פרקים בוירטואליות מעשית

לפני ארבע שנים נחת בתיבת הדוא"ל שלי מייל שנשלח אלי בטעות. הכותב היה עו"ד והיה מצורף למייל חוזה לחתימה דחופה. חשבתי להיות אזרחית טובה ולכתוב לו חזרה שהמייל שברשותו שגוי כדי שלא ייגרמו לו נזקים מול הלקוח האמיתי שלו. הוא אכן הודה לי על שכתבתי לו והוסיף שורת בקשה: "מכיוון שהחוזה שצורף למכתבי עוסק בעניין פרטי ודיסקרטי, אודה לך מאד אם תוכלי להחזיר לי אותו".

יש לי דז'ה וו. כבר סיפרתי לכם את זה פעם? בכל אופן, הבקשה הותירה אותי פעורת פה. תהיתי כיצד אוכל להסביר לעו"ד את העדר החומריות של עידן השעתוק הדיגיטאלי. ניתן בהחלט לבקש ממני למחוק את החוזה ממחשבי מבלי להציץ בו אבל באיזו דרך בדיוק אוכל להחזיר אותו? התקרית המרתקת הזו גרמה לי להבין שאנשים יכולים ללמוד להשתמש בטכנולוגיה חדשה בצורות ישנות מבלי להשתנות כלל. רעיון הוירטואליות הוא המשך ישיר ושדרוג של השעתוק הטכני אותו זיהו הפילוסופים מאסכולת פרנקפורט בראשית המאה שעברה. תיאודור אדורנו ממש פחד מהעתקים, הוא חשב שהם חלולים מהמטען שיש למקור ועושים עוול למהות. הוא הרגיש שיש בשכפול משהו שוחק, מוחק. בעידן השעתוק הדיגיטאלי אנחנו מבינים שמה שנשחק זו החומריות של החומר. מהרגע ששכפלת ושלחת אין לך שליטה, אין לזה גבולות, זה בלתי הפיך, זה מתנתק מהקשרו ומצורת ההגשה המקורית שלו ומצטרף לים המידע הזורם בנתיבי הרשת. לגמרי מלחיץ. בלי סודות. 

לא רציתי לפצוח במייל פילוסופי וגם לא לגרום לעו"ד הקשיש התקף לב. אז עשיתי לו "השב" עם הקובץ המצורף ו"השבתי" לו את החוזה הסודי שלו. הוא הודה לי שוב מקרב לב ובזה נגמר העניין. אשליית הוודאות בגבולותיה הדמיוניים של תחושת השליטה בחיינו חשובה לבריאותנו הנפשית. במיוחד אצל עורכי דין, ה-מקצוע בשביל מי שזקוק לתחושת וודאות ואחיזה בחיים האלה. תהליכי השעתוק והווירטואליות ימשיכו לחלחל למציאות שלנו באיטיות עד שלכולנו יירד האסימון לגבי העדר חומריותו של החומר. מי אני שאאיץ תהליכים כאלו.  

***

מדי פעם איזה חבר של אבא שלי מספר לו שהוא נתקל בבלוג שלי ברשת ומאד נהנה לקרוא. אבא שלי התקנא והתחנן לקבל את הלינק. אמרתי לו שזה קשור לדוקטורט והוא לא יבין כלום וזה באמת לא כזה מעניין אבל הוא התעקש. אז נתתי לו את הלינק לבלוג הדוקטורט בישרא ולמרות שאני מעדכנת שם בקושי פעם בחודש, אבא שלי עובר דרכו כל יום בגאווה. כשאני מפרסמת פוסט חדש אני בדרך כלל מקבלת טלפון ממנו בערב: "קראתי מה שכתבת. לא הבנתי כלום אבל זה כתוב מאד יפה". ושעה אחר כך טלפון היסטרי: "יש לך תגובות! ראית? מישהו אמר שאת צודקת וזה תמיד ככה. ומישהי החמיאה לך על הבלוג והזמינה אותך לבלוג שלה. ראית?"

בטור השמאלי בתחתית הבלוג בישרא יש לינקים לבלוגים נוספים שלי ובראשם הבלוג הזה. הדבר האחרון שאני צריכה בחיים זה את אבא שלי בבלוג הזה. הוא עוד יתחיל לאיים בתביעות על הטרולים הקטנים שמופיעים פה לפעמים, ובכלל יהיה לו יותר מדי להגיד שלא מעניין אותי לשמוע. קשר טוב הוא לפעמים פונקציה של המרחק הרגשי שאנשים מקפידים לשמור אלה מאלה, במיוחד כשמדובר בהורים. אבל אני יכולה לסמוך על זה שאבא שלי יחרוש את בלוג הדוקטורט שלי ולעולם לא יגיע לבלוג הזה למרות שזה כתוב לו באותיות קידוש לבנה מתחת לאף. וזה בגלל שגם הוא עו"ד קשיש שלא לגמרי מצליח לתפוס העדר חומריות. 

הוא משתמש במייל אבל אם הוא מקבל מסמך הוא ישר מדפיס אותו ולפעמים נורא דואג כשהוא מתקמט עד כי צריך להזכיר לו שתמיד אפשר להדפיס עוד העתק. הוא לא גולש ברשת, הוא קורא אותה. עבורו זו עוד מדיה בפורמט קצת יותר מעצבן. את הדור שלו הרגילו להיות מובלים. הוא תמיד יעדיף לשבת מול הטלוויזיה ולקבל את זה ערוך ומסודר. הוא לא תמיד מבין את המשמעות של הלינק ולמה כדאי ללחוץ עליו ויותר מדי לינקים בפוסט אחד מבלבלים אותו, החשיבה אסוציאטיבית מדי והסיפור המלא לא מצליח להירקם במוחו. הוא איש מאד פיקח עם המון ידע והבנה של מורכבות ועומק, אבל זה כישור קוגניטיבי אחר לגמרי ליצור משהו קוהרנטי משביבי מידע מפוזרים בדפים שונים ללא סדר לוגי לינארי. 

למעשה אין בו את הסקרנות של הגולש האקטיבי, המחפש. ללחוץ ולטייל, לראות לאן זה ייקח אותנו, מה מסתתר מאחורי המילה המשונה הזו, למשל? לא עולה על דעתו לגגל את הבת שלו או לגגל בכלל. התודעה שלו מצמצמת את עצמה לגבולות הטקסט כפי שהיא מזהה אותם ממדיה אחרים ושאר הממדים האפשריים נעלמים ברקע, מאבדים משמעות. הרגלי גלישה של אנשים מלמדים אותנו הרבה על הרגלי החיים שלהם. כמו שבחיים שלו אבא שלי מפחד לנסוע ברחובות חדשים, גם ברשת הוא לא נוטל לעצמו את חופש התנועה והולך רק לאתרים שהוא כבר מכיר.   

ברמה מסוימת כולנו חיים את חיינו כך, ההכרה שלנו כשמה כן היא, חווה רק את מה שהיא כבר מכירה וגם החדש שמגיע נתפס רק בגבולות ההכרה. המון חומר שחור של היקום, המון ממדים שקיימים סביבנו הם חסרי משמעות לחמשת החושים, נעלמים ברקע. אנחנו אפילו מעיזים לכנות זאת מיסטיקה לפעמים, רק בגלל שיכולת התפיסה הנוכחית שלנו לא מכווננת לזה. המציאות מוגדרת על פי המכנה המשותף של מערכות ההפעלה האנושיות החלשות והמוגבלות ביותר, בדיוק כמו שכוחה וערכה של רשת תלוי בחוליה הכי חלשה בה. עולם הרשת הוא מטאפורה מדהימה, מתוחכמת ומשעשעת לחיים, שמובילה אותנו באיטיות ובעדינות לקראת שכלול היכולות הללו. התנהלות וירטואלית היא ממש בבחינת רכישת כישורי חיים בעתיד וניתן להבין את זה רק כשנתקלים במישהו שזה לא מובן לו מאליו, שלא יהיה כאן בעתיד.

***  

בשבוע שעבר, בפרץ של תשוקה לפשטות ואיסוף אנרגטי, מחקתי את עצמי משלושת הרשתות החברתיות שתחזקתי. לפני כמה שנים כשניסיתי למחוק את הכרטיס שלי בקופיג'יידייט כבר הבנתי שאתרים חברתיים ברשת הם הוטל קליפורניה, וככל שקל יותר להירשם אליהם קשה יותר לצאת מהם. העניין הוכיח את עצמו גם הפעם. בקפה דה מרקר, למשל, לא הצלחתי למצוא אופציה של מחיקה או אפילו השעיית כרטיס. אף אחד לא חשב בכלל על האופציה הזו, כאילו שאם אנחנו לא שם אנחנו לא קיימים ומי יסתכן בלא להיות קיים באינטרנט הישראלי? דווקא "בשותף" הרשת החברתית הסגורה לחברים בלבד והמקיימת פעילויות חברתיות רבות, נתנו לי אופציה למחוק הכל כאילו מעולם לא הייתי שם ולשרוף את כל הגשרים. נדיר. קשה להיכנס, פשוט מאד לצאת, כי ההפסד כולו שלך, בובה. 

פייסבוק קצת הפתיעו אותי. אחד הדברים המיוחדים ברשת הזו שגם יוצר חלק מהיתרונות שלה, זה המעקב הצמוד אחרי החברים שלך והיכולת להתעדכן במעשיהם של אנשים ממעגלים רחוקים יותר שלא תמיד יוצא לשמור איתם על קשר. התוכנה מעדכנת אותך על כל צעד שהחברים שלך עושים באתר, על כל תיקון של שגיאת כתיב בפרופיל שלהם, על כל מילה שאמרו לחברים אחרים, עד כי נדמה שחברותנו מצטמצמת לזרם של מידע הדדי על העשיה היומיומית שלנו, ואנו מורדמים בתחושה הנפלאה ש"אני מעדכן משמע אני קיים" ו"אנחנו מעודכנים=אנחנו בקשר". 

כשהשעתי את עצמי הייתי בטוחה שאקבל עשרות מיילים עם השאלה לאיפה נעלמתי, אך מסתבר שהתוכנה המעצבנת שמעדכנת על כל פלוץ של חבר, לא מצייצת  כשאחד החברים שלך פשוט נעלם מהמצבה. מרוב שאתה רגיל לקבל עדכוני סטטוס יומיים על כל חבריך אולי אפילו לא תשים לב שאחד מהם השתתק. אולי רק בעוד חודשים רבים כשמישהו יתעצל לשלוח לי מייל וירצה לכתוב לי משהו דרך פייסבוק הוא יגלה שאני לא על רשימת החברים שלו ויתהה אם יש באג בתוכנה או שהזיכרון שלו מההתחברות שלנו בתוכנה הוא בכלל מרשת חברתית אחרת… כך, כמו בשנות ה-70 של שלטון הגנראלים בארגנטינה, חבריכם עלולים פשוט להיעלם, להיבלע לתוך מערבולת בזרם המידע, והמערכת תחריש, תכחיש את נטישת הבוגד שלא מוכן עוד להיות חלק מהזרם, שמתנגד להיותו עוד ביט בזרימה. היא פשוט תתעלם, לא תעדכן, תפנה את תשומת לבכם לאלף ואחד כיוונים אלטרנטיביים בתמימות של תוכנה, שרק ממלאת את פקודות מתכנתיה, כי הרשת חייבת להימשך.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • רוני  On 26 באוגוסט 2007 at 17:18

    אבל כשחיפשתי, ולא מצאתי, את הפרופיל שלך הבנתי שזה לא באג שסתם מוחק לי חברים בפרופיל (ולא שיש המונים… ככה גם ראיתי שחסר לי פרצוף :-)).
    אני מקבל הרבה פניות מחברים להצטרפות לרשתות כאלו ואחרות. לעיתים אני נרשם, מבלה שם כשעה ו… בד"כ לא חוזר יותר.
    כנראה שזה דורש פרופיל מסויים של בנאדם על מנת להתחבר ממש לפלטפורמה הזו.

    ואגב, אני *כל כך* מזדהה עם מה שכתבת לגבי הריחוק הרגשי מההורים.

  • שירה חורש  On 26 באוגוסט 2007 at 17:25

    כל-כך הצחקת אותי עם אבא שלך 🙂 והעניין הזה עם הרשתות החברתיות מאד מאד מעצבן.. בעבודה, כל מיני אנשים כבר שאלו אותי בתמיהה איך זה שאני לא בפייסבוק. אוף.

  • עפרה  On 26 באוגוסט 2007 at 17:28

    שלום כרמל,
    קודם כל שתדעי שאני ממש אוהבת את מה שאת כותבת ואני נהנית לקרוא.סליחה שלא סיפרתי לך את זה קודם.
    אבל הפעם בתור אמא יש לי הסתייגות.
    לא כל כך נעים היה לי לקרוא את הניתוח שלך על אבא שלך.
    כשהילדים שלי כותבים עלי ככה לפעמים
    (והם עושים את זה) זה פוגע בי.
    אז תסכימי איתי שלא לפגוע בהורים יותר חשוב מאשר לספר את צפונות ליבך באינטרנט?
    אבל אני מעירה לך רק בגלל שאני מחזיקה ממך.ראי זאת כמחמאה.
    שלך,
    עפרה

  • כרמל  On 26 באוגוסט 2007 at 17:43

    בבלוג הדוקטורט כבר סיפרתי על המאותגרות הטכנולוגית של אבי בשעשוע והוא דווקא היה מרוצה מזה. הוא ראה את עצמו כגיבור של סיפור ברשת, כאילו כתבו עליו בעיתון והוא די אהב את זה. אני ממש לא חושבת שמה שנכתב כאן הוא מצפונות ליבי או שהוא נכתב ברשעות או פוגע. אבא שלי מבין שאני לא פה כדי לרדת עליו אישית אלא שאני משתמשת בדוגמא שלו כדי להדגים רמות התפתחות דוריות ולאתגר את המובן מאליו לדור שלי. אנחנו מדברים על זה גם בעל פה. כל דינמיקה משפחתית שונה מחברתה אבל אני בטוחה שגם הילדים שלך לא עושים זאת במטרה לפגוע בך ללא קשר לזה שאת ככל הנראה נפגעת. תודה על הדאגה.

  • ימימה  On 26 באוגוסט 2007 at 22:33

    כל כך מדויק.

  • אילנה שקולניק  On 26 באוגוסט 2007 at 23:45

    הסיפור על אבא שלך משעשע, לא מעליב, אמיתי ואופייני לבני דורו, וכל הכבוד לו שהוא עצמאי בשטח.
    ומה אני אומר?
    שיש לי שני בנים מתבגרים. שהצעיר פתח בלוג, אחרי, ופרש. שבכורי מנוי לשני הבלוגים שלי, מתעדכן, לפעמים מגיב ומעודד, אך לא י/עלה על דעתו לפתוח בלוג משלו, שאני מרגישה "צעירת הדור" במשפחה בכל הנוגע לבלוגוספירה, ושכיף לי להושיב אותם לצידי, מידי פעם, במהלך ההתכנסות של ערב-שבת ולהראות להם "מציאות" שלי מהבלוגוספירה שלדעתי עשויות לעניין אותם. על פי רוב אפילו מצליחה.
    לפעמים אפילו שומעת קולות של התלהבות.
    ובתוך תוכי…אני מודה להם על הסבלנות ל"התילדות" שלי…

  • ליאורי  On 27 באוגוסט 2007 at 1:18

    לזכותי יאמר שאני הבחנתי מהר מאד בהיעלמותך. כל ההודעות שכתבת על ה Wall שלי נמחקו עם עזיבתך, מה שגרם להקטנה משמעותית של כמות הפוסטים שם ולהרגשה אישית של חוסר פופולריות 🙂
    משום מה ה SuperWall שלי לא מתוכנת להעלים הודעות כך שהודעתך עדיין שם מלווה בציור של סימן שאלה מסתורי ומאיים.
    ניצוצות אחרונים לוירטואליות אבודה.

  • חגית  On 27 באוגוסט 2007 at 9:51

    וכל כך נכון. קשה נורא להבין שאנשים צורכים את הרשת בצורות אחרות לגמרי. לקוח שלי פעם התקשר להגיד לי שהוא נוסע ללקוח אחר, והוא ירצה שאני אשלח לו מייל לשם, אז הוא יתקשר אליי "משם", כדי למסור לי את הכתובת. הכתובת שהוא מסר הייתה בהוטמייל. ורק אתמול שלחתי ללקוח מייל כדי שהוא יעשה ריפליי וישלח אליי חומרים. הוא עשה ריפליי, אבל גם התקשר לקבל את המייל שלי, כי הוא רוצה שזה יהיה רשום אצלו במחשב. ואצלי במשפחה, לא משנה כמה פעמים הראיתי להם את "לא רלוונטי" והסברתי שהכל שטויות, ההורים שלי לא מסכימים לשתות מפחית, כי עלולים למות מזה. 🙂

  • יגאל חמיש  On 27 באוגוסט 2007 at 17:19

    ששיחה עם אבא שלך כדי ללמוד ממנו קצת על הרשת, יכולה להיות מאוד מעניינת!

  • כרמל  On 27 באוגוסט 2007 at 18:21

    לא על הרשת, יגאל. ליאור, לא הייתי מודעת לזה שהודעות שכתבתי נמחקות כשאני רק משעה פרופיל. מעניין! בטח גם טלי הרגישה בחסרוני אם ככה.

  • יגאל חמיש  On 27 באוגוסט 2007 at 18:32

    מערכת ההפעלה האנושית וההשוואה בינה לבין מערכת ההפעלה של הרשת (המורכבת מהרבה מערכות הפעלה אנושיות).
    אבל – זה כבר 'אמצע השיחה'….

  • תמר ושמעון  On 29 באוגוסט 2007 at 1:23

    שכפול גנטי שכפול רוחני של הרגלים המשכפלים את עצמם דמויים וזכרונות מדמים מציאות חדשה ומשפרים אותה להרגל
    ובכלל המקור שאינו מקור
    בעולם הדיגיטלי השכפול הוא לא זהה למקור הוא המקור
    ומה שהופך את המקור למקורי אלו אותם רגעים ראשוניים של יצירה היא הבאה מהאין.

    לפני שנתיים נפרדו מהסרטים והפולורוידים ועברנו לצילום דיגיטאלי
    גילינו עולם מופלא של מיידיות (יתרון גדול בצילום דיגיטאלי שאין זיהום של כימיקלים חומרי פיתוח אריזות של סרטים והפולורידים עצמם)
    היום אנחנו מצלמים עם גב דיגיטאלי משוכלל המיוצר בישראל התמונה עוברת ישר למחשב ברזולוציה גבוהה מאוד

    המקור משוכפל במהירות כשהיינו שולחים סרטים ללקוחות שלנו הם היו מתחיבים להחזיר את המקור
    היום אנחנו שולחים להם עותקים דיגיטאלים על DVD וכמובן לא חושבים על המקור

    לפני שבוע צלמנו פרוייקט מאוד מענין ובפעם הראשונה ודי בפתאומיות בקשתי משמעון "לקחת פולורויד"
    בעידן הסרטי הצילום היינו משתמשים בפולורוידים כדי לראות באופן מידי עם התאורה מאוזנת והקומפוזיציה טובה

    היום בצילום הדיגיטאלי התמונה הראשונה היא המקור

    וכמובן גרמת לי לחשוב על הדינאמיקה וכוח השפע הטוב שאינו נגמר שהוא האין סוף

    המקור שאינו מתכלה כוחו של האחד שהוא הכל בשינוי צורה

  • עופר לנדא  On 29 באוגוסט 2007 at 7:19

    הוא אינו נשחק פיזית, אבל ברגע שהייחודיות שלו נשחקת – המקור עצמו "מאבד משהו".

    ונראה לי שזה הפוסט הכי ארוך שלך שאשכרה קראתי מההתחלה ועד הסוף, משמע: נהניתי 🙂

  • כרמל  On 29 באוגוסט 2007 at 20:22

    לכך שאני מתחילה לכתוב בצורה אנושית יותר.
    תמר ושמעון – כרגיל, מאיר עיניים.

  • בעז קפסוטו  On 31 באוגוסט 2007 at 19:25

    יש בהחלט התפתחות לאנושי יותר.
    הפוסט הוא תמצות מוצלח של ההויה האסוציאטיבית – הרשת כמובן

    כרמל, אני חושב שיש יותר אנשים ממה שאת חושבת ששמו לב ש"נעלמת" אבל מכיוון שלא כתבת כלום בקפה אלא בעיקר פה אז ההיעלמות שם היתה בדיוק כמו להחזיר לעו"ד את החוזה במייל.

    עד היום אני "משתגע" כל פעם שאני מסביר לאמא שלי מה זה shortcut אבל איכשהו, זה לא עובר…
    לנחמה היו כאן כמה תגובות שהראו שאנחנו לא בהכרח נהיה כאלה…

  • עידו הראל  On 2 בספטמבר 2007 at 9:53

    אני מעיין עמוק עמוק אל תוככי הבלוג הזה,
    אני חושב שנדיר למצוא כמותו
    בתוך ים הקשקשת האינסופי.

    החכמת אותי במימדים שלא פנטזתי שקיימים,
    כנראה שלא תהיה לי ברירה אלא לחרוש את הארכיון עד המילה האחרונה.

    את אדם נדיר,
    אי אפשר לכמת אותך בתשלום פר מאמר,
    יותר בכיוון של אלכימיה מילולית.

    עידו.

%d בלוגרים אהבו את זה: