תזכיר לי לא לשכב איתך

 את לא באמת יכולה להיות ידידה שלו ביום שבו הקשר הרומנטי נכשל, את יודעת. הרי המשיכה היא לא הבעיה של הקשר, כך שהסיבות העלומות בגינן הוא נכשל, נותרות על תילן גם בידידות, מן הסתם. לפעמים הוא בורח מהמחויבות או הלחץ הדמיוני שהיא מפרישה במוחו, ובאופן פרדוכסאלי, ידידות היא סיטואציה הרבה יותר מחייבת וארוכת טווח. יחסים באים והולכים אבל הידידים שלנו תמיד איתנו. אם כשלת במרוץ לטווח הקצר, למה את מנסה להתקבל למרחקים הארוכים? (לא חשבת על זה ככה, מה? התאהבות מספקת לך את האשליה שאת בטריאתלון לעבר הנצח ושאת קרובה אליו ויציבה יותר בחייו גם מאימא שלו, אבל תחשבי על זה רגע בצורה פרגמאטית. כמה שברירי והפכפך הוא המקום הזה. ומה קורה בדרך כלל במציאות? זה הפוך ממה שזה מרגיש, נכון?). 

ולכן, ככל שתשתדלי יותר לבסס את המסגרת החדשה תהפכי לבלתי נסבלת, מה גם שאין כבר את הסקס שיאזן את התמונה. זה כמו לעזוב דירה שגרת בה עם מישהו ואז לעבור לגור בדלת ממול. ההפך דווקא הולך יופי, אגב. הקשרים הכי חזקים עשויים מידידות שצמחה לאינטימיות ובבסיסם תיוותר תמיד ידידות אמיצה. כי הידידות נתפסת כבלתי מחייבת והיא מתגנבת לליבנו בזרימה טבעית. אנחנו לא שופטים את הידידים שלנו כל הזמן, אנחנו לא עוצרים כל רגע לתהות יחסינו לאן, אנחנו עצמנו איתם וזה לא נמאס. אין בהלה פתאומית או איזו החלטה שרירותית לשדרג או לסיים את זה יום אחד, כי אנחנו פשוט לא מקדישים לזה דקת מחשבה, תשומת הלב לא נתקעת על זה באובססיה, השכל לא חופר בזה ולכאורה אין בזה התפתחויות, אנחנו לא מסמנים על זה שלבים דמיוניים ולא משווים את זה לכלום. כל מה שיפה וכל מה שזורם מתגנב אלינו בחשאי מתחת לתבניות הללו, מתחת לרדאר של תשומת הלב. כי כשאנחנו מנסים לראות או להביא ובמיוחד להבין את זה, אנחנו פשוט הורסים את זה. 

לפיכך, ידידות היא הוויה טהורה ואי אפשר לזייף את זה. לא אחרי שכבר התרגלתם לנתח זה את זו (אם זה אי פעם ימריא בטבעיות זה חייב תקופת צינון משמעותית, את מבינה). ידידות גם לא עובדת כטקטיקה. הכאב בלהיות ידידה של אדם אהוב יוצר לחץ סמוי על הקשר שמפריע לזרימתו. אם לא הצלחת להיות בת זוג, אל תחשבי שמשימת הידידה קלה יותר, נהפוך הוא. אם כבת זוג התקרבת מהר מדי, מדוע את חושבת שתשלטי בפרפור הלולייני הזה של הידידה, על הגבול בין מידת הקרבה שיוצרת את החברות למידת הריחוק שמאפשרת לו להרגיש בטוח ולבד? תנועה מסובכת כל כך יכולה להיעשות רק בהיסח הדעת. אם עדיין אכפת לך ממנו יותר מדי, המשימה הפשוטה ביותר מכבידה, מעיקה ופוצעת.

אז מה נותר? כלום. לקבל את המציאות כפי שהיא. זה לא הכי כיף בעולם אבל זה מה שיש (או יותר נכון כבר אין) שם בזמן הווה. לדעת מתי להרפות, כמו שריר, למרות הכאב, למרות שהשכל נלחם ומדמיין ומושך לעבר, לנתיבים חלופיים דמיוניים. זה קלי קלות, את יודעת. כאב בא והולך ורק השכל עושה ממנו דראמות, מושך אותו להישאר ולהתערבל בכל מני סרטים. אם תסכימי להרגיש את הכאב בשקט הוא ייעלם לך לפני שתתרגלי אליו. המאמץ הוא להחזיק, ההרפיה היא קלי קלות. סביר להניח שבעוד שנתיים לא תזכרי אפילו מה מצאת בו. ככה זה, הרי כבר עברת את זה לא פעם. השינוי הוא הטבע. אל תילחמי בו.

יש תרבויות שבהן הדינמיקה של הזוגיות היא כמו ידידות טובה. כזו שמשאירה לך מרחב, שלא דורשת ממך לשנות את כל השגרה שלך מדייט שני, שאין ברקע שלה קולות תקתוק של זמן אוזל, שאין בה את מה ש"צריך" להיות בה לפי ההורים או הוליווד. במדינה הזו הזוגיות אינטנסיבית, כובשת וחונקת כמו כל דבר אחר. לפעמים נדמה שהדרך היחידה לחזור לנשום היא להודיע למיועד שהוא בעצם ידיד שלך עכשיו. לאפשר לו להוריד את המשקפיים הדמיוניות מתוצרת "האם היא ראויה להיות אישתי?" שתמיד פועלות כמראה מעוותת ולראות אותך סוף סוף. רק תזכיר לי לא לשכב איתך, מותק.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • זו ש  On 20 ביולי 2007 at 14:11

    פשוט פוסט מצוין ביותר. תודה.

  • שירן  On 20 ביולי 2007 at 14:20

    הבעייה היא שגם אני יודעת לדקלם את מנטרת ה"תני לעצמך לכאוב, תרפי, זה יעבור" ופתאום כשזה אצלי אז קשה לנשום וקשה להתרכז וקשה לחייך חיוך מלא ופשוט קשה…

  • אבי  On 20 ביולי 2007 at 14:26

    כרמל, זה נשמע כאילו שהידידם יותר חשובים לך מבני הזוג שלך.

  • DAFNA  On 20 ביולי 2007 at 14:28

    כל החיבוטים האלה מוצצים המון אנרגיות והופכים אנשים לחסרי אמונה בעצמם ולמרירים
    וכל זה קורה מפני שאין סדר בעניינים, הכל אינסטנט כמו שאת מגדירה, מהרגע להרגע,והשאלה אם זה שווה את המחיר הנורא שבא אחר כך.
    במיוחד אם מאוד התאהבת ומאוד רצית אותו.
    לי זה תמיד מזכיר את תקופת גיל ההתבגרות, הכל נסחף, הכל לחוץ, הכל לוהט, כל רגע מישהו אחר
    בראש, ואם הגיל הזה נמשך לאורך שנים רבות
    זה מתיש , מתסכל ומביא זוקן.
    לכן נוצר מוסד הנישואין, שאם הוא תקין וסביר
    הוא נותן הרגשה של שקט נפשי, אמנם לפעמים בא לשנות את העניין למשהו אחר, אבל כאמור, המחיר ההפוך,בכלל לא שווה.

  • שרון  On 20 ביולי 2007 at 14:51

    שזה ממש ממש הפסד שלו.

  • כרמל  On 20 ביולי 2007 at 16:38

    אני מזכירה לכם שוב ושוב שהבלוג שלי לא עוסק בחיי הפרטיים בקטגוריות שבהן אני מעלה נושאים עקרוניים דרך פרוזה כלשהי, אל תמהרו להסיק מסקנות אישיות.

    שירן, זהו בדיוק, שזה קשה אבל כדאי לתת לכאב להיות שם בעוצמה עם כל הקושי ולא להדחיק אותו, לכאוב אותו. רק אז הוא עובר. כדי לעבור באמת הוא חייב לעבוד דרכנו ממש במלוא עוצמתו. "קשה" זה מה שהמוח אומר על זה. לעשות (או יותר נכון לא לעשות, לוותר על המאבק בו באמצעות השכל), לא לחשוב.

    דפנה – העניין הזה של הרגע הוא מפתח. כי אנשים חושבים שבגלל שיש שינוי מרגע לרגע זה אומר שצריך להיות שטחיים כי הכל ישתנה מיד. בדיוק להיפך. כשאת בוחרת בכל רגע בעוצמה בבטחון ובהתכוונות של נצח, את יכולה להיות חזקה וגמישה כאחד. זה עלול להתחלף ברגע הבא אז אל תיאחזי בזה אבל זה לא אומר שהאחיזה צריכה להיות רופפת. רק ככה נוצרת יציבות לאורך זמן מה. אוסף של רגעים. את לעולם אינך מתעסקת עם הרגע הבא כשאת בוחרת, כל התייחסות לרגע הבא בדמות אחריות אשם או פחד הם דימיון.

    כשהרגע הבא יבוא עדיין תעשי את המיטב שיש לך באותו הרגע. את התמונה הכללית תראי אחר כך. אי אפשר באמת לתכנן קדימה. כשהאדם מתחיל לחשב אלוהים פורץ בצחוק. אבל זה גם לא אומר שצריך להיות אסקופה נדרסת. זה הפרדוכס, זה הכל כתוב והרשות נתונה ויש לקחת אותה במלוא הכוח, רק ככה אפשר.

  • DAFNA  On 20 ביולי 2007 at 17:28

    קודם כל אלוהים לא מוכר לך ולכן את לא יודעת אם הוא צוחק או בוכה. אלא אם את חולה בשיגעון גדלות.שנית, יש רגעים בחיים שזה נכון שאי אפשר לתכנן אותם קדימה, אבל עמדה מפוקסת על רגשות
    היא עניין בהחלט של תיכנון. את קובעת את גורלך ב 80 אחוזים מהזמן, והיתר קורה על פי משתנים ומדדים שגם עליהם אין לך על פי רוב שליטה מלאה, ורובם שייכים למצבך הנפשי/ לבדידותך/ לזמנך הפנוי/ ולרצונותיך.
    את לעולם לא תתאהבי במישהו כי ככה זה קרה, יש הסברים ברורים לכל דבר ועניין ולתלות הכל באלוהים זה קצת בעייתי.

    את התמונה על מה שקרה אפשר לראות תמיד באותו זמן, לא רק אחר כך, את אחראית למעשיך, כי אם את לא אחראית, את בצרות מסוג אחר.

  • DAFNA  On 20 ביולי 2007 at 17:34

    "
    את קובעת את גורלך ב 80 אחוזים מהזמן, והיתר קורה על פי משתנים ומדדים שגם עליהם- יש- לך על פי רוב שליטה מלאה
    "
    ועוד תוספת:
    אוסף רגעים הוא עניין שאת מחליטה לאסוף ממקום שאת בוחרת, אם את בוחרת להאחז ברגעים, את תהני מהרגעים האלה לרגעים, והכל יהיה אוסף של רגעים. אבל אם תחליטי להנות לאורך זמן, תצטרכי להחליט לוותר על הרגעים האלה ולחוות קשר ארוך
    של רגעים כאלה ואחרים.
    ההחלטה היא רק ההחלטה שלך.

    הכל עניין של החלטה, הסחפות, רגעים, אלוהים
    הכל שייך להחלטה לחוות את הכל בעוצמות שבסופו של דבר דומות מאות לראייה ילדותית בגיל ההתבגרות.

  • כרמל  On 20 ביולי 2007 at 17:39

    בקשר לאלוהים: 1. ציטטתי פתגם ביידיש שנמצא בכותרת הבלוג כרגע
    2. ניתן לפתח כאן ויכוח פילוסופי מה זה אלוהים ומה זה להכיר אותו אבל הדבר הזה בהחלט מוכר לכולנו, מבפנים אפילו, לתפיסתי.

    המון אנשים מתחומים שונים ניסו להסביר מה זו אהבה ואיך היא קורית וכולם תפסו איזו פיסת אמת ועיוותו פיסה אחרת, אני לא רואה איך בתגובות לפוסט הזה, ביני לבינך, נפתור את העניין. זה יותר מורכב מזה. וגם לא על זה דיברתי בכלל.

    אבל ההנחה שלי היא שהממשק היחיד המציאותי שלך הוא החוויה שלך וכל השאר זה דימיון. זה לא באמת משנה לך מה קורה במציאות, את חווה את זה רק בממשק איתך דרך הפילטרים שלך ובזה את שולטת. עובדה ששני אנשים שונים יכולים לחוות חוויה זהה באופן שונה לגמרי ולהשתמש בה באופן אחר בחייהם. טענתי היא שכשאנחנו נותנים לשכל יותר מדי מקום הוא בונה שם סיפור ופילטרים ומקבע דברים במסגורים שהם לא בהכרח מסייעים לנו. וכך ככל שאנחנו מנסים להבין איך משהו עובד אנחנו מקלקלים אותו בעצם הבדיקה.

    על זוגיות יש המון לחץ להתאים להמון תבניות שאספנו בעוד שבידידות יש חופש להיות עצמנו. אני מערערת על ההבניות הדמיוניות הללו שהורסות לנו הזמדנויות לפגוש אנשים במקום אמיתי ולהיות עצמנו, זה הכל.

  • DAFNA  On 20 ביולי 2007 at 23:25

    אני מסכימה איתך בעניין שכל אחד רואה דברים באופן אחר, באותו ועל אותו עניין עצמו.
    אבל, לא ברור לי למה את מכלילה את "אנחנו מנסים להבין איך משהו עובד ואנחנו מקלקלים אותו בעצם הבדיקה…."
    אם הסכמת שכל אחד רואה דברים ממקום אחר
    את לא תביני ראייה אחרת משלך, ותגדירי אותה תמיד כ"שכל".
    בבואי להגדיר את עניין הקשר הזוגי, אין לי שום כוונות להגדרות של שכל או רגש, ואין עניין של קיבוע או הרס של הזדמנויות, בעיניי את מבלבלת בין תחומים שאין שום קשר ביניהם, את כותבת מרפרף ומטייחת בפינות בגלל סוג הרגישות
    שעובר מתוך הדברים שלך, אז יפה שאת מגדירה את הדברים שלך ככה, ולא במילים בנאליות של "ליקוק פצעים" וכו' ועדיין אין זה אומר שאת חושבת במושגים רוחניים , ועדיין אין זה אומר שאת לא מקובעת בפלאקט של הקשרים המזדמנים, קצרי מועד
    שרק פוגעים ומשחיתים לך את סף הרגישות הגבוה.
    לכן הדגשתי בהתחלה, שהכל תלוי בך ורק בך
    וזה תלוי במי את בוחרת , ואיך את בוחרת את זה
    אני גם מבינה שכל רגע הוא יקר מפז וחשוב יותר מאלף רגעים אחרים, ובזה אני מסכימה איתך,
    אך שוב, בכדי לחדד את הנושא, לדעתי, הדרך הטובה והנכונה לבנות קשר היא עם אדם שרואה אותך לטווח ארוך, ולא ברגעים.
    רגעים הם משהו שנשכח ונעלם מהתודעה שלנו, טווח ארוך זה אוסף של רגעים שיש להם מעבר למשך הזמן יתרון נוסף גדול – הם נותנים לך זמן מספק בכדי
    לעבד אותם, להכיר בהם, להרגיש אותם לעומק, ולהנות מהם כי הם פשוט רבים יותר מאוסף של רגעים קצרים שמתחלקים בין אנשים רבים מדיי.

  • כרמל  On 21 ביולי 2007 at 2:26

    לגבי המציאות, דפנה. הטווח הארוך הוא מבנה דמיוני רעוע בעיני שאפשר לנסות להתייחס אליו אבל להזהר לא להשתעבד אליו כי אין לו כרגע שום קיום חומרי ואף אחד לא יכול להבטיח לך כלום באמת והכל משתנה. אני מאמינה גדולה בכוחו של העכשיו ושרק עבודה נכונה עם רגע מצליחה בכלל לייצר גשר לרצף הרגעים אותו את מכנה "הטווח הארוך". זו השקפתי.

  • DAFNA  On 21 ביולי 2007 at 11:31

    הבטיח לי, והוא עומד בהבטחתו, והוא גם נאמן לי וגם אבא טוב לילדים, וגם איש הגון, וגם אדם שאוהב, הוא הבטיח לי את זה לפני 20 שנה ועדיין עומד במילתו ובדיבורו, ו 20 שנה זה אוסף רגעים ארוך מאוד בכדי להרגיש כל רגע ורגע.

    יש אנשים שיודעים להבטיח ולקיים, וגם אני יודעת
    ויש אנשים שיודעים להבטיח ולא לקיים, ופה יש בעיה, כי כשהם לא מקיימים, אנחנו בטוחים בגלל שאנחנו פגועים שזאת דרך העולם, שהכל מורכב מרגעים קצרים ברי חלוף, שצריך לשמר בתודעה לנצח
    בסופו של דבר האובססיה הזאת לחיות על פי רגעים היא דבר שלדעתי מזיק מאוד לתודעה, וגורם לכל מהלך מחשבתי להתנוון, להיות מתוחים, ולא להיות פתוחים.
    בדיוק ההפך ממה שאת מגדירה ומצהירה
    ואני לא פחות ממך עוסקת בתודעות, מיסטיקה ורגעים.

  • כרמל  On 21 ביולי 2007 at 12:32

    אני לא מקדמת כאן את התפיסה השגויה שהכל הפכפך ואין להסתמך על כלום, להפך, אני פשוט מסבירה שמה שנראה כיציב מורכב מהמון רגעים של בחירה חוזרת ונשנית. זה ככה גם בעולם התנועה: כשאת עומדת ללא ניע יש בתוך זה המון תנועה כי הכל מסתובב ובעצם יש סדרה של תנועות קטנות שגורמות לכך שתראי מבחוץ עומדת ויציבה, למרות שבפועל אין מצב כזה, כדור הארץ לא עוצר. דיברתי על המכאניקה שמאחורי יציבות אורך זמן וטווח ארוך שמורכבת מסדרה של תנועות / רגעים. זו רמה אחרת של הסתכלות על אותו הדבר.

    ואני מסכימה איתך למעשה, למרות שנראה לי שלא הבנת זאת: אם נתייחס לרגעים כאל דבר חולף ורופף זה מזיק מאד. גם אם הוא רק רגע יש לחיותו בעוצמה כי זו הדרך היחידה להתקדם לעוד ועוד רגע מתוך הנעה פנימית ולא היסחפות בנהר המציאות. אבל היתרון של להסתכל על טווח ארוך כאוסף רגעים הוא לדעת שאם השתנינו אנחנו לא חייבים למרוח. אנחנו מזהים את רגע השינוי ויוצרים בחירות חדשות משם וזה בסדר גמור. אז אמרנו שנעבוד באותה עבודה 12 שנה ואחרי 6 אנחנו כבר לא שם. זה לגיטימי נכון? למרות ש"הבטחנו". כי אנחנו כבר לא מי שהבטיח ולא במקום שהבטחנו. ברור שניקח אחריות על זה אבל עצם ההבטחה אינה חשובה בעיני מלהקשיב ללב ולמי שאני עכשיו. אבל לא ברור לי למה אנחנו הולכות על הדוגמא שלך. זה לא הנושא של הפוסט. בפוסט מועלים נושאים אחרים לגמרי שעבורם זה יכול מאד לעזור להתרכז בהווה ולא להחזיק ברוח רפאים מהעבר. בכלל, תמיד כדאי למקד את תשומת הלב במה שישנו במקום במה שחסר, לא?

  • ליאורי  On 21 ביולי 2007 at 19:28

    אני אשמח לדעת בהזדמנות איזו מוזה נחתה עלייך לכתוב פוסט שכזה.

    אני חושב שסוגיית הידידות/חברות…איך והאם אפשר בכלל להפנות רגשות מבן/בת זוג ולהפכם לדמות משמעותית אך ידידותית בלבד…זו סוגיה קשה ומתסכלת.

    זה כל כך אינדיבידואלי וכל כך תלוי בשני הצדדים. הייתי עד למקרים שזה עבד והתפתח למשהו יפהפה ולמקרים שהתסכול רודף אותם עד היום.

    מהנסיון שלי, לרוב מרוויחים מתהליך כזה ויוצאים מחוזקים ושלחמים יותר אבל צריך להיזהר ולבוא מוכנים עם גבולות וכוונות ברורות.

  • תמר ושמעון  On 21 ביולי 2007 at 23:27

    על זוגיות יש המון לחץ להתאים להמון תבניות שאספנו בעוד "שבידידות יש חופש להיות עצמנו

    זוגיות יכולה לזרום כמו החיים עצמם ללא תבניות חיצוניות
    הבחירות הן נכונות משתנות ואמתיות לאותו הרגע
    אין יום דומה למשנהו
    זוהי זוגיות מתחדשת
    הגבולות הן של הבחירה עצמה להיות בזוגיות הזו
    הבחירה אינה פשרה על החופש להיות עצמי אלא זו צמיחה והרחבה
    של העצמי
    בעצם הנכונות להיות או לעשות דברים שלא היית עושה
    אלא שולחת את האמון שלך בבחירות של בן הזוג
    ובן זוגך מאמין בבחירות שלך ועושה דברים שלפעמים עובדים נגד ההרגלים שלו
    זהו דיאלוג חדש והרחבת העצמי
    בכל רגע נתון
    הזוגיות מפגישה אותנו עם החלקים הנעלמים והנסתרים של העצמי שלנו בעוצמה רבה

    שמירת כללי המוסר בזוגיות, נאמנות בעיקר
    היא שמירה על הבחירה ולא מאילוץ
    שמירה על ברית ההתקדשות
    זוהי אמת רוחנית יסודית
    שאם נוגעים בה נפתח קשר רחב יותר

  • DAFNA  On 22 ביולי 2007 at 11:45

    כל הפוסט שלך ללא יוצא מן הכלל מוקדש לנושא הידידות, הקשר ואי הקשר שבין גבר לאשה ולהפך
    אז מי לא הבין את הפוסט אני או את?
    או שאת מנסה לסובב את הנושא למקום אחר כי את לא רוצה שזה ייראה עליך אישי מדיי?
    אל תתיימרי להשיא עצות לאנשים על פי פרמטרים שאת לא ממש מבינה, ועצתי לך לקבל גם דעות של אנשים אחרים, בקיאים ממך במערכות יחסים,
    ולהבין שלא כל מילה שאת פולטת על רגעים היא משמעותית יותר ממה שהם אומרים על הנושא.

    אי אפשר לחיות את "הרגע" על פי טענתך, אבל אפשר לכוון לשם, כלומר לשאוף לחיות כך, במיוחד אם מדובר ברגעים נהדרים, משום שאם מדובר ברגעים רעים או קשים אנשים מעדיפים לשכוח אותם
    וכמה שיותר מהר , יותר טוב.

    ההתכוונות של האדם למשהו מסוים, בהחלט לא מאפשרת לו לקבע את עצמו, איך שלא יהיה, לחיים יש את הדינמיקה של עצמם, וגם אם התכוונת לעבוד כך וכך שנים במקום מסוים, ובזה את צודקת,
    לא תמיד תוכלי להגשים את זה, כי או שנסעת, או שזרקו אותך משם, או שהחלפת עבודה או שקרה לך משהו אחר לא טוב, או טוב, לכן, זה לא משנה מה האדם מרגיש בכל רגע חולף, החיים משנים את האדם
    ולא האדם את החיים, ולכן כל הנושא של החוויה של הרגע, היא יפה במהותה, אבל איננה מציאותית.
    מכיוון שאת מנסה לייעץ לאנשים איך לחיות, איך להרגיש, אני חושבת שללא קשר הגיוני למציאות, כל נושאים של עצות כאלה, מסוכנות מאוד.

    כל החיים הם בחירה אחת גדולה, גם בלחשוב לא במונחים של רגעים, אלא לחשוב במונחים של ימים או שבועות או חודשים, אין לזה מדד ואין לזה דיאגנוזה מובהקת.

    רגעים בפני עצמם אינם מהווים שום אחיזה בזמן
    ובני אדם שיהיו האינטלגנטים ביותר, אינם יכולים בכל שנייה נתונה לשנות, כי אחרת פשוט מה שיקרה להם זה שיגעון, והם יצטרכו לקחת תרופות.לכן, העצות שלך בנוגע לרגעים, וכל ההילה שאת יוצרת סביב בחירות של בני אדם, אינן נכונות בנקודת הרגעים, ואין להם שום קשר לא יישומי , לא תיקוני, לא רוחני ולא תועלתי לשום דבר.

  • כרמל  On 22 ביולי 2007 at 11:57

    אם אני מדברת על דידיות שלא אפשרית אחרי קשר או ביחס לקשר, איך למשל זה קשור לבעלך? במובן הזה אנחנו לא מדברות על אותו מקרה. אני עדיין טוענת שאת לא מבינה אותי שכן מעולם לא אמרתי שאי אפשר לחיות את הרגע אלא להיפך שאפשר לחיות רק את הרגע ועוד רגע ועוד רגע ושרצוי לחיותו בעוצמו ולא להמתין בריפיון להפתעות הרגע הבא ולהיסחף בנהר החיים כקורבן. אנשים לרוב לא משנים כל רגע אבל הם משתנים לעיתים יותר תכופות ממה שהם מוכנים להבחין כשהם תקועים. האם זה מפחיד אותך? יופי. אל תוציאי את זה עלי. ואם את לא מאמינה בזה זה גם בסדר, כולנו קראנו ודעתך נרשמה. עם רוב הדברים שאמרת בכלל הסכמתי, אני לגמרי מסכימה שאדם אחראי למעשיו ויוצר מחוייבויות, אבל נראה לי שאת ממש רוצה לריב וזה לא יקרה כאן. ביי.

  • DAFNA  On 22 ביולי 2007 at 15:14

    את משנה את מנגנון הניווט שלך, על פי כל רגע נתון ולדעתי את מזמן הפסקת להאחז במציאות, אלא
    לכפות את דעותיך ומבלי להבין את עצמך.

    לצערי לא הגבת עניינית לאף מילה ממה שכתבתי
    לא בנושאי הוא והיא, לא בנושאי רגעים שעות ימים ושנים, לא בנושאי חיים, לא בנושאי אהבה
    לא בשום נושא קוהרנטי והגיוני שמאפיין שיחה נאותה בין אנשים.
    שמחליפים דעות.
    את משמיעה את שלך וזהו.

    החיים מפחידים אותך!!!!!!!!!!
    לכן את חיה על פי רגעים.
    אותי החיים מובילים, ואני מובילה אותם
    ושולטת בהם , לא על פי רגעים, לא על פי גחמות,
    לא על פי המצאות וחידושים, אלא על פי היכולת שלי, מבלי להתיימר להרגיש שגעון גדלות כמוך.

  • כרמל  On 22 ביולי 2007 at 15:51

    אני מעריצה את היכולת שלך לא להקשיב בכלל, לא משנה באיזו דרך הדברים נאמרים.
    ואחר כך שואלים אותי האם אני פארנוידית כשאני טוענת שהמגיבים בבלוג הזה באים עם אנרגיות מוזרות שהם משליכים עלי. אני אשמח לשמוע מצופה מהצד בתכתובת הזו מה הוא רואה. 🙂

    דפנה אני מאד שמחה בשבילך שאת שולטת בחייך אבל את לא שולטת באיך שבא לי לנסח את הפרוזה שלי בבלוג שלי ובכנות אני לא יודעת איך להתייחס לטענותיך לגבי כפיית דעותי או שגעון גדלות בהקשר של פוסט שיחה דמיוני שנכתב כפרוזה בבלוג שלי. זה מצחיק אותי רק לחשוב שאני מבזבזת זמן על התגובה הזו.

    את מודעת לזה שבאים לפה רק כמה מאות אנשים שקוראים אותי מרצון ושבשביל זה קיימת מסגרת כזו? את מודעת לזה שכל אחד יכול לפתוח בלוג כזה, גם את? ואם כל מה שרצית היה שאגיד אמן להשקפה שלך על החיים אז אמן ואמן. סיימנו כאן?

  • אמיר  On 22 ביולי 2007 at 17:03

    קראתי את תכתובת השיח ביניכן, ואני חושב שיש דברים שדפנה צודקת לגביהם ויש גם דברים של כרמל.
    דפנה צודקת בזה שאם את באה לנסח "פרוזה" אז את מבלבלת את הקורא כי את לא מתייחסת באמת לטקסט שאת כותבת כבעל ערך מציאותי על אף שהתוכן של הדברים שלך שייכים כולם לעניין מציאותי, וכשאת גם מנסה להשיא עצות לאנשים.
    טקסט של פרוזה זה לא, גם אם תגידי מאה פעם שכן, כרמל.

    ולדפנה
    כרמל דיבר על השקפתה (שבעיניי באופן אישי מבלבלת מאוד, וזה לא שהיא לא מובנת) ,
    אבל זכותה להגיד שהיא מחליטה בשביל כולם
    ושהיא הכי חכמה, ושהיא כותבת פרוזה.
    אז היא אמרה, אז מה, קחי בקלות
    כמו שכרמל אמרה כולם יכולים לפתוח בלוג ולדחוף לשם את כל השטויות שלהם.

    כמשהו

  • כרמל  On 22 ביולי 2007 at 18:03

    יש כאן בעיה אחרת. הבעיה שלי היא שמעולם לא כתבתי בשומקום שאני הכי חכמה או הכרחתי מישהו להקשיב לי. מדובר באיזה עיוות של החוויה האישית של דפנה שהיא משליכה עלי כי זו התחושה שלה וקצת נמאס לי להיות שק האגרוף של כל מני מטורללים באינטרנט שמדמיינים כל מני דברים לגבי הגיג פשוט שכל אידיוט כותב בבלוג שלו.
    אני מתחילה להבין את מי שחוסם תגובות ואני חושבת שאחדד את מדיניות מחיקת התגובות שלי.

    בפעם הבאה ששיחה רגילה בתגובות תגלה כבר מהאמצע את הנימה המתקיפה והמיטרללת-לה ללא הקשבה שקלטתי רק בדיעבד בתגובות של דפנה, כל השרשרת תימחק וזהו. חבל על הזמן שלי.

  • שי  On 24 ביולי 2007 at 15:56

    את הורסת לעצמך את השיעור.

    להיפך. השיעור הוא ההתמודדות. ה"לא שווה לי לבזבז זמן על זה" נשמע הגיוני, אבל איזה מין שיעור זה? לא מתאים לי אני חותכת?

    עזבי. תישארי באי-החלטה. באי-הכרעה. שיהיה כאן, מה אכפת לך. תני לזה לפרוח, אז מה אם הפרח הזה מלא קוצים? שיבושם לו. את לא חייבת לאכול אותו, וזה לא אומר כלום עלייך אם בבלוג שלך יש קצת קוצים. שיהנו הקוצים.

    את חזקה מזה. למחוק זה לחלשים. ל ד ע ת י (הלא ממש חשובה). 🙂

  • כרמל  On 24 ביולי 2007 at 16:07

    יש דברים שהפתרון היחיד שלהם הוא מחיקה. אתה צודק שזה לא אחד מהם. אני מנסה להשתפר בהתגוננות מפני כוחות האופל. 🙂

%d בלוגרים אהבו את זה: