ההתפתחות הרוחנית של האגו

אני מוקפת באנשים שמשתמשים כל דקה וחצי בפועל 'להתפתח' ושכל מעשיהם מכווני-פיתוח. לפעמים באמצע הרחוב הם נאטמים אלי ומחפשים משהו בתוך עצמם או באוויר, לפעמים הם מפותחים מכדי להיות קשובים לשיחת חולין על שלומי והם לוקחים את עצמם כל כך ברצינות שהם נראים כמו ילד עם עצירות שמתאמץ לחרבן. כאילו שאנחנו לא מתפתחים בלאו הכי. לפעמים נדמה לי שהתפקיד שלנו הוא יותר לצאת מהדרך של זה, לאפשר לזה לקרות, מאשר לסלול אותה.

וזה מתחיל בלסתום את הפה. ככל שאדם חושב ומדבר יותר על התפתחותו הרוחנית יש סיכוי שהוא די תקוע כרגע. את באה לספר לחברה שלך איך אימא שלך עצבנה אותך אתמול והיא מחייכת אליך חיוך יודע-כל ואומרת לך "אל תיקחי שום דבר באופן אישי, תחיי את הרגע" ועוברת לדוגמא מחנכת מחייה. לא צריך להיות גורו גדול כדי לחוש את האגואיזם, חוסר הרגישות והעדר ההקשבה של הגיברת המפותחת. אם יש לך אומץ, תעיפי לה כאפה פתאומית באמצע הנאום ותבדקי האם היא אכן לא לוקחת את זה באופן אישי ומדלגת בקלילות אל הרגע הבא. אני הכי אוהבת את "המאבחנות", אלו שאת צועקת לידן "אימא'לה, ג'וק!" והן עונות "הג'וק רק משקף את הצד האפל והפחד שלך מהכאב שלך, אין צורך להיות היסטרית".

לפעמים חומרי הגלם הם מול העיניים ומתחת לאף, אבל אנחנו שופטים אותם כרקע ותרים לשווא אחר משהו שנעלם מעינינו ברגע הזה, משהו שהאגו יאשר שהוא אכן עמוק יותר. איפה המציאות? אם את איתי עכשיו בבית קפה אז בבקשה תהי איתי באמת. הדרך שלך מן הסתם עוברת כאן, בשיחה הסתמית שלנו ממש, אחרת לא היית כאן. ובזמן שאת עסוקה בלטחון סיסמאות מתובנות האתמול ולהאמין שאת מבינה אותי יותר טוב ממני, הרגע הזה מתרחש ואת לא פה. נכון, לא קרה בו שום דבר "גדול", רק סיפור קטן שסיפרתי, אבל וואלה, זה מה שהתרחש כרגע. ואם את באמת רוצה להיות ברגע, אל תתני לאגו שלך לשפוט את תכניו. רוב הרגעים הם כאלה, את יודעת. שעמום הוא סוג של שיפוט שיש בו המון התנגדות לחוש בפשטות את מה שבאמת מתרחש כרגע. במקום לצבוע את הרגע עם האגו הרוחני שלך, תעוטי על השגרה הזו, זה מקום מאד מסקרן ומפרה לאנשים שבאמת רוצים להתפתח. 

אני רואה בסביבתי גם אנשים אחרים. כאלו שלא עושים לי סדרת חינוך ושיחות התפתחות ואני לא חושבת שהמושג התפתחות רוחנית עלה על דל שפתיהם, אבל הם עולים ויורדים, מאבדים ומוצאים, משתנים, חשים, חיים ויוצרים. ורק מלהתבונן בהם חיים, יש לי חשק להתעלות על עצמי. לחיות זה לא לדבר על לחיות. אל תדברי איתי על ענווה, תנהגי בה עימי. כולנו מעדיפים חברים שבאמת מתעניינים בנו ואוהבים אותנו ויודעים לשתוק ולתמוך או לצחוק עלינו, מאשר אלו שתמיד ינסו לחנך אותנו ברוחה של התובנה האחרונה ששורה עליהם. כולם שואפים למושלמות כביכול אבל אף אחד לא באמת רוצה להיות עם בנאדם שחושב שהוא מושלם ומנסה להשלים גם אותנו כל הזמן. רוחניותך נמדדת באופן ההתמודדות השוטף שלך עם חיי היומיום. איך את מעזה לצאת עם אף למעלה משיעור יוגה ודקה אחר כך לתת לכלב שלך לחרבן באמצע הרחוב ולהתחפף? לנאום לי תיאוריות על היקום מבלי להעיף מבט אחד במלצרית שבאה לתת לך שירות? לדבר איתי על יצירת מציאות והמפתחות לסודות היקום כשאת לא מסוגלת להחזיק שבוע במקום עבודה?

עולם הניו אייג' הישראלי מלא באנשים שהאגו שלהם מתפתח רוחנית בצורה מרשימה. מבחינת תוכן הם לגמרי בשיח, אבל אם תסתכלו על המעשים שלהם תגלו חוסר רגישות, חוסר מודעות,  העדר הקשבה, היאחזויות והדחקות במסווה של שחרור, ומיסיונריות מעצבנת. ברחי לך להימאלאיה, תשתקי את עצמך לדעת בויפאסאנה ותאדי את עצמך בסווט לודג'. זה לא ישנה את העובדה שהשיעורים האמיתיים שלך מחכים לך בבית, במשפחה, בעבודה. חייך עוצבו במיוחד עבורך על ידי הארכיטקט של מעלה ופנימה, אבל האגו שלך צריך שתמעיטי בחשיבותם, וכדי להגן על עצמו, כולא אותך במעגל קסמים של ניסיונות התפתחות רוחנית. רוצה להציל את העולם? תתחילי בלסדר את הבית סוף סוף. בלהיות סתם נחמדה ליצורי העולם או לפחות לשים לב אליהם. הם לא צריכים יותר מזה. לא ממך, בכל אופן. 

ותבדקי, אולי אם תפסיקי להתלהב מכל תובנה, מכל רגע של התרחבות התחושה, המודעות תהפוך לשגרה. זה לא תמיד יהיה נעים. העולם אינו מושתת על נעימים. אבל זה יהיה אמיתי ואת תהי נוכחת, ולא תהפכי את מה שעברת לחוק טבע אותו תטיפי לאחרים. תשתפי בחוויות האישיות שלך בפשטות, מי שרוצה כבר יסיק מזה את המסקנות שלו. כשתהי באמת מלאה בעצמך את תראי שלרוב זה לא דולף החוצה. תרשי לאחרים להיות במקום ובשלב שבו הם נמצאים בדיוק כמו שהם היו סובלניים כלפי קשקושי ההתפתחות וההתנשאות שלך. ותשתדלי להגיע למצב שאנשים יגידו עליך שאת בנאדם נורא נחמד, אמיתי ופשוט. בינינו, להיות בנאדם נורמלי היום זה די נדיר ומיוחד.

תראי, גם אני חטאתי בכך עכשיו. במקום לסתום את הפה אני עומדת פה ומטיפה לך. כאילו שיש לי פטנט על המתכון של המודעות. כאילו שאני יודעת איך זה באמת נראה. כאילו שמישהו מבין מהחיים שלו בחיים האלה. חיחיחי. בשיחתנו הבאה תזכרי לצחוק עלי, טוב? עם כל השטויות שלך, אני אוהבת אותך. והדינמיקה של לסבול את השטויות שלך ועדיין לאהוב אותך די מפתחת אותי, כשחושבים על זה. אופס, תפסתי את עצמי חושבת על זה. אני הכי מתפתחת כשאני לא מבינה בדיוק באיזה מובן ואיך ואיפה ולמה, כשהמוח/אגו שלי לא מצליח לשים על זה את האצבע ואין לי שורה תחתונה לדווח לך. עזבי אותך, בואי נלך לשתות קפה. נתפתח כבר בדרך.

 

* גליה פרסמה את זה גם בנרג' ולהפתעתי זה זוכה שם לתמיכה רבה, מסתבר שהרבה אנשים מרגישים כך.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • תמי  On 4 בספטמבר 2007 at 12:42

    אין לך מושג עד כמה. תבורכי.

  • פורטיש  On 4 בספטמבר 2007 at 12:44

    האגו האומלל שלי שואל את עצמו ברגעים אלו ממש איך לא כתבתי את המילים הטובות הללו.
    מיעוט מחבריי שכח שהחיים הם לא במדטציה למרות שזה נחמד אם יש לך מדטציה בחיים. שזה שהם ראו את ה"סוד" (אני יודע שאת בעד ובכל זאת: טפו) לא עושה אותם נורא מפותחים ובטח שלא הופך את השאלה הסתומה של למה אתה חושב שזימנת לך את הגירושין לשאלה שמהול בה איזו שהיא חוכמה או אנושיות.
    מאידך זה פח שרק שתיקה לא תיפול בו.
    ותודה.

  • מרגוליס  On 4 בספטמבר 2007 at 12:58

    והדבר הבסיסי ביותר הוא לא לקחת את עצמך ברצינות מדי. זה מאזן את התמונה הרבה פעמים. קצת קשה להטיף לאנשים כשאתה מודע לכך שיש סיכוי לא קטן שכל מה שאתה אומר זה שטויות. פרספקטיבה, זה כל העניין.

    וגם להיות נחמד לאנשים. זו התורה כולה.

  • כרמל  On 4 בספטמבר 2007 at 13:07

    שתיקה, בליקוטי מוהר"ן בתורה ס"ד אגב תשובתו הסתומה של האל למשה באחד המדרשים "שתוק כי כך עלה במחשבה". הרב נחמן דורש שם על נפלאות ומעלות השתיקה ומדבר על שתיקה כתגובה ההולמת והנוכחת ביותר למצבים רבים של רוע וסבל במציאות. הוא גם מדבר שם על כמה שהידע שלך על היקום לא רלוונטי ולא צריך להיות רלוונטי כפתרונות ליומיום שלך וממש מדבר שם על סוג כזה של אנשים, חכמולוגים תלמודיים כאלה, שמביאים לך תשובה לכל דבר ותמיד אומרים את הפסוק המתאים ברגע הנכון אבל זה לא הקטע. אני צריכה לקרוא את זה שוב עכשיו.

  • שפי  On 4 בספטמבר 2007 at 13:28

    בהחלט הצלחת לגרום לי להקליק בעמוד הכניסה ל"רשימות". 🙂

  • חנן כהן  On 4 בספטמבר 2007 at 13:38

    בספר "שיחות מטורפות-מעשי זן" מאת יעקב רז אפשר למצוא סיפורים על זן מזוייף.

    כבר לפני מאות שנים היו כאלה שאמרו את הדברים "הנכונים".

    כבר אז "הארה" היתה סחורה.

    כבר אז היו כאלה שמכרו הארות וקנו הארות.

    זו לא המצאה של הנפש או החברה המודרנית.

  • תומר  On 4 בספטמבר 2007 at 14:04

    מצד שני, כדאי מדי פעם לעשות מדיטציה. ומרגוליס צודק: לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות הוא טריק שתמיד עובד.

  • אחד חשדן  On 4 בספטמבר 2007 at 17:28

    לא תעשה לחברך מה ששנוא עליך
    זאת כל התורה כולה

  • לגי  On 4 בספטמבר 2007 at 18:08

    אני מכירה יותר מדי אנשים כאלה

    ואני מבינה כמה זה צורם לפעמים,
    אם בגלל שההתנשאות הזו מעצבנת
    ואם בגלל שאתה לא יודע מה באמת קורה בחייו של האדם הזה שחשוב לך כי הוא מלא בסיסמאות

  • מסעודון  On 4 בספטמבר 2007 at 20:50

    זונה אינטלקטואלית. אפשר להזמין זיון?!

  • שי  On 4 בספטמבר 2007 at 22:48

    והכל נכון. ונהדר שאת אומרת את זה.

    אבל. מה כואב לך יקירתי? באמת?

  • כרמל  On 5 בספטמבר 2007 at 0:00

    רבע מהפוסט. ורבע לאתה יודע מי. ויש עוד רבעים.
    כתבתי מה כואב לי באמת. אני רוצה את החברים שלי איתי, נורמליים, בהקשבה אלי, לקשקש את השטויות שלנו בכיף. פשוט לא כיף לי כששופטים אותי כל דקה במסווה של אמת קוסמית.

  • ניבה  On 5 בספטמבר 2007 at 1:58

    אפשר להרגיש שדיברת כאןאל מישהי ספציפית

  • שי  On 5 בספטמבר 2007 at 8:05

    הבעיה היא שלפעמים לקשקש שטויות או לספר לעצמנו את אותם סיפורים שוב ושוב זו סתם כניעה להרגלים הישנים שלנו, ואנחנו לא באמת רוצים את זה. סתם נותנים לחלקים חלשים בנו להשתלט. חבל. היה יכול להיות לנו הרבה יותר כיף אם היינו בוחרים.

  • כרמל  On 5 בספטמבר 2007 at 9:35

    זה איך אנחנו עושים דברים ולא על מה אנחנו מדברים. כשהתפתחות עוברת לתוכן זה ממש מזין את האגו, זה נהיה פלצפני, זה תוקע, ובזמן שאנו מדברים על רוח מי שעושה רוח זה השכל. הרגל הוא צורה לעשות דברים, דפוס. הוא לא הסיפור ולא יכול להיות הסיפור גם אם הוא בא לידי ביטוי בו. לפעמים הוא מתרפא דווקא באמצעות הסיפור.

    אני לא מעוניינת לעמוד רק מול החלקים החזקים של החברים שלי. המאמץ לדייק כל כך יוצר הרבה זיופים. אני יודעת מניסיון שדברים יזוזו יותר מהר דווקא אם לא אנתח אותם כל הזמן. את "הבחירה" לרוב השכל עושה והוא רמאי קטן. השאלה היא מה אמיתי. אנחנו רוצים להיות עם אנשים אמיתיים לא עם כאלה שמתאמצים לחרבן משהו שהם שופטים כמשמעותי כל הזמן. אז כן, במובן הזה לפעמים יותר אמיתי וכיף להיות עם מישהו שמשלשל!

    פעמים רבות השיעור שלנו הוא בכלל לא מה שחשבנו והבננו ופירשנו שהוא והוא קטן ופשוט כל כך שאם נקלוט אותו נשפוט אותו לחובה. למי אכפת בכלל מהו אם הכל זורם? נראה לי שאנשים התפתחו רוחנית הרבה יותר בתקופות שלא היה שיח כדי לטחון את זה. אתה חושב שצ'יף המאיה היה מדבר ניו אייג'ית עם אח שלו ליד המדורה? לאנשים שמהווים עבורי דוגמא והשראה יש ממשק של חיים נורמליים לגמרי. הם במים של האמיתי.

    ולבסוף, להתעסק כל הזמן בעצמנו ובשיעורים שלנו כשיושב מולנו יצור חי שמשתף (ואנחנו שופטים)? דארלינג, זה לא אהבה אין מיי בוק. אני מתחילה מההתחלה כי חשבתי שידעתי הכל.

  • שי  On 5 בספטמבר 2007 at 10:09

    לזרום בלי לנתח (לשפוט?) זה נהדר.

    הלוואי עליי :-).

  • כרמל  On 5 בספטמבר 2007 at 10:42

    לדייק המוח בעצם דלוק על שיפוט, הוא צריך להיות דלוק על זה כדי להפיק משהו, על הדרך הוא גם קוטל הרבה כדי להפיק, כשהוא עובד הוא מברר. אם אני מרפה לגמרי מהעבודה ופשוט סתם נסחפת לשיחה עם חברה, משהו טוב קורה. והוא מפסיק לקרות ברגע שאני מתחילה לברר מהו. מה שאני מנסה להגיד היא שלא רק ההרגלים בורחים באוטומאט, גם ההתפתחות חומקת דרכה מתחת לרדאר. אם אני ממשיכה עם המטאפורה הקודמת אז אנחנו פשוט מחרבנים. נקודה. זו הזרימה. וההבדל במודעות אינו בין שלשול לעצירות אלא האם אנחנו מציצים לאסלה לראות מה מצבנו על פי צורת החרא או שלא. 🙂

    השאיפה שלי כרגע היא לנורמליזציה מוחלטת של המערכת הזו שנקראית אני. הניסיון "לפתח" אותה היה תקיעות ברובו. עכשיו פשוט עושים, שותקים ומתנהגים כמו בנאדם נורמלי. וזה לא קרוב אפילו לאוטומאט, תאמין לי. אנחנו לא שחור לבן ורוב ההתקדמות שלנו נעשית באפור ממילא.

  • שי  On 5 בספטמבר 2007 at 11:40

    תודה על הפרטים הגרפיים. 🙂

    זה נכון מה שאת אומרת, אבל יש עוד גוון אפור חשוב: התבוננות. רצוי בלי שיפוט, שלא תהפוך לעצירות, אבל אי אפשר לחרבן ולדבר בטלפון במקביל או לחלום על הספר המדהים שאכתוב. חייבים להיות מודעים לחירבון. 🙂

    "היו מועדים לקקי שבתוך לירן. היו מודעים לקקי שבתוך מיכל…" (בן וההנחיות המטורפות שלו. זה ציטוט מדוייק.)

  • רונשו  On 5 בספטמבר 2007 at 12:13

    כרמל, פוסט מצויין, נהנייתי כל רגע. אבל זה רק בגלל שאני תל אביבי ושומע את זה 60 פעם בדקה

    אני מציע לצרף את העמוד הזה לתפריטים בבתי קפה

    במילא אנשים יושבים משועממים והם קהל שבוי של
    השרות המצויין, אז כמו שיש ברכת הדרך שתולים על המראה בתוך האוטו, אני חושב שצריף לצרף את מה שכתבת לעמוד הראשון או האחרון של התפריט

    משובח

  • רונשו  On 5 בספטמבר 2007 at 14:06

    במחשבה שניה, כמו שיש סיירת שתפקידה למנוע מאנשים
    לעשן בתוך בתי קפה ופאבים, צריך סיירת רוחניות
    שתתפוס כל מי שמבלבל את הביצים וכו וכו ו

  • כרמל  On 5 בספטמבר 2007 at 17:13

    שי, אני לא יודעת לעשות התבוננות לגמרי ללא שיפוט ואני חושבת שרבים שחושבים שעושים זאת משלים את עצמם. למדתי פעם איזה קטע זוהרי מרתק על "אתה תחזה" שאמר יתרו למשה כשלימד אותו איך למנות שופטים, שטענתו הייתה כי השיפוט הוא בילט-אין פיצ'ר של הראייה. אתה מביט=אתה שופט. מכסימום אתה יכול לתפוס את זה ולהיות מודע/לנטרל ידנית מה שנקרא. זוכר את דיאלוג בחשיכה? איך נעלם השיפוט כמעט כשלא הייתה ראייה וכל אחד שר והרגיש נהדר וזוכר את החברה שלי שנדלקה על המדריך עד שראתה אותו? החושים האחרים הרבה פחות שופטים, בא לי לעבוד איתם יותר, לתת להם יותר משקל.לחוש, לא להביט. ולא להביט אחר כך על מה שחשנו. כמו שזה טוב לפעמים להניח לכל מה שיודעים, זה ממש טוב לפעמים להניח לעצמנו כשנמצאים באובר התבוננות.

  • ליאורי  On 5 בספטמבר 2007 at 18:57

    אני מבקש להפסיק עם דיבורי השירותים האלה לאלתר. זה לא בא לי בטוב 🙂

    אבל כרמלי, זה באמת כל כך נכון מה שכתבת. למזלי, לא חוויתי הרבה מפגשים עם "אנשים יאפיים מתפתחים למיניהם" אבל אני בהחלט מבין את הרעיון מאחורי להפסיק להטיף ולדבר על ולהתחיל ממש לעשות. כל כך הרבה מסתפקים במס שפתיים של לדבר ניו אייג'ית כאילו בזה הם מקיימים את אורח החיים המתקדם שלהם, ההפגנה כלפי חוץ היא כל מה שנשאר להם בעצם (זה והפרצוף הידען המעצבן הזה).
    אביעד קליינברג מדבר על זה בספרו "שבעה חטאים" על ידי החטא השמיני שהוא הוסיף, חטא הצדקנות. כל כך הרבה חיים היום ומשקיטים מצפון עם סדנת ויפסנה או סתם איזו הפגנה פה, הפגנה שם אבל בבחירות הקטנות והיומיומיות, הם יכולים לעשות בדיוק את ההפך. לפגוע באנשים קרובים, בזכויות אדם, בסביבה וזה כל כך מרגיז.

  • של ברמן  On 7 בספטמבר 2007 at 18:28

    נאה דרשת.
    קןראים לזה באידיש להיות "מנטש"
    בכל מקרה, צריך להיזהר לא לגלוש לעבר השני ולחטוא באנטי אינטלקטואליזם, שדורס כל דיון מפורש. שנאמר על ידי היוונים: "הכל במידה".

  • סג  On 8 בספטמבר 2007 at 0:34

    אין לי כבר חברים שמדברים ככה..
    הם הפסיקו לצלצל כי הם הספיקו לעצמם. זין עליהם, אני מתגעגע אליהם מאוד.

    אני אומר לאחי לפעמים 'אתה בן 10.. למדת כבר לדבר, לא הגיע הזמן שתלמד לשוחח?'. ואת יודעת, אני מעיר לו הרבה פחות משאני מתעצבן עליו בעיניין הזה. אני רואה שהוא לומד לאט.. והוא יהיה בסדר..

    שלום עליך כרמל.

  • מיכל  On 8 בספטמבר 2007 at 11:52

    כן, זאת אני. את יודעת מי (לומדת איתך) 🙂

  • כרמית  On 8 בספטמבר 2007 at 14:39

    ועל זה נאמר אמן.

  • לילי  On 9 בספטמבר 2007 at 18:29

    אני דווקא חושבת ואולי מעט באיחור….
    שבמסגרת ההתפתחות העצמית,
    על היצור האנושי להיות במה שקורה לו באותו רגע
    נאמר על זה פעם להיות ב*כאן ועכשיו*. אבל אם אנחנו לוקחים את זה לא בציטוט זן-בודהיסטי משמים אלא רגע מביטים בזה,

    אז זה אומר להקשיב לחברה שלך בבית קפה אם אתן כבר מוצאות את עצמכן שם

    או לאסוף את החירבון של הכלב אם כבר יצאתי איתו החוצה,

    ולראות שקיעה אם היא מתרחשת לי מול העיניים.

    אתמול בערב הייתי בסנטר, סתם הייתי צריכה משהו מהסופר פארם.
    בדרך החוצה כבר תכננתי איך אני עולה על קו 4.
    בכל מקרה עמד שם בחור מחונן להפליא וניגן בחליל צד באופן שגרם לי לחוש יער וערפל של בוקר ופיות שמרחפות להן בגובה העיניים שלי והכל חלומי ומדהים, אז עצרתי לידו, והאמת לא חשבתי יותר על קו 4.
    ומישהו עצר אותי ושאל למה אני בוכה. ולא בכיתי, רק התרגשתי מאוד.
    זה להיות בעכשיו?
    זה פלצני?
    לא איכפת לי.
    האמת, אנשים הביטו בי כאילו איבדתי את זה, גם זה לא היה לי איכפת.

    כרמל, תבורכי!!!
    ושנה טובה פוריה של ששון ויופי

%d בלוגרים אהבו את זה: