ספר החיים

איחולי השנה הטובה הפכו כבר לטקס מעיק. מי שכח להתקשר למי? כי זה משהו שחייבים. אפילו אם זה בסמס לתפוצת נאט"ו, לסמן ווי. אפשר לשלוח לתפוצה ולהתכוון באמת כאישי, מרגישים את ההבדל. ואפשר גם, לקרובים באמת, להתאמץ לכוון קצת יותר. השנה החלטתי לעשות זאת. וערב לפני ערב החג הייתי ערה עד חמש בבוקר, שולחת לכל אחד שבאמת קרוב אלי עכשיו, משהו מהלב. לא איחול אלא יותר משהו שאני מרגישה, שאני רוצה לאשר להמשך הדרך. זה יצא כל כך מדוייק ועמוק, יותר מכל ברכת יומולדת שאי פעם רשמתי. והתרגשתי והרגשתי עם כל משפט. והלילה היה מלא חיים וחוויות ואהבה שצפה. ובחמש בבוקר פתאום הרגשתי פחד מוות. בעוד כמה שעות אני נוהגת לצפון בפקקי ישראל ומי יודע על כמה תאונות ידברו החג ואולי אהיה בסטטיסטיקה הפעם. ממש הרגשתי את הפחד שאמות. ובזמן שיובילו אותי לחדר המתים באיזה בית חולים, כל מי שאני אוהבת ימצא ממני מייל עם התמצית של כל מה שיש בינינו ושאני אוהבת בו. זה היה כל כך חי ואמיתי שזה הרגיש כמו פרידה.

שלום לי כמובן, תודה לאל. נהגתי על הילוך ראשון במשך 4 שעות על השוליים של כביש 6, ככה שלא ממש הייתה הזדמנות למלאך המוות לעקוף אותי. אבל הבנתי שנגיעת עומק אמיתית במקום של חיות ואמת היא גם נגיעה בפחד המוות. כשהסכמתי באמת לחוות חיים במלאות רגע אחר רגע, גם פחד המוות עלה עימם. זה היה הסימן שבאמת הרשתי לעצמי לפתוח עד הסוף הפעם, לבטא ולהרגיש את כל האהבה, עד שיצוף הפחד שבעבר השני של הגדה. כשהגעתי ליעדי, הבנתי שנרשמתי בספר החיים לעוד שנה.

***

הרבה תהליכים שמזוהים עם יום כיפור מוכרעים כבר בראש השנה. התשליך, השופר וההכרעה בבית הדין של מעלה, כי ראש השנה הוא יום הדין. תיאורטית, מתקבלת לגבי כל אחד מאיתנו החלטה, האם לתת לנו עוד שנת חיים. האם אנחנו יודעים למה אנחנו כאן ומה נעשה עימה? ואם ישאלו אותנו על דוכן העדים מדוע כדאי לתת לנו שנת חיים נוספת, האם נדע מה לענות? עשינו טקס כזה בחג. 3 אנשים שאלו אותי את השאלה הזו ולא נתנו לי למרוח אותם. אם אין לי בהירות לגבי דבר אמיתי ואותנטי שבעבורו אני כאן או פשוט ראויה, אז למה לטרוח בכלל? גם אני בתורי הייתי דיינית קשוחה: "כדי לשמח אנשים אחרים, נביא ליצן. כדי לטפל בבנות שלך, נביא מטפלת. אף אחד לא נותן לך חיים בעבור אדם אחר. תן לנו סיבה אחת לתת לך חיים. בעבורך!" הטחתי במישהו שריפד את כאביו ביותר מדי אור ואהבה. בית דין אנושי, של מטה, הוא קשוח וקפדני. אך אם שכנעת את בני האדם שאתה חד לגבי מהותך, כפי שנגזר בבית דין של מטה כך יתקבל בבית דין של מעלה. דמעות עלו בעיני בכל פעם שהקראתי את גזר הדין וכשהקריאו אותו לי. הרגשתי את החיים שאכן זורמים וניתנים כרגע במתנה. אשראי לתקופה קצרה נוספת, עד לדו"ח הביניים הבא.

***

זו השנה השישית שאני מנסה לעבוד עם המהות הרוחנית של החג מבעד לחוקים הדתיים שלו. השנים שהעברתי בקהילת ההתחדשות היהודית "בית חדש" ז"ל, היו בניסיון להניע תהליכי עומק, בריטריט אינטנסיבי, שרק בדיעבד אני קולטת כמה פלצנות ורצינות ייתר וכבדות היו שם. שעשוע ומגרש משחקים הם תדרים מדהימים וקסומים בהרבה ואחד הנדרים הלא מודעים ששחררתי לאחרונה זה השקר ש"רצינות=עומק". בין הנוכחים בחג הזה היו זוג ליצנים שלא החמיצו אף הזדמנות לשבור את הרגעים הכבדים של החג וללחוץ על כפתורי עומק דווקא ממקום סאטירי. בערב השני של החג מצאתי את עצמי ישנה בחדר ילדים השייך במקור לילדה בת 5. כשלא הצלחתי להרדם שלפתי מהמדף את "הכבשה רחלי" ואחר כך "בארץ יצורי הפלא" ולבסוף קראתי מחדש את ספר הילדות האולטימטיבי שלי שגרם לי בזמנו לבלות המון זמן בארון בהמתנה לאריה אסלן, "סיפורי נארניה: האריה, המכשפה וארון הבגדים".

אם חשבתי שידעתי הכל, זה האות להתחיל מההתחלה. מהמקום הפשוט, הילדי, והפעם במגרש משחקים ובשעשוע-עצמי מהתהליך. ופתאום נדמה לי שהרגשתי נבט ראשון וברור של רצון שחשבתי שכבר לא יהיה לי בגלגול הזה. אני חושבת שאני רוצה מתישהו בכל זאת ולמרות הכל להקים משפחה ולהעמיד את כל הכלים שרכשתי בחיי למבחן הפשוט אך הגדול מכולם שייתכן שעקפתי בביטול עד כה. גם זו אחת הדרכים לעבור את הכל מההתחלה, מפרספקטיבה של ילד. כעת דרוש רק טייס-משנה להרפתקה הזו. (כן, אני יודעת שאפשר גם בלי, אבל זה לא חלק מהדרך שלי. אני כזו עצמאית וכל החיים עשיתי הכל בעצמי באנרגיה של נהגת שודים. אני יודעת בוודאות כעת, ששיעורים של שיתוף פעולה והרפיית השליטה הבלעדית במטוס, הם לגמרי חלק מהדרך שלי. אז אני מתקנת: דרוש טייס ראשי מצטיין שיעיף אותי מקורס טייס ויפתח לי את ההזדמנות להיות נווטת מעולה).

***

מורתי המופלאה, רונית, כתבה את כתבת הבכורה שלה לכבוד השנה החדשה. היא נתבקשה לתת תחזית לשנה החדשה ובעצם ניהלה שיחה עם האנרגיה של השנה. אפשר לקרוא את זה כאוסף מילים ולחפש איזה מסר מילולי חדש ואז אני מניחה שיהיה קשה למצוא משהו שלא מדברים בו כל שני וחמישי בעולם הניו אייג'. אבל רונית לא מטיפה, היא קוראת אנרגיה. והכתבה אינה המילים, היא התחושה שמתעוררת בכם, מה קיבלתם ממנה? לא מה חשבתם על זה, אלא מה הרגשתם כשקראתם? ובפעם השניה? אנשים יכולים לומר את אותו משפט והכוונה והמהות מאחוריו כה שונה כשקוראים. לרוב השרלטנים בעולם הניו אייג' יש כשרון הבעה בכתב ובעל פה שמכסה על מהות ריקה. לרונית יש מלאות מהותית שלא תמיד נתפסת במוגבלותן של המילים המוכרות לנו. ואני מנסה להיות שם באמצע, במקום מלא שעדיין מצליח להביע את עצמו. אני אשמח אם תשתפו אותי בחוויה שלכם מהכתבה.

אני מאחלת לכולכם להתעלות על עצמכם וליצור לעצמכם שנה שתהלום את מידותיכם האמיתיות.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מירי פליישר  On 15 בספטמבר 2007 at 19:28

    תודה כרמל
    כתבת נפלא כרגיל
    חיכיתי לדרשה שלך.
    אינני נמנית עם המקורבים לך ביותר אבל כאן אנחנו נפגשות
    אהבתי את כנותך וגם את היידע הרב המעורב באישיותך הפורצת מתוך המילים . ידע ,לב,כנות,יושרה,תקווה,יצירתיות,ייחוד.
    זהו בינתיים
    היתה לי איתך שיחה קטנה לפני כמה ימים
    נזכרתי שכתבת שאבא שלך אף פעם לא יגיע לקרוא את דברייך פה בבלוג
    רציתי לספר לך שאצלי המצב דומה שונה והפוך.
    לילדים שלי קשה לקרוא את דברי בבלוג שלי למרות שבא לי נורא.איכשהו האמא שהם מכירים מספיקה להם בלי הבלוג שלה. ולומר לך את האמת זו דוקא הקלה.כי אני כמעט לא מחוייבת אליהם בחומרים שלי.
    כך שחשבתי שאפשר לך לגזור גזירה שווה וזאת אגב נדמה לי שעשית,אז הוא לא ייקרא.לא נורא.
    מאחלת לך כרמל דרך צליחה השנה וכל מה שאת באמת רוצה
    בידידות
    מירי
    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=36

  • מירי פליישר  On 15 בספטמבר 2007 at 19:53

    ולגבי הדברים של רונית
    לא אומר לי הרבה
    כנראה צריך לפגוש אותה ולשמוע אותה
    או להזדקק לה יותר.
    העצה
    מה אני רוצה באמת עכשיו דוקא מעניינת וגם אני כמוך כרמל רציתי…מקלחת
    ייתכן שזה מעמת אותנו א. עם רצונות שלנו שאנחנו דוחים כלא חשובים וב. עם הכוח שמעניקה פעולה למען עצמינו ,משהו בסגנון עשייה למען עצמינו נותנת לנו כוח.

  • תמי  On 15 בספטמבר 2007 at 22:10

    אני יכולה לספק סיבה לרשום אותך בספר החיים. לאחרונה הבלוג שלך מהווה חומר קריאה משמעותי ביותר עבורי (רוחני זו מילה גדולה מדי?) ואני מתחברת אליו ברמה מאד עמוקה ושואבת ממנו הרבה נחמה.
    שנה טובה.

  • תא  On 16 בספטמבר 2007 at 7:24

    המטרה שבדרישה: "אף אחד לא נותן לך חיים בעבור אדם אחר. תן לנו סיבה אחת לתת לך חיים. בעבורך!"

    אם הסיבה צריכה להיות בעבורי בלבד ולא בעבור מישהו אחר, אז די בכך שאני מרגישה שאני רוצה לחיות גם בשנה הקרובה כדי לשמש סיבה להשאיר אותי בחיים בעבורי. לא כך?

    ברגע שנכנסים לטיעונים וצידוקים מוסריים, זה אומר שבהכרח מעורבים בטיעון גם אנשים (או יצורים) אחרים ולא רק "בעבורי". אם נכנסים לטיעונים בזכותי, זה כמו לפרסם את עצמי באיזה "קורות חיים" וכמה אני שווה. אבל… שווה בעיני מי? בעיני אנשים אחרים? אופס, הם לא אמורים לשחק פה תפקיד. אז שווה בעיני אלוהים? בעיני עצמי?

  • כרמל  On 16 בספטמבר 2007 at 9:51

    לתא – זה לא עניין תיאורטי שבו ניתן להפשיט את הדברים עד כי לא נבדיל בין האני לאחר. זה עניין שאנשים רבים יכולים לחשוב על סיבות לחיות שאינן קשורות אליהם. "כי אני בת יחידה ולהורים שלי יגרם צער רב אם לא אחיה" זה טיעון שהסתובב איתי הרבה זמן בעבר הרחוק. נדמה לנו שכל כך זקוקים לנו עד כי אנחנו שוכחים שבאנו להגשים משהו משלנו. אם היית באה ואומרת לנו בעיניים בורקות "כי אני רוצה. ואני אדם מקסים ונפלא ועצם קיומי מאיר בעולם", היית ישר מקבלת פס. לצערי מעט מאד אנשים מסוגלים להכריז על התרכיזים העצמיים הפשוטים הללו ומחפשים סיבות שקריות ותלויות-אחר. לפי התפיסה שלי אחרים תמיד מרוויחים ממה שאנו עושים עם עצמנו וזו ההרמוניה בעולם. אבל אם אנחנו מכוונים אליהם בלבד שנינו נאבד משהו בסופו של דבר.

  • שי  On 16 בספטמבר 2007 at 19:08

    חיים לא מקבלים. חיים לוקחים, חזק , בשתי הידיים.

  • צביה  On 17 בספטמבר 2007 at 19:16

    אני קוראת אותך כאן ובעוד מקומות כבר הרבה זמן, והפעם החלטתי גם להגיב. מאוד התרגשתי מתיאור האימיילים שכתבת בלילה. גם אני מאוד אוהבת את השעות הקטנות והקסומות של הלילה.

    והצגת שאלה מאוד חשובה ומעוררת רגשות ומחשבות.

    ואכן היית דיינית מאוד קשוחה ולדעתי גם לא מדייקת: "כדי לטפל בבנות שלך, נביא מטפלת. אף אחד לא נותן לך חיים בעבור אדם אחר". להרבה אנשים יש תחליף, אבל לא לבני משפחה קרובים, ובוודאי לא להורים. ואף מטפלת – ותהיה טובה כמרי פופינס בשעתה – אינה יכולה להחליף הורה. ואם הורים מבקשים לחיות שנים רבות, בין היתר כדי שיוכלו לטפל בילדים\ות, בין היתר כדי שלילדים\ות יהיו הורים – לי זו נראית משאלה מאוד נאותה.

    ובקשר לטייס וכו', מאחלת לך שמשאלות ליבך יתגשמו *לטובה*.

    שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולנו ושניכתב ונחתם בספר החיים והבריאות וכל הדברים הטובים.

  • א.ש.ב  On 18 בספטמבר 2007 at 18:14

    כרמל,

    מהרבה מאוד סיבות, זו הפעם הראשונה שאני מגיבה אצלך למרות שאני קוראת קבועה, אבל הפעם ממש דגדג לי באצבעות. את כותבת: "כדי לטפל בבנות שלך, נביא מטפלת. אף אחד לא נותן לך חיים בעבור אדם אחר. תן לנו סיבה אחת לתת לך חיים. בעבורך!"

    במובן מסויים, אני מבינה על מה את מדברת, באשר ל"עבורך" וחיים בשל אדם אחר, אבל בסופו של יום אני לא מסכימה, לא כאשר מדובר בילדים.

    כיוון שאני מבינה מהפוסט הזה שהגעת לסוג כלשהו של החלטה באשר לרצונך להפוך ביום מן הימים לאם, אני מניחה שבאותו יום, ובכל אלה הבאים אחריו, תביני ביתר דיוק על מה אני מדברת כשאני מתנגדת לדעתך.

    לחיות בעבור הילד שלך אין פירושו להקריב את עצמיותך ואת אישיותך, לא במובן בו זה בא לידי ביטוי בפוסט הזה שלך. "להביא מטפלת"? כן, אם את רואה את הקשר בין הורה לילד כקשר טיפולי בלבד, של להחליף חיתול או להכין ארוחה. אני לא יודעת – וזו לא התנשאות, פשוט דיבור ממקום אחר – איך להסביר לך את הקשר הזה. האהבה שאני חשה כלפי הבן שלי היא משהו מטורף בעוצמתו.הלב שלי מתרסק מדי יום לאלפי רסיסים ובה בעת גדל פי מליון. אני מתגעגעת אליו בכל שניה שהוא לא אתי, אני שמחה עד אין קץ כשהוא כן. אני רוצה להגן עליו ולשמור עליו ולאהוב אותו בלי די. ומנגד, האהבה שלו אלי…כשהוא פוקח את עיניו בבוקר והדבר הראשון שהוא עושה הוא לתת חיבוק ונשיקה (במקרה שלי, הוא עוד קטן מכדי לדבר…).
    את באמת עדיין חושבת שמטפלת, טובה ונחמדה ככל שתהיה, תספק את אותם דברים לילד?

    במקרה שתארת – כן, אני חושבת שבסופו של דבר, אחת הסיבות, ואולי הראשונה במעלה, בה אני רוצה היום בחיים, היא כדי להיות אתו. כי במקום מסויים, ושוב, את רשאית להתייחס אלי כאל אם משוגעת וזה בסדר גמור מבחינתי, יש מקום שבו אני מרגישה שתמצית חיי וקיומי היא להיות אמא שלו. שזו הסיבה, במובן מסויים, בגינה נבראתי. נשמע מטורף? אולי. נשמע לא מובן, אולי, מהמקום בו את נמצאת? אפשרי ואפילו הגיוני. אבל כל זה לא אומר שבהרגישי כך, אני מוותרת על עצמי או שאני חיה בשביל מישהו אחר במובן ה"מוותר" של המילה. אז כן, בהחלט, גם בשבילי. בגלל מה שאני מרגישה אליו, בגלל מה *שאני* מאז שהוא נכנס לחיי. כך שלשיטתי,אחרי הכל זה כן גם בעבורי.

    (do I make any sense?)

    (וסליחה על אורך התגובה)

  • כרמל  On 18 בספטמבר 2007 at 22:57

    אותו אדם פעל ואני הגבתי אליו ולא פירטתי על הנסיבות כי הפוסט לא עוסק בחייו של אותו אדם.

    אני מתחברת לחווית ההורות שאת מתארת ואני יכולה למצאו בה הרבה משמעות. ייתכן שאם היית עומדת מולי בדין של ראש השנה הייתי מאושרת לשמוע אותך, כי האנרגיה שבה תיארת זאת אינה שאת "יצור חסר משמעות שנמצא כאן כדי לשרת מלך קטן שלעלובה כמוך היה המזל להוליד". פגשתי מספיק אימהות שפועלות מהמקום הזה, כאילו חייהן חסרי משמעות ורק הילד הזה ייצא ממנו משהו.

    אני חושבת שזה נפלא להיות בחיים כדי
    לחוות הורות ולצמוח דרכה, כדי לחוות את הנתינה והאהבה שלך, לפתח את היכולת שלך לטפח יצור חי ולהיות במערכת יחסים של אהבה מיוחדת לילד וכו' – שזה נראה לי יותר האנרגיה שאת הבאת.

    לפני שנתיים כשביירון קייטי היתה בכנס בשפיים, היא אמרה על הבמה לאישה אחת שהמציאה לעצמה יורת מדי סיפורי סבל סביב הזהות האימהית שלה, שהיקום דואג לעצמו ולרווחת יצוריו ודי בטוח שכולם יסתדרו גם בלעדיה, אפילו ילדיה ושכדאי לה לנסות לראות נסיבות מסויימות שבהן לפעמים לילדיה הרבה יותר טוב כשהיא לא אתם. היו הרבה מאד מלמולי התנגדות בקהל כי נראה שאנשים רבים מתגוננים בנקודה הזו ונאחזים בה.

    זה לא בא לבטל את המשמעות של הקשר ההורי אבל אם המשמעות הזו הופכת לסיבה הבלעדית לחיים ואדם מאבד וממוסס את זהותו בתוך זהות ההורה וגם נאחז בשקר שבלעדיו הכל יתמוטט כדי להצדיק ולהזין את הסבל בחייו, זה יוצר בעיה מהותית בחייו וכנראה גם בחיי ילדיו שיסחבו את הקורבן הזה ישר לספת הפסיכולוג.

  • א.ש.ב  On 18 בספטמבר 2007 at 23:23

    עכשיו זה הרבה יותר ברור 🙂

    חיי לא היו חסרי משמעות לפניו אבל את יודעת משהו? הם כל כך הרבה יותר בעלי משמעות בגללו…

    המוזר הוא, שאי אפשר, לא באמת, לתאר או לדמיין את זה לפני. כלומר, תמיד ידעתי שביום מן הימים אהיה אמא אבל מעולם (וכבת למשפחה גדולה למדי, תמיד הייתי בחברת ילדים) לא דמיינתי, לא קיוויתי, לא האמנתי שאפשר להיות כל כך מאושרת בגלל יצור אחד קטן 🙂

    ולכן, כשכתבתי קודם לכן שתכליתי היא להיות אמא שלו, התכוונתי בדיוק לזה – לאפשרות המדהימה שהוענקה לי להיות במערכת כל כך מיוחדת של אהבה, של צמיחה, של נתינה וקבלה בפירוש ללא תנאים. לעתים מאוד קרובות אני מוצאת את עצמי נפעמת ממש מ"פלא הבריאה" הזה (כן, כן, אני יודעת כמה קלישאתי ושמאלצי זה נשמע).

    לא יצא לי לפגוש אישית אמהות מהסוג שאת מתארת, אבל אני כן מודעת לקיומן ומרגישה צער על כך.
    אותן אמהות, גם אם לא נטיל ספק באהבתן, הרי שלדעתי, בסופו של דבר, לא תתרומנה רבות להתפתחות בריאה של ילדיהן. איך הן תוכלנה ללמד אותם משמעה של הערכה עצמית כשלהן עצמן אין אותה? וזה רק פן אחד, כמובן.

    ולגבי הפסקה האחרונה שלך – ניסוח יותר מדוייק מזה לא יכולתי למצוא.

    שנה טובה, כרמל.

  • כרמל  On 19 בספטמבר 2007 at 0:49

    ילדים. יש כל כך הרבה מהם והם עושים כל כך הרבה רעש שבמאקרו זו לפעמים זוועת עולם, אבל במיקרו כל אחד מיוחד למישהו, פלא הבריאה. חיים זה דבר מצחיק. אני גם בגשר למיקרו, נראה לי. תודה על העידוד.

  • בא לרגע  On 19 בספטמבר 2007 at 3:01

    הסיפור שלא סופר ?
    יצחק בקיומו האהוב לאמו ולאביו, עקד את אברהם על אותו מזבח ממש, ולא אפשר לו לממש את החסד האינסופי, זה שמקריב הלכה למעשה את בנו למען האידאה הגדולה יותר ממנו. כל זאת בסיוע מלאך אלוהים שנחלץ ברגע האחרון ממש לטובת אותו בן

    כי ביצחק יקרא לך זרע, לאב המון גויים זו הקרבה אישית גדולה מאד

    סתם, עלה לי תוך כדי הקריאה של הפוסט היפה והתגובות
    גמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה במיוחד

  • לי  On 22 בספטמבר 2007 at 13:16

    "אבל הבנתי שנגיעת עומק אמיתית במקום של חיות ואמת היא גם נגיעה בפחד המוות. כשהסכמתי באמת לחוות חיים במלאות רגע אחר רגע, גם פחד המוות עלה עימם. זה היה הסימן שבאמת הרשתי לעצמי לפתוח עד הסוף הפעם, לבטא ולהרגיש את כל האהבה, עד שיצוף הפחד שבעבר השני של הגדה. כשהגעתי ליעדי, הבנתי שנרשמתי בספר החיים לעוד שנה.
    "
    הייתה לי שיחה מאוד חשופה ואמיתית עם מישהו, ואחר כך פחדתי. אולי בגלל זה?

%d בלוגרים אהבו את זה: