בראשית היתה אלימות

קיום והתפתחות הם שני דחפים הפוכים. קיום הוא סוג של איזון זמני. הוא לא בהכרח שווה כוחות אבל הוא יציב ולכן מתקיים. התפתחות היא פירוק והרכבה חדשה, מיזוג אחר. אבל קודם כל פירוק. איזו עוצמה, איזו עדינות צריך כדי להמשיך להתפתח מבלי לערער את קיומנו. הכלה היא יכולת לחוות איום על הקיום שלנו מבלי להתפרק, כמו שהים שורד את התנפצות גליו אל החוף ועוד נשאר לו כוח לגאות.

***

כניסה לזוגיות חדשה היא כמו השתלת איברים. הגוף זקוק לאיבר החדש, הוא לא באמת יכול להמשיך בלעדיו בצורה איכותית, אך ברגע שהזר חודר למערכת, הגוף יעשה הכול כדי לדחות אותו ולמרר את חייו. כאילו שרק אם הוא שורד את זה הוא באמת ראוי, סוג של מבחן כיבוש לפני זיווג עם הזכר הכי חזק בעדר. כשאני אומרת לא למה אני מתכוונת. כוחות הפירוק והבניה בגוף מצויים במאבק מתמיד, אך ממעוף הרנטגן זה נראה יציב. מאוזן. קיים. כמו שכח הכבידה גורם לנו להיראות יציבים כשאנחנו עומדים, בעוד שתאינו מסתובבים כמו מטורפים במעגלים של אלפי ניעות. מבחוץ, זוג מקסים. מבפנים, הסרנגטי פראייר לידינו.

***

שום דבר אף פעם לא עוצר מלכת וכל תנועה היא אלימה, דוחפת כנגד משהו. היד מנסרת את האוויר, הקיבה טורפת ומפרקת את האוכל, הצמח פורץ את האדמה. החיים הם מאבק, מרכס היה גאון. בראשית הייתה אלימות. אלימות טבעית, לא מאומצת, מוכלת בהקשר הנכון. בריאות היא איזון היא מלחמה. ואנחנו בחיים, אמני לחימה, שורדים כנגד כל מה שמכרסם בנו, מזקקים רעלים, משפצים בלאי ופוחדים מהרוצח הגדול ביותר ביקום: הזמן.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • נופלת מגרייס  On 22 באוגוסט 2007 at 23:56

    כל אלימות היא טבעית,לא?
    גם האלימות בציפייה מתונה בתור לבית מרקחת
    גם האלימות בישיבה על אסלה, בהמתנה
    גם האלימות בלהרוג סתם (ע"ע רעי חורב)

    (היום הלשנתי למשטרה בפעם הראשונה בחיי על נהג פראי. גם בדיבור שלי עם פקידת 100 היתה אלימות וגם בדאגה שלי לאמא שבדרך הביתה היתה אלימות וגם בתפילה שהנהג יתעשת ויבין שחיים רק פעם אחת היתה אלימות ובעיקר היתה אלימות בחיבוק שחיבקתי את אמא כשהיא הגיעה הביתה, כי אין דבר אלים יותר מדאגה)

    וגם רציתי לשאול אותך אם זה לא מדכא אותך, לפעמים, העובדה שהשפה אפילו רוצחת גדולה יותר מהזמן. כי בזמן אפשר להאמין או לא להאמין, אבל השפה היא מדורת-עד ששום דבר לא יכבה אותה.

    נמאס לי מהשפה.
    היא ארסית יותר מהפוליטיקה.
    היא פוליטיקה.
    כנסת ישראל ב22 אותיות.
    (ועוד חמש סופיות שמנקות בסוף כל יום את השליפים מהרצפה)

  • אביב  On 22 באוגוסט 2007 at 23:59

    מותר להגיב ? (טוב, בטח שמותר, זה בלוג לא?)
    :
    קיום והתפתחות הם שני דחפים שונים – איזה יופי שבמציאות אין את האחד בלי השני
    ***
    אנחנו לא כפופים לשום חוק. אין חוק שלא נוכל להפר. בכל רגע נחת היא בהישג ידך.
    ***
    הכל זורם תמיד וכל תנועה היא מלאת חדוה, מתרפקת, משנה, מניעה. האויר מלטף את היד, הקיבה מחברת פנים וחוץ, האדמה מצמיחה חיים. החיים הם מאבק אז למה שלא נניח להם קצת? גם הגאון הגדול ביותר אינו רלבנטי אם אינו תורם לאושר. חום הלב הוא מקור הכל והוא תמיד זמין לנו. אלימות טבעית, לא מאומצת, מה יוצא לי מזה? החיים שבי, אמן לחימה רמאי שכמותי, דבר אינו מכרסם בי ולכן איני צריך לשרוד, אין שום רעל, לבלאי קורא וואבי סאבי. בוא אלי סבא זמן, יש לי הרבה תכניות מה לעשות איתך.

    תשמעי כרמל,
    לא יודע איך הצלחת להוציא ממני כזה פרץ של ניו-אייג'יות לכאורה (רק לכאורה). אני עומד מאחרוי כל מילה
    אביב

  • כרמל  On 23 באוגוסט 2007 at 0:02

    ברוך שובך. כן, חיים ומוות בידי הלשון כבר אמרו חכמנו. מילה אחת מכוערת ואלפי תאים מתים בגוף. שפה היא רוצח מהיר וחד, זמן הוא רוצח איטי ואכזר במסווה של חבר, כמו עינוי סיני.

    אביב – וואו 🙂 אתה עוסק באמנות לחימה נכון? אצלנו בקונגפו לומדים 3 אמנויות זו לצד זו שמרכיבות את הקונגפו: אמנות לחימה, בריאות ושכלול יכולות/למידה/השתנות. אני חושבת שאני מתחילה להבין את הקשר ביניהן ובמובן מסויים היותן פנים של אותו השלם.

  • אביב  On 23 באוגוסט 2007 at 8:59

    תודה כרמל,
    אשמח לקרוא על אימוני הקונגפו שלך ומה קורה בהם נוסף על תרגול לחימה.
    אביב

  • תמר ושמעון  On 24 באוגוסט 2007 at 2:15

    ההפרדות של הזהות הישנה הוודאות הישנה
    כמו ארץ חדשה שפה זרה מנהגים משונים
    הסתגלות
    הפחד משינוי מכאב מנטישה מבדידות מאובדן
    מתהליכים הקורים לנו הריון וזיקנה
    הבטן גדלה חיים נוצרים ברחם, אדם חדש
    העור נכנע ונופל לאדמה
    התודעה יודעת כל שואלת מה הם כל התהליכים המשנים הללו
    המזכירים לנו שאנחנו הם החיים הזמניים אנחנו המתים אנחנו הנולדים
    כמו העין הגדולה הגלגל הענק אנחנו סבילים מסובבים כמו הגלקסיות
    כילדים לא שאלנו אלא רצינו חשקנו בשינוי בהתבגרות
    הכוח הנאלם הכח האלים שאינו אומר רק משנה
    ואף על פי כן נוע תנוע ללא מילה בשקט בדממה
    כמו גלגל המתגלגל במים באנרציה רצינית ובלתי פוסקת

    האהבה היא ישות מוזרה חודרת מתחת לתאים ומשנה תודעות ישנות
    דורשת הכרה והתחדשות
    היא דורשת בחירה בה כמו השמחה כמו החיים
    העוצמה הטובה אינה אלימה אבל פראית כמו תינוק היוצא בלחץ מחלציה של אמו
    העוצמה הטהורה היא ריכוז של אור מבורך מעיין נובע של פעילות והתמקדות המפרקת כל התמכרות וכל קיבעון היא דורשת הכרה והיכרות בה
    היא קיימת אבל האם מאפשרים לו במחשבה בהמחשה להיות?

  • בעז קפסוטו  On 31 באוגוסט 2007 at 18:59

    כיף לקרוא 🙂

%d בלוגרים אהבו את זה: