Web 2.0 והזין הארוך

1. המניפסט הבלוגי שלי

לא משנה מה אכתוב, אנשים יקראו ויבינו מה שהם רוצים ולפעמים גם ירו עלי צרורות מתוך הפילטרים שלהם בטוחים שה"אמת" נשקפת מעיניהם. התגובה הראויה היחידה היא להשתעשע מזה אבל לא תמיד התדר שלי מתעלה לרמה הזו. לפעמים אני נפגעת, כועסת, נכנסת לתחרות עם המגיב…. חה חה חה. יש איזו הנחה שבלוגר רוצה קהל, אחרת הוא לא היה כותב בפומבי. לי היה מאד נוח כששבע תגובות לפוסט היו נחשבות להרבה.  לפבלוב הפתרונים מדוע אני עושה הרבה ריפרשים לאדמין תוך כדי עבודה ובכל זאת לא ממש רוצה לדבר עם למעלה מחמישה איש. כשבאמת רציתי קהל כתבתי למדיה ממוסדת. אם רציתי קהל לפוסט דאגתי שהוא יתפרסם גם בערוץ אינטרנט ממוסד כלשהו. ושם לא עונים לטוקבקים. ככה זה. מותר העיתונאי מהבלוגר, מידת הריחוק לכאורה הזו מהשתתפות בטוקבקים. בהתחלה עניתי שם לכולם עד שהעורכת אמרה לי לרדת מזה כי זה רק מלבה אותם, כי אף עיתונאי לא מדבר איתם. זה לא בלוג פה, הלו. חה חה.

פעמיים בחודש בממוצע אני מקבלת פניה מגורמים ממוסדים שונים לפרסם פוסטים שלי במסגרת נוספת. לרוב הבקשות אני מסרבת. הכתיבה ברשת מייצגת גם את הכתיבה וגם את הדיבור ובלוג הוא מקום שבו אני יותר מדברת מכותבת. לא חוזרת לערוך ולבדוק, יורה ספונטנית כמו בשיחת סלון. כדי לפרסם את זה במקום נוסף צריך לעבד את זה עד כדי כך שלפעמים זה מאבד את זה. ולפעמים אני בכלל לא רוצה לכתוב רשמית את מה שפלטתי בכתיבת-דיבור בנקודת זמן מסויימת. זה בלוג מבחינתי, אבל אפילו בלוגרים ותיקים לא תמיד מבינים את ההבדל הזה. עידו קינן בטח חושב שאני מפגרת שאני לא מסכימה לקבל סתם כסף על העתקה של איזה קשקוש מכאן לשם כשהוא ממילא נותן לזה לינק בסוף. אבל זה כמו שלפעמים תסתובבו בבית בלי בגדים ולא תרצו לצאת ככה החוצה. אם מישהו יציץ לכם בחלון זה יראה לו נורמלי שאתם בלי בגדים בבית אבל אם תצאו ככה החוצה יקראו לכם משוגעים. 

מכיוון שאני מבלגת גם באנגלית אני תופסת עד כמה בשתי השפות אני טיפוס של על פה. אני כותבת כמו דיבור ובכלל לא שמה לב לשגיאות או הגזמות שנובעות מרטוריקה או מחשיבה אוראלית. אני נשמעת/נקראת קצת כמו שכתבו בראשית ימי הדפוס, כשעוד כתבו עבור הקראה בפני קהל. זה קצת מעצבן כשאנשים חוזרים ובודקים אצלי כל פרט בשבע עיניים בקונבנציות של כתיבה, אבל תמיד לומדים מזה משהו. אני מודה, אני לא כל כך אוהבת להתווכח ואני בהחלט כותבת למשוכנעים, אני לא מצפה שאנשים שלא מסכימים איתי יקראו אותי בכלל, כך אני תופסת את הבלוג, כטקסט שרק בעלי עניין משותף יטרחו לקרוא, על זה כל הסיפור של "הזנב הארוך", לא? אני משתדלת לאזן יותר רק בשביל טקסטים שהולכים למקור רשמי. בבלוג שלי אני משוטטת בלי בגדים, כאמור. אז זה קצת מפתיע לחטוף לפעמים כשהמגנים כבויים. הויכוחים בבלוג הזה בזמן האחרון קצת מתישים אותי. עם כל הכבוד, זה לא עיתון הארץ, אלו רק הרגשות שלי. מצד שני אני רוצה ללמוד דברים חדשים ואני לומדת הכי הרבה מביקורת. אבל ממתי אנשים יודעים את הגבול בין ביקורת להטחת אנרגיה באדם אחר? (דווקא בבלוג האנגלי שאני כותבת בזהירות ומצפה לטרור מילולי מארצות אויב, כולם כאלה שמאלנים שזה ממש מצ'עמם. אפילו האיראני היחיד שהצלחנו לצרף הסתבר כיהודי.)

לכל טוקבק יש אנרגיה, יש אווירה של כוונת הכותב שאפשר לחוש אותה. כל אחד יכול לחוש את המידע הזה אינטואיטיבית. אם אתם כועסים על מישהו ושופטים אותו בלבכם, הוא חש את זה וזה במרחב שלו גם אם הוא לא מבין בדיוק מה זה. שני הצדדים קצת מורעלים מזה. אז בשביל מה לעשות את זה? אני שמחה ללמוד דברים חדשים ולתקן טעויות ולשים לב היכן שאיבדתי תשומת לב. אבל בבקשה מכם, תעשו את זה בשעשוע קל. (ההבדל בין ציניות לשעשוע זה שאתם עדיין זורקים את האנרגיה ומזרימים את הרעל בפועל, לצד ההומור. שעשוע זו פשוט פרספקטיבה קלילה יותר על הנושא שממוססת את הרעל, זה לא משהו מתוחכם או שנון מדי). לא פתחתי בלוג כדי לספוג חרא של אחרים, יש מספיק חרא במציאות, תודה. עד עכשיו לא מחקתי תגובות כאלה בגלל ה-3% טענות ענייניות שהיו בהן לצד הרעל המזוקק, אבל לאחרונה רבים משכניי ברשימות סוגרים את התגובות ואולי לא רק אצלי יש עלייה בטונים של התגובות. למדתי המון משיחות עם המגיבים כאן ואני לא רוצה לסגור תגובות. זה אומר שמעכשיו אני מוחקת.

אם מחקתי את התגובה שלכם אל תיקחו את זה באופן אישי. זו רק אנרגיה, זה לא בדיוק אתם. אתם מוזמנים לכתוב מחדש את התגובה בצורה אחרת מנוטרלת יותר כשלמסר הענייני שלה יש יותר משקל, אחרי שעברתם את ריפלקס ההקאה של הדבר המגעיל הראשון שעבר לכם בראש. באופן הזה זו תהיה חוויה של למידה עבור שני הצדדים. אני עושה את זה בפוסטים לפעמים. אתם מספרים לי איפה נדהמתם שאני נשמעת זוועה ואני מעדנת בטקסט. עברנו את זה כבר כמה פעמים בפוסטים שאותם כתבתי מתוך ריפלקס ההקאה, בהשראת הכעס המיידי. מטרת העל של הבלוג הזה היא להתנטרל ולהתעדן והרבה מזה נעשה בזכותכם. אבל דעו את מקומכם בבקשה וניצרו את האנרגיות שלכם. אף אחד לא באמת לומד משהו כשמתקיפים אותו או מנסים לחנך אותו אז תחליטו אם אתם רוצים לתקשר או להתקיף ואגיב אליכם בהתאם.

 

2. דיכאון 2.0

הפסקתי לקרוא עיתונים ולראות חדשות לפני 12 שנה, בשנה ב' באוניברסיטה. עד אז הייתי קונה עיתון בכל בוקר, פעם מעריב ופעם ידיעות, אף פעם לא הארץ. והייתי קוראת אותו בקפיטריה בבוקר לצד הדיל של קפה ומאפה. מתישהו זה התחיל להגדיש את הסאה. פתאום הייתה איזו התדרדרות או אולי רק יותר מודעות ודיווח על כך. אבל במשך כמה שבועות הייתי מסיימת את עמודי החדשות בבכי. פה על אונס אכזרי, שם על התעללות בתינוק חסר אונים, מדי פעם על אלימות עיוורת בשל זוטות ולפעמים אפילו על אטימות או טמטום של איזה פוליטיקאי. לאחר כחודש שמתי לב שאני ממש לא במצב טוב וחלק מחברותי חושבות שאני בדיכאון. אלו היו השנים האלו שבהן אכפת לך מאד ואת עדיין חושבת שאת יכולה לשנות את העולם ופשוט לא יכולתי לעמוד בזה.

החלטתי להתנזר מהמדיה לתקופה מסוימת. ידעתי שהתעלמות אינה הפתרון אבל גם היחשפות מוגברת לא בדיוק הופכת אותי ליעילה. התקופה הלכה והתארכה, בינתיים שקעתי באינטרנט ומעולם לא חזרתי עוד לחיק המדיה הישנה. לא מתוך שום אידיאולוגיה כמו מתוך היסחפות להרגל החדש. הייתה תקופה קצרה שניסיתי לחזור לצרוך סדרות או תוכניות בידור בטלוויזיה אבל לאחר ניתוק של כמה שנים, ממש כאב לי הראש מהנוכחות מול הזרימה הטלוויזיונית, הפרסומות עשו לי סחרחורת, הכול היה כל כך צעקני, שפשוט סגרתי ומאז לא פתחתי שוב. העברת המלחמה בבלוגים ללא פתיחת טלוויזיה הייתה חוויה מיוחדת שהיא בכלל טריגר למחקר.

בשבועות האחרונים אני מרגישה בדיכאון למרות שבמישור הפרטי אני נמצאת בפריחה. אפשר לראות רק מהעדכונים האחרונים בבלוג הזה שפתאום אני מתעסקת בדברים שמעולם לא דיברתי עליהם. הבלוג הזה היה פעם רוחני פילוסופי מרוחק ומשעשע. ואז הבנתי, זה הווב 2.0 הזה, זו בדיוק המשמעות שלו, ככה נוצרת מדיה חדשה ואני שוב צורכת מדיה: אני מקבלת בתיבת הדוא"ל הפרטית שלי משהו שכל ישראל קיבלה אותו בפורוורד. לפעמים אני שמה את הלינק בבלוג ועוד קהלים נחשפים לזה. כולם נחשפים לזה בדרכם ובזמנם החופשי אבל בתמונה הכללית נוצרה כאן מדיה ושוב כולנו יכולים לדון בזה אחר כך, כולנו יודעים למה הכוונה, כולנו נגענו בזה. והנה שוב אני כועסת ובוכה כל בוקר. פעם על כדור הארץ הגוסס, פעם על הכיבוש ופעם על האונס והאכזריות. והפעם זה כואב יותר. כי לרוב מדובר בנושאים שבכלל לא הגיעו למדיה הרגילה, ואני מדמיינת שאם אפתח עיתון אקרא כנראה דברים גרועים עוד יותר. וגם כי אני אחרי 12 שנה של ניקיון תודעתי.

אתם שלא הפסקתם מעולם לצרוך מדיה לתקופה ארוכה, תתקשו להבין איך זה מרגיש. אבל זה כאילו שנותרה בי אותה הנאיביות של גיל 23. שואלים אותי לפעמים איך זה שבנאדם אינטליגנטי כמוני יכול להיות כל כך נאיבי ונראה לי שזה שורש העניין. בגיל הזה שבו רובכם כבר הפכתם לצינים או פשוט נשחקתם ברגישות ופיתחתם מנגנוני הגנה כלשהם, אני נותרתי בעירום וערייה של התודעה וכל לינק עכשיו מכה בי שורש במקום מאד בתולי. פספסתי את התקופה הזו שבה התקשורת הפכה את הקניבליזם למאפיין אינהרנטי, ידעתי על זה קצת מהצד, משברי דברים שנשלחו אלי פה ושם, אבל הייתי לגמרי מחוץ להישג ידה של "זרימת המידע". את ווב 2.0 כמדיה אני חווה קצת אחרת, יש בזה משהו יותר גולמי, ללא מנגנוני מסגור ובולטות, בקיטוע ההבלוגי הזה. זה לא מסמם כמו הזרימה אז זה מכה בעומק. עכשיו שהפכתי מודעת אני מבטיחה להתאפק ולא לעשות פוסט על כל לינק עצוב, ולחזור לנושאים אחרים גם. אני מבטיחה לחזור לעצמי כבר בסעיפים 3 ו-4.

3. 

שלט אמיתי בשירותים ציבוריים:

4.

שמתי לב שלכל המורים הרוחניים המטרידים מינית יש את הצירוף "פין" בשם המשפחה: חיים פין, אשר פינטו, מרדכי גפני… בנות, אל תתנו לאף פינקלשטיין או רופין לפתוח לכן את הצ'קרות, שמעתן?

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • משתין בקשת  On 13 ביוני 2007 at 3:19

    אז זאת את שהיית מאחוריי בשירותי בנים עם מצלמה?

    מזל שלא צילמת את מה שחשבתי שאת מצלמת..

  • תומר  On 13 ביוני 2007 at 8:30

    אני מסכים איתך מאוד שבלוג אמור להיות מקום לא רשמי שמותר לכתוב בו גם לא "לפי הספר". אחרת מה הטעם? כשהתחלתי לכתוב לא הבנתי מה יש לכל מני קוראים שמבקשים ממני רמה אקדמית, או סתם לוקחים ברצינות תהומית כל מילה. סוף סוף יש מקום אישי, פתוח, גמיש, שאפשר לכתוב בו הכל, אז גם זה לא בסדר? יחד עם זאת, כמובן, אני בעד לכבד את הקוראים : )

  • המלוכסנת הרחוקה  On 13 ביוני 2007 at 8:51

    על תגובות הפרו ורבו.

  • CrazyVet  On 13 ביוני 2007 at 10:29

    אני הפסקתי לקרוא אקטואליה (אני עדיין מרשה לעצמי את התרבות, ספרות וידיעות על מדע, ורק מהארץ). לפני 7 שנים (בערך) עם פרוץ האינטיפאדה השנייה הגיע שלב שלא יכולתי להמשיך לקרוא על ילדים שנהרגו מכדור טועה (בשני הצדדים) עקירת עצי זית, גירוש אנשים מביתם ועוד מיני תועבות.
    ואת צודקת – זה לא פתרון, אבל לפחות אפשר להמשיך לתפקד.

  • שרון  On 13 ביוני 2007 at 10:39

    "תמחקי אותו, תמחקי אותו!"
    גורמים
    לו היינו בקפה (וטוב מאוד שאנחנו לא), היית מקבלת ממני איזה כוכב ירוק או שניים או מאתיים על הקטע הנוגע לתגובות.

    אנשים שיושבים אצלנו בסלון לעולם לא היו מעזים להתבטא בצורה מרושעת כלפינו, אז אני לא רואה סיבה להרשות להם להתנהג כך אצלנו בבלוג. אין ספק שקל יותר לשחרר את הרוע באינטרנט ולהגיד דברים שלעולם לא היו מעזים לומר לנו בפרצוף, אבל העצבים שתגובות שכאלה גורמים – זה לא תלוי-מדיה.

  • נופלת מגרייס  On 13 ביוני 2007 at 11:12

    מוזר.
    יש לנו תחושות ומחשבות מקבילות בימים האחרונים.
    רציתי לכתוב משהו שאולי יגרום לאדם אחד לחשוב רגע לפני שהוא כותב משהו פוגעני בתגובה לאדם אחר.

    חשבתי על זה שההורים שלנו, למשל, לא התמודדו לא בנפשם ולא בשכלם עם כמות העלבות ופגיעות כמונו.
    אולי משפט לא נעים מהשכנים פעם בחיים. אולי איזו הערה מהבוס. אולי ביקורת בונה מחבר או חברה.

    נראה שהיום אנשים נמצאים תחת המון ביקורת. וקל מדי יהיה לומר במקרה הזה שהיכן שכורתים עצים וכו'.

    אנרג'טיקלי ספיקינג, טוב זה לא יכול להביא לאף אחד. אדם (כמוני) יכול להצהיר עד קץ הימים שביקורת עליו עוברת מעל ראשו. אבל בכל פעם שקיבלתי תגובה פוגעת קמתי מהמחשב כשנפשי כבדה במיליגרם אחד.
    ומה עושים עם הכאב שזר נתן לך במתנה חינם אין כסף?

    חלקנו הולכים ושופכים אותו הלאה בתגובה פוגעת משלנו. חלקנו פוגעים באנשים שאנחנו מכירים בשר ודם. חלקנו נותנים לזה להגדיל את השנאה העצמית שלנו. חלקנו מוצאים עצמם מבזבזים יותר מדי מחשבה ואנרגיה על טיפול תוך-עצמי כדי להשתכנע שאנחנו לא באמת כאלה דפוקים כמו שאנונימוס אמר.

    אני אהיה צבועה אם אומר שלא בא בתוכי השד הזה שרוצה לומר מילה רעה מאחורי מסכה אטומה לגמרי.
    רק אתמול זה קרה לי (שוב). מה שעשיתי היה לכתוב את התגובה ממש. לכתוב ולדאוג אפילו שתהיה מנוסחת היטב. ואז לקרוא אותה. ולמחוק אותה. ולקרוא שוב את מה שכתב האיש ולראות ששום הכרח לא היה להגיב לו. אלא שהיה הכרח שלי להוציא ממני איזה רעל.

    אני מקווה שהשלב הבא ביחסים האינטר-אינטרנטיים לא יהיה פיתוח של אטימות, כזאת שלא תיתן לנו לספוג פנימה את המילים הטובות, כשהן תגענה. זה מחיר גבוה מדי. לכל אחד.

  • כרמל  On 13 ביוני 2007 at 15:22

    בעבודה אנרגטית כדי לשחרר את זה ולהחזיר את זה לבעליו ולנקות את הכפתורים שנלחצו אצלי שמשכו אש, אבל זו לא עבודה קלה ולפעמים אני מחפפת ופשוט אוכלת את זה. הדור שלנו בהחלט לומד להתמודד עם הרבה יותר אנרגיה ובלי כלים לנהל את זה אפשר להשתגע. תראי כולם סמביב כבר משוגעים. מתי את כבר כותבת לי מייל?

    גם לי קרה שכתבתי דברים עוקצניים ולא שלחתי אותם, קתרזיס כזה.

  • שי  On 13 ביוני 2007 at 17:57

    את אומרת שזה בלוג, לא פורמלי, את לא חושבת עמוקות על מה שאת כותבת, ככה ישר מהראש למקלדת וכו' וכו'.

    אבל התגובות, לא! למגיבים אין את הפריבילגיה לכתוב ישר מהלב אם הרגזת אותם. לא, המגיבים צריכים לחשוב על התגובה, לקרוא אותה שוב, למתן קצת, לחשוב על הרגשות שלך, לא לפגוע. פרווה כזה, או מקסימום לכתוב "איזה יופי כרמל!"

    כמובן שאת יכולה לומר שאת יכולה לעשות מה שאת רוצה. עולם חופשי. אבל גם המגיבים יכולים לעשות כך. את באמת חושבת שברגע שמחקת את התגובה, תמחקי גם את הצריבה הקטנה בנפש?

    אז יפה שאת מגדירה בלוג כפי שאת מגדירה אותו, אבל את לא ממש קובעת, אפילו שזה הבלוג שלך. כבר היית בבית משפט כדי ללמוד את זה, לא? ההגדרה של מהו המקום הזה הוא של הקוראים, בדיוק כמו שלך. התפישה ההיררכית שאת מציגה, מעט מיושנת ובוודאי לא מודעת.

  • כרמל  On 13 ביוני 2007 at 19:10

    1. אני יכולה לערוך את הפוסטים שלי ולכן אני משנה אותם כשאני מקבלת פידבק על כך ולומדת. לכן הזמנתי את מי שאני מוחקת לו לנסות לכתוב שוב, אם זו לא הייתה סתם התפרצות

    2. בלוג, בניגוד לפורום או רשת חברתית או צ'ט, מטבעו מוגדר ע"י ה-authorship של מחבר הבלוג, זה ספייס אישי ולכן בהחלט יש בו את ההירכיה הזו. ההיררכיה נשברת רק ברמה של הרשת הבין בלוגית, כשלכל אחד יש מרחב אישי לעשות בו כרצונו אבל הוא גם מצוי ביחסים עם אחרים שווים לו. זה דורש גמישות: בבלוג שלי אתה מתאים את עצמך לכללים שלי בבחינת "ברומא התנהג כמו" אבל בבלוג שלך, אתה המלך וכשאבוא לשם אעשה כדבריך. ככה אני מבינה את הבלוגוספירה.

    we're netowroked individuals

  • שי  On 13 ביוני 2007 at 20:50

    זה יפה, אבל לא כך נוצרות הגדרות. מדובר בשפה, ומי שמגדיר בה הגדרות הם דוברי השפה. אפילו שיש אקדמיה ללשון שטוענת לסמכות.

    "בבלוג שלי אתה מתאים את עצמך לכללים שלי"
    זהו, שלא. אני פועל כפי הבנתי, ולא לפי הכללים שלך. ברגע שהתגובה שלי מופיעה כאן, הבלוג הוא גם שלי. אני אתן אנלוגיה: רק לעיריה יש זכות לפרסם בשלטי חוצות בתחומה. מבחינתה, המרחב הזה שייך לה, ואם אני רוצה לפרסם משהו, אני צריך את אישורה. אבל אני לא מקבל את הצהרת הבעלות הזו. השטח הציבורי הינו, לדעתי, ציבורי. לכן, לא רק שזכותינו לתלות מודעות, עצם זה שתלינו מודעה משנה את המרחב הזה – הפעולה מטביעה במרחב את החותם שלנו. העיריה יכולה כמובן לתלוש את המודעה. אבל המרחב נותר שלנו.

    זה לא הבית שלך, למרות תחושת הביתיות. אין פה מנעול, אין דלת לסגור, אין תריסים להגיף. מרחב הבלוג אינו סגור ומובדל משאר דפי האינטרנט. כל אחד יכול להכנס – ולפיכך כל אחד מוזמן להכנס. אולי נראה לך שאופיו של הבלוג מוכתב על ידי הכותב הראשי (זה שכותב מעל לתגובות), אבל התגובות הן חלק בלתי נפרד ממנו.

  • כרמל  On 13 ביוני 2007 at 21:49

    אתה מניח תפיסה של האינטרנט כולו כמרחב ציבורי ואני לא מקבלת את זה. יש באינטרנט מרחבונים שונים שמוגדרים טכנית ברמות שונות של פרטיות וציבוריות. אם הססמא שלי לאדמין הבלוג לא יוצרת גידור מסויים בעיניך, אז הססמא שלך לחשבון הבנק שלך ברשת גם כן חסרת משמעות.

    הבלוג לא יכול להיות מרחב ציבורי בהגדרה, כי אדם אחד יוצר ומוחק אותו כרצונו והרשת לא תינזק מכך. הבלוג הוא אתר, מתחם, וככזה הוא יותר דומה לבית פרטי על קרקע ציבורית. חוקי המרחב קצת שונים ברשת. אין מעצור על דלת הכניסה אבל לבעל המתחם יש כלים לגיטימיים למנוע ממך נוכחות וביטוי. לכן אני חשובת שאולי הסיפור פה הוא בכלל לא היררכיה אלא פרטי/ציבורי באמת.

    הבלוג הזה בכלל לא קיים בלעדי כי הוא שלי, אני מייצרת בו כל מילה. כיוצרת, אם נעבור למטפורה מתחום האמנות, זכותי לשלוט בעיצוב הטקסט ולנפות ממנו מה שלא מתאים. אני לא קורבן של הצרכן או הצופה של היצירה ואני משתפת עימו פעולה כל עוד היצירה והאמנית אינם נפגעים מכך.

    שיוויון אמיתי יש בדיון בין שני בלוגים אך כמגיבה אני רואה עצמי כאורחת. תהית פעם מדוע אנשים מסויימים מעדיפים להגיב לאחרים בפוסט משלהם? נדמה לי שבדיוק כדי לשמור על העמדה הזו.

    תודה על הדיון הזה, זה מאד מעניין לי לחשוב על זה!

  • שי  On 13 ביוני 2007 at 22:03

    נראה לי שלא נסכים, אבל לא נורא.

    רק התיחסות למטפורה שלך. דף חשבון הבנק שלי הוא באמת איזור פרטי. איש לא יכול לשנות אותו, ואפילו לא לראות אותו אלא אם יש לו אישור ממני. לכן הוא פרטי. סגור עם מפתח, בדיוק כמו הבית שלי.

    דבר שכל אחד יכול לראות, וכל אחד יכול לשנות (למרות שרק אדם אחד יכול למחוק), אינו יכול להיות פרטי.

    "שיוויון אמיתי יש בדיון בין שני בלוגים אך כמגיבה אני רואה עצמי כאורחת"

    לדעתי, יש פה פספוס של אלמנט יפה ברשת. קחי דוגמא. מישהו מתעניין במטהבלוגיקה יחפש בגוגל ויגיע לכאן. הוא יקרא את הפוסט, את התגובות, ובואי נניח, לשם הדיון, שמה שאני כותב ישכנע אותו יותר. כלומר ההשפעה שלי – כקורא, יכולה להיות גדולה משלך – כבעלת הבלוג. ה"מקום" הוא אולי שלך, אבל התוכן, של שנינו.

    טוב, נראה לי שמיצינו. שמחתי לדון איתך בכל אופן.

  • כרמל  On 13 ביוני 2007 at 23:12

    נפרד מהטקסט ועלולה להיות לה חשיבות גדולה יותר מלטקסט עצמו. זה גם ככה בעיני לפעמים, שהתגובות הרבה יורת מעניינות מהטריגר שהתחיל אותן. אבל אני באמת ממשיכה להשוות את זה לסלון. כשאני מארחת בבית ונוצר דיון מעולה וכולם נהנים איכשהוא מייחסים את זה לי בסוף, כמה נהנינו אצל כרמל, זה היה מוצלח וכאלה… אני מרגישה שבכל זאת יש לי בעלות מוגדרת מראש על המסגרת.
    גם אני נהניתי. תודה!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 13 ביוני 2007 at 23:34

    תיזהרי שמישהו לא יתאהב בך…

  • יוחאי  On 14 ביוני 2007 at 0:27

    אני כבר אתמודד איתם. וגם חסרות לי תגובות.
    אני מנותק מטלויזיה כבר 4 שנים, וזה נפלא. כשאני נתקל בעיתונים מדי פעם, הצעקנות שלהם, והטרור שהם מטילים בהחלט מטרידים. אין כמו לצרוך חדשות ברשת.

  • כרמל  On 14 ביוני 2007 at 0:53

    באופן קבוע. יוצא לי לראות דף ראשי של ווינט פעם בחודשיים בערך. בדרך כלל מקבלת לינקים ספציפיים. מגיבים רשעים – לכו ליוחאי!

  • בעז  On 14 ביוני 2007 at 1:05

    כרמל… נוגע ללב.

    ואם תמחקי אותנו מדי פעם זה יעזור גם לנו ללמוד מהפוסטים שלך.

    מקווה שתמשיכי כי הכתיבה שלך מעשירה את העולם.
    ושהדיכאון יעבור גם הוא ניטרול ומיתון.
    ושהיאוש יעשה יותר נוח… אבל כאן… בארץ

    תודה לך!

  • עומר  On 14 ביוני 2007 at 10:31

    "נח נפשיה דר' שמעון בן לקיש והוה קא מצטער ר' יוחנן בתריה טובא אמרו רבנן מאן ליזיל ליתביה לדעתיה ניזיל רבי אלעזר בן פדת דמחדדין שמעתתיה אזל יתיב קמיה כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה תניא דמסייעא לך אמר את כבר לקישא בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא ואת אמרת תניא דמסייע לך אטו לא ידענא דשפיר קאמינא הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא " (בבא מציעא פ"ד ע"א).

    רצוא ושוב הוא השם שבחרת לבלוג שלך. האלתר ראבע בוודאי מתהפך בקברו….

  • יהודה  On 14 ביוני 2007 at 11:16

    זה הבלוג שלך 🙂

  • כרמל  On 14 ביוני 2007 at 16:58

    ותביט היטב בכותרת הבלוג. עדיין לא שלחת לי שום מייל. להתבכיין ממרחק מאחורי כינוי והנחות מעוותות זה נפלא.

  • של ברמן  On 16 ביוני 2007 at 11:48

    אל תפחדי למחוק – זה הבית שלך. אולם אני, לעומת זאת, רואה במתקפות שלוחות רסן מעין אתגר. אם מקבלים אותם בקור רוח, ונותנים לאנרגיה להתפוגג, זה לטווח ארוך הרבה יותר מספק. למחוק זו פעולה אלימה, מסרסת, והמשקע המריר נותר בלתי מטופל. אם הצלחת לענות על המתקפה הלא הוגנת בקור רוח (וראיתי אותך עושה את זה מדי פעם(, זה נצחון הרבה יותר גדול. להכיל ואז להפיל – זה למדתי באיקידו.
    מצד שני אצלך יש הרבה יותר מגיבים מאשר אצלי (כן ירבו, ואני מקבל את זה שלא תמיד יש לך אנרגיה להתמודד עם כל נאצה מושתנת.
    )

  • כרמל  On 16 ביוני 2007 at 17:42

    לעבוד עם האנרגיה של זה ואתה צודק, אבל פתאום שחבתי על זה שאני הרבה יורת חשופה כשאני במרחב הפרטי לבד בבית וההגנות למטה ופתאום ההתקפות האנרגטיות האלו נספגות ככה טוב, בשביל מה לסבול את זה? בבית זה כמו בבית. נראה אותם פונים אלי ברחוב ככה.

  • תמר ושמעון  On 17 ביוני 2007 at 22:27

    ברור שבמרחב הפרטי אנשים פחות מצנזרים או מאזנים את התגובות שלהם
    במרחב הפרטי שלהם הם אנטימיים ואנונימים בו זמנית

    כאילו שספונטניות תמיד צריכה להיות בוטה ואגרסיבית
    למה אי אפשר לבחור להיות תמיד אמפתים וקשובים
    לעשות הפנמה של אמת פנימית שכולה תודעה חיובית
    מתוך ראית האחר
    זהו באמת מהותו של התיקון
    מכיוון שמצב תמידי של איזון ללא ערור גורם אשליה של דריכה במקום ושעמום
    כי הערעור מאלץ אותנו להתמודד כל פעם מחדש לראות את המציאות שלנו באופן שונה
    לא רק שאני קוראת ומבינה את המסרים שלך
    אני גם רואה אותך בדמיוני בחדר שלך ממש מול המחשב חיה וחווה את כל מה שקורה באותו הרגע ממש כמוני
    יש לי אחריות לגבי מה שאת מרגישה
    כמו שלך יש אחריות למה שאני מרגישה
    יש לנו אחריות משותפת על אותם האנרגיות שבאות מאתנו
    למרות שלפעמים אנשים חושבים שהם יחידים בעלי הרגישות והתבונה
    ואת הנמצאת על הבמה חשופה לך משום מה יש הגנה טבעית
    את הופכת למיצג יש לך תדמית ציבורית
    ועם התדמית הזו אנשים מנהלים דיאלוג
    כי אין להם שום יכולת לשמוע באותו הרגע את הדופק והנשימה שלך
    את התגובה הספונטנית הרגשית שלך
    את הבעות הפנים שלך
    הם לא רואים את עצמם בך
    ואת כל הדברים שאני כותבת לך הם אישים ופילוסופים בו זמנית

  • כרמל  On 17 ביוני 2007 at 23:14

    כרגיל דברי חכמה ועומק.

  • אפרת מים עמוקים  On 18 ביוני 2007 at 19:59

    המממ נראה לי שיש יותר מתנזרי תקשורת ממה שאת חושבת (אני מזמן).

    ומאיפה הבאת את סעיף 4?
    את מאמינה במשחקי המילים/אותיות של הקבלה?
    (נראה לי שאת יודעת אילו אותיות יש בשם של המורה שלי. מצד שני.. טוב, לא בא לי בכלל להסביר.)

  • קלמן  On 20 ביוני 2007 at 8:43

    הצלחת להעביר את הדיכאון. הפוסט שלך עשה אותי עצוב עצוב עצוב. זו לא הפעם הראשונה שאני קורא פוסט כזה שמאיים על המגיבים שלו ומתרה בהם לחשוב פעמיים, בדרך כלל מדובר בבלוגרים שהגיעו לכאן להציג פוזה ודורשים גם מהמגיבים שלהם לעשות כך.
    כבר העירו על כך בתגובות מעלי, את מספרת לנו איזה כיף זה לגלוש בכתיבה מדברת, ספונטנית ומשוחררת, אחרת מה הטעם, אבל מאיתנו את דורשת לחשוב פעמיים ?!! למה את מונעת ממני את הכיף להשפריץ החוצה את המחשבה הראשונה שעולה למקרא הפוסט, למה את דורשת ממני לחשוב עליך במקום על מה שיש לי להגיד לך.
    אז נכון, יש לפעמים התפלקויות והמון אי הבנות, לא צריך בגלל זה להשליך גם את התינוק, זה באמת עצוב, הבלוגים שבהם המגיבים חושבים פעמיים הם הבלוגים הכי משעממים.

  • כרמל  On 20 ביוני 2007 at 10:33

    לא חושבת פעמיים. שום דבר מוגזם הוא לא טוב לאורך זמן בעיני. יש לשמור על מידה של ספונטניות ועל מידה של רסן שמאפשר לעמוד מאחורי הדברים ולא להרעיל. לי יש את היכולת הטכנית לערוך מחדש ולכם לא ולכן הצעתי לכם את כלי המחיקה. תסתכל על זה ככה. *זה* מה שמעציב אותך בכל הפוסט? זה עצוב מאד בעיני? 🙂

  • קלמן  On 20 ביוני 2007 at 12:55

    אם את רומזת על השלט בסעיף שלוש אז תדעי לך שגם הוא העציב אותי. כתבה אותו כנראה עובדת ניקיון מתוסכלת שנמאס לה מהטיפות . ראשית אנחנו מתרחקים מהקיר בגלל החשש מהשפרצה חוזרת, ככל שהגבר מכובד יותר וחושש לבגדיו כך המרחק שהוא תופס מהקיר גדול יותר, שנית אצל רוב הגברים קיים חשש דיוק הפוך, רובם משוכנעים שהבולבול שלהם קטן ממה שהוא באמת, זה הוכח מחקרית, אז המקום לתלות שלט שיגרום לגברבר המצוי לעשות דווקא ולהתרחק יותר מהמידה הרגילה שלו, יותר עדיף שתתלה מראה בכיור ההשתנה, אין משהו אהוב יותר על הגבר המצוי מלראות את הבולבול שלו מקרוב, אם היא תגדיל לעשות ותשים שם מראה מגדילה, היא יכולה להיפטר גם מהכיור.
    לגבי עניין המחיקות, נראה לי שאת מתייחסת לזה בקלילות מפני שאף פעם לא מחקו אותך. אם תרשי לי להעיד, בתור אחד שנמחק כמה וכמה פעמים, זה אקט אלים וברוטאלי פי כמה וכמה מכל תגובה הכי משמיצה.

%d בלוגרים אהבו את זה: