זן ואמנות הנתינה האגבית

תמיד רציתם להתנדב, לעשות משהו טוב ולא היה לכם זמן? הנה כמה דרכים לתרום לקיום האנושי באופן קבוע וכדרך אגב בחיי היומיום. 

באחד הפוסטים האחרונים יאיר כתב על כך שהוא לא מוכן להתנדב או לתרום לקבצנים כי זה סוג של כסת"ח מצפוני שמנציח את השיטה והוא מעדיף להלחם לשינוי השיטה. הוא מאמין שאדם משפיע באמת באופן בו הוא חי את חייו, בבחירות ובגישות שלו ולא בהשתקת המצפון שלו עם איזו שעת התנדבות או תרומה. אני חסידה גדולה של הפוליטיקה של היום יום אבל אני מפרשת אותה אחרת מיאיר. אני בכלל לא אוהבת לעבוד ברמת המאקרו, קשה לי לראות איך מזיזים מוסד, אני מתעבת אידיאולוגיות. גם אידאולוגיות עם תוכן סוציאליסטי יפה-נפש, פשוט כי המסר אינו בתוכן, המדיום הוא המסר. ואידאולוגיה מטבעה מתקיימת רק ברמת המאקרו, היא קורסת כמו כל התפקידים והייצוגים כשיש בנאדם מולך. פנים. אחד על אחד. ואז אתה נדרש לפעול. וזה המרחב הממשי היחיד שיש. אידאולוגיה אי אפשר להרוג למרות שרוצחים בני אדם שמזוהים איתה עד כי שכחו את אנושיותם, כל הזמן. דעו מתי להרפות מכל הייצוגים והתפקידים שאדם מזוהה עימם ולהגמיש את נקודת המבט, כי אדם אחר זה הדבר היחיד שהוא ממשי. זה הרעיון שהוא כל כך מהפכני בעיני בפילוסופיה של עמנואל לוינס. 

אז אותי כן תתפסו תורמת פה ושם, מתוך מחשבה כי ייתכן שהתרומה היחידה שייצא לי לתרום לקו העוני זה לקבצן מפינת הרחוב שלי. אף אחד מאיתנו לא יכול להציל את העולם. ומרוב שיש מה להציל אנחנו בסוף לא עושים כלום, רק מעבירים אלו לאלו המון עצומות במייל, כולם עושים פורוורד כי זה חשוב אבל הבעיה מסתובבת סחור סחור בתיבות המייל כבתיבת נוח ואין יבשה באופק. אני יודעת שאתם עסוקים, כולנו נורא עסוקים. אני הכי עסוקה, באמת. כבר שנים אני רוצה כל כך להתנדב ולא מצליחה לפנות את הזמן לזה. כבר השלמתי עם זה שאני לא הטיפוס שיציל חתולים פצועים וילווה נפגעות אונס, זה כנראה לא התפקיד שלי בגלגול הזה.

בינתיים, הדרך שלי לתרום לאורגניזם הענק הזה הוא באמת בדברים הקטנים. הכי קטנים. כל כך קטנים שהם אפילו לא דורשים זמן, הם ממילא נעשים על ידינו ביומיום. הם דופקים על דלתנו, הם נתקלים בנו חזיתית. צריך רק להיזכר ולשים לב ולהחליט לפעול אחרת. הנה דוגמא שכולכם ודאי נתקלתם בה: השירותים הציבוריים בארוע הומה נראים כמו פוגרום בתחנת רכבת הודית. כל אחד מאיתנו היה כל כך בסדר, רק עשה את שלו, אז איך הגענו למצב הזה, מה, כולם מטונפים בסתר? אז זהו שלפעמים מספיק תפוח אחד רקוב כדי להרוס ארגז שלם. אבל אם כל תפוח יעשה רק את חלקו, רק את חלקו, כדי להשאר בשל, האם לא תהיה הרמוניה בארגז? 

זה עניין פונקציונאלי טהור, זרימה. רק אדם אחד לא הוריד את המים. רק אדם אחד טפטף פיפי על האסלה. האדם שנכנס אחריו מאלתר סביב זה. וגם זה שאחריו, וזה שאחריו. האגואיזם הוא דחף נפלא כשמשתמשים בו נכון לטובת הכלל ולא כאלמנט מפריד מהכלל. כשאתה באמת דואג לעצמך אתה גם דואג לאחרים בדרך. יש לי מנהג: בשירותים ציבוריים אני באופן קבוע פותרת את הבעיות שהושארו על ידי האנשים שהיו לפני. אני עושה את זה גם בשביל עצמי וגם בשביל אלו שאחרי. לוחמי אור הם בעצם שרברבים, הם פועלים כדי שהכול יזרום. אין לנו אויבי תוכן, אין דבר שהוא טוב או רע כלשעצמו, כל מה שממשיך לזרום הוא טוב. כל מה שנתקע הוא האויב שלנו. וחכמתנו כלוחמי אור היא להבחין בין העיתים, לגלוש על גלי השינוי.

הנה כמה דוגמאות נוספות שלי לזן של נתינה אגבית בחיי היומיום:

* השארת טיפ נדיב למלצרים באופן קבוע.

* לעולם לא לזרוק דברים על הרצפה ולפעמים להרים משהו שנמצא על הרצפה והמון אנשים לפני לא הרימו אותו, לקחת אחריות על הסביבה שאני משתמשת בה. 

* לעולם לעולם לעולם לא אחנה בתל אביב בצורה שבה אתפוס למעשה שתי חניות ולא אאפשר מספיק מקום למכונית אחרת. אני בטוחה שמי שעושה את זה חוטף אחלה דפיקות בהזדמנויות אחרות אבל לא רואה בזה סוג של עונש על חוסר ההתחשבות שלו. אני באמת מאמינה שאם תמיד תחיו מתוך התחשבות מכסימלית באחרים שאינה באה על חשבון עצמכם, היקום יתגמל אתכם על כך. לי זה עובד. הסביבה שלי היא אחת הסביבות הבעייתיות ביותר בעיר ואני תמיד תמיד מוצאת חניה (טפו טפו טפו). אני סמוכה ובטוחה שהמזל הזה אינו אקראי אלא קשור להרמוניה שאני נוהגת בה בנושא חניות.

* הטלפון מצלצל ומהצד השני של הקו יש סקר טלפוני. אני מתגברת על האינסטינקט לנתק בפרצוף ונזכרת שזו בסך הכול ילדה בת 17 שמנסה להתפרנס וחוטפת המון ניתוקים בפרצוף. אני יכולה לשמוע כמה זה משמח אותה שאני מקדישה לזה חמש דקות תמימות והיא כשיכורה מריצה עלי ברצף, לפני שאתחרט, 5 סקרים שונים שיש לה כבר באותה ההזדמנות. זה די משעשע לענות על סקרים. והילדה מרוצה. מן הסתם היא לא מקבלת שכר בסיס. אם חמש דקות מזמני והדעות המטופשות שלי על קפה ובנקים גורמים למישהו לתת לילדה הזו כסף, מה זו אם לא התנדבות מצידי? 

* כל מי שנסע איתי יעיד שאני נהגת שודים (אבל זהירה), לא מהססת לחתוך כשאפשר, לזגזג בין נתיבים ואפילו לעקוף מימין. לתרבות הנהיגה הישראלית יש הרמוניה משלה, שלפעמים נדמה לי שמי שמפר אותה ומסכן את כולנו אלו האנשים שבאמת נוהגים רגיל! אבל כשמישהו מנסה לצאת מאיזו סמטה חשוכה וכל נהג אומר "אין לי זמן לזה, שיחכה עוד קצת", אני משתדלת לעצור רגע ולעשות מקום. אין פה עניין של אדיבות בכלל. כבר ראיתי אנשים שלא התחשבו בהם בכביש שהיו מוכנים לדקור ולהרוג, שכמעט חטפו התקף לב משילוב של כעס וחוסר סבלנות. אני לא בטוחה שאני דואגת להם באופן אישי כמו שאני דואגת לאורגניזם היקומי הכללי. 

שימור הזרימה היא כמו איכות הסביבה, אתם לא עושים טובה לאף אחד, אתם פשוט מסייעים להישרדות שלכם. ראשיתה של התעוררות רוחנית בעיני היא הבנה של זרימת החיים כעניין של הישרדות. לא באור ואהבה עסקינן, ראייה הוליסטית מחייבת בראש ובראשונה הבנה תפקודית פוקנציונליסטית. בעיני, חוקי מדינה, כללים אתיים ונורמות הם שלב זמני באבולוציה, הם נועדו על מנת לעזור לנו לתפקד בצורה סבירה עד שנתפתח פנימית ונהיה מסוגלים לחוקק לעצמנו ולמצוא לבד את התפקיד שלנו במערך, באורגניזם הכולל הזה.

גם בטקסטים הקבליים שקראתי בזמנו, היה לא מעט חומר על כך שהמצוות וחוק התורה נועדו למטרה דומה אך הצדיק/המקובל מתפתח לרמה שהוא גוזר לעצמו ואפילו הופך את היחסים בינו לבין האל, הוא מתחיל לעבוד מתוך חוקי היקום להגשמת האלוהות שבו ולכן הוא פועל וגוזר והאל מקיים. אבל אי אפשר להגיע לרמה הזו בכלל ללא עבודת מידות, משמעת, תרגול, נטילת חוק מסוים. כי אבולוציה מבחינתי היא תהליך של סובלימציה. ולפעול מתוך האל שבי משמעותו לגעת בשורש הרצון שלי שלוטש מתוך כיבוש ועידון הייצר והצורך הפשוט. וכעת מה שאני רוצה להגשים הוא דחף של מהות, דחף הרמוני שמסתנכרן מאליו עם הטובה העליונה של הבריאה כולה. אוטופיה עבורי זה אם כל אחד מגיע לרמה הזו והפאזל הושלם, הכל זורם כמו שאמר הרקליטוס. התעוררות לתפקוד הפלאי של היקום הזה.

עניין החסימות בזרימה עושה את ההבדל במעבר בין מיקרו למאקרו. כשאיזו חברה, עירייה או מדינה "דפקה" אתכם, אין באמת ישות כזו "המדינה" או "העירייה". הכל בסוף מתפרק לקבוצת אנשים עם קשר תפקודי שאחד מהם עשה דבר קטן עקום ומשם כל הזרימה התעוותה. זה לא יעזור לצעוק על השליח, על נציג השירות. תזכרו שברמת המיקרו כולם רק בני אדם ואף אחד לא באמת יכול לקחת אחריות על כל הפאק שקרה בזרימה. אצלנו במדינה זה משעשע במיוחד, תמיד רוצים אשם אחד שישלם את המחיר ונדמה שבזה ניקינו את המערכת. זה לא עובד ככה באורגניזם, הכל קשור, לכל דבר יש גרורות, אף אחד לא באמת פועל מתוך רוע בחלל ריק. אפשר אולי לאתר נקודת התחלה של חסימה אבל קשה להאשים מישהו אחד בלבד בתוצאות של רמת המאקרו (נראה לי שזה עובד גם לעניין ועדת וינוגרד).

כולנו אחראים למערכת אבל כל אחד לחלק שלו. האגואיזם הזה הוא האלטרואיזם הכי טוב שיש. כי אין משהו אחר. וכוונות טובות לגבי אחרים לעיתים מובילות לגיהנום, כי אנו מזוהים יותר מדי עם נקודת המבט שלנו בחושבנו שהיא המציאות. אז איפה המפתח? כל אחד יכול לעשות וראוי שיעשה רק דבר אחד: כמיטב יכולתו. ובסוף זה יסתדר. זו האתיקה החליפית שאני מציעה לכם. עשו כמיטב יכולתכם על פי מיטב הבנתכם. תמיד.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • חושבת טוב  On 17 במאי 2007 at 21:53

    אהבתי מה שאת כותבת ועושה.
    גם נותנת לנהגים להשתלב. גם עונה לסקרים, אבל הכי – חושבת איזה אדם בודד אפשר לשמח ולהזמין לארוחת שבת, איזה אשה לבד ביום עצמאות ולהזמין אותה אלינו לחגוג, איזה קשיש צריך שאסיע אותו מהמצפה שלנו לעיר הקרובה כי אינו נוהג כבר…
    אהבתי את מה שכתבת
    תודה – כן ירבו

  • דוד שליט  On 17 במאי 2007 at 21:57

    החיים לא מתנהגים כמו בדוגמאות. גם אני נוהג ללכת עם הסוקרות הטלפוניות, וכבר התייחסתי לזה בפוסט קודם. זה לא חמש דקות, הן מבקשות עשר דקות, ואני אומר בסדר. עשר הדקות חולפות וכשרומזים להן בעדינות, הן עדיין מנסות להמשיך, כי אנחנו "משלמים" על כל אלה שנפנפו אותם. גם עניין החנייה לא עובד. אני מאלה שחונים כמו יקים, כמו שצריך, מזה שלפניי ומזה שאחריי. קדחת זה חוזר אליי. עדיין דופקים ונחבטים בי. וככל שיחבטו וידפקו, כך ימשיכו ויעשו אחרים, כי מכונית חבוטה לא מעוררת יראת כבוד. אבל כתיאורייה זה יפה. ואוהב גם את ביקורות הקולנוע, שקורא פה לראשונה

  • אביבה  On 17 במאי 2007 at 22:51

    בסוף אני אכתוב פוסט בגללך 🙂

    (הפוסט הזה פשוט מפגיש אותי שוב עם הרהורים שעלו לאחרונה, וקשורים גם לתרבות דיגיטלית איכשהו).

  • ח ל י  On 17 במאי 2007 at 23:09

    תזהרי אביבה, בסוף תכתבי פוסט..:)

    לכל אחד, אני חושבת, אולי מקווה?, יש החלטות קטנות שהופכות לדרך חיים תוך זמן וגם מייטיבות עם המסביב וגם עם עצמך

  • מיכל  On 17 במאי 2007 at 23:34

    בעקרון זה מאוד דומה ל'אמונה בעולם צודק' מתחום הפסיכולוגיה החברתית, למרות שאת אינך מדברת על שכר ועונש, אלא על זרימה, את בכ"ז מדברת על זה, מאחר ואת טוענת שהיקום מתגמל אותך. בחניה, או בנושאים אחרים.

    באופן אישי אני מאמינה במקריות, שמשולבת עם תפיסת עולם. סביר להניח שתפיסת עולם אופטימית כפי שהפוסט הזה מבטא, תוביל לפרשנות חיובית של אירועים, לזכירה טובה יותר ולבולטות של אירועים חיוביים (שבהם היקום תיגמל), ו'העברה' של אירועים ניטרליים או אפילו קצת שליליים.
    אבל מה שחשוב הוא שתפיסת עולם חיובית מסייעת לפרט בכל מקרה, ובאידיאה של אפקט הפרפר היא אכן עשויה להשפיע, אבל ברמה היקומית אני חושבת שזה יותר ברמה של השפעת משק כנפי הפרפר.

    בהצלחה בכל מקרה. אני לא מצליחה למצוא את הנחמדות שלי כשאנשים שאיני מכירה מתקשרים אלי הבתיה, ומספרים לי שזכיתי בהגרלה שלא ידעתי שהשתתפתי בה וכו'.

    ופייר? – אני מקווה שאני טועה בכל מה שכתבתי כאן 🙂

  • יאיר  On 18 במאי 2007 at 0:43

    ראשית, זה מחמיא לי לקבל ממך קישורים על דרך קבע. שנית, לא אמרתי שאני מתנגד להתנדבות באופן גורף. השאלה היא בהקשר. אני מעדיף שאנשים בעלי השפעה ישפרו את החברה בעבודתם ולא בשעתיים התנדבות פעם בשבוע. אין דבר שמגעיל אותי יותר מעורכי דין מלוקקים שבמשך כל השבוע מייצגים תאגידי ענק שעושקים את הציבור, ובימי שלישי אחר הצהריים נותנים מעצמם באיזה בית אבות בפתח תקווה.אני אישית כעיתונאי תופס את עבודתי כשליחות חברתית, ולכן איני מרגיש שום צורך להתנדב (זאת על אף שחלק גדול מעיסוקי – למשל הבלוג "לחץ חברתי"- נעשה ללא כל תמורה חומרית)

  • כרמל  On 18 במאי 2007 at 1:29

    אביבה – תכתבי כבר. יש לי הרגשה שאני מבינה איפה זה מתקשר לך עם הלך הרוח של התרבות הדיגיטלית, זה בהחלט אותו מימ, זה מה שהרשת מלמדת אותנו לחיות, זה מה שהיא תהיה בסוף.

    לדוד ומיכל – יש פה טריק. זה לא המעשים כמו הכוונה שמאחוריהם. אבא שלי הוא גם הבנאדם הכי בסדר ויקה בעולם אבל הוא עושה את זה מתוך מקום של פחד מהאחר, פחד להסתבך, פחד לא להיות בסדר. במקרה שלו הייתי אומרת שקורה ההפך אפילו, "אשר יגורתי בא לי". היקום הוא על התפתחות ומה שצריך לקרות כדי שתצא מאיזור הנוחות שלך יקרה. 🙂 קארמה זה דבר יותר מורכב וכאוטי מגמול פשוט, זה לא תמיד תוצאה ישירה וגם הגמול הוא לא בדיוק גמול, אתה פשוט משתלב בזרימה, זו לא מתנה זה חוקי מחייה בסיסיים.

    היקום דואג למי שזורם איתו בכל המישורים. אני מרגישה שכאשר אני מוכנה להתפתח ללא תקיעות וסבל אז אין שום סיבה לחטוף. אני מאמינה שמי שמתכחש לדברים מקבל המון מתנות מהיקום בדמות מכות התעוררות והוא חושב שרע לו לפעמים… בכלל רע וטוב בעיני עומדים ביחס אחר לגמרי. דוד, צריך להאמין. אתה מאמין בפיות? תבקש מפיה למצוא לך חניה. תתפלא, זה עוד יעבוד. היה לי תקופה שפיות מצאו לי חניות במקומות בלתי אפשריים. יש המון פיות בעיר.

    ויאירוש – סליחה אבל יש לי חשיפה מוגברת אליך לאחרונה, זה כנראה משפיע 🙂

  • חנן כהן  On 18 במאי 2007 at 7:45

    * כל מי שנסע איתי יעיד שאני נהגת שודים (אבל זהירה), לא מהססת לחתוך כשאפשר, לזגזג בין נתיבים ואפילו לעקוף מימין.

    זהירה אבל לא אחראית. מי שאת עוקפת מימין יכול לא לשים לב אליך ולהיכנס בך. ואז כל הרצון הטוב שבעולם לא יעזור לך או לו או לכל מי שבסביבה הפיזית והמשפחתית של שניכם.

    וככה גם בקשר ל-לחתוך ול-לזגזג.

  • כרמל  On 18 במאי 2007 at 9:47

    ואני בשליטה. אני יודעת מתי אפשר להדחף ומתי הנהג מולי עקשן או לא ראה אותי. יש לי אינסטינקטי כביש טובים. התוצאות מדברות בעד עצמן, טפו טפו טפו, 17 שנה על הכביש עם תאונה אחת בלבד שנסיבותיה אחרות לגמרי ולא קשורות לכל זה

  • כביש  On 18 במאי 2007 at 11:41

    היה "אינסטינקט כביש טוב"
    הוא גמר שם

  • שפי  On 18 במאי 2007 at 14:23

    המעשה הטוב היומי שלי הוא לכתוב כל יום שלוש תגובות בבלוגים. היום כתבתי רק שתיים, אז הנה, לפני כניסת השבת הספקתי לכתוב את השלישית.

    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=2180568

  • של ברמן  On 18 במאי 2007 at 14:49

    אני מסכים בהחלט שרוב ההפרעות בסביבה שלנו נובעות מחוסר התחשבות קטן שמצטבר לזבל גדול של כל אחד בנפרד. כמו שלימד אותנו פיתגורס, הכל מתמצה בסופו של דבר למספרים: זה מקרה קלסי של "דילמת המתנדב" בתורת המשחקים ("שמישהו ייקח את האלונקה!")
    המצב שאנחנו רואים עכשיו הוא תמונת מצב של פתרון המשוואה הזו ברמה הכללית, וככה זה גם יישאר כל עוד האנשים הטפשים וחסרי ההתחשבות ימשיכו להשתכפל יותר מהאנשים הנחמדים כמוך – וכמובן, ההשתכפלות חסרת האחריות שלהם נטועה בתוך ההגדרה שלהם כחסרי התחשבות. ספציפית לגבי הסוקרות הטלפוניות – לדעתי זה יהיה דווקא שירות לכלל אם כולנו נטרוק להם בפרצוף ונמוטט את התופעה המעצבנת הזו. לצערנו הם ממשיכים לשרוד בגלל רכי לבב כמוך שעוד עונים להם.
    אז ברמה האישית, למה להמשיך להיות נחמד אל כל חסרי ההתחשבות? אין לזה תשובה מתמטית. לכאורה, שווה להיות חסר התחשבות. אבל יש טיעון אחר: כולנו אוהבים שיש לידינו שכנים נחמדים ומתחשבים, ואנחנו עצמנו הם השכנים הכי קרובים אלינו, ואלה שלעולם לא ניפטר מהם. אני משתדל להתחשב כי אני אוהב שיש קרוב אליי אנשים מתחשבים, ובראש ובראשונה זה אני עצמי.

  • של ברמן  On 18 במאי 2007 at 14:52

    וחשוב להגיד: הדבר החשוב ביותר שעלייך לעשות למען החברה הוא לא להפוך לקבצן בעצמך.

  • הזוייה  On 19 במאי 2007 at 11:02

    אתה חי, אוכל, שותה ומרגיש בריא, אבל מה אתה עושה בשביל הנשמה. יש מעט מאוד דברים שכל אחד מאיתנו באמת קם ועושה בשביל העני שבדלת ממול המסתובב ברחובות ליד מטבחים של מסעדות שמנוניות, שכל הסלטה ושמנה בולסים ומערסלים את בטנם התפוחה. הם מסתובבים ליד אזורי הזבל ושטיפת הכלים. הם שומרים בקניונים במקום להתרווח בכורסא ולחלק שוקולד לנכדים.

    מיותר יהיה לציין את הדברים הקטנים שאני עושה בנשמתי למען האחר, כי על זה אפשר לכתוב מגילות. השאלה היא אם כל אחד היה נותן קצת מעצמו, האם אופייה של החברה הישראלית היה משתנה.
    החברה שלנו נעשית מונעת בקצב מהיר ביותר, מושפעת מדוד אמריקה ומהאופי והמבנה המערב אירופאי על כל סממניו. אנחנו כל ערב, חוזרים לבית עם המזגן ורוצים לברוח מהמציאות, ולא ממש מעניין אותנו הצרות של האחרים. אני אומרת שלא צריך לחכות למבצע איסוף תרומות, צריך כל הזמן לתת.יש דברים שאת פשוט עושה בלי לחשוב יותר מידי.

    יש לנו מדינה וחברה פצועה, שהפצע שלה לא מגליד וזה צורם. כמו ילדה שעושה בייביסיטר ומשתמשת בשפתון של בעלת הבית, ככה אני מרגישה שהמדינה הזו לא מפסיקה לגנוב מאיתנו בלי שנדע, במקום לתת. ואם הבכירים בממשלה עושים זאת, זהו מושא לחיקוי שהמילה אלטרואיזם בגללם מתמוססת.

  • אודי שרבני  On 19 במאי 2007 at 15:05

    היי כרמל
    השאלה היא אחרת; האם הדוגמאות שנתת הן אלמנטריות ולאוו דווקא נדנבניות?
    ברור שהאלמנטרי עובד על פי מה שבחוץ מה "שבעולם" ובהתאם אליו, אבל עדיין. זה לא אלמנטרי לתת טיפ למלצר (לא חייב נדיב, יש כאלה שלא מגיע או "מגיע" להם)
    וכו'.
    אגב, שטיפת מכוניות? טיפ למנקה? או שזה "בתוך התשלום?"

  • כרמל  On 19 במאי 2007 at 21:56

    זה לא לעשות טובה למישהו זה הישרדות. זה בהחלט המסר שניסיתי להעביר. אני משתדלת לתת טיפים גם בסיטואציות שהזכרת, אני מודה שבתחנת דלק זה לא תמיד עובד לי כי אני עם אשראי ואני לא מוציאה מזומן במיוחד. אבל הרעיון בלהשאיר טיפים נדיבים יותר זה עקרון של "בשבילי זה רק עוד קצת כרגע" אבל זה עושה סירקולציה ביקום ויחזור אלי כשאצטרך מכיוון אחר.

  • ועכשיו אבא  On 20 במאי 2007 at 14:31

    הקטע של נתינה רגעית נראה יפה בסרט הגנן המתמיד (וביקורת יפה יש כאן http://www.notes.co.il/yochy/14202.asp ) – האישה עוזרת לכל זב חוטם הזקוק לעזרה, כשבעלה חושב שצריך לתת למוסדות לפעול, ומה הטעם לעזור לאחד מתוך המליונים הנזקקים, ובמהלך הסרט הוא עצמו עובר שינוי שכזה ומוכן לעזור לבודדים שנמצאים לידו.

    ולנושאים שהעלית:
    טיפים למלצרים – נושא בעייתי. ז"א מצד אחד לרוב אני כן נותן אלא אם המלצר אנטיפת בצורה שלא תאמן, ומצד שני בזאת אני מנציח את המצב הקיים – אי זכויות בסיסיות למלצרים, ותורים לכלכלה השחורה המתרחבת בארצנו.
    לחשוב – 10-15% מהכספים המוזרמים למסעדות הם בעצם כסף שחור שלא נרשם בשום מקום. אם אפשר היה לשלם טיפ בויזה – הייתי אולי אפילו משאיר יותר.

    לזרוק על הרצפה – בחיים לא. להרים לכלוך של אחרים – לעיתים כן ולעיתיפ לא. בטוח לא בפארק הירקון אחרי יום העצמאות…

    חנייה וחסימה – ברור לשלא. בת"א אני אפילו חונה בחניונים… ומציאת הניה שלך כן קשורה למזל ולזמן אותו את מקדישה למצוא חנייה, חותר מאשר להרמוניה…

    סקרים – אני דווקא אוהב… ואם בצד השני מרוויחים – אז למה לא?

    ואגב אלטרואיזם – אני תמיד ממליץ על "טובים מטבעם" של פראנס דה ואל http://simania.co.il/bookdetails.php/?item_id=50048

%d בלוגרים אהבו את זה: