דברי ימי הרשת פרק ב': אהבה סינכרונית בשחור-לבן

לפרק הראשון: הפעם הראשונה שלי עם האינטרנט

אני כבר לא זוכרת מי הראה לי לראשונה את שרשרת הפקודות שיש להקליד כדי לדבר עם אנשים מכל העולם, ב-IrcII, גרסת היוניקס של ה-IRC, הצ'ט הסינכרוני הפופולארי הראשון. אבל אני זוכרת היטב את החוויה המכוננת הזו, את הרגע בו קלטתי שהמשמעות של מקש ה-enter הוא כניסה ממשית למרחב שיחה. לאדם הראשון שניהלתי איתו שיחה סינכרונית קוראים דני, סטודנט באוניברסיטת ת"א, חובב מדע בדיוני. מצאתי את עצמי בערוץ שלו (מבחינתי זה היה מסך שחור) ואני זוכרת את התדהמה שלי כשבתחתית המסך הופיע פתאום הכינוי שלו ואחריו נקודותיים וברכת Hi. זה היה הרגע הזה מסרטי הבדע הבדיוני שהמחשב מדבר אלי, איזו התפעמות זה עורר בי. באתי מרקע כל כך שונה, לא שמעתי מעולם על BBS  והפעם הראשונה ששמעתי על "מבוכים ודרקונים" הייתה מדני, שגם הסביר לי איך משוטטים במרחב הזה והמליץ לי שאם אני רוצה לפגוש את שאר הישראלים שנמצאים ברשת, אקליד פקודת כניסה לערוץ בשם #Israel.

ופתאום, המחשב התעורר לחיים. איזה בלגן, עשרות אנשים מדברים, שורה עולה אחר שורה, שיחות, בדיחות, סקריפטים… הסינכרוניות הזו פשוט שבתה אותי. אבל, שוד ושבר, לא הספקתי להיות דקה בערוץ ומיד הועפתי החוצה מהתוכנה. נכנסתי שוב ושוב אני מועפת. אחרי הפעם הרביעית התחלתי להבין שיש כאן משהו מכוון. המסך טען שעושים לי flood או nuke ואני עוד לא אמרתי הי אפילו, מה פשעתי? רוב האנשים בצ'ט היו תלמידי מדעי המחשב מהטכניון, אוניברסיטת ת"א ובר אילן. סימן ההיכר של האוניברסיטה העברית היה שרת בונבון של סנונית ומסתבר שהצוציקים מבית הספר ליד האוניברסיטה בירושלים, תפסו טרמפ על השרת וכך כולם חשבו שכשמגיע עוד בונבון זה עוד צוציק שצריך להעיף. הניסיונות שלי לטעון בתוקף שאני סטודנטית ממין נקבה גמרו עלי לגמרי, כי רק צוציק בן 13 מסוגל לטעון שהוא בחורה כשכולם יודעים שיש כולה בחורה וחצי ברשת וזוהי Jane1. אגב, מתוך כל הצוציקים שניסו, רק יוני ומושיקו היו חמודים ושנונים מספיק כדי להתקבל בסופו של דבר בערוץ. את יוני, firedemon, אימצתי בתור אח קטן גם במציאות בהמשך הדרך. 

ניר מבר אילן היה הבחור הראשון שקלט שאני בנאדם אמיתי שגילו גדול מ-13 וייתכן שאף ממין נקבה והתחיל להגן עלי. נירוש היה החבר הכי טוב הראשון שלי ברשת ובת זוגו דאז היא אחת מחברותי הטובות ביותר עד היום. למזלי, לאנשים הללו היו מפגשים במציאות, כבר בשלב הזה. על המפגש הראשון שמעתי בדיעבד,ו- Jane-רוני, הבחורה הראשונה שהכרתי ברשת, דיברה עליו קצת בתגובות לפוסט הקודם. הרוני שהכרתי אז כל כך שונה מהרוני של היום, אני מרגישה שאנחנו כל כך בורגניות בשכונת הבלוגים הזו לעומת הילדות הפרועות של השחור-לבן דאז. יואב, בן זוגה המקסים של רוני, אייש גם כן את הערוץ כאחד מהמתכנתים הדוסים מבר אילן שנדמו כקליקה אחרת. מי פילל ומי מילל שמלכת הדבורים הטכנולוגיות תיפול דווקא בחיקו ובחיק הדת? אבל נשאיר לרוני לספר את הסיפור הזה, אם בא לה.  

המפגש השני היה בחיפה ואליו הופעתי. אני לא זוכרת הרבה מהמפגש אבל אני זוכרת שלאחריו כבר לא היה צורך להגן עלי מפני סקריפט ה-nuke של "Shekel" (יגאל קראו לו? האקר רוסי כוסון מטורף עם דגש על המטורף). נהפוך הוא, קיבלתי שטרודל של מפעיל ערוץ (שבכלל לא ידעתי מה לעשות איתו)  וצוידתי בסקריפטים משלי להציק לאחרים אם בא לי, ופתאום כולם היו החברים הכי טובים שלי. איזה כיף להיות בחורה, אה?

תואם יבמ סקסי

אבל מכל החברויות המפגשים והעלילות סיפורנו מתמקד דווקא בחנן החיפאי והת'ר מאוניברסיטת איווה. גם בארה"ב לדעתי עוד לא היה אינטרנט מסחרי רציני מלבד קומפיוסרב ולכן גם הלא-ישראלים ב-IRC היו לרוב סטודנטים. הת'ר וחנן היו סיפור אהבה לוהט שכולם עקבו אחריו בהתלהבות ורשמית נדמה לי שהם נחשבים לרומן הוירטואלי הראשון מסוגו בארץ. הנושא הזה היה כל כך חדש אז והטבע האשלייתי של ההתאהבות הסינכרונית הכתובה עוד לא היה נהיר לנו, לא קלטנו שההתאהבות הזו מתרחשת פוטנציאלית עם כל אחד שמתכתבים איתו קצת, שזה כל כך כמו להתאהב בפנטזיה של עצמנו. החיבור שלי עם חנן היה מיידי כי הייתי במצב דומה רק פחות מתוקשר: אורי, האהוב הוירטואלי שלי, לא היה ב-IRC, אלא במייל. כשפתחתי תיבת מייל יוניקסית אוניברסיטאית לא היה לי עם מי להתכתב והפנו אותי ללוח מודעות אלקטרוני שבו סטודנטים ישראלים בחו"ל פרסמו את רצונם להתכתב עם סטודנטים ישראלים בארץ. 

בחרתי באורי באקראי, הוא היה רמת שרוני שלמד באיזה חור בארה"ב, בינגהמטון כמדומני, וההתכתבות הייתה תמימה לחלוטין, ואז פתאום ממש לא. אח, כוחן של מילים והדמיון שאנחנו משלימים בעצמנו. זה התגבר כשעברנו לצ'ט סינכרוני במסך טלנט (המסך נחצה ולכל אחד יש חצי מסך לקשקש בשחור לבן, סוג של אינטימיות). ולבסוף אורי זרק בטלפון את החברה שחיכתה לו בארץ והרומאן היה רשמי. המצחיק הוא שלא היו אז עדיין פורמטי תמונות, רק אחרי שכבר קבענו להתחתן בכל מקרה, שלחנו אחד לשנייה סט של תמונות בדואר. בול ומעטפה, חברים! אח, איזו תמימות. הטרגדיה המתוקה הזו נמשכה חצי שנה(!).

כשפגשתי את חנן והת'ר ההזדהות הייתה מיידית והכנסתי גם את אורי ל-IRC.  אורי והת'ר למדו במקומות שונים בארה"ב כך שהם מעולם לא נפגשו אבל הם דיברו בטלפון ובמקביל חנן ואני הפכנו אחים לחוויה הזו.  נפגשנו המון ונושא השיחה המרכזי שלנו היה הקשר הבלתי אפשרי הזה עם אדם שמעולם לא ראינו אבל אנחנו מרגישים כל כך מחוברים אליו, הגעגוע המאכל הזה למשהו אבסטרקטי כל כך וממשי כל כך, מדבר איתך כל יום אבל בגדר נעלם. מחב"א לא הייתה הכי יציבה ולפעמים השרתים היו מנתקים אותנו מהעולם. אלו היו שעות של סבל שחנן ואני היינו מנסים לאתר שרת פעיל שיחזיר אותנו לאהובינו והת'ר ואורי מהצד השני מנסים לברר מה קרה לנו… זה מדהים בשבילי לשחזר את הפרקטיקות הללו עכשיו, זה כמו להיזכר בגלגול אחר לגמרי מבחינה פסיכולוגית. 

וכך הפכתי גם אני לאחד מאותם אנשים שמאיישים את מרתף המחשבים ועושים הבעות רגשיות למחשב עד שמגרשים אותם מהמעבדה. החברות שלי חשבו שהנערה התוססת והתזזיתית שהן הכירו פשוט התחרפנה ואוטוטו יהיו לה פצעי לחץ מרוב ישיבה מול המחשב. ידיד טוב הסתלבט עלי שהתאהבתי במחשב ושאל אותי אם לדעתי מקינטוש יותר סקסי מתואם יבמ ופעם חברה שלי עבדה עליו שנבלעתי לתוך האינטרנט ורק נעלי הבית שלי נשארו בחדר והוא כמעט ארגן משלחת חיפוש – עד כדי כך כל האינטראקציות הללו נתפסו אז כחצי מיסטיות. אני זוכרת את מבטה הקרוע של חברתי נועה כשבאה להציץ במעבדת המחשבים מהו התחביב החדש שממלא את יומי. זה הרגיש כמו להציג לחייזר תרבות אחרת. אני חושבת שאז התחלתי להבין שיש פה משהו יותר עמוק, שחר של תרבות חדשה.

אני זוכרת את היום שבו נטמנג' הקימו את נטוויז'ן. זה לא שלא היה לפני כן אינטרנט מסחרי, נדמה לי ש"שני טכנולוגיות" פעלו עוד לפני זה ואנחנו עוד נחזור אליהם באיזה פרק. אבל פתאום הערוץ הוצף באנשים, פתאום הבועה שלנו התפוצצה ונזרקנו לרחוב הומה, אני ממש זוכרת את היום שבו הנטוויז'נים החדשים התפרצו אל הרשת כחיידקים ששוחררו מצלחת פטרי וכמה היינו מודאגים מה"מסחריים" האלה. כמה מהם התנהגו כישראלי הטכנולוגי-המכוער מול כמה שרתים בחו"ל וטרחנו להבהיר לאמריקאים שהם לא כמונו ולא קשורים אלינו, האיכותיים והתרבותיים מהאוניברסיטאות, הייתה תקופה קצרה ששרתי נטוויז'ן קיבלו באן כללי ולא יכלו להיכנס ל-IRC, שתבינו כמה גרוע זה היה בעיני העולם!

אבל נחזור לאהבה. סוף הסיפור המרובע שלנו היה די מעניין אם אריץ את העניינים קדימה לרגע. לאחר חצי שנה, בחופשת הקיץ שלהם הגיעו לארץ גם הת'ר וגם אורי. אורי אמנם בא לביקור משפחתי רגיל אבל הת'ר באה במיוחד כדי לפגוש את חנן. לפני שהיא החליטה לקנות כרטיס היא חלקה עם כולנו את הפחד הזה לפגוש את אהובה במציאות. אבל היינו כל כך צעירים, תמימים ובטוחים בסוג ההתאהבות הזו, כך שכולנו פשוט דיברנו על חתונה. זה מטורף, היינו בקושי בני 23 אבל חנן קנה להת'ר טבעת עוד לפני שהיא נחתה.  המפגש שלהם היה מאד מוצלח, בעיקר בגלל תופעת הדיסוננס הקוגניטיבי. הם לא יכלו להרשות לעצמם לצאת מהפנטזיה ובמשך שבועיים הם המשיכו להתנהג כמו ברשת למרות שבדיעבד שניהם התוודו על כך שלא היה להם מושג מה הם חשים בכלל. כמה ימים אחר כך נפגשנו לארוחה מרובעת ב"אלדד וזהו" בירושלים וחנן הציע להת'ר נישואין ונתן לה את הטבעת בנוכחותנו. אורי ואני תמכנו ושמחנו אבל במבטים שהחלפנו היינו ערים לכך שהשניים לא ממש רואים אחד את השנייה אלא ממשיכים לחיות את הפנטזיה של ההתאהבות שלהם, ושזה לא ייגמר טוב.

הסיבה שאנחנו היינו כל כך ערים היא שאני הערתי אותנו בטלטלה כבר חמש דקות לתוך הפגישה הראשונה שלנו. הבנאדם שחשבתי שאתחתן איתו (חה!) יצא מהאוטו וקלטתי מיד שמדובר באדם זר לחלוטין. חצי השנה המטורפת מול המחשב כאילו נמחקה, היא לא הייתה קשורה בכלל לאדם שעמד מולי ומשום מה מתנהג כאילו שהוא מכיר אותי. האם הסיפורים שלי על עצמי הם אני? הדם אזל לי מהמוח כשהוא הושיט לי קופסה קטנה. למזלנו זו הייתה רק שרשרת. אבל היא הייתה מזהב. חצי שנה דיברנו והוא ידע כמעט כל מה שעברתי בחיים, כל סיפור וכל עלילה, אבל הוא לא הכיר אותי בכלל. פתאום קלטתי שהוא לא באמת הכיר אותי. הרי כל אדם שמכיר אותי יודע שאני שונאת זהב ולא לובשת תכשיטים. הריחוק והקרבה הפרדוכסליים הללו ממש יצרו לי פיצול אישיות ובדיעבד עיצבו את הגישה שלי להיכרויות-רשת לעד. מעולם לאחר מכן לא הייתי מסוגלת לפתח רגש כלפי מייל או תמונה, מכסימום זה מעורר ציפייה ורצון להכיר פיזית, אבל התחושה הזו שהכול מתאפס לגמרי במפגש פיזי נצרבה לי בזיכרון והצילה אותי מכל בזבוז אנרגיה מיותר ברשת.  

הת'ר ובריאן, 1997, שיקגו

אורי היה בחור רציונאלי והסכים שלא צריך למהר לשומקום ולקחת בפרופורציה את הצהרות האהבה הממוחשבות, אם כי זיהיתי צל של אכזבה בעיניו. הוא רצה להמשיך את הפנטזיה אבל לי קרה תהליך הפוך, הבנתי שחצי השנה האחרונה הייתה עבורי אוננות רגשית מתוחכמת, שעבדתי עם פנטזיה עצמית ונבהלתי מול האדם הממשי. ההתעוררות הטראומטית שלי חיבלה גם בסיכוי להתחיל סתם קשר מהמקום שבו הכול התאפס, יכולתי לסבול אותנו רק כידידים. בדיעבד, סתם נבהלתי. הוא היה חמוד אמיתי ומסקרן אותי לפגוש אותו היום.

גם חנן והת'ר התפכחו בסופו של דבר. העניינים שם לא ממש הסתדרו, הייתה אפילו מריבה מכוערת כמדומני, וחנן נסע לארה"ב והתחתן עם מישהי אחרת לגמרי בפנסילבניה. אין לי מושג מה קורה איתו היום. הת'ר לעומת זאת, נישאה לבחור בשם בריאן ומתגוררת באחד מפרברי שיקגו.

ב-1997 בעת טיול הרכבות שעשיתי בארה"ב לאחר התואר השני, התארחתי אצלם בבית ליומיים והעלינו חוויות מימי הרומן המרובע הגדול. היה לי כל כך מוזר ומשעמם להתארח אצלם, זוג אמריקאי פרברי עם כל הסטריאוטיפים הבורגניים המזעזעים ביותר.

לאחר הביקור הזה לא נותרנו בקשר. אני חושבת ששתינו קלטנו, למרבה האירוניה, שלא היה לנו דבר במשותף מלבד הכוויה של כל אחת מכוחה של הרשת לקשור בעוצמה בין מי שלא נועדו להיקשר כלל.

 

בפרק הבא: האינטרנט מוליד עבורי קריירה וגם את הניו אייג'. הסיפורים שמעולם לא סופרו על ההאקינג שעשיתי לקורס תרבות דיגיטלית של ברנדה דנט, על העסקים הראשונים ברשת הישראלית, העבודה שלי עם אלי הכהן ועידו אמין בראשית דרכם ועוד.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שירה חורש  On 27 במאי 2007 at 14:42

    החזרת אותי אחורה…

  • כרמל  On 27 במאי 2007 at 14:45

    אולי אספר איך את ואני הכרנועל הגבול בין טכנולוגיה למיסטיקה… זה היה כבר ערוץ סקס עיברי או עדיין ערוץ ישראל בדאלנט? התקופות מתערבבות לי.

  • שירה חורש  On 27 במאי 2007 at 14:49

    שזה היה כשהייתי עם ד', אז בתקופה הממש אחרונה שלי באפנט. אחר כך עברנו לדאלנט.

    איזה כיף היה! בדיוק אתמול נזכרתי בקומזיץ של הערוץ, מייד כשחזרתי מגרמניה.

  • יואב שלה  On 27 במאי 2007 at 14:58

    אוי כרמל, הנוסטלגיה…
    אכן בורגנים נהינו אבל זה מובן מאליו, אנשים משתנים ומתבגרים. את זוכרת את עניין ההתערבויות על משכי הרומנים השונים בערוץ? 🙂

    אנחנו עוד חייבים לך כמה תמונות מהמפגש הראשון, אני מקווה לסרוק אותם השבוע.

    ותיקון טעות קטנה: הספק המסחרי הראשון היה דאטהסרב (ואח"כ שני או אקטקום) ורק אחרי כול אלו היו נטוויז'ן

  • קורא  On 27 במאי 2007 at 18:57

    לא תמיד זה נגמר רע, כמה מערכות יחסים די מוצלחות שלי התחילו בווירטואליה ונגמרו במציאות לכמה חודשים. ברור שמדובר בהיכרות חלקית בלבד, אבל אתה לומד לזהות אנשים שתסתדר איתם גם מחוץ למסך.

  • כרמל  On 27 במאי 2007 at 19:57

    הזה כבר יזדקן. אני זוכרת שכשפגשתי את רוני היא עבדה בדאטאסרב אבל לדעתי זה היה כמו קומפיוסרב, פתוח בעיקר לעסקים. ועדיין רק כשקמה נטוויז'ן היה בוסט משמעותי שהורגש ברשת.

    קורא – כשזה מישהו מהארץ ומגיעים צ'יק צ'אקלפגישה סבבה, אבל אחרי החצי שנה הזו לא הייתי מסוגלת לפטפט עם אף אחד באינטנסיביות אפילו שבוע בלי לגשת לתכל'ס. מחלה שיש לי עד היום בזכות ההבנה שאדם מול הפרצוף שלך תמיד גדול מסכום חלקיו והתגובות לכך אחרות בצורה קיצונית, אצלי לפחות 🙂

  • שלומי  On 28 במאי 2007 at 0:26

    הסיכום הזה לכבוד מה? הצעת החוק המבורכת של אטיאס?

  • המלוכסנת הרחוקה  On 28 במאי 2007 at 2:26

    יפה לך, אגב, שאתץ זוכרת שמות ופרטים. אצלי זה מודחק-מחוק.
    זוכרת במעומעם את ה BBSים והMIRC. אותי בנאיביות מטופשת להחריד חושבת שכך אצור שלום עולמי ונבעטת שוב ושוב החוצה מהערוץ הכווייתי (תוך הודעה אוטומטית עם העפתי Israel's not welcome). לקח לי כמובן זמן להבין ולהפנים שזה לא תקלה טכנית מצידי (לא שזה מנע ממני לקלל את בזק). בכל הפעמים הבאות בן נכנסתי לערוץ הזה ניסיתי לכתוב peace במהירות האפשרית בתקווה שזה יעבוד. לא עבד. אין שלום. אין ביטחון. אין מכבי. אין חברים.

  • צפריר  On 28 במאי 2007 at 4:26

    איזה פספוס אני מרגיש על זה שאת ימי הIRC שלי ביליתי בUndernet עם אנשים מכל העולם, וסמחתי כל פעם שבא איזה ישראלי בודד…

  • צפריר  On 28 במאי 2007 at 4:27

    מוזר, תמיד חשבתי שאני יודע לכתוב שמחתי.

    הדברים שבן אדם מגלה על עצמו…

  • מרי ג'יין  On 29 במאי 2007 at 12:52

    פוסט מאלף. ואכן סיפור מוכר לי, אני התחתנתי ככה, ואצלי זה עבד, והיה גם לא מתוכנן מאוד. פשוט קרה.

  • ailaG  On 9 ביוני 2007 at 17:15

    כמה עצוב זה –
    על האינטרנט ידעתי עוד ביסודי פה ושם, על BBSים וכאלה, לא הצלחתי להכנס.. (ילידת 1981)

    ולפחות לפי הזיכרון שלי הפעם הראשונה שהוקסמתי ממשהו באינטרנט (כי ידעתי מה זה ולא הפליא אותי הרעיון של אימייל או אתרים) היתה בערך בכתה ו' כשבבוורלי הילס 90210 דייויד החנון שואל משהו ב IRC ועונים לו.

    לא היה קשה לתפוס את הרעיון של שליחה בפורמט מחשבי, של שליחה מהירה למרחקים (פורומים למשל), זה לא היה מיוחד – אבל הקונספט של מיידיות כזו נראה כמו משהו מספר מדע בדיוני 🙂
    התרגשות דומה לזו שהיתה ביום שבו קיבלתי כרטיס קול והקופסה התחילה לדבר ולנגן. טכנית הכל מובן ואפשרי, אבל דמיט – זה מדבר!

    (כתה ו' = 92-93. לאינטרנט הצלחתי סוף סוף להתחבר בסוף 95, מבית ספר בארה"ב, במסגרת שיעור טכנולוגיה. והיה אסור להכנס לצ'אטים!)

  • אפרת מים עמוקים  On 18 ביוני 2007 at 21:08

    זה די עוזר לפלרטט עם מישהו באותה המדינה…
    סתאאאאם. את יודעת שלא פלרטטנו (למרות שמישהו כתב איפשהו Get a Room!).
    וכשנפגשנו בסדנה זה היה ברור, ולא היה צורך בפלרטוטים.

    החיים יפים!

%d בלוגרים אהבו את זה: