דברי ימי הרשת חלק ג': האינטרנט מוליד עבורי קריירה וגם את הניו אייג'

לחלק א': הפעם הראשונה שלי עם האינטרנט

לחלק ב': אהבה סינכרונית בשחור-לבן

 

מראשיתה הייתה הרשת רבת פנים והתגלויות עבורי, כשהיא מפוצלת לעבודה, לימודים וחיי חברה אך כל התחומים נשזרים אלו באלו. ב-1995, ראשית האינטרנט המסחרי בישראל, אפשר היה לפתוח את "גלובס" בבוקר ולראות ידיעה על אתר אינטרנט חדש של חברה ישראלית. בירושלים הייתה חברה בשם "מקום תקשוב" שדף הבית שלהם הכיל בקוביות קטנות כאלה את כל האתרים העסקיים בישראל. הצטרפתי לסמינר חדשני בחוג למדע המדינה עם ד"ר אלון פלד, בוגר הרווארד שהיה מנהל פיתוח בחברת הייטק בארה"ב ושב לאקדמיה, ועשיתי את אחת העבודות הסמינריוניות הראשונות על אתרים עסקיים בארץ. יש לי עדיין את הסמינר הזה והנתונים בו משעשעים מאד. מספר המחוברים לאינטרנט עמד אותו זמן על 30,000 איש בישראל בלבד וקפץ תוך שנה (ב-96) ל-100,000 איש. ב-95 היו כ-110 אתרים עסקיים ב"מקום תקשוב" וב-1996 כבר קמו חברות בניית אתרים והיו כאלף אתרים ישראליים ברשת. 

שלחתי ל- 110 החברות הראשונות שפעלו ברשת שאלון בדוא"ל ורק 22 מתוכן ענו עליו. "אהבה" הייתה החברה הישראלית הראשונה שמכרה מוצרים דרך הרשת ללקוחות בחו"ל. "עלית" הייתה הראשונה שניסתה למכור בארץ דרך הרשת באופן ניסיוני, חבילות שי. האתרים הראשונים זכו למבקרים ופניות בעיקר מחוץ לישראל. אחד מסיפורי ההצלחה הראשונים היה מלון "הר הזיתים" במזרח ירושלים שקיבל הזמנות רבות דרך הרשת והפך למלון החביב על תיירים פריקי מחשבים.

הפרסומאי דוד טמיר היה החלוץ של התחום בארץ והמשרד שלו תחזק את אתר "נטקינג", מאתרי התוכן הראשונים בארץ. אני זוכרת כמו אתמול את מאות הנרות שהודלקו באתר נטקינג לזכרו של רבין לאחר הרצח, למשל. לנטקינג הייתה גם את תחנת הרדיו-אינטרנט הראשונה וטמיר יצר את מסעות הפרסום האינטראקטיביים הראשונים ברשת, עבור "שטראוס", שכללו משחק הרכבה אינטראקטיבי לילדים ומתכונים לאימהות. בנטקינג עשו סקר ראשוני ייחודי וסודי על מנת לקבוע מהו פרופיל הגולש הממוצע ואחר כך הציעו אותו למכירה בסכומים מופקעים לחברות שהתעניינו. עבורי הם שחררו חינם כמה נתונים לסמינר. 

עידו אמין היה העיתונאי הראשון שקלט את פוטנציאל הרשת והקים את "דפי רשת" המיתולוגי, שם גם כתב את מה שלימים נחשב לבלוג הראשון. בזמן שכתבתי את הסמינר שלי יצרתי קשר עם אמין כי גיליתי שהוא עשה סקר צרכנים על הנכונות של ישראלים לקנות ברשת. רבים טענו שלא יקנו ברשת לעולם ואם כבר אז רק מוצרי חומרה ותוכנה, מניות, כרטיסים, ספרים ודיסקים. הנכונות לקנות מוצרי אלקטרוניקה ברשת הייתה נמוכה ומיעוט האנשים בישראל שכבר צרכו דרך הרשת קנו בממוצע ב-50$ בלבד. היו אז בעיות חמורות של אבטחת מידע לכרטיסי האשראי וביבמ ישראל החלו לחשוב על שיטות חלופיות של micro payments. 

עידו חיפש באותו הזמן עוזר/ת לעבוד בדפי רשת ואני בדיוק התלבטתי מה לעשות אחרי שאני עוזבת את "פי האתון". המסלול הידוע של עורכי "פי האתון" היה ישירות לעיתונות. הסגן שלי, עמיר בן דוד, והמחליפה שלי, נורית פלתר, המשיכו למקומונים של ירושלים וכיום הם כתבים בכירים בידיעות אחרונות. אבל אני כבר הייתי קצת שבויה בעולם החדש של הרשת ורציתי עבודה שקשורה לכך. עידו הציע רק חצי משרה ולכן חיפשתי ג'ובים נוספים בתחום התקשורת שאולי יפגישו אותי עם הרשת.  ככה הגעתי לארגון נשות הדסה בישראל והתראיינתי לתפקיד עוזרת דובר. 

דובר הארגון, אלי הכהן, הכיר ואהב גם הוא את הרשת ודיבר על להפוך את האתר של הדסה ליותר מפלאייר והבנתי שאני נשארת פה. טוב שלקחתי עבודה מסודרת כי אחרי שני מפגשים עם עידו אמין שנינו הבנו שאין בי ממש תועלת. כשהוא שאל אותי אם אני יודעת לתחזק דאטאבייס ב-access ובהיתי בו בעיני עגל, הבנו שעם כל הכבוד לזה שרק שלושה אנשים וחצי כרגע יודעים מה זה אינטרנט, יש טכנולוגיה ויש תרבות ולי אין מושג וחצי במחשב כשלעצמו. נפרדנו כידידים אבל נחמד להסתובב עם אנקדוטה של "הייתי העובדת הראשונה של דפי רשת ופוטרתי אחרי יומיים". 🙂

בינתיים ב-IRC פגשתי את Doremi שהשמועות סיפרו כי במציאות שמה ברנדה דנט והיא מעבירה קורסים חדשים על תרבות דיגיטאלית בחוגים לתקשורת ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה שלי. בשיחה הראשונה שלי עם ברנדה אונליין היא סיפרה לי שלשבת ב-IRC ולנתח צ'טים זה חלק משיעורי הבית ואני נדלקתי והבטחתי להירשם. ההרשמה לקורסים בזמנו הייתה בשיטת כל הקודם זוכה ואנשים היו ישנים בשקי שינה ליד הקמפוס ונרשמים בתור משש בבוקר כדי לתפוס את הקורסים שהם רצו (גם על זה עשיתי פעם כתבה וביליתי לילה באוניברסיטה עם כל הח'ברה בניסיון להתחמק מאנשי האבטחה). 

כשהגעתי למחשב המיוחל גיליתי שהקורסים של ברנדה כבר מלאים ועשיתי סצנה למתרגל האחראי על הרישום בטענה שדיברתי עם המרצה באינטרנט והיא אישרה לי בפירוש להירשם לשני הקורסים הללו. הבחור המסכן לא ידע מה זה אינטרנט ודיברתי בכזה בטחון על שיחתי עם המרצה שהוא הורה להוסיף אותי ידנית לרשימה הממוחשבת וזהו. כך החלה הקריירה שלי כחוקרת תרבות רשת (כיום ברנדה היא מנחת הדוקטורט שלי ולימים סיפרתי לה שעשיתי סוג של האקינג מתווך-אנוש לקורסים שלה). 

קורסי התרבות הדיגיטאלית של ברנדה שינו את חיי. בקורס הבסיס התחברתי עם שני אנשים שהם חברים שלי עד היום ועיצבו את עתידי: נטע ואריק. אריק דוידוביץ' היה תלמיד תואר שני בתקשורת ועשה בסמינר של ברנדה עבודה על התמכרות לרשת. לימים הפך לעורך של מוסף מעריב אונליין וגרר אותי לקריירת כתיבה בתחום של תרבות רשת. נטע כפיר הייתה תלמידה בחוג לחינוך בכלל והתעניינה בחינוך ומחשבים. היא ידעה html ובנתה אתרים, כישור נדיר מאד באותם ימים, וכך שלושתנו בנינו את האתר של הקורס כפרויקט סיום. זה היה האתר הראשון שאפיינתי (כלומר בחרתי את הצבעים:-)). נטע הייתה מראשוני הניו אייג'רים בארץ, היא הראשונה שלימדה אותי לעשות מדיטציה ובזכותה הכרתי את מורתי רונית שעד היום אני לומדת איתה עבודה אנרגטית.  

בזכות הצ'טים שניהלנו כשיעורי בית, הרחבתי את האינטראקציות שלי ברשת גם לאנשים מחו"ל וגיליתי לראשונה כמה הניו אייג' והטכנולוגיה החדשה צועדים יד ביד. ב-96 גיליתי את דת הwicca הניאו-פאגאנית, שאז אף אחד לא ידע מה זה בארץ, והשתתפתי בטקס פאגאני אונליין אותו ניתחתי עבור הסמינר של ברנדה. הבוס שלי, אלי הכהן, החל להגיש פינה בקול ישראל על תרבות הרשת וכשסיפרתי לו על הטקס הוא ראיין אותי על כך לפינת הרדיו שלו. מאוחר יותר אלי הפך לכתב של קול ישראל ואחר כך של הערוץ הראשון לענייני אינטרנט וכיום הוא מנהל מכון האינטרנט של אונ' ת"א ונטוויז'ן. 

אני עברתי מוקדם יותר לטלוויזיה בזכות נטע, שגררה אותי לראיון עבודה להיות תחקירנית בתוכנית המחשבים של הערוץ הראשון, "קליק", אשר שודרה בשידור חי, בניגוד ל"זומביט". נטע ואני עבדנו עונה וחצי בתוכנית כשבחלק מהעונה אני הפכתי לרכזת המערכת. עבדנו קשה מאד אבל נחשפנו ל- וחשפנו את זרעי בועת ההייטק בארץ, במקביל להתוודעות ללחצים האדירים של שידור חי ועוד כשצריך להתמודד עם בעיות טכניות של מחשבים ומוצרי בטא שהוצגו בתוכנית. או אז החלטתי שלעולם לא אעבוד בטלוויזיה והתחלתי לפזול להייטק עצמו. אבל על זה נדבר כבר פעם אחרת.

כדי לסגור את הסיפור האקדמי בכל זאת, אספר שבסמסטר האחרון לתואר לקחתי סמינר על פמיניזם עם ד"ר הנרייט דהאן כלב. בפמיניזם לא הבנתי בכלל אבל כמצ'וטטת "ותיקה" כבר, עניין אותי המקום הזה שבו יש אנונימיות מגדרית ופתאום אנשים מנסים לנחש אם את גבר או אישה והם נטפלים לסטריאוטיפים הקלאסיים ביותר ומחפשים את זה ב"התנהגות" שלך בכתיבה. חיטטתי בספריה וגיליתי לגמרי במקרה שיש תחום שנקרא סוציולינגויסטיקה, תחום זנוח ובעייתי משנות ה-70 שמדבר על הבדלי דיבור בין המינים. לקחתי את זה בתור תיאוריה וניתחתי עבור הנרייט דיבור כתוב של נשים בצ'טים. הנרייט הייתה בשוק מהעבודה הזו. חצי סמינר רק הקדשתי כדי להסביר לה מה זה אינטרנט ואיך השיחה שם בכלל עובדת כדיבור בכתיבה.  הייתי התלמידה המוזרה שלה אבל המחקר היה מעניין וחדשני וקיבלתי ציון גבוה למדי.

שנה אחר כך, מישל רודינו פרסמה מאמר בארה"ב שנחשב כיום קאנון במחקר רשת: היא הוציאה מהבוידעם את אותן תיאוריות שאני מצאתי במקרה, עשתה חיבור תיאורטי דומה של דיבור בכתיבה ומצאה שהבדלי המינים המיושנים מתחדשים בשיחות ברשת. ענף שלם של מחקר-רשת נוצר לו וגם סוזן הרינג נכנסה אליו אחר כך. אני יצאתי לעבוד ושכחתי מקריירת מחקר לזמן מה, כך שלמדתי רק בדיעבד שהיה לי סמינריון קלאסי ביד ולא עשיתי עם זה כלום כי לא הייתי מוכוונת פרסום אקדמי. זו טעות שאני לא מתכוונת לחזור עליה בחקר ענייני ווב 2.0, אגב. לא מזמן פגשתי את הנרייט והיא זוכרת את העבודה הזו היטב ומאוחר יותר התוודעה לתחום כענף במחקר הפמיניסטי.

 

בפרק הבא נחזור לתחום החברתי ונספר את הסיפור הבלעדי על הנסיבות האמיתיות בהן נולד ה-ICQ ועוד קצת רכילויות על עולם ה-IRC, על מה שהתרחש באמת במשרדי ספקית האינטרנט העתיקה Shani ואם נספיק נדבר אולי גם על אתר ההיכרות הישראלי הראשון. רמז: הכל קשור.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • גדי שמשון  On 14 באוגוסט 2007 at 2:50

    היה בשלבי פיתוח, אבל הועלה לרשת ביום שבו רבין נרצח עם אתר זכרון הנרות. אפשר לסמן את זה (הי, אני סימנתי) כראשית התוכן באינטרנט הישראלי.

    נצל"ש לשני טקסטים שלי בנושאי הפוסט
    http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1567&sid=127

    http://selectv.net/index.php?showtopic=1490

    ואם את עדיין בקשר עם אלי הכהן, תאמרי לו שלהכתיר דיון בנושא צ'ט בתור שיח על "הפטט" זה לא יוצא אקדמי, זה יוצא פלצני.

  • ק.  On 14 באוגוסט 2007 at 7:01

    הסידרה שלך ממש מרתקת. נקלעתי אליה הפעם, לראשונה. מדהים איך יש לנו צורך / עניין לשתף את "כל העולם ואשתו" בתולדותנו, גם אם יש בהם עניין לציבור. מחכה להמשך.

  • כרמל  On 14 באוגוסט 2007 at 11:50

    עד שלא התחלתי לעשות סדר בזכרונות שלי מאז לא קלטתי כמה דוד טמיר היה חלוץ. ק. אני דווקא לא מרגישה שיש לי צורך לשתף אף אחד בדברים אישיים אבל אני כן מאד אוהבת לשתף בסיפורים שיש בהם מוסר השכל כללי מעניין או ייחודי. במקרה של סדרת הרשת, זה מאפשר לי לראות איזו דרך ארוכה עברנו בזמן כל כך קצר ולהחזיק קצת את הזמן בידיים. יש גם סיפורים שמעולם לא סופרו על האינטרנט בישראלי שבגללן התחלתי את הסדרה. אחד מהם מגיע כבר בפרק הבא…

  • ...5...  On 14 באוגוסט 2007 at 12:59

    "ב-96 גיליתי את דת הwicca הניאו-פאגאנית, שאז אף אחד לא ידע מה זה בארץ,"
    צאי מהסרט. ב-1994 היו 2 קבוצות נאו-פגאניות בת"א (לפחות כאלו שאני יודע עליהן) כולן פעלו ע"פ עקרונות הוויקה.

  • ק.  On 14 באוגוסט 2007 at 13:57

    לעקוב אחרי התפתחות טכנולוגית מדהימה בזמן כה קצר, לצד העניין הסוציולוגי המתלווה אליה.
    ממתינה לפרק הבא.. תודה

  • כרמל  On 14 באוגוסט 2007 at 14:02

    קודם כל, זה שיש קומץ אנשים במחתרת שעובדים לפי עקרונות וויקה זה עדיין לא הופך את זה למושג רווח בניו אייג' הישראלי. נהפוך הוא. הכרתי את קבוצת וויקה ישראל הראשית בזכות ערוץ וויקה העולמי בדאלנט ואפילו עשיתי עליהם כתבה למעריב אונליין בזמנו בשם "מכשפות עם עכבר ביד". כולם שם רצו להשאר בעילום שם, סבלו מתדמית של עובדי שטן וחלקם נרדפו ע"י "יד לאחים". כשירון זפרן החל ללמד וויקה בארץ זה היה בסתר והוא בכלל לא רצה שבעולם הניו אייג' הישראלי יקשרו זאת אליו, רק בשניםה אחרונות זה מופיע לו ברזומה רשמית. למושג הזה לקח שנים לא מעטות להפוך למשהו לגיטימי במנעד תורות הניו אייג' בארץ, כך שאני לא סתם אומרת את זה.

  • ...5...  On 14 באוגוסט 2007 at 20:00

    מי בכלל דיבר על עולם הניו-אייג' המעפן? אני מדברת על 2 קבוצות שלמדו את עבודת הוויקה מאנרכיסטים בריטיים והיו מנותקות לחלוטין מהקשקשת הזו של הניו אייג' הישראלי.
    היום, למיטב ידיעתי, כולם מפוזרים באירופה איפשהו

    את כתבת "אף אחד לא ידע מה זה בארץ" ואני אומרת לך שהיו לפחות 15 איש שידעו, עבדו ואהבו. מעניין לי את השחלות אם כל מיני יאפים שמחפשים את עצמם וילדות מתוסבכות בנות 15 הפכו את הוויקה לתנועת נוער ובילוי אחרי העבודה

  • נאור  On 14 בנובמבר 2007 at 8:49

    כרמל,
    איזה פלאש באק קיבלתי פתאום 🙂 – כאחד ממייסדי החברה, החזרת אותי אחורה לימים שביאהוו היו 6000 אתרים רשומים (וכולנו התפעלנו כמה מהר הרשת גדלה) כשכולנו ניסינו להבין איך ומה נכון לעשות, עיתון ראשון (ה Jerusalem POst היה חלוץ), עיתון כלכלי ראשון (Globes בשנה הראשונה שלו), משרד החוץ, שחקר והתנסה במדיום לצרכים הסברתיים, בחירות 1996 שהופיעו און-ליין ברשת ועוד ועוד.

    רק אנקדוטה קטנה, גדי (בתגובות פה) הזכיר את האתר של נטקינג שעלה עם רצח רבין, ואני נזכר איך באותו ערב, כשהידיעה החלה לפעפע החוצה, היינו עסוקים בטלפונים לג'רוזלם פוסט ולאנשי אתר משרד החוץ ונדמה לי גם לאנשי גלובס, לעדכן מיידית את האתרים, היום זה נשמע כלכך טריוויאלי וברור אבל אז .. 🙂
    טוב עד כאן נוסטלגיה דביקה:) אמשיך להנות לקרוא…

  • כרמל  On 14 בנובמבר 2007 at 9:56

    חבל שלא השארת מייל, אני תוהה אם יש לך תמונות מסך או דפי אינטרנט למזכרת מהדף הראשי של מקום תקשוב באותם ימים. אני מלמדת קורסים בתחום וזה יהיה נחמד להראות.

%d בלוגרים אהבו את זה: