מילים ספורות על חרמות, מאבקים ואירוניה

בשבועיים האחרונים תיבת הדוא"ל שלי מוצפת בבקשות חרם על אולימפיאדת בייג'ין ואפילו מתקיים יום עיון על פוליטיקה וספורט באוניברסיטת תל אביב שבוחן את הנושא. יש בזה משהו בעייתי בעיני. לא משנה כמה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים, אנחנו רחוקים מלהבין את הקשר הסבוך בין הסינים לטיבטים כיום. למעשה, אנחנו מאד כועסים כשכל מני שבדים שניזונים מסרטי סינמטק ועיתונאים יפי נפש, באים ומספרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות בשטחים ומחרימים אותנו כי אנחנו עם כובש. אנחנו כועסים כי יש איזה משהו חמקמק שהם לא מאופסים עליו מכוח זה שהם לא מפה, גם אם הם מבקרים פה עם איזו משלחת מדי פעם. אז לפני שאנחנו פותחים בחרמות, כדאי גם לנו להניח קצת פחות הנחות לגבי סכסוך שאנחנו לא באמת חווינו, ולהסתכל קודם מה קורה בחצר שלנו. העיקר שאת הקולנוע הסיני אף אחד עוד לא דרש להחרים, לא הייתי עומדת בזה.

בהזדמנות זו ארצה להעלות טיעון כללי יותר כנגד חרמות מעין אלו. חרם או יותר נכון הימנעות מ-, עשויה להיות נשק אפקטיבי בפני תופעות שעובדות על ביקוש ותפוצה, פשוט כדי להפחית את הנוכחות שלהן. אבל במקרים רבים אחרים שבהם אנחנו מעוניינים להשיג שינוי, חרם עשוי להוביל לתוצאה הפוכה. שליטי מדינה שמחזיקים באידאולוגיה קשיחה לא ישנו את תפיסותיהם על החיים בעקבות ברוגז של מישהו. אמברגו נוטה דווקא לחזק את מעמדם שכן הם מתבצרים, פונים לעזרת קיצוניים, לומדים לספק לבד את צרכי התושבים ומצדיקים את מעשיהם באמצעות ההוכחה שכולם נגדם. אם אתם נועלים את הרוע בחדר אטום אל תתפלאו שהוא לא מתנדף. הדינמיקה של שינוי היא לחלחל בתהליכי אוסמוזה איטיים, אבל החלחול הזה חזק יותר מכל מהפכה פתאומית. 

דווקא אם נשארים בקשר עם מי שמתנגדים לו וממשיכים לשתף פעולה לצד הביקורת, יש למשהו סיכוי לחלחל ולסדוק, מתרחשת הבנה איטית שכדי להשתנות במובנים מסויימים אי אפשר לדרוך במקום במובנים אחרים. במקרה של סין זה מעניין במיוחד כי סין עתידה לגלות שאי אפשר להיות קפיטליסט בכלכלה וקומוניסט במשטר והיא תשתנה מאליה, באיטיות, כמו כל התהליכים באנושות.  באופן פרדוכסלי, מי שסובל מהחרם הן דווקא השכבות שיכולות לעזור לשינוי לקרות מבפנים אבל הן מאבדות את התמיכה והלגיטימציה שלהן במצב מצור. כשהבריטים החרימו את האקדמיה הישראלית בגלל הכיבוש הם הפסידו את ההזדמנות לשמוע ולתמוך באותם פרופסורים שמאלנים שממילא מתנגדים לכיבוש, הרי. אז די לחרמות בבקשה, תשאירו את הערוץ הזה פתוח.

  ***

אירוניה: הקונצרטים של one voice, התארגנות הרוב המתון המבקש לגבור על המיעוט הקיצוני האלים בשני הצדדים ולסיים את הסכסוך,  בוטלו בשל איומים של החמאס על המארגנים והמשתתפים. מה שאירוני עוד יותר הוא שאני לא בטוחה כלל שהרוב המתון שרוצה להתדיין בתרבותיות מסכים על הנקודות המרכזיות שהארגון טוען כי למעשה כבר קיימת הסכמה לגביהן. חברתי לבלוג "השכנים הטובים", דליה מרמאללה, שהיא לכל הדעות אדם ליברלי ושפוי, לא התכוונה ממילא ללכת לקונצרט ביריחו מפני שהיא לא מסכימה עם הנקודות הללו. אפילו העובדה שבריאן אדאמס עמד להופיע שם, לא שכנעה אותה להוסיף את חתימתה לרוב המתון הזה כדי לקבל כרטיס חינם.
 
אירוניה 2: לא ברור לי מדוע הסתדרות המורים ממשיכה לעבוד כרגיל כשארגון המורים שובת. הלוא האינטרסים שלהם זהים לחלוטין. אין דבר יותר פרדוכסלי ומחליש לקונספט ההתאגדות, מתחרות בין איגודים של אותו המקצוע.

***

ונקנח במיסטיקה טכנו-פוליטית:

הלפטופ החדש שלי מתנהג יפה וגולש ללא בעיה ובמהירות מפתיעה מעל גבי כל רשת אלחוטית חלשלושית. יש לו רק גבול אחד שהוא מבקש ממני לא לחצות: לא להכנס לג'ימייל. אין לו בעיה לגלוש לאף אתר אבל את האתר של ג'ימייל הוא לא מכיר ומביא הודעות שגיאה של דף לא קיים, לא משנה מאיזה לינק תוקפים את זה, האתר לא קיים. בתחילה חשבתי שזה מקרי, אך גיליתי שהבראוזר דוחה גם את הטול בר של גוגל והאאוטלוק דוחה את היישומון שאמור לאפשר את הורדת הג'ימייל בpop. על מנת להזים חשדות קונספירציה גסים, מנוע החיפוש של גוגל עולה כרגיל. זה כל כך הסגנון של החסימות האגביות האלו של מיקרוסופט. על מנת לטפול את האשמה על מערכת ההפעלה המיקרוסופטית באופן סופי, הורדתי פיירפוקס. חיבור הרשת התנתק לי שלוש פעמים באמצע ההורדה, כהתראה על חוסר שביעות הרצון של המחשב מהפעולה. לבסוף הפיירפוקס הותקן אך מערכת ההפעלה לא מאפשרת לו כלל גישה לרשת. בדף השגיאה המתקבל ממליצים לסגור את הפיירוול של "חלונות" אבל גם זה לא עזר. מה אני אגיד לכם, אני לא משתגעת על זה שהנייד המוצלח שלי הוא פנאט אלים של מיקרוסופט ואני להוטמייל העלוב לא חוזרת. ביום ראשון אנסה לנהל שיחה נחמדה עם התמיכה של מיקרוסופט. אם הם יכחישו ו/או שהשיחה תהפוך לפארסה, אני מבטיחה לצטט/להקליט עבורכם. 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אבי  On 25 באוקטובר 2007 at 16:37

    אז מה אם היא בודהיסטית, טאואיסטית ומיסטית, סין היא מדינה כובשת ומדכאת שמפירה כל זכויות אדם ומוציאה להורג אנשים בסיטונות (כשחלקם מיועדים כנראה לשוק ההשתלות, כלומר היא הורגת אנשים כדי שהיא תוכל לסחור באיברים שלהם), לאחרונה היא אפילו עברה את ארה"ב מבחינת הזיהום שהיא מייצרת לעולם. בגלל האולימפיאדה היא פינתה המוני אנשים משכבות נמוכות מבתיהם ללא כל פיצוי. מתנגדים ודיסידנטים מפונים בימינו אלו למחנות מיוחדים כדי שלא יעיקו בהפגנות וחמאות בזמן האולימפיאדה. טורניר משחקי הספורט הזה הוא גורם ישיר להפרות של זכויות אדם ולכן הדבר ההגון היחידי שיש לעשות הוא להחרים אותו.
    סינגפור היא דוגמה מעולה למדינה שמשולבת לחלוטין בסחר העולמי ומקיימת דיקטטורה קשוחה ואכזרית.

  • כרמל  On 25 באוקטובר 2007 at 17:10

    בגלל הפרות זכויות האדם היומיומיות שלה בשטחים? האם אתה יודע בוודאות מיד ראשונה מה קורה בסין? אין דרך אחרת להסביר את העיוות הפוטנציאלי מלבד להשוות אלינו: ראית פעם דיווחים בתקשורת האירופאית על הנעשה בישראל? כל מה שאני אומרת הוא שאין לנו מידע אמין על מורכבותן של פעולות אלו ואחרות בעולם. את פינוי הרבעים העניים בביג'ין במקרה ראיתי בעצמי ב-2002. עם זאת, חברה שהייתה שם לפני חודש אמרה לי שהם משוחזרים מחדש במקום אחר.

    סין אינה המדינה הראשונה ולצערנו כנראה גם לא האחרונה שפוגעת באוכלוסיה ובעיר בגלל צרכי האולימפיאדה ובכלל. החרמה היא סוג של התעלמות שבמקרה שלך גם לא מזיזה לסין כי ממילא לא התכוונת לקנות כרטיס לאולימפיאדה. מהי המשמעות של החרים מדינה בכלל? בסוף מי שנפגע מזה זה אנשים והאנשים הלא נכונים, בדרך כלל. אני מפנה אותך לפוסט האחרון שלי על פעולות נגד גופים גדולים שתמיד נופלות בסוף על אנשים. אוכלוסיית סין לא אשמה בשגיונותיהם של כמה אנשים שנמצאים בשלטון ולא צריך להעניש אותה על כך.

    בקשר לסינגפור, למיטב ידיעתי היא אינה מדינה עם משטר קומוניסטי. יש בה מה שנקרא "דקטטורה נאורה" שלא קשורה לשום אידאולוגיה. יש לה מדיניות קשיחה לגבי פשע ואכיפה, שזה הלוואי עלינו וזה לא משליך על תפיסה כלכלית כלשהי, אין איזה ניגוד אינטרסים בסיסי בין שני מישורים שונים של המדינה, שזה מצב שלהערכתי מחזיק מעמד ויש איזו זליגה של ערכים לכאן או לכאן כי זה דורש שינוי תפיסה בסיסי באחד התחומים.

  • בעז קפסוטו  On 25 באוקטובר 2007 at 17:19

    אהבתי את ההקבלה בין הכיבוש שלנו לשלהם בעניין הנחות הייסוד מוטי התקשורת

    לגבי הסתדרות המורים
    לפני חצי שנה בערך, כשהודיעו על ההסדר עם הסתדרות המורים אמרתי שאין סיכוי שארגון המורים יפתח את שנת הלימודים בלי השוואת תנאים, עוד הרבה לפני שמישהו צייץ שביתה. והנה, היית צריכה לשמוע את יחצ"ן ארגון המורים מתכסח עם מישהו מהסתדרות המורים אתמול אצל רזי ברקאי כדי להתרשם שלא נשמע שהמורים בראש סדר העדיפויות שלהם.

    תתחדשי על הלפטופ – אני לא חושב שהצלחת להזים תיאוריית קונספירציה אבל הכתיבה היתה משעשעת ביותר

  • עומר  On 25 באוקטובר 2007 at 18:22

    ואני לא מדבר על הסינים אלא על מייקרוסופט, למעשה אני לפני כמה זמן החלטתי לעבור לתוכנות המקבילות של חלונות, צריך רק להתרגל מחדש ואז זה משרת בדיוק את אותם הצרכים מבלי להשתעבד למלך הבלתי מעורער ביל גייטס…
    http://www.ubuntu.com/

    יחי המלך !

  • אחד חשדן  On 25 באוקטובר 2007 at 19:41

    במקרים של אפשרות להסכמה חלקית יש להמשך הקשר אפשרות להשפיע לטווח ארוך ולגרום לשינוי (אגב, של שני הצדדים)
    אולם לעיתים, במקרים של ניגוד קוטבי, עצם קיום הקשר הופך בלתי אפשרי.

    יש לי שתי דוגמאות:
    לכל מפלגה קטנה באופוזיציה מגיע הרגע שבו היא מתעצבנת על הממשלה בגלל איזה שהוא משבר אקוטי, זה קרה למשל למפד"ל בהתנתקות, לחרדיות המון פעמים, למרץ עם אי גיוס החרדים של ברק ועוד. באותו רגע שבו העקרונות החשובים למפלגה מופרים, היא צריכה לבחור בין "להשפיע מבפנים" לבין ללכת עם המחאה עד הסוף ולשבור את הכלים. הדילמות הללו אף פעם לא קלות, במיוחד כשנראה שכך או כך לא יושגו המטרות.

    כשהתחיל הזרם של ההשכלה היו בין היהודים האורתודוקסים שתי גישות, הגישה החרדית שאמרה שהתגובה להשכלה תהיה להדגיש עוד יותר את המסורת ולקדש את המצב הקיים, ללכת לכיוון המנוגד ולא להתפשר מתוך תקוה שענף ביהדות שלא מחובר לעץ – יגווע. מנגד, הזרם של הרש"ר הירש ובעקיפין, של הרב קוק, הציע לנסות לראות מה כן אפשר לקבל מהרעיונות החדשים ולנסות למשוך את האנשים חזרה לקו האורתודוכסי.

    למעשה, כדי להביא את הצד השני לעמדה שאתה רוצה אפשר לנסות לכפות לעיו את השינוי בבת אחת או לנסות להביא אותו בצעדים קטנים. לדעתי הבחירה בין שתי האפשרויות תלויהה במידת המרחק בין העמדות

    ועוד שלושה דברים לא קשורים
    – בשום אופן לא להוריד את הפיירוול של מיקרוסופט בלי להתקין אחד אחר
    – תני לי לנחש, יש לך וויסטה?
    – אני קורא בזאת לכולם להחרים את הקולנוע האיראני והסיני. רבאק, איך אפשר לראות סרט של שלוש שעות שיש בו פחות מ15 מילים ?

  • כרמל  On 25 באוקטובר 2007 at 21:02

    אני מניחה שיש שם באמת ציר של מרחק בין עמדות. וסין מתחילה להפתח עכשיו ומקשיבה קצת וצריך לנצל את זה, כי היה לה כבר את הקטע של להיותמבודדת מהעולם ולעושת מה שבא לה. חרם לא יזיז לה יש לה יכולת מספיקות עצמית מאד גבוהה. ראוי לנסות דווקא את הצד השני.

    בקשר ללפטופ – דווקא יש לי XP ולא ברור לי להמ הכל בסדר חוץ ממה שקשור למתחרה הגדולה ביותר….

  • אחד חשדן  On 25 באוקטובר 2007 at 21:10

    אני קצת מתקשה להבין את הדמוניזציה שעושים לסינים והגלוריפיקציה שעושים לטיבטים

    אני לא ממש מעורה במה שהולך שם, וגם לא בעמדה של לשפוט.
    בכלל, אני חושב שאי מיילים אידאולוגים סובלים מאותה בעיה שיש גם לטלוויזיה עם הצגת נושאים מורכבים בצורה פשטנית וחד מימדית.
    שניהם מאוד נוטים לשרטט גבולות חדים של טובים מול רעים.

    מצד שני, גם לא תיכננתי לנסוע לאולימפיאדה גם ככה (עפתי עוד בשלב המוקדמות :-), אז לא דחוף לי לגבש עמדה בנידון.

    אולי העובדה שאת לא יכולה לקרוא את הדואר שלך עשויה לעזור בגיבוש דעה עצמאית.

  • תומר  On 25 באוקטובר 2007 at 21:36

    הם שקרנים.

    גם אני קניתי לאחרונה לפטופ. זול וחביב, של Dell. אני מצאתי אותו רק עם ויסטה, כי אף אחד לא רוצה ויסטה, אז הם חייבים להכריח. אבל ויסטה מכביד הן על הזיכרון והן על הבטריה, ומי בכלל צריך אותו אניוויי, אז טילפנתי לתמיכה של מיקרוסופט (השקרנים) וביקשתי שיעזרו לי להוריד את הנגע ולהתקין XP חוקי למהדרין שקניתי למחשב השולחני לפני כמה שנים. התומכת, אחרי התלבטות, אמרה שאצטרך לפרמט את הדיסק. בסדר אמרתי, קדימה. אז היא פתאום נזכרה שהיא צריכה "להתייעץ" עם מישהו. אחרי דקה היא חזרה אלי ואמרה שהיא "טעתה", ואי אפשר לפרמט ואי אפשר להוריד את הויסטה.

    עכשיו, אני לא מבין בזה הרבה, אבל אחי כן. הוא הזמין אותי אליו הביתה, ותוך פחות משעה היה הויסטה היסטוריה והXP מותקן (אחרי זה עברו עוד כמה שעות עד שהוא גם עודכן, אבל זה סיפור אחר). בקיצור, מיקרוסופט שקרנים, והייתי סומך על התמיכה שלהם רק אם הייתי צריך שיסבירו לי איך לתת להם את פרטי כרטיס האשראי שלי.

    לבד מזה, הסיפור בין סין לטיבט באמת סבוך, אבל כמו אצלנו, למרות כל הבלגן, די ברור מי הצד הדופק ומי הצד הנדפק. גם באפור יש גוונים.

  • כרמל  On 25 באוקטובר 2007 at 22:09

    הלנובו עצמה ולא ישירות לשקרנים? אולי אפול על תומך/ת נחמד/ת, כמשפריקם אותם לאנשים בודדים הם בד"כ בסדר המיקרוסופטים האלה, מדיניות החברה היא הבעיה.

  • תומר  On 25 באוקטובר 2007 at 22:15

    לנסות תמיד אפשר : )

  • אחד חשדן  On 26 באוקטובר 2007 at 0:05

    מתסבר שמיקרוסופט החליטה להכריח אותנו לבלוע את הגלולה המרה ששמה ויסטה.

    אגב, אני, עם סף הסבלנות הנמוך שלי כבר כמעט שנה משתמש באובונטו ודי נהנה, למרות שאני חייב להזהיר שהחוויה לא מומלצת למי שאוהב את ההרגלים הישנים
    הלאה הattachments

    http://www.haaretz.com/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=913306&contrassID=2&subContrassID=6&sbSubContrassID=0

  • דב  On 26 באוקטובר 2007 at 4:05

    וכן בפדיחות למיניהן לעיני מיליארדי אנשים, אם נניח איזה ספורטאי יחשוף פתאום חולצת ט"שחררו את טיבט" בטקס הפתיחה, יכול להזיז קצת את סין הגדולה.

  • גודוין  On 26 באוקטובר 2007 at 7:09

    מה אנחנו מבינים בסכסוך בדרפור? עדיף לא להתערב. ומי מבין דקויותיה של הפוליטיקה היגוסלבית לשעבר? סתם, סתם נלחמו בקוסובו, אני אומר לך.
    וסך הכל יש הגיון בזה שהגרמנים ישלטו בצכוסלובקיה. הוא לא ברור לנו, המערבים, אבל הם אחרים, ואל לנו להתערב.

  • כרמל  On 26 באוקטובר 2007 at 8:49

    חרם הוא ההתעלמות והסרת האחריות הגדולה ביותר. אם אתה רוצה להתערב באמת תצטרך לקיים קשר כלשהו עם מי ששולט כרגע בטריטוריה. אני רק אומרת שהדרך הטובה יותר לעזור היא לאו דווקא להחרים. אני לא הבנאדם לבלב אותו עם פוסטמדרניזם חסר שיפוט וזו לא כוונת הפוסט הזה. העצה אינה לא לנקוט עמדה אלא כיצד לבטא אותה. הרעיון של דב לגבי החולצה והספורטאי למשל נהדר.

  • תמי  On 26 באוקטובר 2007 at 13:59

    למילה "חרם" יש אכן צליל קשה, בעיקר ביחס אלינו אבל איך זה מרגיש בקשר לאירן? ומה לגבי דרום אפריקה, האם היה סוף לאפרטהייד לולא החרמות?
    אני מסכימה איתך שקשה לאדם מבחוץ להבין מה קורה רחוק ממנו ומכאן האי נוחות שמעוררת קריאה לחרם אבל אדישות וחוסר התערבות מוסריים הרבה פחות

  • הדב  On 27 באוקטובר 2007 at 22:39

    שרנסקי כותב על איך מתנגדי המשטר בפנים קיבלו חיזוק מסנקציות שהטילה ארצות הברית.
    איך הם לא הבינו את העולם החופשי שממשיך לקיים קשרים עם הקומוניזם כאילו הכל כרגיל.

    לראייתו – בתור מי שהיה בפנים זה היה אחד הזרזים לקריסה.

    משתתפים באולימפיאדה ומוחים
    זה קצת
    יורים ובוכים

  • כרמל  On 28 באוקטובר 2007 at 19:36

    ייתכן שזה מקרה פרטי שבו זה באמת עבד ואולי יש להסתכל על מקרים לגופם. העליתי בפוסט ובתגובות כמה טיעונים שבגללם אני חושבת שאצל סין המצב הפוך. היא מדינה סגורה אף יותר מרוסיה והרבה פחות תלויה במדינות אחרות. היא מדינה שבעברה הלא רחוק עשתה דברים נוראיים מאלו שמיוחסים לה כיום וקשה לי לראות איך מפחידים אותה.

    סין היא מדינה שהייתי מנסה איתה את הטקטיקה הרכה. הסינים קצת דומים לנו, עם חכם עם הרבה פחד ותחושת קורבנות מההיסטוריה שלו. זה קלאסי שקורבן מתעלל כדי להפגין חוזק והחרמה אינה הדרך הטובה ביותר לשבור את מעגל הקסמים הזה.

  • דניאל  On 2 בנובמבר 2007 at 13:56

    להתפוצץ (לא עלינו)במרכז תל אביב !
    אהבתי מאד

  • tokyo-rose  On 6 בנובמבר 2007 at 0:07

    "סין היא מדינה שהייתי מנסה איתה את הטקטיקה הרכה. הסינים קצת דומים לנו, עם חכם עם הרבה פחד ותחושת קורבנות מההיסטוריה שלו. זה קלאסי שקורבן מתעלל "כדי להפגין חוזק

    סין סין היא קורבנית?
    אולי לתקן את המשפט ולומר שבני המערב לקחו מתמיממותה והפכו אותה לזונה יהיה קצת יותר נכון ובאותה העת לתהות למה (למערביים)יש נטייה לראות מדינה סגורה כאיום
    ליפנים זה עשה רק רע ובינינו גם לסינים
    כל הגידופים וההאשמות המערביות במיוחד של מפרסם התגובה הראשונה דיי מבחילים אם לומר בצנעה
    אל תשכח יקירי מי פתח את הרז האופייטים לסין כן?!
    פףףףףףף
    אבל סחטיין ירדניקה אהבתי את ההתנסחות ואת התוכן
    כיפאאק היי הי היי

  • tokyo-rose  On 6 בנובמבר 2007 at 0:10

    נ,ב

    קודם כל התכוונתי לומר

    אל תשכח יקירי מי פתח את הברז של האופייטים לסין כן?!

    ולהוסיף על

    לילד עם MP5 אין שום מוטיבציה

    להתפוצץ (לא עלינו)במרכז תל אביב !

    errr
    לי דווקא נראה מאוד שתהיה לו המון מוטיבציה אם הוא מקשיב לנאומים קוראניים מהעת החדשה או לאחת מפרקי מכה אבל לא משנה

%d בלוגרים אהבו את זה: