צ'קרת הלב של אנגליה

"כשקראתי את הספר הראשון בסדרת 'הארי פוטר' לא הבנתי מה כולם התרגשו מזה" מספרת ניקול מסייר, תושבת העיירה גלסטונברי במחוז סומרסט שבדרום מערב אנגליה, "אצלנו בגלסטונברי חיים ככה מאז ומתמיד". גלסטונברי מפורסמת בשל פסטיבל המוסיקה השנתי שלה סביב יום השוויון של הקיץ אך כמו בהוגוורטס של הארי פוטר, הקסם שורר בה 365 ימים בשנה: הרחוב הראשי של העיירה עמוס חנויות ססגוניות המוכרות שרביטי קסם, ערכות כישוף, ספרים מרהיבים לילדים ולמבוגרים על עבודה עם פיות, מלאכים ודרקונים ובקיץ, כשבני נוער מסתובבים עם גלימות צבעוניות וכובעים משונים ברחוב, אף אחד לא מרים גבה. על גבי מכונית של "ערס" מקומי התנוסס סטיקר שמאיים לכשף את מי שלא ישמור מרחק ועל מפתנו של חדר שירותים פרטי במיקום חיצוני חשוף, נכתב כי מי שישתמש בשירותים ללא רשות יהפוך לצפרדע וקללה תיפול על ראשו. למרות הנימה המשעשעת, נראה שאף אחד לא מוכן לקחת סיכון ומעדיף לעשות כברת דרך לשירותים הציבוריים באמת.

אופנות רוחניות ושלטוניות שונות עברו על אזור זה, אך אף אחת מהן לא שינתה את החיבור של תושבי המקום לקסם העמוק שקודם לכל מסורת, לטבע וליצוריו ויותר מכל לאדמה ולאלה הגדולה. כיום גלסטונברי היא מרכז לתרבות הניו אייג' בבריטניה ועל לוחות המודעות של בתי הקפה וחנויות המיסטיקה ניתן למצוא מגוון קורסים וסדנאות בכל מסורת רוחנית אפשרית; אם כי נראה שהאלה, הפיות והקסם מצויים עדיין בבסיסה של כל פעילות בעיירה. החיבור לנשיות ולאלה בא לידי ביטוי גם בהרכב התושבים הנוטה לכיוון המין הנשי עם אחוז גבוה של אימהות חד הוריות, כאשר גם הגברים הבוחרים לחיות בעיירה מחוברים לנשיות ולאלה. בחנויות המיסטיקה ברחוב הראשי, ה-high street, ניתן למצוא פסלוני אלות ופיות מיוחדים ומגוונים והמקום שהכי נהניתי לשהות בו במרכז העיירה הוא "מקדש האלה" הריחני, המעוצב בדים רכים וצבעוניים ומזמין לנוח בחיקן של מעגל אלות-מכשפות מבמבוק. כוהנות מקדש האלה ומיסטיקנים אחרים בעיירה חוגגים את ימי השוויון העונתיים, לילות ירח מלא וחגים קלטיים קדומים, כך שזמן הביקור המומלץ בעיירה הוא סביב אירועים אלו.

העסקים בעיירה תומכים באורח חיים בריא והוגן, כאשר רוב המסעדות עושות שימוש בחומרים אורגאניים, צמחוניים או טבעונים וקונות מוצרי סחר הוגן או ייצור מקומי. לתייר המזדמן העיירה יכולה להיראות בראשית שקטה עד משעממת, בייחוד בעונות שבהן רוב החנויות ובתי הקפה נסגרים בארבע. אך השקט הזה מאפשר קשב עמוק יותר לטבע השוקק והפראי של המקום. אומרים שהאנרגיות באדמה של גלסטונברי הן בתדר חזק במיוחד ושהצעיף המפריד בין העולמות והממדים רופף יותר במיקום הזה. כל מי שמבקר שם מאשר וחש זאת בדרכו שלו. מי שמסוגל לראות פיות וישויות אחרות ימצא שהן מאכלסות בצפיפות את גלסטונברי ולעיתים הן מצויות קרוב מאד לפני השטח: כשחזרתי לישראל, הופתעתי לגלות דמויות רפאים ברורות באחד מקטעי הוידיאו שצילמתי בגן של כנסיית האם מריה, שכמעט כל מכרי יכלו לראות בעין בלתי מזוינת.

הייחוד של גלסטונברי מתחיל בטבע הבראשיתי שלה שמהדהד עם דימויי גן העדן המקראי: בימי קדם, העמק הירוק היה מכוסה במים כאשר במרכז האגם עמדה גבעה גבוהה ומרהיבה (ה"טור") המזכירה שד בצורתה ולמרגלותיה עצי תפוחים רבים, שבזכותם כונה המקום אי התפוחים, "אבלון" בשפה הקלטית העתיקה. ממעמקי ה"טור" נבע מעיין של מים לבנים עשירים בסידן ומתחת לגבעה נמוכה ומעוגלת יותר בסמוך, נבע מעיין של מים אדומים עתירי ברזל. המים האדומים זרמו לצד המים הלבנים כנהרות היוצאים מעדן, כשהם מסמלים את הזרע הזכרי והדם הנקבי, צבעי היסוד הדואליסטי של הבריאה על פי מסורות רבות, לרבות המסורת הקלטית, זן בודהיזם יפני וקבלת הזוהר היהודית.

מעיינות אלו נחשבו לפלאיים בשל נביעתם האינסופית וזרימתם בקצב קבוע עד לימינו אלה וכן בשל הנדירות שבסמיכותם של שני מעיינות כה שונים מהותית. כיום, מי המעיין הלבן נותבו לברזי העיירה ובמקום בו זרמו המעיינות זה לצד זה ניתן למצוא ברז ציבורי בלבד. המעיין האדום הכולל באר עתיקה המכונה chalice well, לעומת זאת, הוקף בגנים יפיפיים והוכרז כמקום של קדושה אליו זורמים תיירים מכל העולם לשתות את המים למטרות ריפוי. מקור הכוח של המקום הוא גולמי, אפוא, אם כי כוסה בשכבות רבות של אגדות בהתאם למסורת הרוחנית האופנתית.

אגדה או היסטוריה?

ככל שהמקור עתיק יותר, קשה יותר להפריד בין אגדה להיסטוריה, אם בכלל קיימת הפרדה כזו, כך שסיפורה של אבלון מתחיל בעצם במקום אגדי/היסטורי אחר: אטלאנטיס. על פי האגדה, ניצולי אטלנטיס הגיעו בסירות לאי הבריטי ובעזרת ידע קדום על אנרגיה של מקומות, איתרו את ה"טור" כמקור כוח עוצמתי המתאים למקדש. אדמת האי הייתה מאז ומתמיד מחוברת במיוחד לאיכות הנשית הפורייה של האלה בעיני השבטים המקומיים וכך התהוותה אבלון כמקור כוח מרכזי לאחר שקיעת אטלאנטיס, ככל שדת האלה התחזקה על חשבון מסורות אליליות אחרות. אבלון הייתה הבסיס לשושלת של כוהנות דת האלה ואדמומיותם של מיי המעיין יוחסו לדמה של האלה, המחזק, מרפא ומפרה את השותים מהם.

האזכור המפורסם ביותר למסורת אבלון כרוך באגדה היסטורית אחרת השנויה במחלוקת: אגדת המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. גם הפעם הייתה זו צומת של שינוי מהותי במרקם המסורת הרוחנית השלטת בעולם, כאשר הנצרות יובאה לאי הבריטי על ידי הרומאים. עד אז, הפרקטיקה הרוחנית הנפוצה באי הבריטי הייתה המסורת הדרואידית, גוון אלילי של הדתות הקלטיות, שעבדו את גרמי הטבע ושמרו מקום של כבוד לאלה ולכוהנות שלה, כנציגות האדמה. הידע ההיסטורי הקונקרטי על המסורת הדרואידית מועט, שכן הייתה זו תרבות על פה ולמרבה האירוניה, התיעוד היחיד לגביה קיים בכתבים של הרומאים שטבחו בהם ללא רחם בעת הפצת הנצרות בבריטניה.
במאה השישית לספירה הנוצרית הייתה בריטניה שסועה לממלכות רבות ולהרבה מאד אנשים קראו ארתור.

היסטוריונים לא הצליחו לאתר תיעוד לגבי מלך עם פרופיל מתאים וייתכן שדמותו של המלך ארתור הורכבה מסיפוריהם של מספר מלכים או הומצאה ע"י ג'ופרי ממונמות', איש המאה העשירית לספירה ומעין "יוסיפוס פלביוס" בריטי, שהזכיר את הדמות לראשונה בספרו "ההיסטוריה של מלכי בריטניה". דמותו של ארתור מהווה סמל הן עבור עובדי האלילים והן עבור הנוצרים של בריטניה, כמלך שסימן את קו התפר בין המסורות.

הוא הומלך על ידי כוהנות אבלון, קיבל מהן את החרב האגדית "אקסקליבר" וה"מרלין", קוסם דרואידי בכיר, היה יועצו הראשי מחד; אך איחד את בריטניה תחת שלטון נוצרי בלחציה של מלכתו, גוויניבר ובחצרו נראה לראשונה הגביע הקדוש, מאידך. ככל שהנצרות הזכרית והנוקשה התפשטה בבריטניה, אבלון הפכה לפחות ופחות נגישה, מקור כוחה עבר בהדרגה לממד מקביל ורק מעטים יודעי דבר יכלו לבקוע את הערפילים מעל האגם על מנת להיכנס לאי. שלטונו של ארתור העביר את אבלון מהעולם הזה אך האגדה מספרת כי אחותו, מורגיין, כוהנת שהנוצרים ראו בה מכשפה מסוכנת, לקחה אותו למות באבלון.

בעקבות הגביע הקדוש

עוצמתה של האלה באדמת אבלון/גלסטונברי הייתה חזקה כל כך, שאף הנצרות המקומית עטתה גוון שונה במקצת אשר הותיר מקום רב לאם מריה ולדמויות נשיות קדושות כמו סיינט ברידג'ט, שניכסו לעצמן תכונות של האלות המקומיות ודמויות נשיות במיתולוגיה הקלטית.  אווירת הקסם המכשפת של המקום לא נעלמה גם מעיניהם של הנוצרים ובאגדות המקומיות מסופר על כמרים שנפגשו עם מלכי הפיות והשאול בתוך פתחי מערות סודיות ב"טור" והביסו אותם. בין אם המלך ארתור התקיים או אם לאו, העדויות ההיסטוריות מצביעות על גלסטונברי כערש הנצרות הבריטית ובמרכז העיירה מצויים שרידיו של המנזר הנוצרי הקדום ביותר בבריטניה.

תושבי המקום מאמינים כי את הנצרות הביא לבריטניה לא אחר מאשר דודו של ישו, יוסף מרמתיים, אשר היה סוחר פח והתגלגל לבריטניה בענייני עסקים מעל גבי אוניה פיניקית עוד כשישו היה ילד ועל פי חלק מהאגדות, יוסף הביא את האחיין הקטן עימו באחד המסעות. על פי האגדה הבריטית, יוסף ואנשיו נסעו לבריטניה עם הגביע מהסעודה האחרונה ובו דמו של הצלוב. כשהם הגיעו לגבעה המשקיפה על ה"טור" הם עצרו לנוח וגבעה זו בתחומי גלסטונברי קרויה עד היום "גבעת העייפים" (weary-all hill). האגדה מספרת כי יוסף תקע את מטהו באדמה כאשר לפתע המטה, העשוי מעץ אורן, הצמיח שורשים באדמת הגבעה. סיפור זה מהופך לסיפור שליפתה של אקסקליבר מהסלע על ידי המלך ארתור ומסמל את האופן שבו הנצרות הכתה שורשים בטבעיות בבריטניה.

למרבה הפלא, ישנו עץ אורן עתיק בגבעת העייפים בגלסטונברי שחלק מענפיו נשתלו בגנים של chalice well ובמקומות אחרים בעיירה. העץ נחשב למקודש שכן נקלט באי הבריטי למרות תנאי האקלים השונים והוא פורח פעמיים בשנה על פי עונתו במזרח התיכון ובהתאמה מופלאה לשני החגים הנוצריים העיקריים: פסחא וחג המולד.  בבדיקות גנטיות שנערכו בשנים האחרונות נמצאו בקרב משפחות מקומיות ותיקות גנים של עמי המזרח התיכון וכיום אנו יודעים שבני אדם נסעו בעולם עוד הרבה לפני עידן מגלי הארצות, אך אין בכך בהכרח קשר למשפחתו של ישו.

על פי האגדה, יוסף מרמתיים טמן את הגביע הקדוש עם דמו של הצלוב באדמה באזור ה"טור" ובכך סיפק לנוצרים את הצידוק להכיר באנרגיה הייחודית של אדמת גלסטונברי. על פי האמונה הנוצרית, מיי המעיין האדום האדימו בשל דמו של הצלוב, כמובן. סיפורו של הגביע הקדוש מצטלב עם סיפורו של המלך ארתור כאשר בחצרו של ארתור נחזה הגביע לראשונה ואבירי השולחן העגול יוצאים למסעות הראשונים בעקבותיו. בשנת 1191, נזירים שחפרו במנזר גלסטונברי גילו קבר עם גופות של גבר ואישה והחליטו שאלו הם המלך ארתור ומלכתו גוויניבר. השניים נקברו מחדש ברוב טקס בחלק אחר של הנזר בנוכחות המלך אדוארד הראשון ב-1278. כיום מקובל לחשוב שנזירי גלסטונברי נזקקו ליחסי ציבור, תרומות ומבקרים באותם זמנים ושהגופות אינן אותנטיות.

אבלון של הלב

בשנות העשרים של המאה שעברה, עם התחדשות העניין במסורות העתיקות, דמויות מפתח בתנועה הניאו פאגאנית כגון דיון פורצ'ן ואליסטר קראולי קבעו את מקום מגוריהם בתחתית ה"טור", בניסיון לגלות מחדש את אבלון העתיקה בגלסטונברי. תשומת הלב הוסבה לטראסות בצורת מבוך שמסביב ל"טור" ומאוחר יותר לסימני גלגל המזלות מסביבו כפי שזוהה במפות אוויריות. הספרים שהתפרסמו כחלק ממלאכת שחזור ההיסטוריה של אבלון/גלסטונברי חזרו לרעיונות של הטור כ"פורטל" גישה לממדים אחרים, בייחוד ממלכת הפיות ועולם המוות. בספרה "אבלון של הלב" כותבת פורצ'ן כי אבלון, בדומה לממלכת הפיות, מתקיימת כיום בממד מקביל לגלסטונברי ונגישה לנו רק מבפנים, באמצעות ליבנו, תודעתנו ודמיוננו.

הסופרת מריון צימר ברדלי כתבה סדרת ספרי פנטזיה פופולאריים על רקע ההיסטוריה של אבלון תוך התייחסות למיטב האגדות סביב המקום. הספר הפופולארי ביותר בסדרה והיחיד שתורגם לעברית, "ערפילי אבלון", עוסק בסיפור שקיעתה של אבלון סביב אגדת המלך ארתור המסופרת מנקודת מבטן של כוהנות אבלון, בנות משפחתו של המלך. ספר זה הוא היחיד בסדרה שמותיר על קוראיו רושם עמוק של נגיעה בבאר הסוד של אמת עתיקה. תוך כדי הקריאה ב-800 עמודי הספר, אבלון הולכת ונרקמת, פותחת את שעריה באמצעות שערי הדמיון, עד כי היא מקבלת ממשות. בין קוראי ובייחוד קוראות הספר ניצת קשר נשמתי מיידי על בסיס חווית הביקור הפנימי המשותף הזה באבלון של הלב. הספר הזה הוא שהביא אותי לנסוע למקום מלכתחילה.

במהלך השהות שלי בגלסטונברי השתתפתי בסדנא אחת בלבד של חיבור לאלה הפנימית. את הסדנא העבירה סאשיווה, אשר בשעות הבוקר עונה לשם סו ומנהלת עובדות סוציאליות במחלקת הרווחה המחוזית, ואחר הצהריים משמשת כבישוף בכנסיית מריה מגדלנה, זרם פמיניסטי-רוחני של הנצרות בעידן הניו אייג' ועוד אחת מההכלאות הקסומות של גלסטונברי. הבישוף סאשיווה-סו לא רואה כל סתירה בין נשיאת שם סניאסי ותואר כמורה בכיר. הסדנא מועברת בחדר המעוטר בתמונות של אמאג'י, האימא המחבקת מהודו, מלאכים נוצריים וקריסטלים,  ובמהלך הסדנא סאשיווה משתמשת בקערות טיבטיות וקוראת לרוחותיהן של שלל דמויות נשיות מאייזיס המצרית לשאקטי ההודית  עד למריה כמובן. אף דמות יהודית נשית לא נכללה ברפטואר.

היה לי נעים בסדנא ובהחלט ייתכן שצ'קרת הלב שחררה עוד כמה סנטימטרים, אך את החיבור האמיתי לאלה ולאדמה ואת כוחה האמיתי והבראשיתי חשתי בעיקר בטבע. לואיז, המדריכה טיולים מקודשים בעזרת פרסי, כלבלב רגיש מסוג נורפולק טרייר העוצר לרחרח רק בצמתים אנרגטיים מעניינים; לקחה אותי, בין השאר, למפגש עם "גוג ומגוג", עצי אלון עתיקים שגילם כ-5,000 שנה ובצעירותם שימשו בטקסים דרואידים. מגוג כבר מת ולפני נגלתה גוויה ענקית של עץ מיובש אבל גוג הזקן עדיין מגלה סימני חיים. מאוחר יותר, כאשר שכבתי על האדמה בגני chalice well ולגמתי מהמים האדומים, חשתי התעוררות בזרימת האנרגיה הפנימית שלי והיה לי קשה מאד להתרומם מהאדמה, השילוב של המים והמגע עם הקרקע יצרו אפקט ממגנט ומחייה שקשה מאד היה להתנתק ממנו. משך כל תקופת השהות שלי במקום חוויתי ממנו כוח נוכח, גולמי, לא מילולי, הקודם לכל פילטר רוחני והבסיס לכל אגדה, שאפשר ואולי אף רצוי, לחוות מבלי להמשיג, כהצצה פנימית חטופה לגן עדן אבוד, לאבלון.