מחכים לגודיק

אני לא נוהגת להקדיש פוסט לביקורת סרט, בשביל זה יש את הטור השמאלי פה שמסכם בקצרה את הסרטים האחרונים שראיתי. אבל לפעמים צפיה בסרט מתפתחת לפוסט כי יש הרהורים בעקבותיו. והפעם, זה לא סתם סרט, אלא סרט הבכורה של חבר ותיק, שלקח לו למעלה מעשר שנים להיוולד, נעשה בתשומת לב ואיכות יוצאי דופן והוצג הלילה בפסטיבל ירושלים. ומכיוון שלא זיהינו אף מבקר קולנוע באולם, החלטתי לכתוב.

הרבה מתרפקים על ישראל של שנות ה-60 וה-70, זאת שנותרו ממנה רק כמה קלישאות קאנוניות. אני לא הספקתי להכיר אותה, עליתי לארץ ב-1978 והייתי כבר ילדה של שנות ה-80. על המפיק האגדי גיורא גודיק שמעתי רק מארי, שזומם לעשות עליו סרט מאז שנחשף לסיפורו. בדיעבד הסתבר שכולנו תוצרי התרבות שגודיק בנה: הוא זה שהעלה את "קזבלן" ובכלל הביא את אפנת מחזות הזמר לארץ. הוא זה שבנה את תיקי דיין כשחקנית ועוד. סיפורו האישי דרמטי כמחזות שהפיק, מכוכב מנצנץ בשמי תל אביב עם פנטהאוז ומרצדס, למוכר נקניקיות רדוף נושים מהעולם התחתון בפרנקפורט. הסרט פשוט מסופר מעולה, קצבי ומרגש בטירוף וממש מחייה את התקופה דרך סיפורו של גודיק.

הסרט הוא כמו האופי של הבמאי: אצילי, מאופק, איכותי, בעוד שכזה סיפור יכל בקלות לגרור הצגה כרפש צהוב, סכסוך ולכלוך. אבל היתרון של הסרט הוא גם החסרון שלו בעיני: הסרט לא נמרח לרגע, המקצועיות שלו היא ללא רבב, אבל יש נקודות שבהן הצופה עורג לשהות כלשהי, אעיז ואומר אפילו לצהבהבות כלשהי. הייתה לי תחושה שחלקים עסיסיים ביותר נותרו מחוץ לסרט, והמפיק אמיר הראל ("מדוזות") אמר לי שלדעתו זה דווקא טוב לצאת מסרט בתחושה כזו. בנות משפחתו של גודיק נתנו ראיונות מרגשים בסרט אך הרגשתי שאני רוצה לדעת יותר. אלמנתו שבה לארץ רק 20 שנה לאחר מותו. איך הרגישה? איך התקבלה כאן? נותרתי עם המון סקרנות. בנוסף, היה ברור מאד שאנשים שגודיק בנה לא עזרו לו וגם לא באו להלווייתו. האנשים הללו הם מרואיינים מרכזיים בסרט ובשלב מסויים אחר מהם אמר במפורש "האנשים שעשו הון בזכותו, פשוט לא עזרו לו. וזה כולל אותי". cut למשהו אחר. המקום הזה סקרן אותי, זה פותח משהו. לא שרציתי סרט צהוב חלילה אבל רציתי עוד קצת מיץ בנושאים הללו.

המחשבות שנותרתי איתן מהסרט קשורות לכך. חלק מקסמם של כוכבים זה המוות בטרם עת שלהם. כוכבי העבר שמזדקנים לצידנו לא זוכים לכבוד דומה. יפה ירקוני שהופיעה לרגע בסרט, כבר בת 80 ולא הכי צלולה בדעתה. כשהגענו להקרנה, היא בדיוק יצאה החוצה בזעם ממלמלת משהו על כך שיוצרי הסרט לא פרסו לה שטיח אדום ולא הושיבו אותה באולם. היא השתוללה על הבמאי ובכלל לא זיהתה אותו כשהוא הציע להושיב אותה. הסתכלתם פעם על המשמעות של הקדיש? מישהו מת ואילו אנחנו מהללים את האל על קברו. המשמעות של הקדיש היא בעצם לראות את הניצוץ האלוהי, הגדולה והפוטנציאל של הנפטר, בהם לא הבחנו בחייו כי לא הפנינו לנוכחותו את מרחב תשומת הלב שאנו מפנים להעדרו. כשהיינו בצרפת לפני כמה שבועות, כל פריז עמדה בתור לראות תערוכה נוסטלגית במלאות 20 שנה להתאבדותה של דלידה, אך מזה שנים אף אחד לא מזכיר את בריג'יט בארדו הזקנה שלוחמת על זכויות בעלי חיים. נראה שבעולם של "כוכב נולד 5", אתה כוכב רק אחרי שאתה נופל.

וזה לא עובד רק על אנשים אלא גם על תקופות. כל דבר קטן שנעשה בתל אביב של שנות ה-60-70 נחשב אצלנו לקלאסיקה כיום, משהו להתגעגע אליו. זה נורא בולט גם בסרט. מרוב שאנחנו מתרפקים על העבר אנחנו מפספסים את העוצמה של ההווה. ואולי זה אנושי לקלוט את המשמעות של משהו או מישהו רק כשאתה מאבד אותו? בעוד 20 שנה יעשו כאן סרטים על תל אביב של ראשית האלפיים, תל אביב של המועדונים והפאבים השכונתיים, הימים שבהם היו יוצאים לבארבי להופעות של "כנסיית השכל" האגדית ויושבים בקיוסקים של שדרות רוטשילד בשישי בצהריים… אח, אלו היו הימים. מצחיק, אבל יותר מכל, סיפור הפנטזיה הזה של גודיק חיבר אותי לנפלאות ההווה.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אחד חשדן  On 11 ביולי 2007 at 21:07

    רוב האמנים זכו לרוב ההכרה אחרי מותם
    בעיקר בתחום האמנות הפלסטית

    אני חושב שהסיבה לזה היא שכאשר האדם חי הדמות האמיתית שלו מפריעה ליצור את הגלוריפיקציה סביבו.
    מה עוד שתמיד קיים החשש שהוא יהפוך את עורו.

    אחרי שהוא מת הוא הופך ל"רשות הרבים" ואפשר לספר עליו מה שרוצים

%d בלוגרים אהבו את זה: