לתפוס את הרגע

נסיעת אופניים בפארק

אני מעמידה פנים שאני מדוושת הביתה אבל יורדת אל הפארק ונוסעת עד שהוא נגמר, מעבר לגשרי החושך של מרכז הירידים. העצב של סוף הסרט מתפוגג ואת מקומו תופסות עשרות תחושות חדשות, עמוקות וקצרות. גלגול הדוושות ברגלי והרוח הקרירה בפני פותחים אותי. עולה אהבה לכל דבר שאני חולפת על פניו ואני מגלה בתוכי המון מידע על הסביבה. כלב שמן נח על השביל ומגלגל את עיניו מעלה לבדוק האם ראוי לטרוח להיזהר מפני. אני עוקפת אותו וחשה את הזיקנה שלו בתוכי. 

בתוך הירקון יש דמויות בסירה. הם אינם במרחק ראייה או ניחוח אבל אני יודעת שהם בני נוער והם מעשנים, אני מרגישה את הבתוליות והמסטוליות העדינה מסתחררת בתוכי. כמה ח'ברה עושים פיקניק ליילי על הדשא וצוחקים בכל רם, מתגרים זה בזה. אני מרגישה בתוכי את המאבק שלהם להחזיק את הראש מעל מימייה של השגרה, להיאחז בזכרונותיהם המשותפים כבקרשים שבונים רפסודה על נהר הזמן. אני מרגישה חזקה. זוג צעיר מתמזמז על ספסל, אני יכולה להרגיש את האש עולה בתוכי, טעם של מים תחתונים גנובים, אני יודעת שאסרו עליהם להיות יחד וההתנגדות מתדלקת אותם.

אין מילים לתחושות הללו והן חולפות לפני שאני מספיקה להמשיג. אבל פעם אחת למשך כמה רגעים רצופים הצלחתי לתפוס את הרגע שוב ושוב, לחוש את כל מה שקורה בו, בתוכי. וכשכל מה שרציתי עבר דרכי ממילא לא נזקקתי לכלום משלי. לא העזתי להפסיק את התנועה האוטומאטית של הדיווש. אני יודעת שאם אעצור ואחשוב רגע אפול חזרה לעולם. ולרגע נדמה שבבלגאן יש דפוס של סדר ויופי ושכל כך הרבה מינוסים הם פלוס אחד גדול. ובגוף שלי, הכול וכלום, מלא וריק, מרגיש בדיוק אותו הדבר, בשני המקרים אין במה להיאחז. ואולי ראיתי יותר מדי פרקים של Heroes ליום אחד.

שעות הלילה היקרות

לא כל הרגעים שווים, בערכם ובאורכם. בין אחת בלילה לארבע לפנות בוקר הם זוחלים, אורבים לזריחה, אויבים לזריחה. ואני זקוקה להם כדי להרגיש. אני מתגלגלת החוצה מהמיטה שפוכה לגמרי, קופצת החוצה מעגלת הזמן, שיכורה מהשקט המשתרר ויציבות האדמה שמשכיחים מיד את הסחרחורת וכאב הנפילה. קצת לפני הזריחה אני מכריחה את עצמי לעצום עיניים, להסכים להרפות מהיום. וכמה שעות אחר כך שוב ערה והכול נראה כמו יחידה אחת, הווה מתמשך, ואני לא מצליחה לחלק ולנהל אותה עוד ולעשות שום דבר. כבר שבוע שאני לא ישנה כדי להאט במעט את קצב ההשתנות. והיא אמרה שגם לה זה קרה פעם וככה מעכלים עצב. לא ידעתי שיש לי. 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מודי  On 25 ביולי 2007 at 14:01

    חזקי ואמצי

  • שושי  On 25 ביולי 2007 at 14:14

    כשאני הייתי עושה את זה, בגיל העשרים שלי, חשבתי שכל העיר "שלי", כולם ישנים, האורות הצהובים היו חזקים מאוד והעיר בשמהלך היום רועשת בלילה שקטה שקט מפליא.
    רגע של עצב מהול ובשמחה עלאית…
    לא אשכח את הימים ההם… לעולם
    תודה שהזכרת לי…

  • המשורר מהבלוג השכן  On 26 ביולי 2007 at 13:10

    בשעות הקטנות של הלילה …

  • הזוייה  On 26 ביולי 2007 at 16:00

    במיוחד בלילה, אני מרגישה את הריחות והקולות מתקרבים אלי כמו ריח בישול שמכסה אותך ומגרה את החושים. הזוגות הללו שיושבים על שמיכת פיקה ומתחרמנים לאור הירח מעמיסים עלייך לעיתים מכואבים ובא לך לשלח בהם אגרופים קמוצים של רחמים.

    בימים שהשינה נודדת אני מביטה על עצמי בשתיקה ופוזלת בהתגרות לקרני האור שחודרות מבעד לתריסים, וחושבת שהעצב מסתתר בסדקים הללו שבין הניצחון לתבוסה ומפיל אותך למלכודת מתעתעת של מחשבות על הווייתך, ולעצב הזה שמעולם לא הקשבת לו.

    }{
    את אישה כבירה

    נ.ב חלפנו שוב אחת ליד השנייה אתמול בערב, היית עם חצאית ירוקה ודיברת בסלולאר- ואני חזרתי מהליכה מהפארק- רק אחרי כמה שניות הבנתי שזו היית את: )

  • המשורר מהבלוג השכן  On 29 ביולי 2007 at 9:21

    ואכן, ביחוד בימים לבנים וחמים

    הפארק בלילה,

    הרבה יותר מזמין.

    חברותי יותר.

    ופנוי יותר להעניק תשומת לב אישית.

  • ארי  On 29 ביולי 2007 at 22:30

    טקסט מופלא.
    את בטוחה שזה לא איזה סינדרום אורבני שתוקף אותך?
    בסוף עוד תהיי משוררת!
    🙂

  • של ברמן  On 3 באוגוסט 2007 at 18:34

    לחיי הרגע שחולף.
    אגב, גם לבוקר המוקדם בפארק הירקון יש קסם משלו.

    נ.ב.
    אחרי כל הפיוטיות הזו, השורה למטה שמבקשת ממני קוד היא כל כך לא במקום…
    כמו שומר שבודק את התיק בערב שירי משוררים…

%d בלוגרים אהבו את זה: