שלום, גיק

לפני 4 שנות אדם, שזה בערך 40 שנות אינטרנט, עת נסגר "מעריב אונליין", אחרון מוספי האינטרנט הייעודיים בישראל, כתבתי על כך שזהו בעצם אות שתרבות האינטרנט חדרה למיינסטרים והפכה לחלק מהתרבות, כך שאינה דורשת מוסף מיוחד לפריקים בלבד, בדומה להיעלמות מוספי האלחוט והרדיו במאה שעברה (כן, גם אז ה-wireless היה באאז). מאז עברו הרבה סיבים אופטיים באוקיאנוס וכל ה-web 2.0 הזה הראה לנו שתרבות האינטרנט עוד לא אמרה את המילה האחרונה, אבל לפחות זה כבר ברור לכולם שאין קשר הכרחי בין תכנות ומחשבים לבין תרבות רשת ושימוש חברתי בה (ותודה לבני הנוער שהביאונו עד הלום). 

לאחרונה אני עומדת בצומת דרכים חדשה על הדרך הזו וחשה עוד פיצול מתקרב, הפיצול שבין תעשיית האינטרנט וחובבי הטכנולוגיה לבין תרבות האינטרנט והמשתמשים החברתיים של הרשת. כבר סיפרתי כאן איך גיליתי את האינטרנט ומי הייתי לפניו (הסדרה תמשיך בקרוב, אבל הנה כמה רמזים לפרק הבא): מאמצע שנות התשעים שימשתי כרכזת מערכת של תוכנית מחשבים בטלוויזיה, כיועצת תקשורת לסטארט אפים וגם שלחתי ידי בכתיבה על טכנולוגיה, בימים שבהם לעיתונאים עוד לא היה מושג ירוק מה לעשות עם ידיעות היי-טק ואינטרנט. הייתי הולכת לראיין סטארט אפ ומבינה במטאפורה קליטה ופשוטה מה הם עושים ובגלל האינטליגנציה הבאמת מינימאלית הזו והיכולת המטאפורית, אנשים הניחו בטעות שאני מבינה בטכנולוגיה. מסתבר שאפשר לשרוד על הטעות הזו שנים רבות בתעשייה. 

היו תקופות (הבועה בעיקר) שבאמת התחלתי להבין בזה מרוב שהייתי בתוך זה, הבנתי מה קשור למה ואיך, ואפילו הייתי מסוגלת לירות צרור של אותיות מקודדות באנגלית ולדעת מה עומד מאחוריהן, במיוחד בתחום הסקיוריטי. אבל זו הייתה הבנה ברמה ההומניסטית של העניין, מעין יכולת להציג טכנולוגיה כסיפור. אני מתנצלת בפני מי שהניח מזה הנחות אחרות ומקווה שלא אכזבתי אותו יותר מדי. אבל זו לא מי שאני. שלוש פעמים לפחות סירבתי למשרות שוות בסטארט-אפים שייעצתי להם, עם רילוקיישן והכל, רק מהפחד שכולם יגלו בסוף שיש לי פה גדול אבל אני לא אזהה פיירוול אמיתי ממטר. היום אני מבינה שמעולם לא התעניינתי באמת בטכנולוגיה עצמה אלא באפשרויות החדשות שהיא פותחת אצל המשתמשים בה. יש לי תיאוריות מפה עד ירושלים על תרבות הרשת בהקשר של תחומים אחרים בחיים שלנו ולאן כל זה הולך ואני מוכנה לחתום עליהן ולהתערב על ארוחה בחלל עם כל מי שרוצה, אבל לאחרונה אני חשה בעוצמת ייתר, שאין לכל זה דבר וחצי דבר עם חובבי ג'אדג'טים ווידג'טים, ככל הנראה. 

לפני 8 שנים הייתה זהות מוחלטת בין הדברים ואני רגילה להיות חלק מכל זה, אלו האנשים שאני מכירה כבר שנים מכל אותן זירות, אלו שאני ממשיכה לפגוש בכנסים, שנדדו לצידי מהאייארסי, לפורטלים עבריים, לפורומים ועכשיו לבלוגים ולרשתות החברתיות.  אבל פתאום שמתי לב שהזירה מתפצלת. הבקע הראשון היה בארוע שלidrink ששמעתי עליו באקראי מבלוגר והגעתי אליו בעיקר כי הוא התקיים בבר מאחורי הבית שלי. מזל משמיים שהבאתי חברה, כי בפעם הראשונה בחיי הייתי באירוע של תעשיית האינטרנט המקומית שבו לא הכרתי נפש חיה. מאיפה צצה לה התעשייה החדשה הזו פתאום, בזמן שאני תקועה בבועה 1.0?  לפני זמן מה הצטרפתי בטבעיות אוטומאטית כמעט למיילינג ליסט של ה-garagegeeks ודקה לפני שעמדתי להגיע למסיבה הקרובה עם אנשי גוגל, עצרתי את עצמי לרגע ושאלתי את עצמי בכנות: האם יש לי מה לעשות שם? האם זה באמת קשור אלי מקצועית? זה נכון שאני עדיין מייעצת פה ושם בתעשייה אבל אני עושה זאת ממקום קונספטואלי ולא מתיימרת עוד. לראשונה התגנב החשש לליבי שלא כל דבר שמוצמד למילה "אינטרנט" קשור אלי, אולי זה כבר לא המועדון שלי. 

אולי הרשת היא עכשיו באמת של כולם ואוטוטו קבוצות ייעודיות של גיקיי טכנולוגיה יהפכו אנאכרוניסטיות כקבוצות חובבי הרדיו של המאה שעברה? חלוצי הרשת משדרים מסרים כפולים בעיני: מצד אחד הם רוצים שהטכנולוגיה תהיה פופולארית ומובנת מאליה והם מבינים שזהו טבעה ואף חוזקה של הרשת,  ומצד שני נדמה לי לפעמים שחשוב להם להיבדל, להישאר המומחים לצעצועים החדשים, להיות כל הזמן אפליקציה אחת קדימה ביחס ל"אספסוף הרשת". הכנסים והמסיבות של ארגוני גיקים כאלו כמו הג'אראג' או כינרנט מתאפיינים בסלקטיביות מחמירה שמזכירה לי את ימי כנסי ההאקרים ומעוררת אצלי רגשות על הטווח בין אי נוחות לשעשוע. אני מזהה בי את המקום הזה שרוצה להשתייך למועדון האקסקלוסיבי (בייחוד במקרה של כינרנט שכן עוסק גם בתרבות הרשת אבל יוסי ורדי לא שוכח לאף אחד את עברו העיתונאי, במיוחד אם יצא לו בטעות לכתוב על סטארט-אפים בבעלותו. אני מכירה עוד כמה אנשים שמאד מעורבים בתרבות הרשת וכבר שכחו שהם היו פעם עיתונאים, אבל לעולם לא יקבלו את ההזמנה בגלל זה. מגוחך קצת, לא?).

אבל אולי הגיע הזמן להודות בפני עצמי שלא על כך הרשת עבורי. הנה, בשבוע שעבר דילגתי בטבעיות על הזמנה למסיבה של ג'ף פולבר בנמל עם כל ההייטקיסטים המקומיים והלכתי לרקוד סלסה עם ערסים ב-Dance city. אחרי כל השנים הללו, ולאור הווב 2.0 הזה, אני יכולה לצאת מהארון, בשקט בשקט לשמוט את מושכות הטכנולוגיה שמעולם לא באמת הבנתי או התעניינתי בה. אני חוקרת תרבות, לעזאזל. אני מתעניינת באנשים. אני במקרה חושבת שהטכנולוגיה כרגע נמצאת 8 צעדים קדימה ביחס למרחב הכלכלי או הפוליטי ואני מחפשת בה את העתיד האנושי שאני כבר מרגישה אותו באוויר. סה טו. דנה בויד שמסתובבת ברשת בעולמות מקבילים אלי, אמרה בראיון לעידו הרטוגזון בנענע, שהכל כבר משעמם אותה והיא מתעניינת בעיקר בפעילות של בני נוער ברשת, וכל כך הזדהיתי עם זה. נדמה שהעתיד כבר לא אצלנו ובאופן אירוני העתיד מצוי אולי בידיה של פקצה מבלי שהיא תהיה מודעת לכך אפילו, במידה רבה יותר מאשר בידיו של גיק מסטארט אפ שחושב שהוא מודע לצעקה האחרונה. מהפכות מתרחשות בהדרגה ומי שמביא אותן על גבו בכלל לא מודע לכך לרוב ומכוון למקום אחר. "כשהאדם חושב, אלוהים צוחק", אומר פתגם ישן ביידיש שאימצתי לאחרונה.

 בשנה וחצי האחרונות התחלפו לי כל החברים הקרובים בהדרגה ומספר העובדים בהייטק פחת משמעותית. הפסקתי להכיר אנשים ברשת ואם כבר התפלק לי, היו אלו טיפוסים של משתמשי רשת, שלא נולדו עם העכבר ביד, שאוהבים כאן את האנשים יותר מאשר את הטכנולוגיה. כבר כמה זמן שזה לא מרגיש לי טבעי להיות בסביבות שהייתי בהן כבר 13 שנה ואני מתחילה להיזכר אט אט מי הייתי קודם. בבלוגפרנס, עת שכולם עשו נטוורקינג, אני הסתובבתי עם חובבי וידיאו-גרילה והברק בעיני נדלק רק במפגש עם… נציגי משרד החוץ. כן. חוזרים לי חלומות מראשית שנות העשרים שלי, על עבודה במשרד החוץ והאו"ם ומדריכי לונלי פלנט וכל מה שחשבתי שאהיה לפני שדרכתי לראשונה במעבדת מחשבים. אולי זה "משבר" יומולדת 35 הקרב בצעדי ענק (שבינתיים רק יוצר אצלי גלים של פתיחות ואותנטיות).

בכל מקרה, הפואנטה להיום היא שתעשיית השירותים, החומרה ואפילו השיווק ברשת נדמים לי כרחוקים מרחק שנות אור מהסוציולוגיה, התרבות וההתפתחות האנושית באינטראקציה עם הרשת. כנראה שאין לי עוד כל כך הרבה במשותף כמו בעבר עם סטארטאפיסטים ומשקיעי הון סיכון וזה באמת בסדר.
ואם הייתי סטנד אפיסטית הייתי מסכמת בשאלה: יש פה רופא סיני בקהל? 🙂

 

נ.ב מעניין שד"ר אשר עידן כתב ב"מרושתים" באותו השבוע על אותו הדבר רק בגישת המאקרו.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • בעז קפסוטו  On 19 ביולי 2007 at 1:04

    אם כי לא הבנתי לגמרי את הפואנטה.
    מה שיש בעיקר ברשת זו הסוציולוגיה לדעתי.
    היא קיימת בכל מקום, אי אפשר באמת להימלט ממנה (ובכלל – מי רוצה?)

  • כרמל  On 19 ביולי 2007 at 1:11

    לכל ארגוני הגיקים חובבי הטכנולוגיה. פעם זה היה אותם ח'ברה בכל מקום ברשת, ועכשיו אני פשוט מרגישה שהכל התפצל לי ושאני נדרשת לבחור צד או משהו. 🙂

  • חנן כהן  On 19 ביולי 2007 at 7:49

    מזדהה

  • עידו הרטוגזון  On 19 ביולי 2007 at 10:18

    אני מרגיש בזמן האחרון יותר ויותר כמו גיק. במיוחד מאז האולטרא-גיקיזציה שאני עובר מאז שהתחלתי לעבוד בערוץ המחשבים של נענע. זה משעשע וזה כיף, אבל כמוך גם אני מתעניין במחשבים בעיקר מזווית התרבות הדיגיטאלית.

    התרבות הדיגיטאלית מתעניינת בגלל שבהשראת הטכנולוגיה היא מתקדמת הרבה יותר מהתרבות הכללית – ולמעשה תרבות ותרבות דיגיטאלית הפכו למילים כמעט נרדפות משום שהדיגיטציה נושאת את התרבות שלנו במהרה אל עבר מחוזות חדשים והאומנים רצים בעקבותיה.

    אנחנו מעמד של wannabe גיקים. היידי הלוי סיפרה נתנה לי לא מזמן מאמר לקרוא על processing שזה (לפחות לפי מה שאני הבנתי) תכנות ללא מתכנתים. אני מכיר הרבה אנשים בעיר הזאת שבהקסמות מהטכנולוגיה, למרות שהם לא טכנולוגיה. הם רוצים להיות גיקים, למרות שאין להם את הכלים. חלקם רוצים לתכנת, חלקם יודעים שבשבילם זה פשוט יהיה נורא משעמם או קשה (אני איפשהו באמצע של כל אלו).

    הרי ההייטקיסטים תמיד התייחסו אלינו כאל זן מוזר וזה ימשיך להיות, ואולי ימשכו או יתרחבו אפילו נסיונות ההדרה של מי שרואה טכנולוגיה כמו סיפור (כמו שהגדרת את זה כל כך יפה) אבל לא הייתה ולא תהיה טכנולוגיה בלי תרבות. אני קורא עכשיו את הספר From Counterculture to Cyberculture של פרד טרנר שמספר איך חלקים כל כך גדולים מתרבות היזמות והאינטרנט העכשווי התחילו מתרבות הנגד של שנות השישים. התרבות היא בדם של הדיגיטל. נקווה שזה ישאר ככה.

    עידו

  • שרון  On 19 ביולי 2007 at 10:26

    אני מוצא עצמי שואל מה עם המרדף הזה אחר הראשוניות ואחר החדשניות? מה הוא נותן? פתאום הדברים לא נראים כל כך ברורים וחדים. אז נכון יש את החלק המקצועי שמחייב, אבל האם באמת חייבים להיות חלוצים? אט אט מתברר שאני מחליף את המקורות המסורתיים מהם אני מתעדכן בילדים. ככה למשל למדתי שאחד האתרים הפופולאריים אצל ילדים זו העיר הווירטואלית – http://niranbd.com/.
    הזדהיתי

  • תמי  On 19 ביולי 2007 at 10:55

    הבחנה חשובה ונכונה מאד. ואני כמובן בצד שלך. למרות שלמדתי במגמת מחשבים בתיכון (1984-1988), כל זימון לממר"ם שקיבלתי מצה"ל מצא את דרכו לפח האשפה מיידית. היה ברור לי שאין לי מה לחפש שם ושאני אכשל מרה. ושזה גם לא באמת מעניין אותי.

  • אמא של שחר  On 19 ביולי 2007 at 12:01

    לצערי לא עם האפשרות לצאת למסיבה בבר שקרוב למקום מגורייך – אין לי כאן ברים ויש לי יותר מדי ילדים על הראש בשביל זה
    (גם אחד זה הרבה לצורך העניין)

    אינטרנט זה מקום שאנשים נפגשים בו. זה היה ככה בשנות ה-90 וכך זה גם היום
    רק שהיום זה הרבה יותר קל וטריוויאלי וכמו שאת אומרת: כולם שם
    זה לא נושא שבכלל צריך לדבר עליו
    או שאולי כן
    אחרת מה יהיה לנו להגיד

    (נגיד)

  • כרמל  On 19 ביולי 2007 at 12:26

    אז תשמעו אם המצב כל כך חמור ויש עוד אנשים כאלה, למה שלא נקים לנו ארגון אקסקלוסיבי של תרבות רשת ונארגן מסיבות שנסרב להזמין אליהן אנשים שמבינים בטכנולוגיה אבל אין להם בכלל בלוג?

  • יעל  On 19 ביולי 2007 at 15:26

    אבל אוהבים לקרוא בלוגים של אחרים? האם גם אותם תזמינו?

  • לימבו  On 20 ביולי 2007 at 18:17

    בקשר לרומן עם היהדות אני מציע לך לא להפרד כלכך מהר זה מעולה שהתפיסה שלך מתרחבת אבל זה רק יעזור לך לבוא למקום הזה עם הסתכלות בוגרת יותר להזכירך רק לפני כמה חודשים הצהרת על זה שאת מפסיקה לכתוב תמשיכי בדרכך עוד נכונות הפתעות רבות אוהב ומקבללעבר הלא נודע

  • כרמל  On 20 ביולי 2007 at 22:26

    אם כי הרומן נגמר במובן של מחוייבות רצינית ברמה של להחזיק בבית תקליטור תורני וספרי קודש, לכך התכוונתי. הרומן נגמר, הידידות אולי לא 🙂 מה שיש לי אני לוקחת איתי הלאה אבל אני לא מתעמקת עוד, הבנתי משהו לגבי זה שקשה לי להסביר, זה פנימי. עצרתי שם והסתובבתי עם מה שיש לי עד כאן. לא מעבר. בגלל זה אני מוכרת את התקליטור והספרים.

Trackbacks

  • By וובסטר 3 - חנן כהן on 30 באוגוסט 2007 at 12:15

    לפני שמתחילה ההתנפלות. לא התכנים. האינטרנט עצמה. התשתית.

    לפני כמה שנים היה רגע שבו היתה הרגשה שהאינטרנט עולה על הציפיות ממנה. שיש כאן משהו נ…

%d בלוגרים אהבו את זה: