מ"השסק" בלילנבלום ל"שסק" בשייח ג'ראח

לפני 8 שנים לערך, יצאתי כמה פעמים לפאב מדליק בבית לחם בשם Baloons. האלכוהול היה זול בטירוף, המוסיקה הייתה מדהימה, הבארמנים נתנו את הטון כשהם נעים  בין טראנס לריקודי בטן והקהל היה מורכב מתרמילאים בלונדינים, כוסונים מחויטים מירדן ופלסטיניות בחצאיות מיני וגופיות ספגטי זוהרות. בצמוד לפאב היה ירקן שהיה פתוח גם בשתיים בלילה ולא אשכח את המבט הרעב של חיילי המחסום למראה האבטיח בבגאז' שלי. היום מפחיד אותי לחשוב אפילו על נהיגה בכיוון המחסום ההוא ולא ברור אם המקום עוד קיים. ומאז, הפחד המדומיין כרסם בתוך ירושלים עצמה ולא יעלה על הדעת שאפסע לתוך שכונה ערבית אפילו אם היא ממש מתחת לקמפוס האוניברסיטה.

מלון אמריקן קולוני הוא עבורי גדר ההפרדה, בין ירושלים שאני מכירה, זו של האוניברסיטה, לבין מזרח ירושלים, זו של אי הידיעה שמעוררת פחד. הדרך לבר עוברת בבריכת המלון שבתוכה שוחה לגמרי במקרה, וענונו. אני גרועה בזיהוי סלבריטיז. עזריאל, שפוגש אותי בכניסה לבר, הוא זה שמזהה אותו.  על הבר של האמריקן קולוני כבר דובר רבות כמקום הבילוי החביב על התקשורת הזרה וההיי סוסיאטי הפלסטינית. אבל עכשיו מוקדם מדי, הבר עוד לא נפתח ואנחנו מתכננים לחזור לכאן מאוחר יותר, אחרי סבב של בתי קפה במזרח ירושלים. 

אנחנו פוצחים בצעדה רגלית לתוך רחוב צלאח א-דין, ה"קינג ג'ורג'" של מזרח העיר תוך כדי שאנחנו משוחחים באנגלית. ככל שאנחנו מעמיקים במעלה הרחוב, להפתעתי משהו נפתח בי ואני מזגזגת לעברית מבלי משים מדי פעם. צלילי ג'אמינג מושכים אותנו לחצר של מרכז תרבות קטן ואנו מגלים להקה מצרפת שמתכוננת להופעת ג'אז חיה. אני מופתעת מהאווירה הקוסמופוליטית ומתחושת הביטחון של הרחוב שכה חששתי ממנו, אני מרגישה לגמרי בחו"ל. מזה זמן רב האינטראקציה שלי עם ירושלים היא לאוניברסיטה והביתה, אינני מעיזה להתיישב בבית קפה ב"עמק רפאים" ואני נכנעת לעננת הכבדות השוררת על העיר. אבל כאן, 5 דקות באוטו מתחת לאוניברסיטה, זה עולם אנרגטי אחר ובאופן פרדוכסלי, כל כך בטוח. 

אני סופגת את בליל השפות והתיירים סביבי ונזכרת בברלין, שהמזרח שלה היה הרבה יותר שוקק ומעניין מהמערב ופתאום זה מובן מאליו שהכול קורה כאן ואף אחד מאיתנו, המקומיים לכאורה, לא מודע לזה; מאחורי חומת ברלין תקשורתית, עשויה לבנות חבלה דמיוניות, מרוססת בגרפיטי של סטריאוטיפים. תחושת ההנאה והשחרור האופיינית כל כך לשיטוטים בחו"ל משתלטת על כל הווייתי וזה הדבר האחרון שציפיתי לחוש היום, כאן. 

בהמשך הרחוב (צלאח א-דין 19) מחכה לנו "אל דוראדו", בית הקפה הראשון שהוקם במזרח ירושלים. בקומה השנייה יש אירוע פרטי, בחדר האחורי קפה אינטרנט ובמתחם הראשי הקטנטן, תיירים ומקומיים לוגמים קפה על הבר. הבן של הבעלים, עאהד איזהימן, הוא נצר ל"משפחת רג'ואן" של העולם הערבי, החזקה בעסקי הקפה כאן ובירדן עוד מימי האימפריה העותומאנית ומייבאת דרך ירדן גם ממדינות שאין לנו איתן בכלל יחסים. הידעתם שבקפה הסעודי יש 7 תבלינים שונים ויש לבשל אותו במשך 45 דקות? עם הקפוצ'ינו שלי מגיע שוקולד מייד אין דמשק.

עאהד איזהימן, עזריאל כהן; ציור של "אל דוראדו" ע"י עזריאל

שעה אחר כך אני ממששת בדי משי סוריים על הכריות והספות שבאוהל הבדואי בחצר מלון אמבסדור. המקום הומה כבר בשעות הערב המוקדמות ותשומת ליבי נתקעת על שולחן של טיינאייג'ריות פלסטיניות קולניות שכל אחת מהן מחוברת לנרגילה. את ארוחת הערב אנחנו אוכלים ב"אסקדיניה", שזה שסק בערבית והפונקציה של המקום במרקם של מזרח העיר לא רחוקה מהמעמד שהיה ל"שסק" בלילינבלום בסצנה התל אביבית בזמנו. עזריאל גילה את הסצנה של מזרח העיר במקרה והחל לשרוץ בבתי הקפה הרלוונטיים ולצייר את האווירה על בד. הפרויקט המצויר התגלגל לתערוכה נודדת של בתי קפה ירושלמיים שהוצגה ברחבי העולם ועזריאל הרחיב אותה גם לכמה בתי קפה מייצגים של מערב העיר. בתי הקפה של מזרח ירושלים תרמו לתערוכה בדים, שוקולדים וקפה ייחודיים מהמזרח התיכון ועכשיו כשעזריאל חוזר למזרח העיר ומביא חברים לבלות, הוא מתקבל בכבוד הראוי למי שגאל את מזרח ירושלים מתדמית הקונפליקט שלה וסיפק חלון לחיי הלילה התוססים שלה.

זו הייתה רק טעימה קצרה. אנחנו מתכננים לחזור עם תגבורת הן מתל אביב והן מרמאללה לסיבוב פאבים רציני יותר ואני מחכה בקוצר רוח לצאת שוב לחו"ל ללא דרכון. בינתיים אני מזמינה אתכם לראות את הסרט הקצר שעזריאל עשה על התערוכה הנודדת שחלקו צולם בשטח וחלקו במיצג האחרון שהרים בכנס של אנשי עסקים יהודיים באטלאנטה.

כדי לראות את הציורים של עזריאל מבתי הקפה ולקרוא ראיונות עם הבעלים, אתם מוזמנים לאתר שלו.  

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • כוסונים מחויטים  On 29 במאי 2007 at 15:08

    "ולא אשכח את המבט הרעב של חיילי המחסום למראה האבטיח בבגאז' שלי."

    את בטוחה שהאבטיח המדובר היה בבגאז'?
    ולא, נגיד – תחת החולצה?

  • בעז ק  On 29 במאי 2007 at 19:42

    תגיד, מה העניינים איתך? הגעת מעולם הטוקבקים?

  • בעז ק  On 29 במאי 2007 at 19:45

    כרמל, לפחות לך יש את האומץ לעשות את זה עכשיו, זה נשמע מרתק ואני אפילו את הצעד הזה לא עושה.

    נ.ב. הכוונה היתה כמובן ל"תגובה" קודם

  • כדרלעומר  On 29 במאי 2007 at 22:34

    תקראי לי פעם הבאה שאת יוצאת לבילויים משוגעים שכאלה…

  • ולטר  On 30 במאי 2007 at 16:56

    כרמל
    מה עם הנחיות קצת יותר מדויקות לאלו מאיתנו שגם ככה בעל כורחם עוברים שם בחזרה מהר הצופים?
    תעשי קצת פרסומת
    …מספרי בתים וכיוונים

  • כרמל  On 30 במאי 2007 at 17:24

    תגגל קצת מה יש. אסקדיניה זה בשמעון הצדיק 11 (שם אירוני לרחוב באמצע שייח ג'ראח) והשאר מלונות מוכרים. הכל בשייח ג'ראח.

  • תמני  On 31 במאי 2007 at 8:35

    שבוע שעבר עשינו טיול לירדן, והיה מעולה, הירדנים שמחו בנו מאד, ידידותיים ומכניסי אורחים. קיבלנו הצצה לאיך יכולנו לחיות פה במצב נורמלי, נסיעה קצרה באוטו עד המעבר, שולפים דרכון, וממשיכים עם האוטו לטייל.

    ירדן מומלצת מאד מאד – טבע מדהים, לוקחת בהליכה את הקניונים של ארה"ב, המון מים מסביב – נקיקים מדהימים, מרחבים – אוכל מעולה, ותחושה של מסע בזמן, אל מזרח תיכון פתוח , כמו פעם-פעם, ואינשאללה כמו בעתיד.

    מערביים ככל שנהיה, רק כשאתה מבקר את השכנים אתה מרגיש כמה אנחנו מפה.

    קסם שמרגישים גם בבר המקסים של האמריקאן קולוני. מומלץ גם להישאר ללילה, קצת מכרסם את הכיס, אבל כיף להיכנס לדמות, להכיר את הדיירים האחרים, לחלום בהקיץ.

  • דניאל  On 1 ביוני 2007 at 10:05

    יא איזה חשק זה עושה כרמל. כל הכבוד
    השלב הבא- ללמוד קצת ערבית מדוברת…

  • שלומית ליר  On 24 ביוני 2007 at 13:41

    יש משהו במזרח ירושלים ששמר על תחושה רוחנית שירושלים המודרנית והמזוינת משכיחה יותר ויותר עם השנים.
    עם הסרטון יש קצת בעיה, במבט המערבי שיוצר אקזוטיקה של המזרח…

%d בלוגרים אהבו את זה: