התרנגולת, הביצה והחביתה

בשבוע שעבר גררו לי את האוטו. נהג המונית ששמע על הנסיבות לא חסך את שבטו מהרשויות, קלל את כל עובדי העירייה באשר הם והציע לשרוף באישון ליל את כל משאיות הגרר. כשהגעתי לחניון הגרירה לא מצאתי אף אחד לשפוך עליו את חמתי. "העירייה המסריחה" הייתה לישות וירטואלית ובמקומה עמדו מולי נהג משאית רוסי נחמד שרק עושה את העבודה שלו ומן הסתם נדפק לא פחות במאזן הכללי, ועוד איש שאחראי על גביית התשלום ופתיחת השער, שנראה כי הוא סובל ממוגבלות שכלית כלשהי ושמחתי עבורו שיש לו תעסוקה מסודרת. את מקום הכעס המתפוגג תפסה איזו אדיבות מפתיעה מתוך תובנה שכל התנהגות אחרת היא חסרת טעם ומרעילה. הכל אנשים והכל בזרימה ואין אדם אחד או נקודת ציון מדוייקת שנושאים את האשם במלואו. אפילו לא חולדאי עצמו. האם יש מישהו שלא רואה את זה?

זה מוזר לי שאנשים מדברים על תאגידים או מדינות בשפה של יחידים. שומעים את זה כל יום בחדשות: ישראל ביקשה מסוריה לעשות כך וכך, הוט מכחישה כי אמרה לבזק כך וכך. ואנחנו אוהבים את ברזיל ושונאים את ישראייר ואני ממש לא מבינה את ההתנהלות המוזרה הזו של היחיד המוחשי מול הישות הוירטואלית והחמקמקה הזו שנמצאת בתחום הרבים. מי זאת "ישראל": הכוונה לשטח אדמה ספציפי? סך כל האנשים עם הדרכונים המתאימים או רק חברי ממשלה? מי באמת מדבר שם ובשם מי? ואם "סוריה" שונאת את "ישראל" האם יש כאן אמת גורפת לגבי סכום הפרטים שמרכיבים את הישויות הללו? על אותו משקל: האם כשאני כועסת על "הוט" אני באמת יכולה להפנות את הכעס שלי לילדה בת 20 שעובדת שם כנציגת שירות, או לטכנאי העולה-חדש? באיזו מידה אני רשאית לראות בהם בעלי תפקיד יצוגי של הגוף הוירטואלי הזה ומתי אני שוכחת שבשורה התחתונה עומד מולי בן אדם? 

האמת: 4 על 4

הרשו לי לקחת רוורס. כאנושות, לקח לנו הרבה מאד זמן להבין שאין בהכרח אמת אובייקטיבית אחת ברורה שנמצאת אי שם ויש לחשפה. חלקנו עדיין כופרים בכך ומחפשים אותה ואחרים לקחו את זה לקוטב השני, למקום של סובייקטיביות קיצונית שהכל הולך. אריסטו הבין ש"האמת" היא סוג של שביל זהב, דרך אמצע, וגם אותו לא ממש הבינו. מבקריו טענו שהוא מטיף לבינוניות. דווקא הרמב"ם קלט את המנגנון: נכון שיש ערבוב איכויות שמחליש את שני היסודות ויוצא קרח מכאן ומכאן, אבל יש גם מיזוג שיוצר איכות חדשה המכילה את היסודות אך היא יותר מסכומם. כמו עוגה טובה, או כמו שגבר ואישה עושים ילד. מידת האמצע המאזנת של אריסטו היא אמנות צמיחה אלכימית ממש, שמצריכה תרגול, עבודת מידות, ומנגנון transcend & include האבולוציוני שקן וילבר מדבר עליו, פועל על עקרון זהה.  

אז כשאנחנו מחפשים אמת לגבי עניין מסויים, אילו יסודות עלינו לערבב כדי להגיע למשהו שנוכל לכנותו אמת? וילבר מצא שמכלול הידע האנושי מתייחס לארבע פרספקטיבות: יחיד-מיקרו/רבים-מאקרו ופנימי-סובייקטיבי/חיצוני-ניצפה. לרוב, "האמת" שאנו מחזיקים בה מצויה רק באחד הרבעים, אך אם נחשוב על כל דבר מארבע נקודות המבט, נשיג לא רק גמישות מחשבתית אלא גם תמונה שלמה יותר, שכן "האמת" היא יותר פאזל מאשר לוח מטרה. כל עוד נתעלם ממכלול הפרספקטיבות הללו ייחסרו לנו המון ממדי אמת ונחטא ברדוקציות מעוותות. 

כיום מקובל ליחס אמת לכלים מדעיים בלבד כלומר רק לצד הנצפה, החיצוני והמדיד של המציאות והאדם, אך וילבר טוען שגם בממד הפנימי יש מתודולוגיה וטכניקה, הבסיס שלה פשוט שונה מהבסיס המדעי וזה לא הופך אותה לפחות אמיתית. לדוגמא: רגשות או מדיטציה הם בלתי מדידים בכלים מדעיים אבל קשה מאד לכפור בקיומם, השפעתם, חשיבותם והאמת שהם מאפשרים לנו לעבוד עימה. אם נתעקש, נוכל לעשות רדוקציה של הרגש להפרשות כימיות ושל המדיטציה לתנודות גלי מוח בצד הנצפה והמדיד שלנו, אבל זוהי רק מחצית מהתופעה, ונתקשה להפיק ממנה את המיטב כל עוד לא נסכים להרחיב את זוויות הראיה שלנו על "אמת" ולכלול מידע סובייקטיבי-פנימי כממד של אמת.

אבל שלא תחשבו ש"הצד השני" יותר טוב. יש מספיק אנשים ותיאולוגיות שמזלזלים בצד החיצוני והנצפה של החיים. כל מי ששואף למוסס את האגו או טוען שהמציאות היא אשליה חושית, צודק רק עד גבול מסויים, הגבול שבו עליו להפגש עם האמת של הצד השני. כי ברובדים מסויימים האשליה הזו מאד מאד נוכחת ויש להתייחס אליה. לפעמים אפילו הבודהיסט המסור ביותר שתודעתו מבלה את מרב זמנה בעולמות עליונים, מצטנן בחורף או נתקל באבן ומועד, מה לעשות. המתח הזה הוא מתח מוכר, אך אני רוצה לדבר אתכם היום על חתך אחר שקיים בו מתח הרבה פחות מדובר ובו התחלתי את הפוסט: המתח בין הרבעים העליונים לתחתונים, כלומר בין המיקרו למאקרו. 

וילבר נותן לכל הרבעים חשיבות ערכית זהה בתרכובת האמת ולי יש השגה על כך. היחיד חשוב יותר בעיני כי הרבים זה אוסף של יחידים. אמנם השלם תמיד גדול מסכום חלקיו אבל לנו יש גישה רק למרכיבים היחידים. איך ניגע בממד הטרנסנדנטי הזה שיש לו אנרגיה אבל הוא חמקמק כאשלייה? כל שינוי הנצפה ברמת המאקרו התחיל ונגמר בבני אדם בדידים. אפילו חוקים של מדינה שלמה, אפשר לשנות על ידי מתן שוחד לאדם אחד, למשל. "כל מה שיש זה אנשים", אומר לי תמיד שי, שלא מאמין בכלל בפוליטיקה או בכל מני תופעות וסיפורים שאין להם ממשות בגוף.

גם זו ראיה קיצונית שמתעלמת מהממד הטרנסנדנטי שסכום פרטים מסוגלים ליצור, שהרי אנרגיה של קבוצה היא יצירה חדשה ושונה לגמרי מסכום האנרגיות של הפרטים המרכיבים אותה, ויש לה השלכה ישירה ומוחשית על בחירות של פרטים. זה נכון שאנחנו מסתובבים עם קצת יותר מדי "סיפורים" על הגב, אבל אי אפשר להתעלם מדפוסים ויש לנו הרבה מה ללמוד מהם, כך שאני לא אומרת לא להכליל, אלא להכליל בגמישות ובזהירות במקרים שבהם זה משרת אתכם. 

פגשתם פעם מישהו שהצליח למחוק רעיון?

נניח שאתם רוצים לחסל אידאולוגיה מסויימת – מה תעשו בפועל? אם הכל זה רק אנשים אז אפשר להרוג את כל האנשים שקשורים לעניין הזה, שמסמלים, מאמצים או נושאים את הסממן הבעייתי. אבל פגשתם פעם מישהו שהצליח למחוק רעיון? כשיגאל עמיר רצח את רבין האם הוא הרג בזה את תהליך השלום? יש שיאמרו כי נהפוך הוא. תיאורטית, אפשר להרוג את כל מי שמאמין ברעיון והוא עדיין יהיה שם – בכתובים, בסמלים, בחלל שנפער, בזכרון של האחרים – זה חמקמק כי יש שם איזו אנרגיה מעבר לאנשים ויש לתופעות מאקרו אמת נוכחת משלהן. יש שמבינים זאת ומנסים לפגוע בייצוגים וסמלים כמו שריפת ספרים ודגלים, הפלת מגדלים והשחתת מצבות, למשל. 

הבעיה היא כשאיש ציבור נחשב לסמל של המדינה/הדת/האידאולוגיה והממד הבסיסי של היותו בן אנוש נשכח ומתיר את דמו, כאילו היה דגל. ואולי דבר נסחף לדבר כמו באימרה "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם אנשים". ומשם הדרך קצרה לצד השני של הסקאלה, למקום שבו כבר אין אנשים בכלל, כל אדם הוא "אזרח ישראלי" המסמל את מדינת ישראל/האידאולוגיה הציונית ודמו מותר. אנחנו מכירים בני אדם שהפכו כל כך מזוהים עם רעיונות מאקרו עד כי הפסיקו לראות את האדם שמתחת לכל התפקידים והסמלים והם מסוגלים להרוג כל אדם שמלבושיו הוגדרו כ"אחרים" בקלילות ורציונליזציה מדהימות. 

אנחנו באים מהיסטוריה ארוכה שנתנה עדיפות לרבעים התחתונים של וילבר, לאמיתות, דתות, תיאוריות, אידאולוגיות ומנגנונים שבשמם היחיד נמחק או הוטמע, או במילותיו של סטלין: "כדי להכין חביתה צריך לשבור כמה ביצים". חביתות היו הביזנס שלנו מזה זמן רב ואולי הגיע הזמן לעבור לאפרוחי חופש. ראיה אינטגרלית היא כמו ראיה מרחבית: זה כישור נהדר כדי לתפוס פרספקטיבה, אבל פה ושם לרגע צריך גם להתמקד. ואני שואלת אתכם: האם המיקוד שלנו במקרה הזה, הוא בחביתה, בביצה או בכלל בתרנגולת? אני נוטה לחשוב שאכן יש ליצור כאן סדר חשיבות ולמקם את הרבעים העליונים במקום מהותי יותר, ולו מפרספקטיבה מוסרית.

מצבנו יהיה אחר לגמרי אם נחזיק תמיד לנגד עינינו את הפרספקטיבה של היחיד, נזכור שלפנינו קודם כל אדם וכשנביט בראש ממשלה/טרוריסט/סלבריטאי נראה קודם כל פני אנוש. כל הסמלים, ההזדהויות והתפקידים שהוא עוטה הם משניים בחשיבותם, ולפני שאפעל, עלי להתחבר למקום הזה. ככה אני מבינה את תורת המוסר של לוינס, זה בעצם מה שהוא מבקש מאיתנו, להשיב את המיקוד לרבעים העליונים של וילבר לאחר דורות של חביתות. להביט בפני אנוש לפני פנייה לספר החוקים. עדיין אפשר להחליט לפגוע באדם שמבקש להזיק לך, אבל רצוי שיהיה זה בגלל שהוא בא להורגך באופן פרטני ולא בגלל שהיית הורג כל אחד עם כאפייה. עדיין אפשר להחליט שמהישוב הזה אתה לא זז, אבל רצוי שזה יהיה כי אתה חש שזה ביתך ומקומך האמיתי ולא כי איזה ספר עתיק טוען שלאנשים האוחזים באמונות זהות לשלך, יש זכות מיתית/היסטורית, שבשמה גם תעיף אחרים מביתם. זה רק הבדל של מיקוד, התוצאה לעיתים עשויה להיות זהה, אך זה הבדל של שמיים וארץ שיצור לנו עולם אחר לגמרי.

שחקו עם הרעיון הזה: אנחנו עשויים להיות צודקים במאקרו אך להפגין רוע ולעשות טעויות פרקטיות ברמת המיקרו. במדינה הזו המיקרו והמאקרו נסחפים יחד לקטבים: מדיניות שמאלנית הולכת עם זכויות אדם וסוציאליזם ומדיניות ימנית עם פחד מהאחר והפרטה. ומה אם כמדינה ניתן להחליט לעמוד על שלנו ולשמר את הגבולות הנוכחיים, אך כמקרים פרטניים נדאג לזכויותיו של כל פלסטיני כאדם? אפשר לריב ולהתחרות גם בצורה עניינית ובכבוד הדדי ששומר על מסגרת משותפת, כמו בריב משפחתי. הרבה מאד עיוותים נוצרים כתוצאה ממתיחה של אמיתות מיקרו למאקרו ולהיפך. אנשים שופטים ושונאים רעיונות וקבוצות מבלי לטרוח להכיר, מכלילים על סמך מקרה וחצי שחוו.

המיקוד התמידי במיקרו עשוי לאפס אותנו ולחבר אותנו למציאות, שעשויה מצידה להפגיש אותנו עם מקרים פרטיים הפוכים וחוויות מתקנות. אבל אם נדבק ברעיונות גורפים כפילטרים, סביר להניח שלא נראה דרכם שום דבר שיוכיח לנו אחרת. הדבר מתייחס לכל הכללה על המציאות הנצפית, כמו למשל "קשה למצוא דירה/חניה בתל אביב". אם אתם מחזיקים בדעה זו ומאמינים לכתבות בתקשורת, אשר מכריזה על מספר מקרי קיצון כתופעה, תעברו מן הסתם חוויה דומה. נבואות שמגשימות את עצמן הן לא מיסטיקה כמו שהן דפוסים שמשכפלים את עצמם ושכלכם היקר הוא מכונת השכפול. אם אתם מוכנים להטיל ספק, אולי תפגשו אנשים כמוני או כמו שי, שיספרו לכם סיפורי נס על דירות נפלאות שאותרו צ'יק צ'ק או על "פיות חניה" מוצלחות במיוחד. 

זכרו שאתם מקרה פרטי וכל רגע מתרחש עבורכם מקרה פרטי אחר. אל תתנו להכללות להפוך לקבעונות, שהרי גם אם הן בבחינת דפוס ולרוב הן מדייקות, הן מדברות על סוג של ממוצע, ומי אומר שדווקא אתם לא תפלו בתחום שמעל הממוצע, דווקא היום? זה יכול להיות ריפוי מאד גדול לנו, לאחר תקופה היסטורית ארוכה שבה היחידים היו מגש הכסף של אידאולוגיות, הבניות ומנגנונים שונים, ללבוש לכמה דורות את הפילטר ש"כל מה שיש זה אנשים" ואם יותר לי להוסיף: לעשות זאת ממש ב-עכשיו. לבדוק תמיד מה יש מולי, עכשיו. מתישהו, אחר כך, נתאזן לתמונה כולה, מה אתם אומרים?  

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אחד חשדן  On 21 באוקטובר 2007 at 16:17

    לקח לנו הרבה מאד זמן *להבין* שאין בהכרח אמת אובייקטיבית אחת

    הדיבור הזה מכיל סתירה עצמית
    את יכולה לומר "*לדעתי* אין אמת אובייקטיבית אחת"
    או "החוויה האישית שלי היא שיש הרבה אמיתות בכל מיני מקומות", עם דיבור כזה אני מזדהה אבל הבעיה היא שהרבה אנשים (אני לא בטוח שאת אחת מהם) מאוד משוכנעים בכך שאין אמת ולא מוכנים להתפשר או להווכח
    הלהט שלהם בעיני מכיל זרעי סתירה עצמית וחוסר יכולת לדבר בכלל

    אני כן אוהב את ההסתייגות ואת ריבוי נקודות המבט, אבל במובן האמיתי שלו, זה שכולל גם את עצמו

    ככתוב: לכל כלל יש יוצא מהכלל, גם לכלל הזה"

    וסליחה אם מישהו קיבל סחרחורת…

  • כרמל  On 21 באוקטובר 2007 at 16:27

    אני מתכוונת שלקח לנו זמן רב להבין בתחומי ידע שונים שאין פתרון אחד נכון כשהאחרים מוטעים לגמרי או את הקושי להשיג נקודת מבט אובייקטיבית סטרילית.

    והעניין הזה שאף אמירה אינה נכונה תמיד, לרבות אמירה זו עצמה, מוסכם עלי והוא בילט אין אצל וילבר 🙂 הוא משתמש בזה נגד הפוסט מודרניסטים, למעשה.

    באשר למילים "לדעתי ו"החוויה שלי" הן מובנות מאליהן בהקשר שאתה נמצא בבלוג שלי. עם זאת אני מציגה בקטגוריה ספציפית זו גם דברים שבאים מהתיאוריה האינטגרלית.

  • אחד חשדן  On 21 באוקטובר 2007 at 16:41

    אבל אם את עדיין אומרת *לקח זמן להבין*
    את לא משאירה (לטעמי) מספיק מקום לאפשרות שיש לפעמים מקרים שבהם דווקא פתרון אחד נכון והאחרים שגויים. אני חושב שזאת אפשרות שגם צריכה להילקח בחשבון לפעמים…

    לא אמרתי את זה קודם, אבל אני מאוד אוהב את הפוסט הזה

  • כרמל  On 21 באוקטובר 2007 at 17:41

    "בהכרח" במשפט הזה. זה עשוי להיות נכון אבל זה לא *בהכרח* נכון. פסדר? 🙂

  • אחד חשדן  On 21 באוקטובר 2007 at 17:48

    אני הולך לבדוק אם יש בספריה את הספר של וילבר
    כבר משמן עשית לי חש לקרוא אותו, נדמה לי שכשרה השעה…

  • אודי שרבני  On 21 באוקטובר 2007 at 20:08

    אני איתך, בהסתכלות הפרטנית (אנשים, הלו- זה אנשים בסופו של דבר)
    אבל העירייה הזאת, בענייני חנייה -רבים מאוד, אם כי לא כולם. נשארים בשבילי "כולם", זאת אומרת, "הם", ובקיצור ראש העיר זה הם, והם זה ראש העיר.
    אני לא מדבר על הפקח (האומלל, ומנגד או באותו זמן ה"חולירע" ) שנתן את הדוח, אלא את זה ששלח אותו.
    זה שיש לו בעיות בראייה כללית, שגורר ברבע לאחת בלילה שטח שמיועד לפריקה באבן גבירול שבנוסף אליו יש שם עוד 2 נתיבים.

    ובקשר לרמה הפילוסופית של הדברים; זה לא רק כיוון מתג של פרספקטיבה בשביל להרגיע את עצמך או בשביל להתמודד עם זה?
    http://www.notes.co.il/sharabani/33567.asp
    כמו השיר הזה.

  • כרמל  On 21 באוקטובר 2007 at 21:34

    על ה"הם" הזה אבל שינוי פרספקטיבה הוא לא סתם בשביל הלרגיע, הוא באמת יוצר שינוי גישה לטווח ארוך. אחרי כמה התמודדויות נוצר שינוי של ממש, כשההתמודדות עם דברים הופכת להרמונית יותר.

  • מרי ג'יין  On 22 באוקטובר 2007 at 0:59

    אבל אין להכחיש שגוף גדול המורכב מהרבה אנשים הוא אורגניזם בפני עצמו: חברת הוט היא לא המנכ"ל שלה, העובדים שלה, הפרסומות שלה או השם שלה. למען האמת, כל אלה יכולים להתחלף בפרק זמן של עשר שנים וזו עדיין תהיה חברת הוט, בדיוק כמו שתוך שבע שנים כל האטומים בגופי יכולים להתחלף וזו עדיין תהיה אני. יש משמעות להתייחסות אל גוף שמורכב מאנשים כישות בדיוק כמו שמולקולה מורכבת מאטומים, ואני חייבת להודות שהפוסטים שלך הרבה יותר מובנים לי עכשיו אחרי שקראתי את וילבר.

    אני לגמרי מסכימה איתך שיש לעשות זום אין ולזכור שהאטומים האלו הם בני אדם, וזה מה ששובר עבורנו את הסימטריה: אנחנו בני אדם ולכן יהיה לנו יחס מיוחד עבור המרכיבים של התאגיד הזה, מכיוון שהם בני אדם כמונו.

    קצת מרגיזה אותי בהקשר זה הגישה הכלכלית-תאגידית בארה"ב שמאפשרת לתאגידים להפעיל לוביסטים וקבוצות לחץ על הממשלה, משום שזה יוצר מצב שיש זכות הצבעה לא רק לאנשים, אלא לתאגידים: זו בעצם משקולת גדולה מאוד במערכת הבחירות שלהם – תאגיד נפט יכול להצביע בבחירות! מה, הוא לא בן אדם? 🙂

  • כרמל  On 22 באוקטובר 2007 at 10:18

    יש שם ישות, אבל היא חמקמקה לנו כבני אדם, כמו בדוגמא שנתתי על הניסיון לחסל אידאולוגיה. ייתכן שהישויות של הרובע התחתון הימני (מדינות, תאגידים) מוחשיות יותר מזה של השמאלי (תרבויות, אידאולוגיות, דתות). השאלה היא כשרוצים שינוי או כשיש תלונה ורוצים לכעוס על ישות כזו – לאן זה מוזרם? בדרך כלל למרחב של אדם אחד זוטר שלא אשם בכלום, אז זה מאד עוזר להחליף בין פרספקטיבות ולזכור להתמקד במקום שבו זה אוסף אנשים, מבחינה מוסרית לפחות.

  • תמר ושמעון  On 22 באוקטובר 2007 at 20:52

    שכתבת את הפוסט הזה
    כשמעון ואני הכרנו לפני המון המון שנים הוא סיפר לי על השקפת העולם שלו
    במרכזה עמד סיפור שחווה

    חבר שלו יצא עם פקידה בבנק שעובדת יום יום מול לקוחות
    התפתחה שיחה שבמהלכה טענה הפקידה כשהיא באה לעבודה עם מצב רוח רע
    אין לה שום חשק ורצון לחייך ולהיות נעימה ללקוח
    שמעון אמר לה שלא תעבוד בעבודה כזו
    המשרתת קהל

    שמעון שאל אותה מה היא איך היא הייתה מרגישה ביום גשום כשמכונית הייתה נוסעת במהירות מרטיבה אותה עד לשד עצמותיה
    כי לנהג רב עם החברה שלו והיה לו מצב רוח רע ולא התחשק לו להאט

    המודעות לעובדה שמולנו עומד אדם ממש כמונו היא כל כך מובנת מאליה כמו האויר שאנחנו נושמים

    המובן מאליו נעלם

    המודעות הזו מוסיפה המון אויר למרחב החוויה של החיים
    זו לא רק תאוריה או פילוסופיה זו המציאות
    אנחנו חיים את המציאות הזו יום יום
    מול סוכנים של טלמרקטינג המתקשרים כל יום
    ואני מדברת איתם בקצרה בחום רב ובאופן אישי
    לפעמים הם אטומים ולפעמים הם אסירי תודה
    הם לא חייבים לעבור התעללות מילולית

    וכל המסות האדירות של אנשים שהולכים על המדרכות מולנו בבוקר כשהשמעון ואני הולכים לסטודיו
    שמעון גילה כשמסתכלים להם בעינים הם מגיבים וזזים

    כשמעברים תחושה של נעימות או התמקדות ולא לחץ
    אנשים מגיבים בהתאם

    אתה מגלה שהתקשורת מתחילה בתת מודע ברגש ובתחושה שאנחנו מעבירים

    שיקוף של הרגש והאנרגיה
    אפקט המראה

  • מרי ג'יין  On 23 באוקטובר 2007 at 22:41

    זה באמת עובד ככה. אבל זה קצת מוזר, אם הישות הזו קיימת, איך זה יכול להיות שלא ניתן לתקשר איתה? לכעוס עליה? אולי פשוט אדם אחד לא יכול. אולי אטום לא יכול לדבר עם מולקולה. אולי בזק יכולה לכעוס על הוט.

    הייתי חושבת על העניין הזה בהקשר של השואה: מה אם הגרמנים רצו להרוג את התרבות היהודית, ומה אם זה כשלעצמו הוא לגיטימי, האם יש דרך לעשות את זה מבלי להרוג את האנשים עצמם? חלק מהאידיאולוגיה של זכויות אזרח היא התעלמות מהעובדה שכל אדם הוא אינדבידואל ובאותו זמן גם נושא של תרבות מסויימת.

    סטיתי קצת מהנושא, בכל מקרה, את צודקת, זה תמיד נופל על איזה אומלל שמרוויח שכר מינימום ועובד בשירות לקוחות 🙂

  • tokyo-rose  On 5 בנובמבר 2007 at 23:46

    ייתכן שיתאפשר להגיב למולקולה הגדולה (למשל הוט)באמצעות המשך הלך הרוח הקיים לגבי תאגידים גדולים(אנטגוניזם ובחילה כללית)
    דבר העלול לגרום (בעתיד הרחוק ככל הנראה)לאנשים עם מצפון ?!
    לא לרצות לעבוד שם??!!??
    המממ המממ

%d בלוגרים אהבו את זה: