הלחי השנייה

שיחה עם רונית, מורתי לעבודה אנרגטית, על אלימות והרמוניה.

רונית: איך את רואה את העצה של ישו להפנות את הלחי השנייה בפני גילוי של אלימות?

אני: לא להגרר לתגובה. הפניית הלחי השנייה היא תגובה הפוכה ל"עין תחת עין", היא שוברת את מעגל האלימות.

רונית: אז מה זה, קורבנות? לספוג את הרוע באהבה, להיות צדיק, פראייר קדוש?

אני: המממ.. ככה הנוצרים הבינו את זה, בהחלט. אבל זה לא מרגיש לי זה, זה ממקום ניטראלי, זו כאילו חולשה ממקום של כוח, אבל… לא, אני לא בדיוק מבינה את זה.

רונית: כשאני מסתכלת על האנרגיה של זה, אני רואה שישו נתן כאן את הבסיס לאמנויות לחימה. כשמישהו בא להכות אותך ואת מסובבת תוך כדי את הראש ומפנה את הלחי השניה, תדמייני את התמונה הזו. המכה שלו לא מגיעה אליך בעצם, הוא בהלם ואת לא הפעלת כוח אבל את לא קורבן.

אני: וואו. נראה לי שמה שחשוב להדגיש כאן זה לא לעשות את התנועה מתוך כוונה של להרגיז ולהתחמק כי אז זו עדיין תגובה. נראה לי שהוא בחר במילים הללו כי הוא נותן לנו התכוונות. הכוונה היא באמת היחשפות, באמת להפנות לחי שניה בכוונה של התנועה הזו. בקונגפו אנחנו מודעים לזה שכל הסטה ופעולת הגנה באיזור אחד חושפת איזור אחר. אולי עצם המודעות למקום החשוף היא המגנה עליו, לא לחשוב על הסטה, התחמקות – על תגובה – החשיבה צריכה להיות, מהו הדבר הבא שאני חושפת עכשיו? זה כבר צעד אחר, התכוונות אחרת, מודעות אחרת. זו תנועה בלתי פוסקת. ההרמוניה של החיים. אני לא תקועה במקום אחד ולא נאחזת בדבר אחד מספיק זמן כדי לחטוף מאף אחד, אבל אני תמיד חשופה.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • בעז קפסוטו  On 9 ביולי 2007 at 13:12

    "המודעות למקום החשוף… החשיבה צריכה להיות, מה הדבר הבא שאני חושפת"

    אפשר לקחת את זה לחשיבה ארגונית, מה הדבר הבא שאני חושף, שקיפות ארגונית נותנת המון כוח אבל ארגונים מעטים מוכנים להתנסות בה.

    מעניין

  • כרמל  On 9 ביולי 2007 at 14:40

    ברור יותר, שכל תחושה של פרטיות, סגירות, הגנה – זו אשלייה. תמיד יש דלת אחורית, פירצה, משהו חשוף, משהו צף. וזו התכוונות למודעות : מה חשוף עכשיו, ברגע שבו אני בתוך אשלייה של בטחון? וזה להתרגל להיות בבטחון בתוך החשוף והנע. ולנוע מחשוף לחשוף. זה הכוח.

  • נופלת מגרייס  On 9 ביולי 2007 at 15:39

    נדמה לי שהגשת הלחי השנייה לא באמת קיימת.
    כמו שאמרת, ההגנה היא המצאה, יציאה מחוץ למה שהגוף מהווה.

    מכאן שהלחי השנייה מושטת/חשופה/מופנית תמיד.
    השאלה היא אם עדיף לאדם לנסות בכח לגונן על הלחי ומכאן לחשוף את כל גופו, או להניח לחשוף להישאר חשוף ותוך כך להגן על השאר.

    (ואולי אין כלל על מה להגן, כי אין דרך להגן, גם בשריון הברזל יש נקודות תורפה – מכאן שהושטת הלחי השנייה כמוהה ככל תגובה פיזית אחרת, אלא שזו מפתיעה דווקא כי היא מתבקשת רק לא בזמן קרב)

    אם אשווה את שתי הסטירות על הלחי למנהג שתי הנשיקות, אחת על כל לחי, אראה שבהגשת לחי אחת אני מתקרבת, אך בהושטת השנייה אני כבר מתמסרת, זו הקפה של הראש על כל איבריו העדינים והיקרים, ואם את זה צלחנו אדם לאדם, מה יכול לנו?

    אמרתי אצל דרור בורשטיין שהמילה "פראייר" היא המילה השנואה עלי.
    וזה כי מאחורי כל פראייר עומד אדם שעשה את הדבר הנכון לו לעשות, והחברה עמדה בצד וצחקה.

  • כרמל  On 9 ביולי 2007 at 16:16

    שלאדם נדיב קוראים הרבה פעמים פראייר. כי אנחנו בתפיסה של עין תחת עין לא רק כשאנחנו מענישים אלא גם באופן בו אנחנו חיים. אני אתן לך בערך כמה שנתת לי בצ'ק לחתונה. כמו בשיר "מודדת" של ירמי קפלן. מי ששובר את החוק הכלכלי הזה ופתאום נותן יותרא סתם כך נתפס כסוג של פראייר אבל הוא המרוויח האמיתי כי הוא חווה את עצמו כנדיב וזה כל מה שחשוב.

  • דוד כפרי  On 9 ביולי 2007 at 18:38

    ובמקום הסטירה על הלחי נדבר על הלשון של רמון?
    או על מעללי קצב?
    או עופר גלזר?

    (יש לי מה להגיד גם על ישו, אבל אשמור להמשך, אם יהיה…)

  • א המתעלפת  On 9 ביולי 2007 at 20:05

    הרונית שאני חושבת עליה, היא עוד חייבת לי 250 ש"ח
    החזר על קורס

  • יאני  On 9 ביולי 2007 at 21:55

    "מאה נצחונות במאה קרבות אינם הטוב שבטוב. הכנעת צבא האויב ללא קרב היא הטוב שבטוב."

  • דוד כפרי  On 9 ביולי 2007 at 22:07

    מרוב שמתרכזים ב"ללא קרב", שוכחים שצריך גם להכניע…

  • lita  On 10 ביולי 2007 at 0:21

    וואו כרמל, מצויין
    מבט מיוחד ומעניין
    סותר את הגישה הרגילה
    והיא לא מגישה את הלחי השניה, היא מתביישת מה יחשבו

    איזה כיף לקרוא אותך
    (-:

  • תמר ושמעון  On 10 ביולי 2007 at 2:29

    באופן קווי
    כעס גורר כעס. ההשפעה אנרגתית תמיד משכפלת את עצמה
    יש הזדהות ותגובה מידית דומה
    הלחי השנייה היא אופציה לא צפויה, לא רק למתקיף אלא גם למותקף היא נוגדת את האמפולס הראשוני ובעצם משנה את הצפוי.
    אולי זהו תרגול רוחני של התחברות לכוח תבונתי שמלמד אותנו להגיב בכל פעם אחרת
    כדי לשנות את השלילי לחיובי, ולהפנים את זה, לשנות את זה בתוכנו וליצור אמפולסים רגשיים חיוביים שיביאו ליצירה של נורמות התנהגותיות חדשות.
    אמן, בימינו במהרה.

  • בעז קפסוטו  On 10 ביולי 2007 at 13:12

    נדמה לי שצריך להפריד בין הרמה האישית שעליה מדברת כרמל לבין הרמה הציבורית-חברתית שבה יהיה נכון להפעיל מדרג סנקציות שיגדיר מה מקובל/מותר/אסור.
    בלי האמירה החברתית הברורה בנושא, יהיה הרבה יותר קשה ליחיד להגיש את הלחי השניה כי יוקיעו אותו באופן נורמטיבי בכך שינתן גיבוי חברתי לסוטר.

  • דוד כפרי  On 10 ביולי 2007 at 18:12

    דיברתי על הרמה האישית.
    ברמה האישית, קצב (או מישהו אחר) עכשיו מנסה לאנוס אותי.
    להראות לו את הלחי השניה?
    לעזור לו להפשיט אותי?
    או לבעוט לו בביצים?

  • בעז קפסוטו  On 11 ביולי 2007 at 11:01

    כמובן שזה משהו שקשה להתכונן אליו?
    במקרים של אונס כל אחת מהתגובות האלו אפשרית ואנחנו לא בדיוק שולטים על זה (ע"ע אמיגדלה) זה מעבר לבחירה בדר"כ.
    ברור גם שאי אפשר לענות על זה – זו חוויה סובייקטיבית לחלוטין.

  • דוד כפרי  On 11 ביולי 2007 at 22:19

    ולסטירה "רגילה" בלחי, אנחנו יכולים להתכונן?
    וסטירה כזו היא לא חוויה סובייקטיבית לחלוטין?

  • דוד כפרי  On 12 ביולי 2007 at 9:18

    שדוקא התחיל מהכיוון ההפוך אבל הגיע לאותה שאלה:
    http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=1262&msgid=101963432

  • שלומי  On 13 ביולי 2007 at 0:20

    ספר חדש:
    http://www.orvishua.org.il/minisite.ravBenamozegh/

  • תוהה  On 14 ביולי 2007 at 23:48

    הלינק באמת היה תקוע ולא קשור. אבל ברי לי שאינך שייכת לאלו המקבלים כל תפיסה באשר היא, ללא שום הבחנה, האין זאת?
    הדתות צריכות לשאוב השראה זו מזו, ולברר את האמת שבכל זרם, אבל אני משוכנע שיש תפיסות מסוכנות, ושפלורליזם עקר בו 'הכל הולך' לא מקדם את החיפוש האנושי אחר אמת אלא מפורר אותו.

  • תוהה  On 14 ביולי 2007 at 23:50

    ועוד דבר – הדרש שלך, נחמד ככל שיהיה, איננו חופף לשאר האמירות של ישו שאכן דגל בכניעה קיצונית לאלימות.

  • כרמל  On 15 ביולי 2007 at 1:55

    1. אף אחד לא יודע במה ישו דגל. אף אחד לא הכיר אותו וכולם פירשו אותו בצורה מעוותת.

    2. אני האחרונה שדוגלת בפלורליזם עקר אבל לרוב מי שלא מכיר את התפיסה האינטגראלית לא רואה ברעיונות שלי את הממד שמעבר לכך. יהיה נחמד אם הדתות ילמדו זו מזו אבל הספר שהומלץ ע"י שלומי לא מנסה לעשות זאת, משפט הפתיחה שלו מייצג היכרות מתוך פחד וסכנה. דע את האויב. זו אינה פתיחות. באופן פרדוכסאלי, רק מי שבאמת בטוח בדרך ובזהות שלו מסוגל להיפתח באמת להכיר דרך אחרת מבלי לחשוש מהתבוללות פנימית או סוציולוגית כלשהי.

  • שלומי  On 15 ביולי 2007 at 23:41

    לא המלצתי שכן לא קראתי, רק הבאתי לידיעה תרגום חדש לספר של אדם גדול. אודותיו כאן:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=214768
    וכאן:
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%95_%D7%91%D7%9F_%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%92

    שני המקורות מלמדים שהמסקנה שלך ממשפט בפתיחה (לא של ספר, אלא של המוציאים לאור) היא פזיזה

  • כרמל  On 16 ביולי 2007 at 1:05

    ומגמת היהדות האוניברסלית חשובה מאין כמוה. אבל מר אמוזג אינו מייצג אותה כהוא זה וזה מעליב להשוותו לרב קוק. רעיון האוניברסליות של אמוזג הוא אתנוצנטרי בעליל – מדובר בכיבוש והקסמה של הגויים עם היהדות – ואני מתבוננת על הגישה, השיטה וההנחות מאחורי הרעיון ולא על המילים היפות "אוניברסלי" או "כבוד לנצרות". זה ממש לא הרעיון של לתת לאחר להיות אחר ולראות את שנינו כחלק מתמונה גדולה יותר של האלוהות. זו עדיין "כל האמת בידינו" והאחרים המסכנים תפסו רק קרעים שלה. זה פשוט שקר בעיני, מצטערת.

    שנית, שלומי, אני מבקשת שלא תתייחס לבלוג שלי כאל במת תעמולה. לא הכל מסתכם בדת והפוסט הזה לא היה על דת כלל למרות שהמילה ישו הוזכרה בו.

%d בלוגרים אהבו את זה: