מבצע סבתא

אסתר

לפני 20 שנה בדיוק, בראש השנה, הכנתי עשרות ברכות של שנה טובה והתחלתי להסתובב בשכונה שלי בפתח תקווה ולחלק אותן לאנשים זרים שנראו בודדים. בשיטוטי נקלעתי לבית פרטי מתקלף ומוזנח בפאתי שכונת "שעריה", כשלפתע הבחנתי באישה זקנה ישובה על כסא סמוך לשער. "שלום סבתא, שנה טובה" אמרתי והושטתי לה ברכה. הקשישה ההמומה הושיטה יד חשדנית, עיינה בברכה ופרצה בבכי. "הכול בסדר? את צריכה עזרה?" שאלתי במבוכה. היא פתחה בשטף דיבור למשך דקות ארוכות וסיפרה לי שהיא בודדה מאד מאז שבעלה נפטר והילדים מבקרים לעיתים רחוקות ובכלל לא מתקשרים, הם רק מחכים שהיא תמות כדי שיוכלו להשתלט על האדמה שלה ושהיא חיכתה כל היום ליד השער לאישה מביטוח לאומי שאמורה לבקר אותה היום ולא הגיעה. היא פתחה את השער וביקשה שאעזור לה לחזור לתוך הבית. קראו לה אסתר. 

פנים הבית היה מצחין ומוזנח לא פחות אך המטבח היה במצב סביר למדי וניכר היה שאסתר מצליחה לבשל לעצמה. ביליתי קרוב לשעתיים בבית, כשסבתא אסתר מדברת בלי סוף, כאילו לא הקשיבו לה כבר עשר שנים. היא סיפרה על הילדות שלה בתימן וכמה היא פחדה מגברים כשהגיעה לארץ ואיך הם היו סתם מתנפלים על נערות צעירות והראתה לי תמונות מהחתונה שלה ולמרות שהתחננתי שלא תצא החוצה בחושך היא התעקשה ללוות אותי לשער ולראות שהכול בסדר איתי. "הגברים ברחוב לא מסוכנים, זה לא כמו פעם, אל תדאגי, אני הולכת פה כל הזמן" אמרתי, אבל היא סירבה להירגע: "גברים זה אחד הדברים שלא משתנים עם הזמן, תבטיחי לי שתיזהרי". 

התחלתי לבקר את סבתא אסתר באופן קבוע, לפחות פעם בשבוע. הבאתי לה תבשילים רומניים של סבתא שלי (ז"ל) ועזרתי לה קצת לסדר בבית. המשכתי לבוא אליה קרוב לשנה אך כשעברתי לתיכון החיים החברתיים של גיל ההתבגרות החלו לתפוס יותר מקום ותדירות ביקורי התמעטה. אחרי הכול, הייתה לי סבתא משלי ולא הייתי הכי נחמדה בעולם אליה, כך שגם המשפחה שלי לא גילתה סבלנות רבה מדי לקשר הזה, בבחינת "עניי עירך קודמים". יום אחד, אחרי היעדרות של זמן רב, עברתי ליד הבית של סבתא אסתר ולא זיהיתי אותו. הוא הפך לאתר בניה לבנין חדש והסקתי מכך שהיא נפטרה והילדים שלה אכן מכרו את השטח מיד, כפי שהיא חששה. 

כאב לי שלא הספקתי להיפרד ממנה אך הפרשה הזו לימדה אותי משהו חשוב שאני מזכירה לעצמי עד היום. אחת האפשרויות שאנשים מעלים בפני כשאני מדמיינת את החופש הטמון בחיים בגפי, זו הבדידות האיומה לעת זקנה. מה שאנשים שוכחים זה שזקנים רבים בודדים ונטושים בשלהי חייהם ללא קשר לחיי המשפחה שיצרו ולצאצאים שהעמידו. הבדידות בוחרת בך ואם היא משתוקקת אליך, כל קשרי הבשר שתטווה לא יעמדו בפניה. אך אולי, אם לא ניאחז באנשים ש"חייבים" לאהוב אותנו, תמיד פתוחה בפנינו האפשרות לפגוש עוברי אורח שיתחברו אלינו לזמן מה. (המממ, זה נראה לי נכון לכל גיל).

חיים

השנה התנדבתי בחג ל"מבצע סבתא", יוזמה מופלאה של אנשים פרטיים, לבקר ניצול/ת שואה ערירי/ת בחג ולהביא לו/לה שי. כמות המתנדבים עלתה על המצופה והיוזמה התרחבה לקשישים נוספים הנתמכים ע"י "עזר מציון". בערב שבו נערכו השיבוצים הגעתי באיחור, כך ש"נגמרו" כל ניצולי השואה ותחתיהם קיבלתי את חיים, קשיש ערירי ונזקק "מן השורה", שמתגורר ברחוב המקביל. הרחוב המקביל הוא רחוב יוקרתי, מרכזי ושקט, מהמבוקשים בתל אביב – קשה לדמיין אדם נזקק שמתגורר כאן. בדמיוני כבר עודדתי אותו למכור את דירתו למרבה במחיר וגאלתי אותו מהעוני המדומה. 

במציאות, הוא לא ענה לטלפון יומיים. ואם קרה לו משהו? כמה ימים, או אולי שבועות, יעברו עד שמישהו יגלה זאת? זה אחד הדברים הכי מפחידים בלהיות קשיש בודד. מצד שני, פעם, כשכמעט החלקתי באמבטיה, חשבתי על זה שיכלו לעבור יומיים עד שמישהו היה מגלה את גופתי, כי כל כך הרגלתי את ההורים שלי לא לדאוג כשאני נעלמת להם וכל כך הרגלתי את החברים שאני תמיד עסוקה, שאף אחד לא היה מעלה בדעתו להפריע לי למות. בסוף הוא ענה לטלפון. ובאתי. הוא היה קצת מובך ואני הייתי קצת עליצה מדי ותוך חמש דקות הייתי בחוץ שוב. בכל זאת, זה אחרת עם גבר, לא משנה באיזה גיל. ואני כבר לא מיידלע קטנה. והעולם לא צריך שדווקא אני אציל אותו. 

מי יתן ונדיבותם של זרים תהיה תמיד זמינה בעולם, אך שלעולם לא נהיה בעמדה שאנו באמת זקוקים לה.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • תמי  On 17 בספטמבר 2007 at 20:42

    ומסתבר שהיית כזו כבר בתור נערה.
    אני מאד מסכימה לגבי חוסר הקשר ההכרחי בין החיים בגפך/אי הבאת ילדים לבין עריריות בזקנה. גם עליי מאיימים תדיר בנשק הזה ואני מציינת שיש הרבה קשישים שיש להם משפחה והם בודדים.
    ונדיבותם של זרים היא בעיניי אחד הדברים המרגשים ביותר כשנתקלים בה באקראי, כשהיא מזדמנת לי בלי שציפיתי. כשזקוקים לה זה כנראה נראה אחרת והרבה פחות מלבב.

  • מודי  On 17 בספטמבר 2007 at 21:56

    ישר כוח וכל הכבוד.
    שנה טובה וחתימה טובה

  • אילנה  On 17 בספטמבר 2007 at 22:04

    עזרה לזולת = תכונה אנושית המצביעה על רוחב לב, רגישות, סבלנות, אנושיות, אהבת-אדם. את כנראה ניחנת בכל אלה ועל כך – תבורכי. חבל שאינך גרה בראשון. בשמחה הייתי קולטת אותך אצלי…, ובמקרה, הפוסט האחרון שלי – אגרת ברכה למתנדבים.

  • מירי פליישר  On 18 בספטמבר 2007 at 18:56

    חמודה וכנה כרגיל
    גמר חתימה טובה
    והמשך עשיית מעשים טובים

  • מרי ג'יין  On 18 בספטמבר 2007 at 19:10

    לאחרונה כל פוסט שלך כל כך מעורר השראה שאני חושבת שצריך להיות אחד כזה כל יום בבוקר, כדי להזכיר לי עם איזה חיוך עליי להעביר את היום.

  • המלוכסנת הרחוקה  On 18 בספטמבר 2007 at 21:28

    בזמן הנכון 😦
    בינתיים ב1:1 עם הסבתא שלי, גם היא ניצות שואה, אלמנה, חולת סרטן.
    לא להיט.

  • כרמל  On 18 בספטמבר 2007 at 22:16

    ולכל השאר – תודה וחתימה טובה!

  • סבתא אסתר  On 20 בספטמבר 2007 at 13:22

    אצלנו פה למעלה יש ממך הרבה נחת רוח ואוהבים אותך הרבה

  • מיכל  On 21 בספטמבר 2007 at 23:05

    מזמן לא התרגשתי ככה.

%d בלוגרים אהבו את זה: