היהודיה הנודדת

תיירות היא דמיון מודרך שמחייה ומזרים בתוכנו אווירה של עבר בעת שאנו דורכים על קברו. 

פריז. רק אמרתי פריז וחוויתי את אותו דימוי דחוס, רומנטי ודביק של ההיסטוריה והתרבות המחוברים למילה הזו. אבל האם הדימוי הזה, האם המילה הזו, מחוברת בכלל לרחובותיה הפיזיים של העיר הגיאוגרפית? אני כל כך מחוברת להווה כרגע שאני מבחינה מיד בזיוף. הפריזאיות מתה מזמן אם כי היא עשויה להתעורר בליבו של כל אחד מאיתנו. בפריז הגיאוגרפית גרים מהגרים מכל העולם, זוגות מעורבים בכל הצבעים והגזעים מחזיקים ידיים במטרו וזמרי ראפ מסנגל ולבנון חולשים על התרבות בעיר. אבל פריז מתגעגעת לעצמה. יעיד על כך התור העצום להוטל דה ויל שמחייה בתערוכה מרהיבה את פריז של ימי דלידה, במלאות 20 שנה למותה. 

אימא שלי מתעקשת שנעמוד בתור הזה. דלידה היא גיבורת ילדות שלה. אנחנו שורפות שעה בתור ועוד כמה שעות בפנים בצפייה בסרטים ותוכניות טלוויזיה מהזמן ההוא והנאה מפריזאים בכל הגילאים שעושים קריוקי של parole parole parole. דלידה בחרה להתאבד בגיל 50 כדי לא לראות את עצמה מזדקנת ואת העולם שהייתה חלק ממנו גווע. למחרת אמא מתעקשת שנלך לבית הקברות כדי לבקר עוד כמה גיבורי ילדות שלה כמו אדית פיאף ואיב מונטאן ואני מופתעת למצוא שם כמה פילוסופים אהובים שלי, את מולייר, אוסקר ויילד וג'ים מוריסון, שגם הם נמשכו לפריז של פעם ונקברו עימה. את הפריזאיות אני חווה דרך סיפוריה של אימי בבית קברות ואת פריז האמיתית הטראנס לאומית החדשה, בין החיים, בשלל צבעים, ברחוב המקביל.  

לפני מספר חודשים הייתי בלונדון וחוויתי חוויה דומה, העיר שייכת למהגריה, אין בה "בריטיות" עוד. יש אנשים שזה מפחיד אותם, בצרפת עלה לשלטון לאחרונה נשיא לאומני מאד. ויש אחרים שרואים בזה עונש מוצדק, מעין בומרנג פוסט קולוניאליסטי, ולכן גם סופגים במלמול שמאלני תבוסתני מתיפייף בסיסי טרור ושנאה לעולם שמשגשגים בקרבם. לא זה ולא זה הם האמת שלי. ייתכן שחלפה לה תקופת הלאומיות, אני לא פוחדת לקבל אחרות ולעשות אינטגרציות, אבל אני לא מוכנה לקבל הרס אל תוך המערכת ובגרתי כבר את שלב "עין תחת עין". 

זה פותח לי את הלב לראות את המגוון האנושי הזה מפרפר בין היפתחות לאפשרויות חדשות והסתגרות בגטו תרבותי. בתנועה בין השניים נמצאים החופש, האמת והיופי. סוג של איזון נוזלי, אוסמוזה, הומיאוסטאזיס, משק הכנפיים של החיים. זהו העידן שבו הסיפורים והדימויים הגדולים מתים והאנשים הקטנים זוהרים במלוא הדרם. פריז מתה וכולנו פועמים.

התיאוריות של ריצ'ארד דוקינס על הגן האנוכי גרמו לי למחשבה מטלטלת: פעם כשידענו להיפתח רק בפני הדומים לנו, החיים נאלצו לכפות עלינו השבחה גנטית לשם הישרדות ושגשוג. אני מכירה בחור מדהים בארץ, יהודי ממוצא פולני טהור עם פנים של ג'ינג'יס חאן, שאחת מאימהות אבותיו סבלה אונס בפוגרום כדי שהגנים הללו ייצרו אותו. אנחנו לא זקוקים עוד לאלימות הזו, מספיק לפחד. יש לנו היום את הידע להתערבב לבד, אנחנו לומדים לאהוב את האחר ולחיות לצידו בעודנו עדיין אנחנו. אצלנו אומרים ש"הכל לטובה" אבל לא מסוגלים לראות ולקבל באמת את פירות הגמישות והפתיחות ליקום, רואים בזה חטא, היטמעות, רגרסיה. אנחנו אתנוצנטריים ופחדניים בדיוק כמו כל מי שנהג כך כלפינו באירופה הישנה, צחוק הגורל. 

נדמה לנו שההיסטוריה מעגלית בעוד שהיא ספיראלית, אנחנו לא מזהים את הממדים החדשים שלה, אנחנו לא שמים לב שהקריאה להיפתחות הפעם אינה דורשת היטמעות, זוהי קהילה גלובלית חדשה שמכבדת אחרות ושונות, קהילתם של מי שהם בבסיסם אחד אך כל היופי בחייהם הוא השונות שלהם. גם אנחנו יכולים להיות חלק מזה עכשיו. ואני פוחדת עלינו כעם, שלא נדע לעשות את הקפיצה הזו של יהדות אוניברסלית, מכילה ומוכלת, שלמה וחולקת, זורמת ומשתנה, יהדות חיה. אני מפחדת שנמיט על עצמנו אסון נוסף מתוך הפחד הגנטי הזה של עומדים עלינו לכלותנו שהפך לנבואה שמגשימה את עצמה. הפחד לאבד את מה שכבר מזמן אין לנו וחלקנו אוחזים בו בכוח. את מה שנגלה אולי רק אחרי שנשחרר. זהות יהודית. זהות, עלק. 

כאדם, כנשמה, אני המשכתי לצמוח, לא נתקעתי במקום הזה. הלכתי ברחובות פריז האחרת הזאת וליבי התמלא אהבה, תקווה וחופש. אין אידאולוגיות, אין עמים, אין מוסדות, ראבאק, יש רק אנשים. ופניהם מתקדרות רק כשהם מדמיינים אותי כנציגה של מדינות ומוסדות ותפקידים. זהו שורש כל רע.

בחמש השנים האחרונות הקדשתי זמן רב לחקר השורשים היהודיים שלי. הגעתי עד לעומק המכסימלי שהכרתי והצמחתי לצד השורש הישן שורש של פרשנות חדשה-ישנה שדיברה לליבותיהם של אנשים רבים, לרבות דתיים. הניצן החדש בתפרחת הזו מפתיע גם אותי. הוא ניצן של יהדות קוסמופוליטית, אוניברסלית, שבגרה את השלב האתנוצנטרי הבועתי שלה ומוכנה להשתלב במגמות חדשות ביקום ממקום שונה מזה של תקופת הנאורות וההשכלה. להביא את עצמה בראש מורם לסביבה גלובלית, ממקום של הבנה שכולנו נשמות חופשיות, שהיהדות היא עוד פריזמה, עוד לבוש ותפקיד שהנשמה לקחה על עצמה. לא לדבוק עוד ביהירות המטופשת של עם נבחר, אלא להכיר ביהדות כעוד סיפור יפה שהוא הסיפור שלי, כמו היסטוריה משפחתית. אני מוכנה להשתחרר מכל הסיפורים המצעפים את עיני ולהתבונן על כך בעין שלישית, במודעות מלאה לזמן ההווה. 

המבט הזה מטלטל כי אני מבינה את עצמי בצורה אחרת לגמרי. השורשים שלי מאד עמוקים אבל גם מאד גמישים וניידים. אני מסוגלת להסתגל בקלות ולנטוע אותם לעומק בכל מקום כמעט. The world is my oyster, אמרו לי שיש ביטוי כזה. אני ממש חווה את זה. אני מתבוננת על האנשים השונים כל כך ששייכים לאותו מין אנושי ומבינה עד כמה האדם הוא חיה סתגלנית בבסיסה. אילו סיפורים הספקנו לספר לעצמנו כדי להתעלם מהקריאה התמידית לשינוי ולשקר שאין לנו את הכוחות לעמוד בקצב שלה? בשנה שעברה התאהבתי לראשונה בתל אביב ופתאום אני מבינה שהיא רק שלב בדרך שאין לה יעד. שאני אוהבת גם את אירופה. שאני בבית בלב, נושאת אותו לכל מקום. שאני לא באמת קשורה למשפחה, לשקדי המרק עם המונוסודיום גלוטומט, שאני עושה חברי נפש חדשים תוך 24 שעות; שהסיפור הזה של הישראליות, שאף סיפור למעשה, לא באמת רץ עמוק לשורשים שלי. שבנקודת המפגש עם האדמה, כל אדמה, יש רק חופש ואהבה. שאני הארץ המובטחת. 

חונכתי כצברית ולא הייתה לי שום תחושה לגבי העבר הרומני שלי אבל משונה שדווקא עכשיו כשרומניה צורפה לאיחוד האירופי מתעוררת בי איזו אירופאיות רדומה. וזה לא כל כך על אירופה כמו על התודעה האוניברסלית ואפשרויות התנועה שפשוט יותר רווחות שם. נכון שיש עדיין המון לאומנות ושנאה שמתעוררים באותה העוצמה באירופה אבל הפעם, בסיבוב השני, זה לא הרוב והפחד לא ינצח. באופן אירוני, הפחד הזה מניע רק את מי שלא באמת בטוח בזהות שלו ורבים כבר יודעים שהאישור הפנימי לא יבוא בדרך האלימינציה מבחוץ. באופן פרדוכסלי הפכתי כה בטוחה בתפקידים שהנשמה שלי לקחה על עצמה בגלגול הזה (=זהות) שאני יכולה לשלב אותם עם כל איבזור אחר. ומתחיל לבעור בי רצון לנסות זאת. לקחת מלגה של סמסטר פה, סמסטר שם. התנועה, השינוי, מעירים ומניעים אותי.

יש אנשים שמטיילים מתוך בריחה, פחד להתחייב, פחד להתבגר. לפעמים חשדתי שאני אחת מהם. אבל לאט לאט הכל מתבהר. אולי לא נועדתי להתיישב. אולי לא כאן. אולי שורש הנשמה האמיתי שלי הוא היהודי הנודד. בכל מקום שבו אני נמצאת אני מתגעגעת למקום שבו הייתי או מייחלת למקום שבו אהיה, חוץ מאשר במקומות מעבר. יש תיאוריות שלמות באנתרופולוגיה על סיפורים וטקסים שאנשים ממציאים לעצמם כדי להתחמק מאי הוודאות והלימינאליות של מקומות מעבר אבל אני הפוכה: הבית האמיתי שלי הוא במטוס עצמו, ברכבת לילה עם קרונות שינה וקרון מסעדה. שם אני לא חושבת לעולם על היעד ממנו באתי או מתי אגיע. שם אני בהווה מתמשך, בתנועה מתמדת, בבית האמיתי היחיד שהנשמה שלי מזהה מיד. 

בעוד חודש אני בת 35. אולי גם זה קשור לכך שדברים מתחילים להתבהר. בעוד שלחברות שלי מצלצלים פעמוני חתונה או שעונים ביולוגיים מעוררים, אצלי בגוף מצלצלים כרוזי טרמינל וצפירות של קטר. אני נועדתי להשתנות עם הרגע. אני יכולה. אני רוצה. הגיע הזמן להכיר בזה כנגד כל התפיסות החברתיות שיקשרו לכך כתרים סיבתיים מדכאים. ואולי, לעשות מעשה. הגלגול הזה הוא גלגול של חופש עבורי. תמיד ידעתי את זה. ואני האמיתית חופשית מכל הסיפורים שהסכמתי לשמוע על עצמי. אני לא חייבת להטיל צל גדול, אני לא חייבת להירשם בדפי היסטוריה מצהיבים, אני לא מוכרחה להותיר חותם ואני לא קורבן של הגנים האנוכיים שלי. אני כאן כדי להתגשם. לעזאזל, אני כאן כדי ליהנות, כדי לזהור ולמות, כמו אבק הכוכבים ממנו נבראתי.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אלעד יאיר  On 29 ביוני 2007 at 3:17

    לא ממש הזדהיתי עם כל מיני ענייני נשמה למיניהם. אבל היה מעניין לקרוא מלבד זאת.

  • la libertad  On 29 ביוני 2007 at 9:46

    הי כרמל
    אני נהנה לקרוא אותך
    את כותבת נפלא
    ומעוררת השראה

  • קונטי  On 29 ביוני 2007 at 11:45

    כרמל, מילותייך והמשמעות שלהן מעוררות בי רגשות ומחשבות שלא הרגשתי וחשבתי מעולם; אני מאחל לך כל טוב בגלגול הזה.

  • קרן  On 29 ביוני 2007 at 16:22

    .הפסקה האחרונה שלך כל כך נגעה לליבי
    אני במקום מאוד דומה, שבו צלצולי חתונה והתיישבות קבועה לא מצלצלים אצלי. שנה כאן וסמסטר שם, זה בדיוק החיים שבניתי לעצמי עד כה (ובתקווה עוד הרבה בהמשך, למרות שבדיוק לפני שקראתי את הפוסט שלך תהיתי ביני לבין עצמי, מה יקרה כשאני אסיים להיות "סטודנטית", כשהתואר ד"ר יצמד לשמי. האם גם אז יהיו לי את אותן האופציות להיסתובב בעולם על חשבון אחרים…)
    אני מרגישה, בדיוק כמו שכתבת:
    "אני לא חייבת להטיל צל גדול, אני לא חייבת להירשם בדפי היסטוריה מצהיבים, אני לא מוכרחה להותיר חותם ואני לא קורבן של הגנים האנוכיים שלי. אני כאן כדי להתגשם. לעזאזל, אני כאן כדי ליהנות, כדי לזהור ולמות, כמו אבק הכוכבים ממנו נבראתי"
    זה נורא חשוב מדי פעם לשמוע עוד מישהי שמרגישה דומה, שלא נמצאת במקום שבו רוב החברים נמצאים. זה נותן כוח להמשיך ולהיות חופשי. לחיות על החיים מתוך מקום של תנועה, סקרנות ופתיחות לעולם.
    אז תודה רבה לך.

  • כרמל  On 29 ביוני 2007 at 16:26

    אני חושבת שדווקא אחרי הדוקטורט יש הרבה יותר הזדמנויות להתארח באוניברסיטאות בעולם, לעשות איזה פוסט-דוק קטן פה ושם… אני חשובת שיש סיבה טובה שהתגלגלתי לקריירה אקדמית. חשבתי אתמול שאולי זו גם הסיבה שאני כל כך אוהבת את האינטרנט מלכתחילה, האינטרנט בעצמו הוא מצב של תנועה מתמדת 🙂

    תודה גם לכל שאר המעודדים. libertad indeed!

  • דניאל  On 30 ביוני 2007 at 21:50

    אהבתי מאוד…. גלגול של חופש…. אח אלו מילים… זורבה היווני בהתגלמותו היפה
    דרך צלחה !!!!

  • עירא  On 1 ביולי 2007 at 10:26

    לאנשים שלא חיים בחורים שבין סמסטרים הקפיצה לחו"ל היא באמת בריחה ולא חלק מספיק טבעי וזורם של החיים לצערי. פעם בשנה אני לוקח לי שבועיים ומטייל. פשוט כי צריך להפעיל גם חלקים אחרים בראש.

    אגב, אני וחבר נוסעים לסקוטלנד בספטמבר. אני יודע שויסקי לא מעניין אותך אבל יהיה בהחלט הרבה טבע וקצת היסטוריה פה ושם (וכן, נצטרך נהג פיכח מדי פעם 😛 ), אם נשמע לך מעניין, זרקי מייל מתיהשוא 🙂

  • כרמל  On 1 ביולי 2007 at 15:31

    חשבתי יותר בכיוון של שאולין או דרום הודו או פרו השנה. נראה.

  • קרן  On 1 ביולי 2007 at 18:26

    אני מאמינה שגם אני לא סתם התגלגלתי לאקדמיה, שמאפשרת לי חיים הרבה יותר "נזילים" מרוב המקצועות (יחד עם היכולת ללמוד וללמוד…).
    ואם את חושבת על דרום הודו, אני חושבת שטירוונאמאלאי (איפה שתומר פרסיקו עוד מעט יגיע אליו), יכול להיות מקום שמאוד מאוד יתאים לך..

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 15 ביולי 2007 at 12:19

    אני חושב שלא לחינם יצרנו תבניות מקבעות בחברה שלנו. כרמל, אני חושב שאת בורחת מעצמך, לפעמים אנחנו חייבים לצמצם הזוהר הגדול לפס קטן שמאיר את החיים עצמם.
    מהפכות גדולות מתרחשות לאט

  • כרמל  On 15 ביולי 2007 at 12:41

    אבל הוא גם לא משרת את כל האנשים באותה צורה. גם אני חשבתי עד לא מזמן שכל תחומי העניין שלי הם בריחה מעצמי, כך שאני לא מאשימה אותך. את האמת האישית שלו אדם חווה רק מבפנים כך שאין לי דרך או רצון/צורך לשכנע אחרים באותנטיות של מקורות הרצונות שלי. אני יודעת מה מאיר את עיני ומה גורם להם לכבות ולדאוג וגם אם ימצאו אותי בעוד שנה נשואה עם ילד, תהיה בטוח שאעשה זאת אחרת – אחרת לא אעשה זאת. 🙂

  • קרן  On 15 ביולי 2007 at 16:47

    למה את מתכוונת שתעשי את זה אחרת?

  • כרמל  On 15 ביולי 2007 at 19:17

    אני רק יודעת שבורגנית אני כבר לא אהיה בגלגול הזה. אחרת מבחינת מודלים ציפיות וטאבויים שקשורים לזוגיות ילדים ומשפחה, כנראה. כי לטווח האפשרויות הרגילות אני לא מתחברת.

  • מירי פליישר  On 15 ביולי 2007 at 21:38

    שטף המחשבה המתרגם למילים שודאי מבטאות תחושות שמלוות אותך זמן רב
    אני אסע איתך בבלוג
    כי את האומץ שלך אין לי
    אבל אני יודעת להעריך

  • כרמל  On 15 ביולי 2007 at 22:56

    במציאת מימון או מסגרת מעניינת לשהות בחו"ל 😛

  • אלעד  On 30 ביולי 2007 at 12:04

    כמדומני שרק בעל טוב ואוהב, ומימוש האמהות ייטיבו עימך ועם התסכולים הרבים היוצאים מבין שורותייך

    בליב מי, איי הב בין ד'ר

  • כרמל  On 30 ביולי 2007 at 14:10

    עוברים באותו "שם", אלעד. אני תוהה כמה לא קשוב היית צריך להיות כדי לדמיין תסכול בתוך פוסט שעוסק בחוויה של פתיחות ושמחה. אותי לא מעניין להיות אימא. כל אחד ומה שעושה לו את זה.

  • עומר  On 7 בספטמבר 2007 at 22:05

    ולהפיק תצריפי מילים מעוררי השראה

  • תומאס  On 1 במרץ 2008 at 18:57

    אמהות בעל אוהב וכו ,הם רצון אמיתי שמאמינים
    שישנו בכל אחת מטבע זה שהיא אישה

    אין פה כפיה ,הההפך ; זה בה מרצונה.

    יתכן ואת בנויה אחרת או שאת רק בדרך.

%d בלוגרים אהבו את זה: