אבלון שבלב ובגלסטונברי

לפני כמה שנים, עם צאתו של הספר הראשון בסדרת "הארי פוטר", ניקול, תושבת העיירה גלסטונברי במחוז סומרסט שבדרום מערב אנגליה, קראה אותו ואמרה לעצמה: "טוב, אין פה שום דבר חדש, ככה זה תמיד בגלסטונברי". הרחוב הראשי של העיירה אכן נראה כמו סמטת דיאגון: עמוס חנויות ססגוניות המוכרות שרביטי קסם, ערכות כישוף, ספרים מרהיבים לילדים ולמבוגרים על עבודה עם פיות, מלאכים ודרקונים ועוד. אומרים שהאנרגיות באדמה של גלסטונברי הן בתדר מיוחד והצעיף בין העולמות דק יותר. אני חושבת שזה בהחלט מורגש שם.

בימי קדם, כל האזור היה אגם ובמרכזו עמדה גבעה מרהיבה שכונתה ה"טור" (the tor). המקום כונה אי התפוחים, "אבלון" בקלטית עתיקה, על שם עצי התפוח הרבים באי. ממעמקי הטור נבע מעיין של מים לבנים עשירים בסידן ומגבעה עגולה יותר על יד נבע מעיין של מים אדומים עתירי ברזל. הפלא של האדום והלבן שמייצגים את היסוד הדואליסטי של הבריאה במסורות רבות (בודהיזם, קבלה וקלטיקה הן רק כמה דוגמאות), הוא ודאי שורש הקסם והקדושה שיוחסו למקום מאז ועד היום. כיום נותר מהמעיין הלבן ברז ציבורי מטפטף, כאשר הוא מנותב לברזי הבתים בעיירה. המעיין האדום, לעומת זאת, תועל לתוך מזרקות במרכזו של גן של יופי וקדושה אליו זורמים מבקרים רבים מרחבי העולם למטרות ריפוי.

על פי האגדה, חלק מניצולי אטלאנטיס העבירו את מרכז החכמה הרוחנית העתיקה לאבלון. אבלון הייתה למרכז של דת האלה, חכמת האדמה והטבע, אך עם התפשטות הנצרות בבריטניה, אבלון עברה יותר ויותר אל מעבר לערפיליו של הצעיף המפריד בין העולמות עד שאיבדה קיום פיזי. בדומה לממלכת הפיות, היא מתקיימת לצדנו בממד מקביל, הנגיש לנו רק מבפנים, באמצעות ליבנו, תודעתנו ודמיוננו. אני מודה שנסעתי לשם כדי לחפש אותה בתוכי.

הנוצרים חשו באנרגיות המיוחדות של המקום והלבישו מיתולוגיות משלהם על המסורת הקיימת. כך הפכו, למשל, המים האדומים, לדמו של הצלוב. בגלסטונברי קיימת הכנסייה הנוצרית העתיקה ביותר בבריטניה והמסורות מייחסות את הקמתה ליוסף, דודו של ישו, שהגיע לאי כסוחר באוניה פיניקית. כיום גלסטונברי היא מרכז ניו אייג' שמקיים זו לצד זו מסורות מיסטיות מכל העולם, אך יותר מכל משמר את כוחה של האלה שמעולם לא עזב את אדמת אבלון, גם אם יש מי שמתחברים אליה דרך המריות הנוצריות, למשל. קיומן של הכוהנות-מכשפות, המלאכים והפיות בעמקי התפוחים היפיפיים של האזור, מתקבל כעובדה קיימת ללא קשר לאף מסורת.

הפירוט המלא יעלה כאן בעוד כמה חודשים לאחר שאפרסם כתבה בעניין ב"חיים אחרים", כרגע תסתפקו בוידיאו ובכמה חוויות אישיות.

ליל סדר באבלון

מהמרפסת של מיק וניקול החולשת על העמקים הירוקים שהיו פעם האגם שמסביב לאי אבלון, ניתן היה להבחין במדורת האש שניצתה על ראש ה-Tor. מחדשי המסורות הדרואידיות, דת האלה והניאו פאגאניות בבריטניה, עורכים טקס לירח המלא; ואילו ניקול עורכת את שולחן הסדר על פי מידע שקראה על כך באינטרנט, בהתרגשות להשתתף בריטואל היהודי של האורחות שלה.

זה היה ליל הסדר המדהים ביותר שערכתי מעודי. ההגדה לא נקראה ורק שיר אחד הושר. אבל בניסיון לקחת את תמצית הריטואל ולתת לו משמעות אוניברסאלית שתכיל את המארחים שלנו, נדמה כי כולנו נגענו במקום עוצמתי וגולמי, בעומק טעמו של הלילה הזה. וכי מה אנחנו באמת חוגגים בלילה הזה? מהי חירות אם לא אותה דינאמיקה של תהליכי שינוי המשתקפת בסיפור יציאת מצרים? אנו מתקבעים, מתרגלים, מסתגלים ומפסיקים להקשיב. הפרספקטיבה הופכת צרה וזה נוח. אך המציאות היא זרימה. ומי שלא עולה על הגל חווה מכה אחר מכה.

כמה מכות כל אחד צריך כדי לצאת ממקום הנוחות, כדי להתבונן, להשתנות, להעז, להתפתח? או שאולי אנחנו כמו נחשון בן עמינדב, מאלו שמסוגלים לסמוך מספיק כדי לזנק למים של אי הוודאות ורק משם יפתח נתיב, יתרחב הים? מהמקום הזה, כל אחד מאיתנו יכל לראות את השנה שהוא עבר, לספר ביציאת מצרים שלו ולקנח בארוחה אורגאנית מדהימה. הכנתי חרוסת לראשונה בחיי והיא הייתה מדהימה, פשוט בגלל איכות החומרים שנזרקו לבלנדר של ניקול. אכן נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.

גאיה

אני שוכבת על האדמה לצד מעיין המים האדומים בתוך גני chalice well, שותה מהמים בעלי טעם הברזל החזק ומרגישה את הזרמים החזקים שמתחת לקרקע הזאת. הזמן כמו נעצר. כשאני רוצה להתרומם אני מגלה שזו כבר לא אופציה. משהו בי הפך לחלק מהאדמה. שני חרקים מעניינים מהלכים לי על הבטן ובמקום להיבהל ולהתנער כהרגלי אני מתבוננת בהם בסקרנות, כמו מנקודת מבטה של האדמה, אני קולטת. לבסוף אני מנתקת את עצמי מהמקום והגוף מאותת מיידית על מחסור. אני קולטת כמה אני חלק מהאדמה וכמה מנותקת הייתי ממנה ומודה למקום הזה על העוצמה המדבקת שבו, שלא איפשר לי להתחמק גם הפעם.

דברי אל העצים והאבנים

לואיז באה לאסוף אותי במיני מיינור סגולה ומציגה את פרסי, נורפולק טרייר מקסים ועוזר מדריך טיולים לאתרים מקודשים, "הוא תמיד מתעכב על פינות עם אנרגיה חזקה" היא מסבירה. אט אט אנו משאירות מאחור את עצי התפוחים של אבלון לטובת אבני הענק של סטונהנג' ואייבורי. "לפני כל סיפור או הסבר אני רוצה שתגידי לי מה את חווה מהאבנים ולמה נדמה לך שהם שימשו" אומרת לואיז ושולחת אותי לזמן בלתי מוגבל עם מכשיר האודיו הרשמי באוזן.

סטונהנג' נבנה בזמן דומה לפירמידות במצרים, אסיה ומרכז אמריקה וייתכן שמדובר במבנה בעל פונקציה רוחנית מאזנת לפירמידות הפאליות, מקום פולחן מעגלי ונקבי כיאה לאזור הנתפס בעיני תושביו כצ'קרת הלב של כדור הארץ ושהיה מחובר כל כך לדת האלה. מכשיר האודיו שלי מסביר שניתן להשתמש במבנה כלוח שנה על פי כיוון השמש והמקום שדרכו היא מכה באבנים וייתכן שזהו פשוט לוח שנה קדום מאד. אך אם זה כך, מדוע נסחבו עבורו אבנים מיוחדות ספציפיות ושונות באופיין ממקום מרוחק יותר ומדוע סידור המקום השתנה מספר פעמים?

"אני מרגישה שהאבנים מעולם לא שימשו לכלום" אני עונה ללואיז אחר כך. "בין אם המטרה הייתה פולחן, תקשורת או מדע, זה מרגיש כמו ניסוי שכשל וננטש".
"מעניין" היא מתבוננת בי. "את לא מרגישה אנרגיה מיוחדת מהאבנים? את לא חושבת שיש משהו מיוחד באופן בו הן הובאו והועמדו כך?"
"ראיתי את האובליסקים במצרים ובאתיופיה, אבנים הרבה יותר גדולות וגבוהות שהועמדו בדרך הנחשבת לפלאית" אני עונה. "מסורות על פה עתיקות מדברות על טכנולוגיה של הזזת אבנים בעזרת גלי קול שכנראה אבדה לנו, אין בזה משהו יותר רוחני מאשר לחמם אוכל במיקרוגל מהבחינה הזו".
לואיז נראית קצת מאוכזבת מהתיירת הרוחנית אבל אפילו פרסי הכלבלב הרגיש לאנרגיות עושה סימנים של מת לעוף מפה.

"בפלאייר של המקום כתוב שפעם האזור הזה היה מוקף עצי אורן" אני אומרת לה בזמן הנסיעה. "אני חושבת שהאנשים של פעם ניסו ליצור שיח כלשהו בעזרת או עם העצים והאבנים. ביהדות הקבלית אין דבר כזה דומם, לכל דבר קיים יש מידה של חיות, אפילו נמוכה מאד. ועצים משמשים לא פעם כמטאפורה לאדם ולעולם כולו. אני חושבת שיש כאן משהו שהיה פעם מאד אינטואיטיבי ולנו הוא נראה פלאי כי איבדנו את הידע על הקשב לטבע. בעברית יש אפילו ביטוי כזה 'לדבר אל העצים והאבנים' כסימן לניסיון שיחה עם מישהו אטום שלא מסוגל לקלוט אותך. אבל עצים ואבנים זה הדבר הממשי והאותנטי ביותר שיש באזור הזה. כל השאר זה עטיפות וסיפורים של אנשים שמנסים ליצור קשרים סיבתיים, להסביר לעצמם את חייהם. אני מסתכלת על היערות הירוקים הללו והם כל כך שונים מהמדבר למשל. ברור שהטבע הזה יניב סיפור שונה לגמרי עם דמויות אחרות. ברור שכאן ולא במדבר סהרה, יתגוררו פיות וגמדים. בסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר בטבע".

לואיז מתבוננת בי במבט חדש. "הקשר בין העצים לאבנים. זה מעניין מה שאת אומרת. ועכשיו כל האזור של סטונהנג' מגולח ושומם ואולי אם ישתלו שם שוב את העצים נראה את התמונה הגדולה". אני מחייכת אליה בהזדהות על אף הכאב הקל על שהיא פספסה אותי לגמרי. פרסי, לעומת זאת, הזדקף במושב האחורי וכשכש בזנבו. הגענו למעגלי האבנים של אייבורי. לואיז סיפרה סיפורים שונים בזמן ששוטטנו אבל אני ראיתי שוב, רק המון עצים והמון אבנים. כן אבלון, לא אבלון, בזמן שהמוח שלי טוחן סיפורים, האדמה פה נותנת לי דברים כל הזמן, בעדינות. אלו העצים והאבנים שמדברים אלי ואני לא יודעת איך להקשיב. איזה חוסר אונים.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • בפעם האלף  On 18 באפריל 2007 at 15:04

    תודה על הכנות ויופי הכתיבה
    תודה על השיר שבסרט שמעורר געגעוים לאבלון ולנעורינו

  • הזוייה  On 18 באפריל 2007 at 15:50

    מזכיר לי את ההאלונג-ביי שהייתי בויאטנם. הפשטות הזו שבמקומות הללו כה אותנטית שאין בכלל מקום להתפאר בהישגים המקצועיים, לשבת חנוטים כמחויטים בחליפות רשמיות לאירוע רב חשיבות.
    והקולות והניחוחות שמגיעים מהקדושה הזו שאופפת את המקומות מלאי הסודות וההשראה הללו.
    זה משהו שנרקם במשך מאות שנים. והגלימה היחידה שעוטפת אותך היא קטיפה מלכותית של שמים, ויונים מרחפות וגלי ים שבתנועה מתמדת.

    באבנים הללו יש סודות של אלפי שנים, של פרעות, מלחמות ומאורעות. איתני טבע, סופות וגשמים עזים. לו יכלו לספר ולדבר. והם, האבנים איתנים, שורדים. לא כמונו בני האנוש, שממהרים להסתתר מהנורא מכל ולא להתמודד או להשתרע ולהיאחז בחבל הצלה כאילו אנחנו מגנים באומץ על טירה אבודה.

    כתבת מדהים כרגיל.

    נ.ב בסוף יצאתי עם שקית חלב וגרנולה. נזכרתי שאחרי שלושים ואחת קילו פחות זו התאבדות שיעית לאכול משהו עתיר וכבד בטעמים וריחות בעשר בלילה.
    נ.נ.ב היה לי העונג לפגוש אותך: )
    נ.נ.נ.ב יצאתי מהארון של הסמויה.

  • כרמל  On 18 באפריל 2007 at 16:23

    למי שלא הבין, הבלוגרית הנ"ל יצאה מהארון מולי ( ארון המוצרים הקפואים במקרה הזה) אמש ב-AM:PM. זה תמיד נחמד לפגוש בלוגרית חדשה כשאת יוצאת לחפש משהו אכיל בפיג'אמה ומקווה שאיש לא יראה אותך. 🙂 אני קניתי בסוף קופסת טונה ויופלה.

  • מירי פליישר  On 18 באפריל 2007 at 22:22

    סיור במקום שמה זה הייתי רוצה לבקר בו .נהניתי מאוד מדברייך
    מכירה את ספר הפנטסיה"ערפילי אבלון"?
    של מריון צימר – בריידלי
    אגדת המלך ארתור, אחותו הקוסמת והנצרות הנבנית על בסיס הדרואידיות
    אהבתי מאוד
    מתחברת לגישתך הפתוחה לדתיות שבשורש כל התרבויות
    וגם הקשר לאדמה
    לא ממש התחברתי לחוסר הקשר שלך לעצים והאבנים
    בעיני האבנים במיוחד נושאים את ההיסטוריה של האדם שנגע בם פה ושם במהלך ההיסטוריה.
    בקיצור כל אחד וחיבוריו הוא
    מעלה את הקישור לאתר העבודות שלי אולי תמצאי בו עניין
    האדום והלבן
    הזהב המקודש
    האדמה

    http://artistindex.co.il/main/artistPage.php?artID=80&method=works&let

  • כרמל  On 19 באפריל 2007 at 0:48

    פוסט בשם "ערפילי אבלון" מיד בתום קריאת הספר והצהרתי על הרצון שלי לבקר במקום הפיזי, זו הייתה סיבת הנסיעה.

    דווקא התחברתי מאד לאבנים עצמן, מה שלא התחברתי אליו היה הסיפורים שאנשים ממציאים על האבנים בהעדר ידע לגביהן.

  • Tokyo Rose  On 19 באפריל 2007 at 7:41

    לכל הבנות שהגיבו למעלה
    אבנים זה בלשון נקבה
    אבן יפה.
    אבנים גדולות איתניות
    סליחה על הפאקאציות אבל קצת קשה לי עם זה

  • מירי פליישר  On 19 באפריל 2007 at 13:05

    הפכתי את היוצרות
    הרגשתי את הספר ברקע בלי שציינת בפרוש טעות שלי.
    יצא ספר אחר שלה בעברית שכאילו מקדים את הסיפור
    לא משתווה בכלל

    נהניתי לקרוא את המאמר שלך על הספר ובמיוחד את תחושת חוסר האונים מול עוצמת הסיפור האוירה ומה לא ,שאי אפשר לסכמם במילים

    כמוך אגדת המלך ארתור מלווה את חיי הבוגרים וגם את יצירתי הפלסטית באופן סמוי ואז מגיע אלי ערפילי אבלון ואני יודעת שגם לנו היה שם מקום ממשי לא רק הזדהות עם עלילות גבורה , רעות,מלחמה ואהבה כשבכול זה האשה היא רק אויבייקט
    לא, הייתי שם- כמו שכתבת.
    והסיפור הנשי הנעלם צץ ועלה מן המקורות . מן האם הגדולה ועד מריה
    ספר מעניין ומעצים דומה לו על נושא אחר שאולי אגלה שגם עליו כתבת הוא האפיפיורית יוהנה
    של דונה וולפלוק קרוס
    שני ספרים מכוננים בחיי
    נ.ב.
    מעניין אותי מאוד לדעת יותר על הערתך :"הפלא של האדום והלבן שמייצגים את היסוד הדואליסטי של הבריאה במסורות רבות (בודהיזם, קבלה וקלטיקה …"
    ובמיוחד בקבלה ושוב בהקשר לאומנותי
    אני עובדת ומרגישה שיסודות מבעבעים מתחת לעבודתי שאינני יודעת לקרוא להם בשם למרות שאינני אילמת בכתיבה
    הקיצר
    נהנית לקרוא את מסותייך
    ומרגישה בבית עם רעיונותייך
    אז תודה גדולה
    מירי

  • כרמל  On 19 באפריל 2007 at 15:42

    "the ancestors of avalon" וזה נחמד למרות שזה לגמרי לא משתווה. נטשתי אותו כי אין לי עכשיו זמן לקרוא. בקשר לאדום והלבן יש על זה הרבה חומר בספר הזוהר. אני חושבת שכתבתי על זה משהו פעם בפוסט שכותרתו 0/1 שעסק בדואליות בכלל. לא קראתי את האפיפיורית יוהנה.

  • אריאלה  On 20 באפריל 2007 at 3:28

    אבנים איתנות.לא סגורה על זה אבל כדאי לבדוק. סליחה על הפאקאציות אבל אם כבר אז כבר (:

  • אבניה  On 20 באפריל 2007 at 14:09

    מהזן הקטן קטנוני פיצפון

  • Tokyo-Rose  On 23 באפריל 2007 at 11:55

    מעט פאקאציות עוד לא הרגה אפאחד….
    פףףףףףףףףף

    ー:)

  • כדרלעומר  On 24 באפריל 2007 at 23:39

    למה עוד אפשר לצפות למקום שבו נמצא, על פי אחת המסורות, הגביע הקודש. כתיבתך, בלי שום קשר יפה, ומצליחה להכניס פנימה גם את הכופרים ביותר. תודה לך, באמת.

  • רני  On 2 במאי 2007 at 8:41

    רק רציתי להגיד תודה על שהחזרת לי את החשק לקרוא שוב את ערפילי אבלון, ספר שהוא בבחינת ספר קודש בכל הנוגע לאלה. סוף סוף מישהו, או יותר נכון מישהי, הצליחה לתאר את הרגשתי לגבי הקשר שלי לאבלון ולמסורת האלה.

%d בלוגרים אהבו את זה: