פרו ורבו

דיסקליימר: הפוסט כתוב בז'אנר ספרותי עבור ובהשראת חברה. זה מרגיש לי מטומטם להתחיל סיפור בדיסקליימר אבל התגובות הוכיחו שאתם זקוקים לזה. אה, יש גם טיעון הלכתי מקורי בסוף. אני אשמח להתייחסות אליו.

 

לעולם לא אהיה מוכנה. מאז ותמיד הייתי מוכנה. אין שום דרך להתכונן לזה. המחשבות והדמיונות, ההתלבטויות עם החברות, השיחות בפורומים עם בעלות הניסיון, הביקורים אצל הרופא, בדיקת האלטרנטיבות, קבלת ההחלטה… הכול התרחש בשכל, כמו פרויקט שקיבלתי בעבודה, לא באמת קשור אלי. טיפולי ההזרעה נכנסו לשגרה כמו ביקור תחזוקה אצל מדקר סיני. המשכתי ללכת כל ערב ישר מהמשרד למכון הכושר ואפילו יצאתי לשני בליינד דייטס. המושג "תהליך של שינוי" הוא שקר לבן אכזרי. ה"תהליך" הוא שרשרת פעילויות אוטומאטיות כמעט, שאין בהן ממד של הכנה. אין שום דרך להתכונן לזה. זה אפילו שגוי לומר ששינוי "התרחש" כי לא הייתי נוכחת בשבריר הרגע הזה שבו השינוי פשוט הופיע, נברא. ויהי אור. זבנג. 

קיבלתי מפץ מוחלש, מותאם למידותיי המוגבלות, כשההכרה התעוררה להכיר במצב שכבר שינה אותי ללא הכר; כשהמצב החדש הציף את תופעות הלוואי שלו אל פני השטח של הידיעה, כמו קצף של גלי ים. והגוף קוצף וגועש ורוצה להקיא את זה. המערכת הרגשית והשכלית שלי נאלצות לשתף פעולה על מנת להזכיר לגוף כמה חזק רצוננו ליצור חיים, לאהוב ולטפח אותם. להזכיר לו את תפקידו הביולוגי, החייתי, הטבעי, להמליט, לא להימלט. אני אנחנו עכשיו. אני והנוסע השמיני. הדבר הזה עוד לא בגודל של אצבע, עוד לא החליט מה מינו ואם הוא בכלל אנושי, אבל יש לו כבר חיות וכוח רצון שגורמים לשלי להחוויר ולהיחלש. הוא מצליף בי בדייקנות עם הטעם הזוועתי שלו באוכל וכופה עלי צו הרחקה מגבינת הקוטג' אהובתי. הוא מפחיד אותי. הדבר הזה ואני, כדור שלג שמתגלגל במדרון חלקלק, במורד מחילת הארנב. 

הבליינד דייט משלשום מתקשר לקבוע דייט שני. איך אסביר לו שהוא התקשר למישהי אחרת? הנערה שהמתינה בשקיקה יומיים לתוצאות האודישן לתפקיד "בת הזוג" נפטרה ממני, מתה בשנתי. והאישה שאיתו על הקו גדולה על התפקיד, גדולה ממני, גדולה מהחיים. מה אומרים במצב כזה: "בא לך להיות בקשר מהסוף להתחלה?" או אולי "אתה מוזמן לסקס ללא סיכון"..? אני מתנחמת במחשבה שגם לולא ההיריון רוב הסיכויים שזה לא היה שורד את הדייט השלישי. שמונה שנות בליינד דייטס אינטנסיביים הם סוג של הוכחה מדעית. יש איזו הקלה בטריקת הדלת הזו מאחורי. וחלונות חדשים נפתחים בפני, עם כרטיסי היכרויות שיש להם מספרים אחרי הפלוס, אלו שנהגתי למחוק מיד, אלו שתמיד היו בעיני מינוס.

כשקמתי הבוקר עוד האמנתי שאני רוצה גבר חזק לצידי שיכיל ויתמוך וכעת נדמה שברחם הזה יש מקום לכל הגברים. פתאום זה כל כך ברור לי שבוראת העולם המכונה "האל הרחמן" היא ישות נשית. רחם העולם. 

 

***

לא כל אחד יכול להיות שדכן. השדכן היהודי בעולם העתיק ניחן בראייה מיסטית, כשהוא היה מבקר משפחה הוא היה רואה אילו דפוסים זורמים בגנטיקה של המשפחה הזו וידע להתאים בני זוג מבחינה רוחנית, על מנת שיאזנו זה את זו ועל מנת שהמשימות איתן תתמודד נשמת הצאצא יעלו מדרגה בהתפתחות של שתי השושלות; הצאצא מגשים את הזיווג הרוחני באישיותו, זוהי תכלית התהליך כולו. לצופה מהצד היה נדמה לעיתים שהוא משדך משפחות לפי מעמד אך המעמד הדומה היה רק תוצר לוואי של סוג השיעורים הרוחניים שאותה משפחת נשמות עוברת בחיים האלו. מה שנותר לנו מזה היום, זו השאלה האינטואיטיבית הזו שקשה להתאפק עימה, "מה עושים ההורים?". משהו בתוכנו יודע שלמשפחת המועמד/ת יש מידע חשוב לספק לנו אבל כבר אין לנו את הכלים לכרות אותו. סמלי המעמד הם כעת ניסיון תת מודע נואש לצמצם את הסיכון שבהימור.

נהוג לדמיין נישואי שידוך כשלילה של חופש הבחירה, אך מנהג השידוך היהודי מחייב מפגשים מקדימים וזיהוי של משיכה בין בני הזוג. לא ישיאו בני זוג שאינם נמשכים זה לזו שכן זיק המשיכה הוא אות לכך שברמת הנשמה הם זיהו זה את זו והם מוכנים לעבודה הרוחנית, לכברת הדרך הזו יחד, גם אם ברמת הגוף זה לא תמיד יהיה קל ופשוט. כיום קלקלנו גם את החוש הבסיסי הזה, גדשנו ובלבלנו אותו עם פרומונים, סוכר, קקאו, קפאין, אלכוהול, ניקוטין, קוקאין… השכל מתווך לנו דימויים תקשורתיים פטישיסטיים ואנו צורכים איברים של בני אדם, הזיון נגמר לפני שהספקנו להציץ בהם כמכלול. 

מרוב שפע איבדנו את הוראות השימוש בזכות הבחירה, אנחנו נתקעים עם מי שכבר מיצינו ומתייאשים מהר מדי ממי שעוד לא גילינו באמת. נהוג לטפול את אחוזי הרווקות והגירושין הגבוהים על האינדיבידואליות והאפשרויות של חברת השפע, אך האמת היא שרובנו מגששים באפלה. והרצון לטעום מכל דבר שזז מונע מפחד וחוסר אונים, מפאניקה של אובדן הידע של השיפוט הפנימי; פחדים המכוסים היטב, גם מפנינו, תחת מעטה משכנע של חופש והנאה. אתרי ההיכרויות הממוחשבים ומשרדי השידוכים למיניהם הם געגוע לרוח הגורל שפעם ידעה להפגיש בינינו.

הדת מתנגדת לתרומות זרע אנונימיות בעיקר מפחד לגילוי עריות בדורות הבאים ומפני שהמעמד הרוחני של ההזרעה הוא זיווג לכל דבר. אני נוטה להסכים עם העמדה הרוחנית הזו, אך ייתכן שלבורא/ת עולם דרכים נסתרות ומדליקות לעבוד איתנו גם בתנאי החיים האובדניים שיצרנו לעצמנו. הייתי רוצה לחשוב שיש סדר קוסמי נסתר בכאוס לכאורה, שבת הקול המכריזה "בת פלוני לפלוני" מסדרת את הדברים כך שהנשמות המתאימות עדיין נפגשות גם אם הן לא מודעות לכך. בגמרא (מסכת סוטה ב', א') מוגדר בפירוש מצב שבו בת פלוני נולדת זמן רב לפני פלוני ועשויה להיות מבוגרת ממנו, כך שבהחלט ייתכן שפלוני, הצעיר מבת פלוני בחמש עשרה שנה, ייגש לבנק הזרע כדי לממן את הטיול אחרי הצבא, וכך למרות ששניהם ינהלו חיים נפרדים של עליות ומורדות, ריגושים ואכזבות, הם לא יהיו מודעים לכך שהמפגש שלהם בעצם התרחש, והשושלת הרוחנית ממשיכה. 

אמרת לי שאת מאמינה שתינוק בוחר את ההורים שלו ואת נסיבות הגעתו לעולם הזה ואני איתך לגמרי בעניין הזה. מרגש לראות אותך, הקונטרול פריק הפולנייה, קופצת ראש ומרפה לתוך אי הידיעה העמוקה ביותר שאפשר לדמיין. לפעמים נראה לי שאנשים כמונו סומכים על תושייתו הכול יכולה של האל הרבה יותר מאשר הרבנים המגבילים את פועלו לגבולות הלוגיקה האנושית.

מזל טוב, א' היקרה, וסליחה שהטלתי ספק בראשית.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • תומר  On 7 ביוני 2007 at 20:30

    מזל טוב גדול!
    כל הכבוד על האומץ.
    בהצלחה רבה ושפע ברכות!

    : )

  • נילי  On 7 ביוני 2007 at 20:31

    יקירתי,
    את בטח לא זוכרת אותי אבל פעם יצא לנו קצת לפטפט… בקיצור, גם אני עכשיו נושאת ברחמי (ואתמול הודיעו לנו שהמין הוא המין החזק והיפה 🙂 כלומר, יש לנו ילדה). הרגשה נפלאה, כל כך הרבה צופן העתיד…
    ולמרות שאני כן אוחזת בבן זוג, מאוד הזדהתי על מה שכתבת על מה שהרגשת שהבליינד דייט מאתמול התקשר… מה שנקרא, פרופורציות בחיים…

  • אהרן פ  On 7 ביוני 2007 at 20:56

    שיהיה בהצלחה רבה. תענוג לקרוא אותך, ועכשיו שבעתיים. הפוסט המצויין הזה לא הכניס אותי להריון, אבל יותר מדגדג לי את הרחם. שינויי המצבים האלה באמת לא יאומנו, וגם לגברים שבזוג. ואחרי הלידה עוד שבעתיים. כל יום הוא סיפור אחר. אדם אחר נולד בנו בכל רגע. הכאן ועכשיו הופכים משאיפה למצב (ולעתים אפילו לכורח). ולגבי האלה עם המספר אחרי הפלוס… ובתור אחד עם מספר כזה שסודר מלמעלה (ודרך האינטרנט) עם מישהי עם פלוס משלה, יש בזה המון פלוסים.

  • שמרן  On 7 ביוני 2007 at 21:12

    שלא הגיעה לטקס קבלת הדוקטורט כי לא מצאה בייבי-סיטר.
    מזל טוב ובהצלחה!

  • קרן  On 7 ביוני 2007 at 21:15

    מזל טוב 🙂

  • יגאל  On 7 ביוני 2007 at 21:46

    ואושר רב, באמת.

    (לא תאמיני, אבל שלוש האותיות בקוד ההפעלה של התגובה שרשמתי כאן הן KID…)

  • ח ל י  On 7 ביוני 2007 at 21:50

    ברוכה הבאה 🙂

  • חייש  On 7 ביוני 2007 at 22:10

    שיהיה לך (לכם!) הרבה אושר. זה דבר נהדר זה.

  • ימימה  On 7 ביוני 2007 at 22:55

    יופי לך! שמחה גדולה!!

  • יונת  On 7 ביוני 2007 at 23:02

    איזה יופי, מאחלת הרבה הנאה!

  • שושי  On 7 ביוני 2007 at 23:07

    אני קוראת את הבלוג שלך מזה זמן, ויש בהן הרבה נושאים שנוגעים יותר לדברים שקורים בגיל שלכם/לכן (הגיל שהבת שלי מתחילה בו , היא בת 21)
    ומה שכתבת היום , מבלי לקרוא עד הסוף, כל כך ריגש אותי שאני מאוד מקווה שתמשיכי בדרך הזו, יש עוד כמה "אמהות רוחניות" שתוהות בשטח החיים, הרבה יותר ממה שאת משערת!!!
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=52790

  • שושי  On 7 ביוני 2007 at 23:10

    קראתי עד הסוף…

    וואו….

    שאספר לך מה קורה לפולניה פריק, אחרי?

  • המלוכסנת הרחוקה  On 7 ביוני 2007 at 23:42

    החלטה אמיצה.
    אשמח להיות לעזר בעת הצורך.

  • מיה  On 8 ביוני 2007 at 0:08

    שמחה גדולה! מפגש הנשמות. מזל טוב:)

  • כרמל  On 8 ביוני 2007 at 0:08

    כאילו, אני יודעת שאנשים לא באמת קוראים את הפוסטים שלי עד הסוף כשמדבור ב-2000 מילה הרגילות שלי עם הטפות רוחניות ופילוסופיות. אבל זה באמת פוסט קצר ומעניין יחסית. האם באמת ייתכן שפספסתם את *כל* הפסקה האחרונה? קוראים של בלוג הם עם מוזר. הם ימצאו לך שגיאות כתיב קטנות ויביאו 8 לינקים להוכחת חלקיותן של עובדות, אבל ידלגו על פסקה שלמה שמשנה את כל ההתייחסות לטקסט?
    פסיכיים מטורפים, שלא תעשו לי עין הרע כי רמת העניין שלי בילדים שואפת כרגע למינוס אפס. הפוסט הוא בהשראת ובעבור חברה, זאת שהפסקה האחרונה פונה אליה כי היא קוראת את הבלוג הזה. וזו דרך להתמודד עם החדשות שהיא בישרה לי אתמול. אלוהים, האם אני כבר כל כך כותבת בלוגי שאי אפשר לזהות חצי פוסט שכתוב בז'אנר ספרותי רק בגלל שהוא בגוף ראשון?
    מטורפים. אנשים סימסו לי באמצע סרט שכדאי שאני אחזור לבלוג שלי כי יש פה פוגרום. 🙂

  • כרמל  On 8 ביוני 2007 at 0:28

    אני לא עובדת במשרד, אני לא הולכת למכון כושר ובטח לא כל יום, אני רומנייה (!!!!!) והשם שלי עד כמה שידוע לי לא מתחיל באות אלף. אני עדיין בשוק מכם, באמת. תומר, יגאל, אהרון, אנשים שמכירים אותי! יואו. תזכירו לי לא לנסות לכתוב ממוחו של רוצח חתולים סדרתי בגוף ראשון בבלוג הזה שלא תשלחו לי משטרה הבייתה. מחר בבוקר אני ארגע מהטמטום הזה ואתפנה לקרוא מה כתבתם בתגובות מעבר למזל טוב. מטורפים.

  • ח ל י  On 8 ביוני 2007 at 1:20

    חשבתי שזה באמת מדהים שאת וא' עשיתן אותו מעשה באותו זמן האמת. טוב תמחקי ה כ ל וזהו 🙂

  • כרמל  On 8 ביוני 2007 at 1:21

    שחשבתי שיהיה מעניין להתמודד איתו ספרותית בגוף ראשון. אני חייבת להודות שהתגובות ממש מפחידות אותי.

  • ח ל י  On 8 ביוני 2007 at 7:48

    היו אומרים…

  • קורא  On 8 ביוני 2007 at 7:48

    לקרוא לקוראים שלך "מטורפים" ו"פסיכיים" זה ללא ספק סגולה להמשך תקשורת מצויינת איתם. עלי והצליחי!

  • אהרן פ  On 8 ביוני 2007 at 8:35

    זה שהרעיון עלה לך בראש זה כבר ראוי למזל טוב 🙂 נא לכתוב "סיפור" בראש העמוד ורק אחר כך לבוא בטענות על כך שאנחנו לא יודעים להפריד בין ז'אנר לז'אנר.
    לא כל כך מופרך הסיפור שלך. אני יודע אם את עובדת במשרד על הדוקטורט שלך כרגע ? אני יודע אם את הולכת או לא למכון כושר ? אני הלכתי, למה שאת לא ? ה א' בהחלט היה יכול להיות מובן בכמה צורות. בקיצור- ליני על עצמך בלבד. חוץ מזה קבלת ברכות, דגדגת לי את הביציות, מה הבעיה בכלל ?
    ולמה זה כל כך מזעזע ?

  • תומר  On 8 ביוני 2007 at 8:43

    אז גם אני כתבתי מזל טוב סתם בצחוק.
    מה, לא הבנת לפי הסמיילי בסוף?
    מי לא קורא תגובה עד הסוף?
    זה הכל בכאילו!
    וכל השאר גם, אני בטוח: מאחלים לך כל טוב סתאאאאאאם.
    אל תקחי ברצינות…

    בקיצור כרמל, אני הבנתי שהיה לך איזה ויכוח עם א' הזאת, בקשר להפרייה מלאכותית ולתינוקות, ובסוף הבנת שהיא צדקה ולכן נכנסת להריון, ולכן את מאחלת לה, הפןך על הפוך, מזל טוב.
    שפע ברכות בכ"א…

  • אהרן  On 8 ביוני 2007 at 8:55

    מי שקורא סמסים באמצע סרט מגיע לו פוגרום.
    וברוח הרוח- מה הזמנת לעצמך כאן ?

  • כרמל  On 8 ביוני 2007 at 10:16

    (ראיתי את זה אחרי הסרט , אהרון)
    הייתי חושבת שאתם אומרים מזל טוב ל-א' עד לנקודה מסויימת… פרויד וספרות או פסיכולוגיה ונרטיב הם לא בכדי שני סוגים שונים של דיסציפלינות. האם אפשר לומר שמארק האדון שואף בסתר לתסמונת אספרגר ודן בראון חושב בסתר שהוא צאצא של ישו? הדרך המרכזית שלי להתמודד בדיוק עם כל מה שהכי מסקרן ממקום שמרוחק ממני זה לנסות לכתוב מתוכו ואני בטוחה שזו לא פעם ראשונה שזה קורה בבלוג הזה גם אם לא שמתם לב קודם כי לא מדובר היה בנושא שמעורר כאלה תגובות.

    שלא תגידו אחר כך שלא אמרתי לכם: הבלוג שלי לא ייכתב ברמה אישית כל כך לעולם. זו לא המטרה שלו. מעולם לא רציתי בלוג אישי ודיברתי על כך כשהתחלתי לפני 4 שנים. פחדתי שזה ידפוק לי את כשרון הכתיבה וזה בדיוק מה שקרה. אני כותבת כתבות כמו בלוג, אני כבר לא מצליחה לכתוב פרוזה, ראשית הפוסט הזה היא עובדה. בלוג מושך יותר למאפייני דיבור ואני גם ככה טיפוס יותר של תרבות אוראלית ואני מוצאת יותר ויותר שגיאות עברית שלא היו לי. זה לא כזה מטריד אלמלא הרצון שלי להוציא ספר פעם.

    אני מתנצלת בפני מי שנעלב מפסיכים מטורפים, טונים מעודנים של כינויים כאלה שעוברים יפה עם חיוך במציאות לא נראים טוב על הכתב, זה שוב מאפיין של תרבות אוראלית. יש בבלוג הזה לא מעט קטעים שלא באמת התרחשו אלא היו אמצעי לדון במסר מסוים ואני מצטערת אם השליתי אתכם לגבי שיחות ומצבים שלא באמת התקיימו אלא שימשו כאמצעי פרוזאי להעברת מסר בפוסטים שהיו במפורש בז'אנר יותר פרוזאי, לפחות מבחינתי.

    אני מאד מבקשת להבא לא לקחת שום דבר בבלוג הזה ברצינות כשהוא לא נכתב בלשון הטפה ברורה. 🙂 אני מתריעה מראש שאני אעשה עוד כמה דברים כאלה. הבלוג שלי אינו באמת בלוג אישי, אני מתעניינת באישי כצוהר ליציאה למשהו מעבר לכך וזה מה שאני עושה כאן תמיד.

    נכון אהרון זה לא כזה תסריט מופרך למי שלא מכיר אותי כל כך טוב, אבל כתבתי בפירוש בפניה ישירה מזל טוב לאדם אחר שאפילו התנצלתי בפניו על הניסיונות להניע אותה מכך, מה יותר ברור מזה

    ועכשיו אחרי שעברנו את זה אני מקווה, מזל טוב לנילי! אשמח אם תזכירי לי מתי ובאיזה הקשר פטפטנו. תודה למלוכסנת על הנכונות לעזור ולכל מי שמיהר להתלהב על כל התמיכה והרצון הטוב אם כי היו לחינם הפעם. וסליחה שנבהלתי זה לגמרי שלי.

    הדבר המרכזי שחתרתי אליו נמצא בסוף (ככה זה אצלי תמיד ובגלל זה נראה לי שהוא תמיד מתפספס אחרי 2000 מילה, אבל הפעם הוא הגיע מהר יותר). באופן אישי התנגדתי לתרומות זרע וניסיתי לשכנע חברות לבחור באלטרנטיבות אחרות. זווית המבט החדשה האפשרית על כך הבזיקה בי אתמול ותהיתי אם אתם חושבים שזה יכול לעבור כטיעון כנגד נקודת המבט ההלכתית על כך. התגובות שקיוויתי למצוא כאן מאנשים כמו תומר ואהרון והרב נגן למשל, זה התייחסות לכך. אם עוד לא מאוחר… אפשר?

  • אהרן פ  On 8 ביוני 2007 at 18:38

    הכי קל לומר שבאמת זאת בעיה מאוד גדולה. אני צריך לחשוב עליה ולכתוב כמו שצריך. יש כאן פנים שונות. צריך להבין מה עומד ביסוד החשש לממזרות. לגילוי עריות שאין לו צד אישי, דהיינו שנובע מיחסים בין שני בני אדם שאין להם מושג שהם אחים. מה המשמעות הפנימית העמוקה של זה. האיסור על גילוי עריות נובע לדעתי מן הרצון ליצור גיוון בעולם. ההפך של מגדל בבל שרצה משפחה אחת. תרומת זרע אנונימית לכאורה הולכת בכיוון הזה. גיוון עד כדי חוסר היכרות. אני לעולם לא הייתי יכול לתרום זרע. יש לי צורך עמוק להכיר את צאצאי לגדל אותם ולגדול איתם. השאלה נוגעת בצורך שלנו כבני אדם להכיר את בני זוגינו. אבל אי אפשר שלא להיות מודע לצורך שלנו גם לברוח מבני זוגנו. להסתיר את עצמינו מפניהם. אדם ידע את חוה אשתו, אבל אחרי אכילת פרי עץ הדעת הוא מסתיר את עצמו עם עלה.
    זה נוגע בסוגיות רגשיות עמוקות. צריך עוד לחשוב על זה ואז אוכל לכתוב בצורה יותר מסודרת (ככל שאני בכלל מסוגל)

  • אהרן  On 8 ביוני 2007 at 18:42

    והיופי בכתיבה שלך שאת אוהבת להגיע למקומות הרחוקים האלה. אבל אי אפשר להגיד על הבלוג שלך שהוא לא אישי כשהכתיבה שלך נעשית תמיד מבפנים, גם כשהיא על נושאים זרים ורחוקים.
    פרויד וכו' נוגעים יותר לשאלה- למה לא הזהרת אותנו מראש…למה הזמנת אותנו לטעות, ואולי גם למה כולנו כל כך קפצנו על המציאה 🙂 אבל זה מאחורינו. נכון ?

  • כרמל  On 8 ביוני 2007 at 20:30

    ולכן הוא מבפנים אבל כל כך לא אישי לתחושתי, כנראה שזה עניין של הגדרה. ביממה האחרונה לאור מה שקרה כאן אני חושבת על כמה שהמוח שלנו הוא דבר עם רצון, הוא לא ממוחשב ומחושב. ברגע שלאנשים פה היה רעיון ראשוני שמדובר בי, המוח שלהם ממש סינן/דילג על/פירש אחרת סימנים ברורים שסותרים את ההתניה הראשונית/הרושם הראשוני. האם כך המוח פועל? האם זה אומר שאנחנו ננעלים כל כך מהר שאנחנו לא רואים בכלל את המציאות אלא דרך התכנות שנוצר והוא נוצר תוך שניות? זה מאד מאד מעניין. זה קצת כמו הניסוי הזה על איך פועלת העין, כשאנחנו ננעלים על לספור את מסירות הכדור, העין בכלל מסננת את הגורילה שעוברת באמצע המסך כלא רלוונטית. א' הייתה הגורילה באמצע המסך שאף אחד לא ראה כשהוא כבר ננעל על ההיריון כשלי.

    בקשר להלכה – גילוי עריות מכונה חסד במקרא, הכוונה לספירת חסד, לסדר שקודם לעולם הזה, לרמה שבה כולנו נשמות ומשחקי התפקידים של העולם הזה לא רלוונטיים. ממה שלמדתי, האיסור כה עמוק בדיוק בגלל שהוא מטשטש את גבולות העולם הזה. נשמה שהיא אבא שלך בגלגול הזה יכולה להיות האהוב שלך בגלגול הבא. אם אנחנו לא משחקים את המשחק של הגלגול הזה זה שבר עמוק באשליית המציאות ובפונקציה של הגלגול הזה. היהדות המיסטית לוקחת זאת באופן הפוך מגישות מזרחיות.

    אחד הקטעים היפים שלמדתי בתיקוני זוהר היה קשור לכך שגילוי עריות מתקיים גם ברמה הרוחנית. לפעמים פוגשים אדם זר שהוא נשמה אחות שלך ובגלל הקליק המיידי מתפתים לחשוב שנועדנו רומנטית אבל מגלים שהחיבור אחר. לי זה קרה לפחות פעמיים. זה הוגדר בתיקוני זוהר כגילוי עריות ושעלינו לזהות ולהמנע ממצב כזה.

  • תמר ושמעון  On 8 ביוני 2007 at 23:31

    ככה זה שהגבולות הם תמיד שלנו
    ואנחנו אלה שפורצים ומאתגרים את התפיסות שלנו
    כלומר אלוהים ואנחנו
    זהו האין המופלא
    דורות חדשים הם עולמות חדשים
    האפשרויות הולכות ומתרחבות
    פעולות הזיווג המולקולריות ופעולות הזיווג הרוחניות
    מי יודע מוצא החלקיק
    אם יש לו מוצא
    אין לו ורק לו

    למרות זאת ומענין לדעת עד כמה הוודאות הביולוגית תהיה חשובה לילד
    הרצון לדעת מי הוא אביו
    תורם הזרע הוא אדם ממשי
    חבר שלנו בחור אתיופי ואחותו אומצו על ידי זוג אנתרופולוגים משבדיה
    הוא חי וגדל שם
    הוא היה מבקש מאחותו שלא תעשן ותשתה אלכוהול
    מכיוון שאין להם שום וודאות תורשתית

    לדעת מי הוא ההורה הביולוגי שלך היא רצון יסודי
    האם יש משמעות לקשר רוחני ביולוגי
    האם אנחנו יוצרים את המשמעויות הללו
    כמה אנשים היו שמחים לא להכיר את ההורים שלהם לצערינו
    בסופו של דבר אנחנו אלו שיוצקים את המשמעות הריגשית למציאות לקשרים

    הרעיון הוא לא בעד או נגד
    אלא תמיכה בבחירה האישית והפרטית של כל חברה טובה

  • עופר  On 9 ביוני 2007 at 18:19

    שקשורה כמובן לגילוי עריות

    האם מבצעי ההזרעה לוקחים בחשבון את העניין הזה?

    נאמר שאדם בוגר מבצע את ההתרמה בלי לספר לאיש מבין משפחתו,ובתו מבצעת את ההפריה גם כן מבלי לידע איש מבנ משפחתה עד לאחר שיש סיכוי סביר שהזרע יקלט.
    האם מתבצע מעקב מכול סוג שהוא למנוע את המצב שתיארתי?

    מצטרף לברכות.

    עופר

  • כרמל  On 9 ביוני 2007 at 23:54

    אני חושבת שמכיוון שבבנק הזרע יש את הפרטים האמיתיים של התורם הם יוצרים סוג של בדיקות או סיווג ממוחשב כדי שזה לגמרי לא יקרה. אני רוצה לקוות כך לפחות. למישהו יש מידע על זה?

  • אחד חשדן  On 10 ביוני 2007 at 9:35

    המאה ה20:
    ———-

    אז מה היה לנו שם
    – אהבה חופשית: סקס בלי חתונה
    – הגלולה: סקס בלי ילדים
    – הזרעה מלאכותית: ילדים בלי סקס

    המאה ה21:
    ———

    מה צפוי לנו?
    – סקס חופשי בלי הגבלה לחזקים
    – יותר בודדים
    – אמהות חד הוריות שמשלמות את מחיר החופש של החזקים

    המחשבה שלי: כולם מדברים על זה שהחזקים מתחלפים במהפכות
    אבל החלשים היים יותר חלשים

  • כרמל  On 10 ביוני 2007 at 21:52

    אתה חושב שנשים שלא יעשו ילדים כלל ימוקמו בין החזקים? בכל פעם שמלחיצים אותי על העניין של ילדים אני קוראת פוסטים של ריקי כהן כדי להתחזק.

  • אחד חשדן  On 10 ביוני 2007 at 22:52

    מה שהתכוונתי זה שהמין החופשי זה בעיקר לחזקים המושכים והאטרקטיבים.

    את מחיר החופש משלמים הפחות מושכים שלא מוצאים בני זוג. למה שמישהו יסכים להתפשר על בן זוג לא אטרקטיבי אם הוא יכול למצוא מין (ונשים גם ילדים) בלי זוגיות קבועה?
    הסיכויים של הלא-אטרקטיביים למצוא זוגיות קבועה פוחתים בחברה שבה יש חופש מיני. הם יוכלו אולי למצוא סטוצים, אבל הם כנראה יזדקנו לבד

    בדיוק כמו בכלכלה, החופש עוזר לעשירים להתעשר עוד יותר, ולעניים להתענות עוד יותר

    עצוב

  • אחד חשדן  On 10 ביוני 2007 at 23:17

    אז הנה שתי תשובות (סותרות) בשבילך:

    1. לגדל ילד זאת משימה תובענית מספיק שאם את לא בטוחה בטוחה שאת רוצה אותה – זה עוד לא הזמן ושאף אחד לא ילחיץ

    2. אשתי אומרת שהזמן הכי טוב בעולם לגדל ילד זה הדוקטוראט

  • כרמל  On 11 ביוני 2007 at 0:02

    מהבית מסתבר. משהו צורם לי בתיאוריית המשיכה הדרוויניסטית שלך. בפועל אין הסבר מספק לתופעת המשיכה (וההסבר הכימי הוא חלקי ורדוקציוניסטי) והיא מורכבת מאד ואיכשהוא בסופו של דבר כולם משתתפים בזה כך או אחרת. לא דואגת לאף אחד.

  • שלומי  On 11 ביוני 2007 at 0:30

    הורות ביולוגית והורות גנטית
    ד"ר מרדכי הלפרין

    http://www.daat.co.il/mishpat-ivri/skirot/204-2.htm

  • אחד חשדן  On 11 ביוני 2007 at 9:08

    אבל תסתכלי סביבך, את לא מכירה רווקים ורווקות זקנים שנשארו לבד עד סוף ימיהם?
    אל תהיי נאיבית

    אני לא נכנס לשאלה מה גורם למשיכה, אבל אין ספק שלא כולם משתתפים בזה ואין ספק שיש אנשים שכ-ו-ל-ם מסכימים שהם לא מושכים, לפחות בשוליים הקיצוניים.

    אני גם מודה שאני קצת מתבאס שקראתי את הפוסט ככבר שהיה ברור שלא מדובר בך, וקצת התבאסתי שלא נפלתי גם אני בפח. גם אני נורא רציתי לאחל לך מזל טוב, אולי תסכימי באופן חריג לקבל גם מזל טוב מאוחר אחד ממני? 🙂

    אגב הפוסט הזה, והתגובות שעליו ראוי להילמד בבתי ספר לפסיכולוגיה כדוגמא מאלפת לאיך שהמוח שלנו מזין את העיניים הרבה יותר ממה שהן מזינות אותו

  • כרמל  On 11 ביוני 2007 at 11:48

    סיבה אנשים פועלים ושכולם מסתכלים על זה מתוך אותו סטנדרט. חלק מהנשים המדהימות ביותר שהכרתי לא מסוגלות להיות עם אף אחד שהן פגשו עד כה ופונות לplan b. אין שום קשר בין הדרוויניזם האטרקטיבי שהצגת שגם אין בו שום סטדנרט ממשי לבין מצב משפחתי.

    לי,אגב, יש תכנון פנטזיונרי לחלוטין להשאר לבד כל הגלגול הזה (היו ויהיו לי מספיק גלגולים משפחתיים, זה לא כזו מתנה ובטח לא מחויב המציאות) ופשוט לעשות חיים, לעבוד על חופש והתפתחות רוחנית, לטייל המון, לחיות בחו"ל לעבוד אולי בשביל לונלי פלנט או באיזה אוניברסיטה שווה. בשבילי זו האופציה שהיא הפנטזיה ואם תפגוש אותי בגיל 70 תוכל להניח עלי מה שבא לך ולטעות.

    שלומי – תודה, למדתי כמה פרטים מעניינים ואכן ההנחה שהזרעה היא זיווג ניכרת במאמר. מעניין אותי מה אתה חושב על הרעיון החדש שלי שהאלוהות מארגנת את הדברים גם אם אנחנו לא יודעים להתחקות אחרי זה ועבורנו יש מרכיב חוסר וודאות.

  • אחד חשדן  On 11 ביוני 2007 at 12:21

    כלומר, ברור לי שאני מאמין שאת מתכננת את זה
    לא מאמין שתעשי את (כל) זה

    אני כן מאמין שתתפתחי רוחנית, תיצרי, תטיילי, הכל .הכל אבל לא מאמין שלא תהיה לך משפחה

    אגב, מהעובדה שאת קוראת לתכנון שלך "פנטזיונרי" אני מניח שגם את לא מאוד מאמינה בו

    וחוץ מזה, בתור אבא, אני חייב חייב למחות נגד המחשבה שעומדת מאחורי התכנון שלך כאילו משפחה מונעת את החופש, ההתפתחות הרוחנית והטיולים
    ברור שהיא מגבילה, אבל היא לא על חשבון.

    מצד שני, אני לא מאמין ששום דבר שאני אעשה בחיים יהיה יותר גדול ומיוחד מבן אדם.

  • כרמל  On 11 ביוני 2007 at 13:39

    לטובת ילדים אצלי אבל כרגע הוא רציונאלי בלבד. אני לא מספיק מפותחת רוחנית כנראה כדי גם לחוש את הרצון. מתוך הנחה שאתפתח לשם, תוכנית המגירה האטרקטיבית ממתינה במגירה. סיפרתי לך עליה כדי שתבין שניתן לבחור באורח החיים הזה, אני לא מאמינה בלהקלע אליו.

  • אחד חשדן  On 11 ביוני 2007 at 14:19

    יש משהו בודהיסטי (או נזירי נוצרי) במחשבה שכדי להקדיש את עצמך לחיים במובן במלא של המילה את/ה צריך להיות ללא ילדים ומשפחה.

    הנזיר היהודי מתנזר מיין וממוות, גידול ילדים הוא חובה שאין לאף אחד פטור ממנה, אפילו לא משה

    אני מסכים איתך שהבחירה באורח החיים הזה אפשרית, ויש דוגמאות בודדות לכאלה שגם הגשימו אותה. החשבון שלי הוא לא איתך אלא עם המאה ה20: תארי נסי לדמיין איך היה נראה הבלוג שלך אם מין ללא חתונה היה טאבו והגלולה למניעת הריון לא היתה קיימת (רמז, הבלוג של ריקי כהן).

    הרבה אנשים מציבים את המודל הזה של ילדים כעול כשאין להם זוגיות קבועה, בודדים בודדים מאמצים להם את המודל הזה כשיש להם כזו. ראי את הספרים המוקדמים של עירית לינור לדוגמא.

    במילים אחרות: רק תכירי את האדם הנכון ותדברי אחרת (לבטא במבטא פולני)

  • כרמל  On 11 ביוני 2007 at 17:08

    וחלקן גם שוביניסטיות והגמוניות. אתה מודע לכך שרוב הנשים שלא רוצות ילדים נשואות או עם בן זוג קבוע? יש להן אפילו פורום בתפוז. יש לי 2 חברות שעשו ילד רק כי בן זוגה התחנן אליה והבטיח להיות האחראי הראשי לגידול הצאצא.

    לא מקובלת עלי בכלל ההנחה שזהו רצונה הטבעי של כל אישה ושיש לה איזה פאק אם היא לא מחוברת אליו. זה פאקינג בולשיט. זה עשוי לעבוד אצל בחורות צעירות יותר שממהרות להצהיר לפני שמצאו את עצמן, אבל כשבחורה בת 35 אומרת לך שילד לא מדגדג לה את הגבה, היא לא מדברת מאותו המקום. וגם אם היא תעשה בסוף ילד, זה לא אומר שהיא רצתה וזה טבעי לה.

    דבורית שרגל כתבה לפני כמה חודשים בווינט יחסים על ההחלטה שלה לחיות בלי. לפני שהכרתי אותה חשבתי שזו סוג של פרובוקציה אבל כשהכרתי אותה הבנתי שהיא אחת מהנשים האמיצות הללו שלא מנוהלות ע"י חרדותיו של "הגן האנוכי". לבקש ממנה לעשות משהו גדול לאנושות במקום זה זו גם איזו הנחה הגמונית. זכותה לחיות סתם בשביל הכיף ולא לעשות כלום, מי ימשטר אותה? מי מפחד מהעוצמה והחופש של אדם שמחליט נגד הזרם?

    הדיון הזה מיצה את עצמו מבחינתי, בחיים שלי אין לי עניין לדון, וכנושא תיאורטי הוא כבר נידון והטיעונים חוזרים על עצמם.

  • אחד חשדן  On 11 ביוני 2007 at 17:40

    רק שתי הבהרות:
    – דברי התייחסו לשני המינים
    – לא הכחשתי שיש בודדים שבאמת מרגישים כך

    סליחה אם משהו שאמרתי היה לא במקום
    וסליחה אם חיטטתי לך בחיים יותר מדי

    באמת לא התכוונתי להגזים

  • המלוכסנת הרחוקה  On 12 ביוני 2007 at 0:05

    אפשר להאשים את ההורמונים? המורמונים? מישהו?
    דה באטלר דיד איט!

  • כרמל  On 12 ביוני 2007 at 0:25

    שהמוח האנושי אשם (סוג של באטלר שחושב שהאו אדון), יש לו רצון משלו והוא מסנן פרטים שלא מתאימים לתמונת המצב שהוא כבר נתקע עליה. זו תופעה מרתקת ואפשר להתאמן בלי סוף על לשים לב לכל הפרטים ולהיות מודעים. אולי עוד אספק לכם תרגילים כאלו, ראו הוזהרתם 🙂

  • ע  On 12 ביוני 2007 at 11:48

    כרמל שלום
    בתור חברה של א' אני רוצה לאחל לה המון מזל טוב
    אני חושבת שהיא אישה מקסימה ואמיצה. הרבה בנות חושבות על כך, אבל לא כל אחת עושה זאת בסוף
    אני מאחלת לה רק טוב והרבה אור ואושר בחייה

  • לא ממש משנה  On 12 ביוני 2007 at 12:45

    חסד זה כינוי גילוי עריות בין אח לאחות בלבד
    חוץ מזה יופי של פוסט
    א
    אחר
    לא ההיא
    אחד אחר..

%d בלוגרים אהבו את זה: