רומנטיקה

קסמה של האהבה הוא בנדירותה, כמו זעפרן או קוויאר. דינו של האדם היקר ביותר להפוך למובן מאליו ואולי אף מתיש בתנאי חשיפה וחיכוך גבוהים. מי שאינם כובשים את יצרם ודוחים סיפוקים, מכלים את האהבה תוך כדי שימוש. כמו נשימה, כמו להבה, היא מתקיימת בתנועת הרצוא ושוב והיא מחייבת חללים של העדר וכיסופים. דיני נידה. הדשא של השכן. נצמדת – איבדת. איבדת – נשברת. נשברת – מצאת. הפרפרים בבטן הם תנודות א.ק.ג: אם זה לא יורד אף פעם, זה גם לא יכול לעלות. האובססיה שלך, הפנטזיה שלך, לשמר את המצב בנקודת שיא שזיהית, היא משאלת דום לב.

***

אני אוהבת אותך יותר מדי מכדי לראות אותך כל יום, לגנוב לך את השמיכה בלילה, להפליץ לידך מול הטלוויזיה, להתלונן שאתה לא שוטף כלים, לצעוק שתורך לקום אל הילד. להמיר את שמן העיסוי הטנטרי בחיתול מטונף, לקום כל בוקר עם הבטחון המנומנם שאתה שם, במקום עם מחשבה מפרפרת איך להפתיע אותך היום כדי לזכות בך עוד כברת דרך. אני פוחדת להדליק אותך שלא נכבה אט אט יחד, פוחדת מהמנהלות של אחרי הכיבוש, מהגיר האוטומאטי שאחרי ההילוכים, פוחדת לחיות אתך ש"זה" לא ימות לנו… אני כל כך אוהבת אותך שאני עושה כל שביכולתי כדי שלא ניפגש לעולם. מחווה רומנטית. 

***

האהבה היא מעשה קסמים

קסמים הם אחיזת עיניים

אך האהבה היא עיוורת

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • לושי  On 26 בספטמבר 2007 at 1:17

    כרמל, אני אוהבת אותך.

  • מרי ג'יין  On 26 בספטמבר 2007 at 2:20

    אולי באמת עצם הרעיון הדיפולטיבי הזה לחלוק חיים עם זה שאנחנו אוהבים הוא לאו דווקא נכון או מתבקש, אבל מצד שני, הזיק הזה נשמר מדור לדור רק מכיוון ששני החווים אותו מחליטים להביא יחד ילד ולהישחק בגידולו, רק על מנת שהילד הזה יוכל לחוות את אותו הזיק וחוזר חלילה.

    זהו טיבם של החיים, כל חומר סופו להישחק, הכל נמצא תמיד בתנועה, כמו השחיקה של מוזיקה שמתאהבים בה ואחרי זמן מה נשמעת "רגילה".

  • תומר  On 26 בספטמבר 2007 at 7:04

    (לא במובן חמוד אלא במובן מענג ומזין)

  • דוד כפרי  On 26 בספטמבר 2007 at 9:18

    http://www.mp3music.co.il/Lyrics/4170.html

    🙂

  • דוד שליט  On 26 בספטמבר 2007 at 9:55

    ומשאלת דום לב, איזה ביטוי

  • מיכל  On 26 בספטמבר 2007 at 14:01

    איזה פוסט מקסים, ומבטא כל כך טוב, כל כך הרבה.

    אבל אוויר פסגות, כידוע, דל בחמצן, ואת יודעת איך זה, כשאת תקועה בפסגה, אין לך לאן ללכת. אי אפשר להשאר שם כל הזמן 🙂

    אבל זה בכ"ז מקסים, ומבטא כל כך טוב, כל כך הרבה. כמו שכתבתי בהתחלה 🙂

  • מרגוליס  On 26 בספטמבר 2007 at 14:19

    תוך סיכון של לקלקל את המסיבה, את מדברת על אהבה או על פחד? על חיים משותפים או על אידיאל של אהבה (התאהבות? רומנטיקה?) שמשמש כתירוץ לחוסר האפשרות לממש אותה בעולם?

    אם אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, גם את האהבה יש לחפש בינות ערימות האבק שמצטברות על הקירות של הלב ולא ביופי הלא מושג של זוהר הקוטב.

  • רוני  On 26 בספטמבר 2007 at 14:59

    העלת לי חיוך על הבוקר 🙂

    חג שמייח לך!

  • דליה  On 26 בספטמבר 2007 at 16:39

    הופכת הכל לקיטש'

  • כרמל  On 26 בספטמבר 2007 at 17:18

    על זה בדיוק אני מדברת. על המקום שבו אם אתה מחפש רומנטיקה אתה לא בדיוק מקבל אהבה. בגלל מה שאמרת.

  • ליאורי  On 26 בספטמבר 2007 at 17:49

    אני חייבת הרבה
    לאלו שאיני אוהבת.

    ההקלה שבה אני משלימה עם היותם
    קרובים יותר למישהו אחר.

    השמחה שלא אני
    הזאב של כבשותיהם.

    שלום לי עמם
    וחופש לי עמם –
    ואת זה האהבה לא יכולה לתת
    ולא יכולה לקחת.

    איני מצפה להם
    מהחלון עד הדלת.
    סבלנית
    כמעט כמו שעון שמש
    אני מבינה
    מה שאין האהבה מבינה,
    אני סולחת
    למה שהאהבה לא הייתה סולחת לעולם.

    מהפגישה עד למכתב
    לא חולף נצח
    אלא רק כמה ימים או שבועות.

    המסעות בחברתם תמיד מצלחים,
    הקונצרטים נשמעים,
    הקתדרלות מבוקרות,
    הנופים ברורים.

    וכשמפרידים בינינו
    שבעה הרים ונהרות,
    אלה הרים ונהרות
    מוכרים היטב מהמפה.

    הודות להם
    אני חיה בשלושה מימדים,
    במרחב לא-לירי ולא-רטורי,
    עם אופק אמיתי בשל תנועתו.

    הם עצמם אינם יודעים
    כמה הם נושאים בידים ריקות.

    "איני חייבת להם דבר" –
    הייתה האהבה אומרת
    בסוגיה פתוחה זו.

    שוב ויסלבה שימבורסקה אומרת את זה יותר טוב ממה שאני אהיה אי פעם מסוגל. אמנם הנושא של השיר הוא לא בדיוק הנושא של הפוסט אבל יש קשר גדול בין שתי האמירות.
    התרגום הוא של רפי וייכרט שהוא מוצלח בהרבה מהתרגום לאנגלית (בהשוואה לאיך שזה נשמע באנגלית, פולנית אני עוד לא יודע).

  • אדמית  On 26 בספטמבר 2007 at 18:07

    אהבתי במיוחד את הסילוגיזם בסוף, רק שימי לב שאחיזת עיניים היא למעשה עיוורון מנטלי, ולכן המילה אך לא במקומה לדעתי.
    וגם… אין מה לעשות, צריך לצלוח את זה ולעבור ממחוות רומנטיות ספרותיות לכאלה אמיתיות. אחרי הכול, נשים שאני מכירה שהצליחו לשמר את הניצוץ הן אמה בובארי ואנה קרנינה, ותראי מה קרה להן…
    זו אמנות לשמר את הניצוץ במערכת השיגרתית, אבל זה השיעור של החיים, אחרת היה משעמם פה.

  • כרמל  On 26 בספטמבר 2007 at 22:56

    באווירת הפרטים הקטנים. אגב, השורות בסוף נכתבו פחות או יותר בצורה הזו כשהייתי בתיכון ופורסמו בספר שירה שיצא לאחר תחרות במעריב לנוער או משהו. לא לגמרי הבנתי את זה אז ככה.

    ליאורי אתה צריך לקנות לי בהזדמנות ספר שירים של הויסלבה הזו, נראה לי חומר טוב. וכן זה קשור זה הצד השני של המטבע ומקום שאני אוהבת להיות בו קצת יותר מדי כנראה.

  • תמר ושמעון  On 27 בספטמבר 2007 at 1:54

    הקסמים שלנו
    והיא היצירה והבחירה שלנו
    האהבה היא עיוורת אם אנחנו עיוורים
    האהבה ישנה
    אם אנחנו ישנים
    האהבה היא הזהות שלנו
    האהבה היא ההשתקפות שלנו
    האהבה היא נדירה מכיוון שאנחנו מגוננים על העצמנו מפניה
    היא יצרית ודורשת יצירותיות
    היא מהותית ויסודית
    נוגעת בגבולות שבין פנים וחוץ
    בין האיברים הפנימים והעור
    האהבה בביסודות הנשמה
    מחייבת אותנו להיות קשובים ומחוברים

  • תמר ושמעון  On 27 בספטמבר 2007 at 1:55

    כדי לאהוב את האנושיות ואת הפלוצים
    ואת ההתקרחויות וההתקמטויות
    והפגת הפחדים שהיא בנשימה

    כי אתה לימדת את היופי שבמוכר
    כמו תפילה
    השגורה בשיגרה וזו האחריות שלנו לרענן ולהחיות
    להפיח חיים במובן מאליו במוכר
    להקשיב
    ולא לפחד שוב מאובדן
    לאהוב מחדש בתמימות בכל יום
    הרי כך אלוהים נוהג

    אלוהים שנפח בנו נשמה ואנו שנופחים נפיחות
    יציאות שאינן ברוך השם בשליטה שלנו

    כמובן שהאינטימיות מפחידה כל כך
    וכמובן שהמציאות היא כל כך משונה
    כי אם התקדשות בנישואין
    היא כמו הזיווג שבשמים
    מדוע בראת אותנו כל כך משתעממים בקלות
    מדוע יצרת שיגרה
    והענקת בשפע ארמונות שמולכים שם עבדים
    המלך הוא המוליך את המציאות ישר לתודעה
    תחליפים עלובים לדבר עצמו
    ושם אין מקום לשברים וכיעורים למיניהם שמבצבצים להם
    כיעורים שאנו נושאים בתוכנו לבדנו
    לחלוק את אי השלמות שלנו עם אחר
    ולהאמין שישאר או שאשאר

    הדרך לארמון המלך ולא לארמון העבד היא בזיהוי
    המטורף והבלתי הגיוני
    של השמחה באושר שאנחנו יוצרים
    ואין טכניקה
    רק אמונה
    כי אמונה יוצרת מציאות
    הפחדים הם אמונה
    השמחה היא אמונה המחשבות
    הנובעות למעלה ממהירות האור
    האמונה היא
    יצירת האומן מבלי ידעתו את המציאות
    אין ידיעה באמונה
    ני אוהבת אותך
    כי בי בחרת
    אני אוהבת אותך
    כי בך בחרתי

  • תמר ושמעון  On 27 בספטמבר 2007 at 2:06

    נמציא ונמצא
    אותה כל יום מחדש
    אנרציה מהכלום
    כמו שאנדרו כהן אמר
    יש לנו כל כך הרבה זמן פנוי
    בוא ונקיים שם חיים

  • כרמל  On 27 בספטמבר 2007 at 8:53

    וואו :))

  • קלמן  On 27 בספטמבר 2007 at 16:44

    בהתייחס למה שאמרה אדמית, גם אני בעד להוריד את ה ' אך ' אבל במקומו להוסיף את וו החיבור, ולא להשאיר את השורה אחרונה ככה תלויה באוויר, זה לא יפה. מצד שני, צריך להודות שכל שינוי קטנטן כזה משנה לחלוטין את משמעות השיר, לכן לא מדובר כאן על מה נכון או לא נכון, אלא מה רוצים להגיד.
    במשמעות המקורית ללא שינוי, השיר מציג את הפרדוקס שבאהבה באופן תמציתי, מזוקק – האהבה היא מעשה קסמים, לא יודעים איך היא עובדת ומתכווננת ולמה זה ולא אחר, ולמה כאן ולא שם – כולם יודעים שמעשה קסמים היא אחיזת עיניים, שאוחז את העין ולא מניחה לה להתבונן מסביב ולהבחין בתרמית – אך האהבה היא עיוורת, היא לא מבחינה ולא מבדילה, היא מאחדת, אז איך היא יכולה לאחוז את העין , ככה בלי לראות שום דבר. פרדוקס למהדרין, אין מה לדבר.
    אם מורידים את ה'אך' כפי שאדמית מציעה, השורה האחרונה משנה את תפקידה ואת המשמעות של השיר, כבר לא מדובר בפרדוקס אלא בקביעה, בפיתרון הבעיה, השורה האחרונה כנחתום של העיסה – האהבה היא עיוורת – זה מסביר הגורל הטרגי של האהבה.
    וו החיבור שאני מציע הוא דרך ביניים – והאהבה היא עיוורת – לא פרדוקוס ולא נחתום, אלא המשך, עוד אחת מתכונותיה של האהבה, היא מעשה קסמים, אחיזת עיניים ובנוסף לכך גם עיוורת, אין מה לעשות.
    דרך אגב, כרמל, אילו כתבת שיר מרובע ולא משולש כמו זה, רוב הסיכויים שלא היה לאף אחד מה להגיד, ולא היית צריכה להתמודד עם תגובות כאלה באמצע החג.
    חג שמח ושנה טובה.

  • דולי  On 27 בספטמבר 2007 at 17:22

    לגמרי. השירים מקסימים, תודה לכותבים ולמביאים בשם אומרם

  • כרמל  On 27 בספטמבר 2007 at 21:10

    קלמן, אני אשאר עם הפרדוכס 🙂

  • אחד חשדן  On 27 בספטמבר 2007 at 22:17

    זה כל כך טינאייג'רי לחשוב שאהבה זה רק הפרפרים של ההתחלה.

    החוויה שלי כל כך שונה ממה שאת מתארת
    בעיני, אהבה אמיתית היא בדיוק החיטול המטונף, גניבת השמיכה ושאר הדרך המשותפת

    הפוסט הזה כל כך שונה מהכרמל שאני מכיר, זאת שרואה את העולם בעיני אמת ולא לפי תסריט הוליוודי

  • כרמל  On 28 בספטמבר 2007 at 2:10

    ב. הפוסט הזה אינו עוסק כלל בהתאהבות פרפרים. פספסת הפעם.

  • אחד חדשן  On 28 בספטמבר 2007 at 11:07

    כנראה שהפעם לא הבנתי כלום

  • שי  On 28 בספטמבר 2007 at 16:09

    וכלכך עצוב, אבל עם תקווה.

    איזה כיף.

  • אפרת מים עמוקים  On 28 בספטמבר 2007 at 17:54

    ברמה כל כך בסיסית ועמוקה. שמצד אחד רוצה לומר – אין טעם לנסות להסביר. אבל זה לא זה. עכשיו אני ממש לא במצב (פיזית ומנטלית) לכך. אולי זה יקרה. אולי לא.
    רק אומר שקסמים הם לא אחיזת עיניים. ושהאהבה אינה עיוורת. אבל לפעמים אנחנו בוחרים למקד את הקשב שלנו רק בדבר אחד, ואז בטוחים שאי אפשר היה לראות את השאר.

    אולי הייתי צריכה להגיב באריכות, נראה שעושה לי רק טוב להתרכז בדברים אחרים לגמרי (תמיד הייתי מצוינת בבריחות. ומרופאים ותפרים אני בורחת כבר מגיל 6. למה להפסיק עכשיו?)

  • טלטל  On 28 בספטמבר 2007 at 18:05

    אהבתי 🙂 למרות שיש בי כמיהה לאותה אהבה שקיימת בשגרה של לקום אל הילד/להחליף חיתול/לזרוק את הזבל. בין כל הדברים האלו האהבה שמחזיקה מעמד היא כמו קסם. ויש אהבות כאלו, שהם שם ביום יום, מסתתרות בשגרה.

    יאללה. שתגיע 🙂

  • בוזי  On 28 בספטמבר 2007 at 21:56

    מה זה משנה מה עושים העיקר ליהנות מהחיים ולנסות ליצור לעצמך אותם הכי טוב שאתה יכול.
    הכמיהה היא שתוכל לקום בבוקר ליד מישהי שלידה תוכל להיות 100% אתה בלי חארטות לפעמים זה הולך לפעמים לא.
    לפעמים אפילו מרוב הפחד מכשילים כל סיכוי שיקרה משהו.

  • אלעד  On 3 באוקטובר 2007 at 9:28

    מהי האלטרנטיבה? נראה לי שהבדידות גרועה מהזוגיות עם אדם אהוב.
    לאחר זוגיות מתמשכת בת חמש שנים אני מסכים עם מה שכתבת כאן: האהבה הראשונית, הבוערת, משתנה עם הזמן והופכת לאט לאט למשהו אחר. אז או שמתחילים לשנוא זה את זה או שמפנים מקום זה לזה והאהבה משתנה: מתשוקת הגוף וחדוות הכיבושים האהבה הופכת לכבוד הדדי, פירגון ותמיכה, משענת ברגעים קשים.
    זה לעולם לא יהיה אותו הדבר שהיה בהתחלה, אבל מה שמגיע לאחר מכן שווה לא פחות ממנו. זאת כמובן בתנאי שממשיכים לאהוב. אם לא מצליחים- אז עדיף להפרד ולהתחיל מחדש למרות כל הפחד.

  • גיל  On 27 באוקטובר 2007 at 13:11

    האמת היא שחשבתי ככה כבר לפני שהתחתנתי כמובן
    ובכלל אני נשוי רק חודש וחצי חי חי.. 🙂

    אני מאמין שמה שאת מדברת עליה היא התאהבות ורומנטיקה אבל אהבת אמת היא משהו נצחי הרבה יותר וגם משהו שצריך לעבוד עליו ולשמור אותו.
    ממש כמו כל דבר ששווה להשקיע בו בחיים.

    וממש כמו אהבה בין אם לבנה זה לא משהו שנעלם בקלות ומצד שני לא תמיד ישאר אותו הדבר אם שני הצדדים לא ישתפו פעולה..

    אני חושב שאהבה היא כמו יין
    היא רק משתבחת עם שנים אבל הכל כמובן תלוי בבני הזוג! זה שיש המוני בני זוג שלא יודעים בכלל איך להעניק אהבה או איך לקבל אותה- לא אומר שאהבה אמיתית שמחזיקה לא אפשרית.. אני מאמין שכן! הכל תלוי ברצון שלנו וכמה אנחנו מוכנים להשקיע בה ולהעיז להיכנס לתוכה עמוק!

    אני חושב שזה שווה את זה כמובן…
    וחשוב למצוא את האחד/ת המתאימים!

    נ.ב. אמרתי לך שאת תהיי אמא נפלאה..
    מגיע לך להיות עם נאהבת לא?

    חיבוק גדול ואוהב!
    גיל 🙂

%d בלוגרים אהבו את זה: