הנבואה

לפני תריסר שנים ביליתי עם שתי חברות מהאוניברסיטה במרכז ירושלים. בחור בריטי צעיר לבוש קנבס לבן הציע לנו קריאה בכף היד תמורת 20 שקלים. הסכמנו להשתעשע. ציפינו לקבל מחמאות וחיזוקים כלליים בעבור סכום זה שנחשב נמוך גם אז, אך הבחור הפתיע. הוא הלך ישר לדפוסים הבעייתיים. לחברה אחת הוא הציץ באגודל וציין שיש לה ייצר מיני שקשה להשביע ושהיא תתקשה להסתפק בפרטנרים שיתאימו לה מבחינות אחרות. אצלה זה כבר התגשם שכן במשך כל שנות האוניברסיטה ויותר מכך היא הייתה מכורה לאיזה אידיוט וכל הזמן חזרה אליו רק בגלל הסקס. לחברה השנייה הוא אמר שהיא תלותית מדי ושהיא נצמדת לגברים לא מתאימים בגלל הפחד להיות לבד. היא ידעה שזה נכון כבר אז ושנה אחר כך אמרנו לה בערב החתונה שלה שלא תתחתן, וכעבור שנה אף אחת מאיתנו לא הופתעה שהיא הייתה גרושה.

כעת המבטים הסקרניים הופנו אלי. מה הוא יגיד לי? אם הוא רצה להרוויח את הכסף שלו היו לו המון אפשרויות. הייתי ילדה מוצלחת שכבר עשתה המון דברים והיו לה המון שאיפות נוספות, כמעט הכול היה הולך. הוא הפך את כפות הידיים מספר פעמים כמחפש אחרי משהו ואז אמר "הממ, אני לא רואה שום דבר יוצא דופן. חיים רגילים. את יודעת. בעל, בית, ילדים, בישולים, חיתולים וכל זה". החברות שלי תפסו את הבטן והצחוק שלהן הרעיד את הרחוב. האמינות המפתיעה שהן ייחסו לבריטי הצעיר נעלמה בבת אחת ופתאום גם גזר דינן היה נראה מתוק יותר, דברים כלליים שאפשר להגיד לכל אחת, למעשה. גם אני צחקתי. "אין איזה ספר שאפרסם תוך כדי, איזו עבודה מעניינת או משהו?" ניסיתי לצבוע קצת את התמונה. הבחור בוחן שוב את כפות הידיים וגוזר בביטחון "לא רואה שום דבר כזה. אישה של בית".  

זה התחיל באותה השנה, אני חושבת. חיידק הטיולים שלקח אותי ללמעלה מ-30 מדינות בעשור האחרון, הדחף הרב תחומי שהלך והתגבר וניסה ללמוד כל דבר שנקרה על דרכו והסקרנות להתנסות בכל מני הרפתקאות שגורמות לאנשים להרים גבה במשחקי חברה שנים אחר כך. האם כל זה היה מבוסס על פחד, ניסיון להתחמק מהגורל של אותם חיים פשוטים שחרוטים בכף היד? תריסר שנים חלפו ועדיין הדבר האחרון שאפשר לומר עלי זה שאני עקרת בית. אבל גם לא עשיתי כלום. חוויות באות וחוויות הולכות. וכמעט כל רעיון יפה ננטש באיבו, נשפט לחובה, לא מתקרקע להתגשם. ואני נושבת לארבעת כיווני האוויר, תקיעות בתחושה של תזזית, פול גז בניוטרל. 

אנשים שיכולים לעשות כל כך הרבה דברים ומודעים לשלל האפשרויות שפתוחות בפניהם צריכים כלים לדעת מה עליהם באמת לעשות מתוך כל זה. זה לא קל. כל כך הרבה שנים של התפתחות רוחנית בניסיון לעשות משהו משמעותי, רק כדי לגלות שהתפקיד הקוסמי שלי הוא פשוט להיות אני. שהאתגר הרוחני הקשה ביותר הוא אולי זה שאני הכי מזלזלת בו: לתחזק זוגיות טובה, לגדל ילד, לעבור את היום בצורה איכותית. "מה, זהו?" שואל בי קול מאוכזב שחיפש משמעות בגדולה. "אדם גדול ניכר בדברים הקטנים ביותר, ביחס שלו לנמלה שעוברת" אמרה לי רונית השבוע "זה לא מצריך איזו עשייה כדי להוכיח גדולה. העולם לא צריך שכולם ינסו להציל אותו, הוא מתקיים מזה שכל אחד חי אותו". 

איכות חיים אינה נוחות מרבית אלא המשמעות והעומק שבו חיים את הדברים הכי קטנים. לנהל את האנרגיה שלי, להיות באמת מודעת למה שאני עושה איתה, זו קריעת תחת. ואולי זה כל מה שאעשה עם חיי וזו תהיה תרומה ענקית בקנה מידה בלתי נגיש למדידה. השבוע התעוררה בי תשוקה אמיתית לפשטות. למחוק את עצמי מכל מני רשתות חברתיות ולסגור את המחשב לחצי יום, להשקיע בחברים הטובים באמת ולהרפות מהקשר השטחי והמפזר שמשתמר כל כך בקלות ברשת עם כל שאר המעגלים, להאט את הקצב, להפסיק כל מני פרויקטים ולהתמקד בדבר או שניים שאיתם אלך עד הסוף. מה נועדתי לעשות באמת? בסוף יסתבר שכל הדוקטורט הזה היה מיותר. כי כל מה שרציתי זה אולי להיות מורה. או סתם לתת שירות, אפילו בבנק או משהו. אני אוהבת את העבודות הפשוטות הללו שנראות אפורות אבל המשמעות בהן נובעת מעזרה לאנשים ומהתמודדות עם בעיות תקשורת ויש בהן את האתגרים הגדולים ביותר שאף אחד לא מעריך ומתגמל. 

אולי זה סודה של האישה ביהדות, כל הנשמה היתרה הזו היא כדי לגלות שהעולם כולו בכף ידה, שהאתגר של שלום בית הוא האתגר האמיתי והלמידה מהחיים עמוקה מכל פלפול שהאגו של בעלה טוחן בישיבה וחושב שהוא מבין את החיים דרכו. כבר ויתרתי על הפלפולים אבל משהו בי צועק ונלחם ולא מסוגל לבחור בחיים פשוטים. תריסר שנים עברו ונבואת הבחור הבריטי כבר לא מצחיקה בכלל אלא מסתורית ועמוקה. אולי הסתובבתי כל החיים כדי להצליח להגיע אליה.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • תומר  On 17 באוגוסט 2007 at 15:26

    מרגש

  • תותי  On 17 באוגוסט 2007 at 15:27

    בנוגע אל חברותיך , הוא אמר את האמת גם בנוגע אליך, רק שאת כעסת על הפרשנות שלו ופעלת בדרך הפוכה לצפי שלו. לכאורה.
    פעלת במרדנות שנובעת מהפחד להיות עקרת בית
    עם חיים רגילים, בסופו של דבר ההגדרה "עקרת בית" מצביעה יותר מהכל על עקרות תוכנית, כלומר על רייקנות.

  • כרמל  On 17 באוגוסט 2007 at 15:46

    מפרידה בין עקר לעיקר, לא?

  • שושי  On 17 באוגוסט 2007 at 16:13

    אני מאחלת לך שמה שכתבת יגיע לפני שזה יהיה מאוחר מדי (לעשות ילדים).
    עקרת בית זה לא מילת גנאי… אמא זה לא דבר "רע"
    ואני מדברת מניסיון עשיר (22 שנה)
    אני ממליצה לך לנסות!

    אה, כן, אמא וקריירה , זה באמת לא הולך ביחד!
    תלמדי מבעלי ניסיון!
    מאחלת לך להיות עקרת בית למופת ושיהיו לך ילדים מדהימים (לפחות כמו שלי)…

  • כרמל  On 17 באוגוסט 2007 at 16:28

    אבל ברצינות, הנבואה הזו היא משל עבורי ותו לא. אני רוצה לפשט כרגע את החיים שלי אבל עוד אין לי שמץ של רצון להכניס את עצמי לחיי משפחה. במשך הזמן התחולל שינוי קונספטואלי, הראש מבין שמדובר באתגר מדהים ולא בשגרה מעיקה והלכ תלוי באיך את מסוגלת לקחת את זה מבפנים, אבל אולי זה לא המקום בשבילי. אני בתהליך של בירור כרגע מה מכל הדברים המדהימים שאני יכולה לעשות אני באמת רוצה ועליי לעשות. אני לא מקובעת על נבואת הבית בדיוק כמו שאני כבר לא מקובעת על הניגוד המוחלט שלה. זה החופש.

  • avivsky  On 17 באוגוסט 2007 at 20:13

    כרמל לא כותבת על עצמה – היא כותבת על כל מיני חברות שלה!!!
    סתם. באמת מרגש כרמל ואני יכול להזדהות .
    מאחל לך שתמשיכי עם הטלת הספק ולא תמצאי תשובה מהר מידי.

  • מירי פליישר  On 17 באוגוסט 2007 at 20:21

    כרגיל אצלך כרמל
    אנושי ונוגע ללב
    את אדם של חשבון נפש מתמיד וכנות מופלאה שאיננה מן המקובלות באינטרנט למרות נסיונך הרב בתחום.
    אינך חסה על עצמך ומנסה להיות כל הזמן במודעות. כך בדברים שאני קוראת כאן. בטוחה שגם חברייך חושבים כך.
    לי היו הרבה הרהורים מסביב למשפחה שנזקקתי לה נואשות בגלל תחושת בדידות במשפחתי המקורית. והרבה מידי ויתורים.
    אני בהחלט חושבת שלחיות את חייך כמו שאת רוצה ובעיקר רצית
    לקבל אותם להבין את הכיוון ולפתח אותו עם ביקורת עצמית -אוהבת את עצמה וסלחנית
    וכן עם הערכת ההישגים שהושגו שודאי אינם מבוטלים
    את ממש בדרך הנכונה
    וכמעט מקנאה בך לולי השקט שגם אני זכיתי בו סופסופ
    רק אל תסגרי לי פה את הבלוג שלך כי את אחת ממועדפותי
    מעלה לך פה קישור לבלוג החדש שלי שהוא כרגע משוש נפשי,חוץ מאמנותי שביעבעה ללא הרף כל הזמן,העבודה כמורה לפיסול שאני עדיין ממשיכה בה באהבה רבה ומהילדים המופלאים שגידלתי ושמשום מה חופשיים ביותר לחיות את חייהם ולהניח לי את שלי
    אל תשכחי שיש מצב שבו אמהות ונשים גם מבוגרות יותר עוד נעולות במערכות משפחתיות של: ארוחה כל יום שישי,והזעקת ההורים לשרותם . מקווה שיימשך כך
    עם כל האהבה אני התחלתי לחיות את חיי האמיתיים לא כאובייקט אלא כסובייקט בגיל 55 לא קצת מאוחר?
    כל אחד ומנתו מהחיים ותובנותיו
    ובעיקר התובנה שהכל היה צריך לקרות כך בדיוק לאשה שנקראת אני
    ומה האותיות שאני צריכה להקיש בקוד השיגור של התגובה הזו? AWARD
    כרגיל אצלך כרמל
    אנושי ונוגע ללב
    את אדם של חשבון נפש מתמיד וכנות מופלאה שאיננה מן המקובלות באינטרנט למרות נסיונך הרב בתחום.
    אינך חסה על עצמך ומנסה להיות כל הזמן במודעות. כך בדברים שאני קוראת כאן. בטוחה שגם חברייך חושבים כך.
    לי היו הרבה הרהורים מסביב למשפחה שנזקקתי לה נואשות בגלל תחושת בדידות במשפחתי המקורית. והרבה מידי ויתורים.
    אני בהחלט חושבת שלחיות את חייך כמו שאת רוצה ובעיקר רצית
    לקבל אותם להבין את הכיוון ולפתח אותו עם ביקורת עצמית -אוהבת את עצמה וסלחנית
    וכן עם הערכת ההישגים שהושגו שודאי אינם מבוטלים
    את ממש בדרך הנכונה
    וכמעט מקנאה בך לולי השקט שגם אני זכיתי בו סופסופ
    רק אל תסגרי לי פה את הבלוג שלך כי את אחת ממועדפותי
    מעלה לך פה קישור לבלוג החדש שלי שהוא כרגע משוש נפשי,חוץ מאמנותי שביעבעה ללא הרף כל הזמן,העבודה כמורה לפיסול שאני עדיין ממשיכה בה באהבה רבה ומהילדים המופלאים שגידלתי ושמשום מה חופשיים ביותר לחיות את חייהם ולהניח לי את שלי
    אל תשכחי שיש מצב שבו אמהות ונשים גם מבוגרות יותר עוד נעולות במערכות משפחתיות של: ארוחה כל יום שישי,והזעקת ההורים לשרותם . מקווה שיימשך כך
    עם כל האהבה אני התחלתי לחיות את חיי האמיתיים לא כאובייקט אלא כסובייקט בגיל 60 לא קצת מאוחר?כנראה שלא
    כל אחד ומנתו מהחיים ותובנותיו
    ובעיקר התובנה שהכל היה צריך לקרות כך בדיוק לאשה שנקראת אני

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=36

  • מירי פליישר  On 17 באוגוסט 2007 at 20:24

    כמה חבל יצא פעמיים..אם אפשר היה להגיה היה נחמד אם לא אז – פזמון חוזר
    רק אל תחפשי את ההבדלים
    אני בת 60 אבל החיים אמיתיים החלו כשהחברה גדלו מספיק והייתי בת 55

  • יגאל חמיש  On 17 באוגוסט 2007 at 20:36

    זו אחת מהרשימות היותר מרתקות שלך כאן.
    תודה.

  • קייט  On 17 באוגוסט 2007 at 21:44

    היי כרמל,
    אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת כי גם אני פעם הלכתי לפראפסיכולוגית שקראה לי את העתיד שונה לגמרי ממה שאני תכננתי לעצמי. היה לי חלום להיות מישהו מסויים והיא אמרה שלא מתאים לי להיות את זה ואני לא אהיה מאושרת ושהכי מתאים לי לעשות משהו מסויים אחר שאני אהיה ממש מאושרת בו ( ותכלס זה משהו שבחיים לא עניין אותי). היא לא ממש שרלטנית כי היו דברים שהיא אמרה על תכונות אופי שלי שהיו נכונים. לכן כשחזרתי ממנה סוג של בכיתי, כי רציתי להיות משהו אחר. באותו יום בלילה כשבאתי לקרוא עוד פרק בספר לפני השינה שהיה בזמנו "כוחו של התת מודע" בצורה אירונית בפרק של אותו לילה דיבר על איך שלא צריך להאמין למגידי עתידות עד כמה שהם נשמעים אמינים. הכוח שלהם הוא לא יותר חזק מכח הרצון שלנו עצמנו. כיום אני מסיימת שנת לימודים למקצוע שאני תמיד חלמתי ואני מתעסקת בזה כל יום וממש מאושרת מזה ומצפה לעוד ועוד בכל יום. וזה לא בא אצלי מתוך אנטגוניזם לנבואה ההיא רק כדי להוכיח ההיפך. אלא בגלל שאני האמנתי שגורלי בידיים שלי.
    מה שאני מנסה להגיד לך כרמל זה זה שאין נכון ולא נכון, יש נסיבות, ואם רצונך הוא לעשות דוקטורט ולהיות אשת קריירה, עשי זאת… ואם תוך שנה פתאום רצונך ישתנה ותרצי חיים יותר פשוטים וילדים – אז תעשי את זה…. ואם זה יקרה זה לא אומר שהדוקטורט או הטיולים היו לחינם. ההיפך, את השכלת וזכית לראות דברים שלא כל אחד רואה כל יום. הכח הוא אצלך כרמל והבחירה היא שלך…
    ומתוך מה שלמדתי להכיר אותך מהפוסטים שלך אני יודעת שאת כבר מזמן יודעת את כל זה. הפוסט הזה נשמע כמו בלבול וחיפוש עצמי תקופתי שיש לכולנו בכל מיני שלבים בחיים שאנחנו עוצרים לרגע ושואלים את עצמנו לאן הגענו ולאן הולכים…אז התגובה הזאת זה רק כדי לתת לך חיזוק 🙂

  • קייט  On 17 באוגוסט 2007 at 21:52

    אני לא מסכימה עם שושי, יש הרבה נשים גם שהן נשות קריירה וגם אמהות. אמא שלי היא דוגמא נפלאה לכך….
    ועוד אני לא מסכימה עם שושי עם העובדה שהיא מאחלת לך דווקא ילדים. העובדה ששושי מאושרת מחיי בית לא אומר שכל הנשים גם יהיו ככה. כל אחד ומה שטוב ונכון לו וזה הכל אינדיבידואלי.
    אני כרגע נמצאת במקום שכרמל נמצאת, אני שואפת כרגע בכיוון של דוקטורט ופחות לכיוון חיי משפחה….ואני לא רואה שום דבר רע בזה אם זה מה שעושה לי טוב 🙂

  • ליאורי  On 17 באוגוסט 2007 at 22:09

    החיים – דרך יחידה
    לעטות עלים,
    לחטף נשימה של חול,
    לנסק על כנפיים.

    להיות כלב
    או ללטף את פרוותו החמה;

    להבחין בין כאב
    ובין כל מה שאינו כאב;

    להכלל בארועים,
    ללכת לאיבוד בנופים,
    לחפש את הקטנה בטעויות.

    הזדמנות יוצאת דופן
    לזכר לרגע
    מה דובר
    כשכבתה המנורה;

    ולו רק פעם
    להתקל באבן,
    להרטב בגשם,
    לאבד מפתחות בדשא;
    לתור באויר אחרי גץ;

    ותמיד לא לדעת
    משהו חשוב.

    הזכויות לויסלבה שימבורסקה ולתרגום מופלא של רפי ויכרט. הם מסבירים את זה יותר טוב ממני.

    מת עלייך, כרמלי.

  • כרמל  On 18 באוגוסט 2007 at 0:21

    גם שי טוחן לי במוח כבר כמה שבועות שאנחנו 97% מהזמן בשכל וצריך לחזור לגוף שמרגיש.
    כמו שאומרת קייט, אין כאן שני קצוות רצף שצריך לבחור בינהם, יש המון גוונים והם גם מתחלפים כל הזמן. אבל צריך לפעמים לעשות קצת שקט, קצת מקום כדי לשמוע מה הגוף הזה רוצה לעשות עכשיו, מה הצעד הבא. אני מנסה לעשות קצת שקט. ואל תדאגי, מירי, אין בכוונתי להפסיק לכתוב כאן. אולי לשנות סגנון. כי בסופו של דבר, אם אנחנו מספרים משהו שהוא לא הסיפורים שלנו, אולי אנחנו סתם פלצנים? אביב, הירידה הייתה במקום, תודה. אני אלמד אותך טריק. תסתכל תחת איזו קטגוריה פורסמה הרשימה. אם זה תחת "סגירת קארמה" זה קרה לי במציאות. אם זה תחת כל קטגוריה אחרת, זה פלצף עקרוני או הגיג על חברים. 🙂

  • ליאורי  On 18 באוגוסט 2007 at 2:54

    "אם אנחנו מספרים משהו שהוא לא הסיפורים שלנו, אולי אנחנו סתם פלצנים?"

    אני מבין שהתכוונת יותר במובן של אנשים שחיים את החיים שהם לא שלהם במובן אותנטי ולא רק ללהשתמש במילים של אחרים.

    כי כפי ששמת לב דווקא מילים של אחרים כמו השיר הזה שהבאתי, עזרו לי להבין ולהביע משהו שלבד כנראה לא הייתי מצליח בצורה כה טובה.

    ומה באמת הסיפור של החיים שלנו? ומה זה בכלל אותנטי? (בטח לא ראית את הדוגמניות, אבל יש פה Built-in joke בשאלה הזו אבל אני דווקא התכוונתי ברצינות)

  • הלתי  On 18 באוגוסט 2007 at 4:01

    תודה.
    ממש מזדהה איתך.
    איך "פתאום" נפלתי על הבלוג שלך – הגעתי דרך הבלוג של שי..
    באמת מתנה הנן אדם הזה… 🙂

    את מבטאת בצורה מאוד יפה את המחשבות והתהיות שמתרוצצות בראשי כבר כמה שבועות…
    מה לעשות שנה הבאה… ואני אחרי שנת לימודים אחת לתואר הראשון…
    מדוע אני מרגישה ששמה שאחליט יהיה כל כך גורלי?
    האם זה באמת רק המשמעות שאני נותנת לזה?
    יתכן שכן.
    אבל אז, למה זה כל כך מעסיק אותי.
    אני הרי יוגעת, שאין תשובה מוחלטת, וכל דבר יכול להיות 'טוב' או ' מקדם'
    פשוט לעשות מה שיעשה לי טוב.
    ואז מגיע עוד משהו שכתבת עליו כאן בתגובות –
    שקט.
    לחזור אל השקט כדי לראות שוב בבירור – מה עושה לי טוב.
    🙂
    ושוב תודה.
    הילה

  • קרן  On 18 באוגוסט 2007 at 9:43

    על פוסט כל כך כנה. אני לא בטוחה כמה אנשים באמת יכולים לספר על חיבוטי נפשם ככה לכולם ברשת.
    אני חושבת שלחיות בפשטות זו ברכה גדולה. לדעת איפה המקום והדבר שבו את רוצה להיות, ולעשות אותו עם כל הלב עד הסוף. בלי פיזור אנרגיה לכל עבר, רק בגלל שאת יכולה. לפעמים זו יכולה להיות מחלת השיטחיות.
    החופש לבחור, אינו אומר, היכולת לעשות הכל כל הזמן.
    אבל אחרי הכל, אני לא בטוחה שאני מבינה את הקשר שאת עושה בין לחיות בפשטות, לא לפזר אנרגיה לכל עבר, וכל הזמן לחלום על עשייה "גדולה", עם חיי משפחה.
    ילדים זה לאו דווקא חיי פשטות. ילדים זה עשייה בלתי פוסקת, ראש עסוק ומוטרד ללא הרף.
    האם מה שאינו "חיי משפחה", משמעו חיים לא פשוטים?

  • כרמל  On 18 באוגוסט 2007 at 10:12

    עבודה בבנק זו דוגמא יותר מפתה מבחינתי 🙂 גיליתי שיש לי המון שיפוט על פשטות כשבעצם יש בה המון אתגר. כל דבר הוא אתגר אם חיים לעומק.

    ליאור, טוב שאתה משאיר כתובת אתר באמת אולי ככה מתישהו מישהו יעבור בבלוג שלך. ח'ברה, כנסו כנסו לבלוג שלו 🙂 חשבתי על זה שאני לא כותבת בלוג אישי בדרך כלל, אבל אם סיפור לא נולד ממקום אישי זה יוצא מה זה פלצני. כבר חטפתי תגובות כאלה פה והם צדקו 🙂 הלתי, ברוכה הבאה, זוכרת אותך איכשהוא מהתגובות של שי ובוזי.

  • ריקי  On 18 באוגוסט 2007 at 21:43

    נגעת בדיוק בדברים שמעסיקים אותי. לברוח מגורל עקרת הבית, למצוא ייעוד עמוק ומהותי יותר, ומצד שני לגעת באיזו פשטות שהיא ההפך מהקשר באתרים האלו. זה נוגע גם בדילמה הכי מכאיבה שלי אבל זה פרטי מידי.
    פוסט נפלא.

  • תמר ושמעון  On 18 באוגוסט 2007 at 23:56

    הפחד הוא חיה ממזרה
    וככל שיש לנו כישרון במילים לעטוף את הפחד ולעשות
    לו רציונאליזציה
    כך הפיתול שלו עמוק יותר

    והפחד הזה מספר לנו סיפורים
    ומלמד אותנו לעשות חשבונות
    הריון זוגיות
    משפחה
    ומה אם הזהות הזו האני שטפחנו
    הרי כל כניסה של אדם במרחב הפרטי של האני שלנו
    מחייב שינוי במקור

    ואולי הפחד הזה רוצה שנתמקד ונחזור למקור
    לאשר אותו ולחבק אותו מימין
    ולגלות שהערך שלנו כבני אדם
    לא ישתנה
    ויאהבו אותנו ויאשרו אותנו
    גם אם לא נציל את העולם ונקבל פרס נובל לספרות
    באהבה

  • כרמל  On 19 באוגוסט 2007 at 0:12

    ושמעון וריקי.

  • מהגג  On 19 באוגוסט 2007 at 3:14

    מזכיר לי קצת את מה שכתבתי בפוסט שבקישור לאתר שלי.

    כל מה שנשאר לך עכשיו לא לקבוע לעצמך תזכורת לעוד עשר שנים לקרוא את הפוסט הזה ולראות מה יצא ממני

  • דרור  On 19 באוגוסט 2007 at 17:53

    וואו כרמל
    אני נפעם.
    יכולת כתיבה מעוררת השתאות.
    תענוג

  • בא לרגע  On 20 באוגוסט 2007 at 11:21

    לקראת השלב שאחרי הפרצידה דתותי קלא
    בהצלחה וחיבוק

  • רחלי  On 20 באוגוסט 2007 at 19:01

    כנה וחכמה ומשעשעת כדרכך. ימימה אומרת (ציטוט מהזכרון)- הבנות הן נכונות לזמנן, לא להינעל עליהן. באשר לדברי כמה מהמגיבות, נראה שאין מתכון אחד ויחיד. אפשר לחלוק מהנסיון הפרטי, אבל לא כדאי להטיף בפסקנות רק כי בהתכנסות של נסיבות ספציפיות זה עבד לך. יש נשות קריירה שמתחזקות בית למופת, יש נשות בית שמתחזקות קריירה למופת, יש כאלה ש"אין לי מושג איך היא עושה את זה" (ספר מומלץ!). ואת, שצועדת בנתיב שלך.

    ואגב-אגב, כף יד היא מכלול נתונים דינמי ומשתנה, לא כדאי להנעל על פרשנות אחת. חיבוק.

  • כרמל  On 20 באוגוסט 2007 at 19:13

    מחכה לחוות דעת שניה, ממך. ומצאתי את גדי, הוא עובד עכשיו בדובנוב 8. גם הוא מחכה 🙂

  • רני  On 23 באוגוסט 2007 at 16:28

    זה מצחיק אבל בדרך כלל אני מאד מעריך את הפשטות. רק שבמקרה שלך אני מאד אתעצב אם תהפכי פתאום לפשוטה. אני מרגיש שאת מעניקה לפחות לי המון ואולי בכלל יש איזושהי דרך לנהל חיים שהם גם פשוטים וגם מורכבים לאין קץ. בכל אופן, אני מאחל לך שתקבלי מה שאת רוצה ושתדעי לרצות הכי נכון בשבילך…

  • א. ב.  On 28 באוגוסט 2007 at 0:45

    כרמל
    תודה על האתר שלך ועל ההשראה שאת נותנת בכנותך.
    לכל אחד ואחת יש את התפקיד שהוא עושה הכי טוב ותורם לחברה.
    במקום לתרום בעיקר לשני ילדים פרטיים שלך, את מטפחת מאות ואולי יותר מבוגרים שהם גם סוג של ילדים שלך.
    לכן, תעשי מה שהלב מנחה אותך ואל תצטערי, תהיי כרמל.
    אהבה

  • בעז קפסוטו  On 31 באוגוסט 2007 at 17:25

    מעניין שזה (לא) ברור שאמא וקריירה לא הולך ביחד
    אבל על אבא וקריירה אין שאלה…

  • סג  On 8 בספטמבר 2007 at 0:14

    אל תשכחי לצלצל אליי אם את מתחרטת ורוצה בכל זאת להצטרך לליגת גיבורי העל שלי!

  • עידו הרטוגזון  On 19 בספטמבר 2007 at 14:35

    פוסט כל כך יפה ומרגש
    מסכים איתך בכל מילה

%d בלוגרים אהבו את זה: