אלא את כל התרבות הרבנית היהודית, שהוא היה חלק ממנה, למרות שגם היה מאד שונה ממנה.

  • עפרה  On 18 ביולי 2007 at 19:41

    הוספת לי הרבה ידע.
    דמותו של מחבר "אש הקודש" מרגשת אותי ואני מקווה שאמצא זמן להתעמק בכתביו.
    המשיכי בדרכך ונשמע ממך עוד….

  • יהודה  On 25 בספטמבר 2007 at 22:13

    אגב אפשר לדעת מאיפה בדיוק לקוח הציטוט "קח לך איזו תנועה של נגון…"?

%d בלוגרים אהבו את זה: