פרטיות סובייקטיבית ברשת או: "אמא, צאי לי מהבלוג".

אט אט הטול-בר של גוגל הופך לחלונית השימושית ביותר בדפדפן. נדמה שלעיתים נדירות בלבד אני ממש מקלידה כתובת. כתובות זה דבר מעצבן ומסובך שקשה להגיד בעל פה, הרבה יותר קל לומר למישהו "תגגל את המילים 'דיאלוג בחשיכה' וזו התוצאה השניה". מבלי להיות מודעת לכל זאת, אמא שלי שמה בטעות את שורת הכתובת של הסרט שעשיתי על המסע שלנו, בחלונית הטול בר של גוגל והגיעה לבלוג הזה. כשהיא רצתה להפיץ את הסרט בקרב מכרים ומשפחה, היא התעצלה לתת להם את הכתובת המסובכת עם המספרים ושלחה אותם לגוגל עם שם הסרט, מה שכנראה הנחית אותם ישירות בפתחו של הבלוג הזה.

בצהרים קפצתי אליה לעבודה והלכנו בהפסקה למכולת ליד. לפתע, בעל המכולת, שלא פגשתי מעולם, קורא לי בשמי ומסביר לי שהוא לא הצליח לראות את הסרט למרות שהגיע לדף הנכון לדעתו, כי עובדה שהוא ראה את התמונה שלי וזיהה אותי. בהיתי בו מופתעת ואולי קצת כועסת מעצם המחשבה שמן הסתם, גם הוא היה בבלוג. בתגובה לטרונייתו, אמא שלי מיהרה לשלוף מארנקה סדרת פתקים בכתב ידה המכילים את הנחיות החיפוש בגוגל שמביאות אנשים לבלוג הזה במקום לסרט, ועיני חשכו באופן סופי. אני כועסת על אמא שלי והיא לא מבינה למה. גם כשאני מסבירה, קשה לה להבין מה מפריע לי. הרי אני כותבת באינטרנט, זה מקום ציבורי. הנה שוב הדיון הזה. כבר כמה שנים אני מנסה לנסח במילים פשוטות לאנשים ש"לא מפה" איך אדם שכותב ברשת ואפילו שם וידיאו ברשת, מצפה לפרטיות. אני חושבת שיש לי כבר כמה טיעונים לא רעים. בואו ננסה אותם.

הצפנת סוד בפומבי

גם במדיה המסורתיים, ההבדל בין ידיעה שולית שרובנו מפספסים לבין סקנדל שכולם ידברו עליו, אינו קשור לתוכן הידיעה אלא למסגור שלה. הבלוגרים בארה"ב אוהבים לזקוף לזכותם את התפטרותו של הסנטור טרנט לוט אך למעשה הם לא חשפו את השערוריות המיוחסות ללוט. המידע הזה הופיע בתקשורת ומוסגר בצורה שחלפה כמעט ללא התייחסות. כמה בלוגרים שמתעמקים בפרטים התעכבו על המידע, טחנו את הסיפור והתסיסו אותו בבלוגוספירה, עד שהתקשורת נאלצה למסגר זאת מחדש כבעל חשיבות גבוהה יותר וכשערוריה שהביאה להתפטרותו של לוט. מסגור כולל בתוכו שינוי הקשר, מתן הדגש באמצעות עימוד, גודל ומיקום שונה, הטיות כתוצאה מפרשנות וכיו"ב. בגלל זה, כשמישהו נותן לינק בווינט לבלוג שלך, הוא ממסגר לך את הבלוג מחדש, באופן שגורר תשומת לב וזרימת קהלים רבים ומגוונים. השינוי מורגש בחדות במישור הסובייקטיבי, כך שהוא נחווה באופן דומה לחדירה לפרטיות.

בשבוע שעבר נתקלתי במקרה ביוטיוב בסדרת סרטוני וידיאו של בחור ישראלי צעיר, בהם הוא מגולל את פרטי מעשי האונס שבוצעו בו בילדותו. מדובר בעדות חשובה, מטלטלת, אפשר לראות את הערך הטיפולי שלה עבור הבחור ולשער את ערכה של העדות עבור אחרים במצב דומה. ראיתי לא מעט סיפורים כאלו שנחשפו בבלוגים אבל זו פעם ראשונה שאני רואה עדות מצולמת ועוד במקום הפשע. האם אני רשאית לתת לזה לינק? מצד אחד, הבחור פאקינג צילם את עצמו בחשיפה מלאה. הוא משדר אל העולם ואין דבר טבעי יותר מלתת לזה לינק. מצד שני, מבין מליוני הסרטונים ביוטיוב מה הסיכוי שתדעו בכלל לחפש אותו? על סמך מה אני רשאית להניח שהוא אינו מבקש להסתתר בהמון? שהוא ישמח אם יתנו לזה לינק ב"הארץ"? תחושת הבטן שלי היא שהוא ייפגע ויכעס מאד אם זה יקרה. 

ייתכן שהוא לא ייכעס עלי אם אתן לזה לינק בבלוג שלי. כי גם אני בלוגרית וזה כולה בלוג, זה עדיין במסגרת מה שהוא מדמיין שיכול לקרות, במסגרת קבוצת השווים/עוברי האורח האקראיים. זה טבעי שבלוגרים מלנקקים אלה לאלה על תקן "לדבר על משהו ששמענו". אבל הבלוג שלי קצת פופולארי, יש עיתונאים שקוראים בו ואולי מישהו ירצה לתת לינק לפוסט הזה כי הוא עוסק בסוגיה מעניינת בתרבות הרשת, ולכן אתאפק. יש היגיון רב בהנחה, שהיא לכאורה פרדוכסלית, שהבחור ששידר את עצמו ביוטיוב ראוי לפרטיות ואפילו מניח אותה. אני אסביר. 

אנחנו מניחים שסודיות ניתנת להשגה רק באמצעות שיטת תיחום ומניעת גישה, כמו מסך ססמא. עם זאת, ברשת, רבים מאיתנו מנצלים, במודע או שלא במודע, אסטרטגיית סודיות אחרת, שאין בה כרגע הכרה משפטית/לגיטימית. טכניקה קבלית ידועה גורסת כי המקום הטוב ביותר להסתיר סוד זה בפומבי, במובן מאליו, בשגרה, בקיטש, בקלישאות, בכל מה שנדמה כשקוף, בלתי נראה לנברני המסגור. בגלל זה הפוסט-מודרניסטים הרגיזו הרבה אנשים, שהרי עם הדה-קונסטרוקציות שלהם הם פירקו כמה סודות גדולים כאלו מנשקם. 

בהקבלה, כשכותבים בלוג בין עשרות אלפי בלוגים אחרים בקרב מליוני דפי רשת, זו דרך נהדרת להתחבא. זה רק נראה פתוח, אבל זה לא. זה צועק רק בגלל שהצעקה נבלעת בין אלף צעקות אחרות, ורק מי שרגיל לחשיבה של מדיה מסורתיים יניח בטעות שהנער המתוודה על ההתעללות שעבר, שואף להתגלות בתחרות "קורבן נולד". לאינטרנט הזה אין חיים יבין שצץ לך על המסך ואומר לך בדיוק לאן ללכת בשביל כל דבר, והדור שהתרגל להנחיה ומסגור עיתונאי, לא באמת יודע לנווט כאן, גם אם לכאורה הוא מצטיין בחיפוש מזג האוויר בגוגל.  

נחזור לדוגמא האישית שלי: "רשימות" היא פלטפורמה מוכרת בקרב קהל מאד ספציפי שאינו חופף למעגלים המשפחתיים שלי מפתח תקוה. אני יכולה לסמוך על זה ש-90% מתושבי פתח תקוה יעבירו את חייהם מבלי לשמוע על אתר "רשימות", באותה מידה ש-90% מהתיירים הפוקדים את תל אביב, יחרשו אותה מבלי לשמוע בכלל על שכונת "המשתלה". מצב זה ישתנה דרמטית, כמובן, אם כתב של הלונלי פלנט יכתוב פסקה סתמית על "המשתלה" בלונלי פלנט של ישראל. 

לכתוב במסגרת "רשימות" זה כמו להתפשט במרפסת בית בשכונת "המשתלה" כשאני מכוונת לקהל בבית ממול ויכולה להיות בטוחה למדי שלא יעבור שם בטעות צלם של ה-CNN.  נכון שאני לוקחת סיכון, נכון שאני לא יכולה לסמוך על זה במאת האחוזים, אבל… את מה שבא אחרי האבל הזה מבינים רק חלק מהאנשים. עובר האורח התמים לא יבין במה פשע ואני מבינה שמבחינתו זה בדיוק כמו לקרוא אותי בנרג'. אבל…

כשטקסט=מרחב, הוצאה מהקשר=אלימות

לא בכדי מוערכים שחקני תיאטרון הרבה יותר משחקני קולנוע, שכן דרוש אומץ רב להיות נוכח מול קהל חי. שחקן קולנוע, כמו בלוגר, מופיע מול צוות בייתי מצומצם ומכשור טכני שמייצג קהל תיאורטי באופן עמום. בדומה לשחקן הקולנוע, אני כותבת לבד מול המסך ולעיתים נפלטות לי מילים שהייתי אומרת רק לעצמי. בפעמים אחרות אני מכוונת לקהל מאד ספציפי, שוכחת לרגע שקהל אחר לגמרי נחשף לזה בדיוק באותה המידה. ולפעמים אני מדמיינת מכר מרוחק קורא את הדברים ומיד "מייבשת" חצי פוסט למשעי. 

נכון שהתגובות לפעמים מזכירות לי שיש פה עוד מישהו, אך עדיין, תגובות טקסט מאפשרות לי לשמור על ריחוק. אם בלוגר זר היה ניגש אלי בכנס כלשהו, ומגיב על אמירה אישית מאחד הפוסטים שלי בציטוט משיר רלוונטי -פרקטיקה מקובלת ונפוצה בתגובות לבלוג – הייתי מסמיקה. אל תשלו את עצמכם שהקרבה השכלית הזו ברשת מתרגמת את עצמה בקלות לאינטימיות פנים אל פנים. עוד לא למדנו כלל על אילו כפתורים לוחצת לנו האינטרנט הזאתי, גם כשנדמה לנו שאנחנו בפסטיבל הפסנתר.

אנחנו חיים בעידן שלוויני המעצמות רואים לך כתם בתחתונים, ככה שזה מגוחך להמשיך להגדיר פרטיות על פי מאפייני סודיות, ניראות או גישה תיאורטיים. באינטרנט אנחנו מעשיים, אנחנו מרשים לעצמנו להרגיש במרחב פרטי כשאנחנו בחברת פעילים קבועים וקומץ עוברי אורח זרים. כל שינוי במאזן הכוחות הזה הוא מעבר דרמטי וטראומטי מהפרטי לציבורי. אנחנו מרגישים בנוח להתוודות מבעד לפרוכת הוירטואלית בפני זרים למחצה או בפני קבוצת השווים שלנו, אך אין דבר מביך יותר מחבר לעבודה של אמא/האיש מהמכולת שממתיק לך חיוך יודע סוד. 

הטרדה מינית, מקרה פרטי של חדירה לפרטיות, היא למיטב ידיעתי העבירה הפלילית היחידה שמוגדרת על פי תחושתה הסובייקטיבית של המתלוננת. גם הפרטיות ברשת צועדת בעיני למקום הזה ומכיוון שלא נמצא קריטריון אובייקטיבי מניח את הדעת להגדירה, ייתכן שיש למדוד כל מקרה לגופו על פי הכוונה והתחושה הסובייקטיבית של הגולש. כשאמרתי משהו על זה בכנס משפטנים במכללה למנהל לפני חצי שנה, ראיתי שם הרבה הנהוני הסכמה.  עובדה היא כי גולש מיומן יכול לבצע הערכה מדוייקת למדי, בהתאם לנתוני התעבורה והקישוריות בכל מרחבון ברשת, של נטיית "המקומיים" לראות את המקום/התכתובת כפרטיים או ציבוריים. 

לכן, אני לא יודעת למי ולמה כיוון הבחור שגולל את סיפור האונס המזעזע, כשישב עם מצלמה בזירת הפשע, אבל אני מרגישה שאני חייבת לבקש ממנו רשות לפני שאתן אליו לינק כלשהו. דווקא בגלל עוצמת החשיפה שהוא נקט בה כאשר צילם את עצמו, הוצאתה מהקשר תהיה טראומטית פי כמה מחשיפת סיפור כתוב בבלוג. ההיגיון כאן צריך להיות הפוך מההיגיון של העיתונאי המצוי, כשהדגש הוא לא על התוכן אלא על ההקשר. אני יודעת שאצל עיתונאים זה דבר של מה בכך להוציא מהקשר, ובכן תכניסו לעצמכם לראש: ברשת שבה טקסט=מרחב, הוצאה מהקשר היא תנועה במרחב, למעשה זוהי סטייה חדה ועשויה להיות אף פעולה אלימה. אתם מצליחים לראות את זה?

אם נחזור אלי, אז אני לא רוצה להיות דרמטית כמו הנחקרות שלי בישרא שמאיימות בפוסטים על האימהות או המורות שלהן: "תעופי לי מהבלוג ותפסיקי לקרוא כאן", ובכל זאת – אם יש פה קוראים סמויים חדשים שהגיעו בטעות בגלל אימא שלי, אל תקחו את זה באופן אישי, אבל אני מבקשת שלא תמשיכו לקרוא כאן. אין אתרי תיירות מומלצים בשכונת "המשתלה" ואפילו לא סטריפטיז במרפסת. תשאלו פה את הח'ברה, רוב הזמן אני משעממת טיכו עם כל מני פילוסופיות אינטגרליות ואם אני אחשוד שאתם עוד פה סביר להניח שאשעמם הרבה יותר! 🙂

אני מקווה שהצלחתי להבהיר שהבקשה הזו – שנמצאת כרגע רק במישור האתי-נורמטיבי אבל יום אחד אולי תיאכף בדומה לחוק ההטרדה המינית – אינה מגוכחת כמו "אל תקראו בבקשה את מוסף 7 לילות של ידיעות", כי האינטרנט הוא לא רק מדיום תקשורת המונים ואולי, במובן המסורתי, הוא אינו אמה"ת כלל. אבל זה כבר דיון לפעם אחרת.
 

אחרית דבר

1. פורסם גם בגרסא "נקייה" ומשוכתבת קלות ב"דוקטור בלוג". מי שקרא פוסט זה מוזמן לקרוא רק את 2 הפסקאות הראשונות של הפוסט שם, יש בהן משהו מעניין שלא הכנסתי לכאן.  ויש גם אחת בווינט.

2.גם "הארץ" דיברו על התופעה ועל המגיבים לשיח נמנתה "ברכה הגולשת" שדעתה שונה משלי והיא אינה היחידה. למעשה, בקרב בלוגרים ותיקים שהגיעו מרקע עיתונאי ותיק עוד יותר, יש נטיה להתעלמות מהפן הסוציו-תרבותי של הרשת ומהיכולת שלה לפתח תרבות ונורמות שהן מעבר לקוד. תודה לתובל כהן מישרא על הלינק.

2. אף על פי כן ובניגוד לכל מה שכתבתי כאן, ניסיתי לצייץ פעם (בחלק האחרון ובעיקר בתגובות) על כך שיש לנו הרבה מה להרוויח מהתמוססות של רעיון הפרטיות וגם התזה הזאת מתחילה להתגבש אצלי, ככה שיגיע גם פוסט משלים מהופך לחלוטין בעניין הזה. ככה אנחנו, האינטגראלים, רואים תמיד גם את הצד השני של המטבע. זה מה שעוזר לי לכעוס על אמא קצת פחות. 🙂

Advertisements
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • ריקי  On 28 באוקטובר 2007 at 19:15

    גם אמא שלי מרגלת לי בבלוג, ואפילו שלחה לי מייל כעוס מאוד על משהו שכתבתי עליה.
    גם אני מרגישה חשופה אבל לא מסוגלת להפסיק עם זה.

  • מרק ק.  On 28 באוקטובר 2007 at 20:44

    באנלוגיה גרועה, זה כאילו שהשתזפתי לי עירום על חוף הים ופתאום שמתי לב שעוברים אנשים ומצלמים אותי, ומיד קפצתי ובלי לטרוח ללבוש דבר התחלתי לצעוק עליהם.

    אני מקבל את זה שעד גיל מסוים אנשים לא מבינים שברגע שהם מוציאים מילה מהפה אין להם למעשה יותר שליטה עליה, אבל כאשר אנחנו מתבגרים אנחנו יותר מודעים לעובדה הזו ומחשבים את הסיכון לעומת התועלת בכל מילה, במיוחד כאשר היא נאמרת במקום שאין לנו שום שליטה על הנמצאים בו.

    אני מניח שאותו בחור שסיפרת עליו עשה את החישוב שלו והחליט שהרווח שלו שווה את הסיכון שבהשפלה הציבורית (אם בכלל) שהיתה קורת אם אנשים שמכירים אותו היו רואים את הסרטון.

    בעצם כל הקוראים שלך הם אנשים זרים לך, אז איך את בעצם יכולה לחלק את העולם לזרים שמותר להם לקרוא את הבלוג ולכאלו שאסור להם?

  • כרמל  On 28 באוקטובר 2007 at 20:58

    מרק – דוגמת העירום בים שימשה את העיתונאים ביוני 2004 כשבלוגרים בישראבלוג כעסו על עיתונאים בווינט שהמליצו על בלוגים ונתנו אליהם לינקים. אני לא בטוחה שהיא רלוונטית כי האינטרנט אינו עשוי מקשה אחת שניתן לקרוא לה מרחב ציבורי.

    במרחב הפיזי יש לנו אסטרטגיות מקובלות לאותת פרטיות וסודיות. במרחב הקיברנטי העשוי כולו מילים וייצוגים ויזואליים אמנם המציאו גם כמה ייצוגים לחסימת נגישות, כמו מסך ססמא, אבל אופיו של המרחב הוא שונה ופועלות בו אסטרטגיות נורמטיביות אחרות שהתגבשו. אפשר למחות נגד זה אבל המצב הוא שאנשים רבים חולקים חוויה סובייקטיבית של חדירה לפרטיות בעקבות שינויי הקשר פשוטים, וכחוקרת זה מאד מעניין אותי להבין את זה. 3 שנים חלפו מאז שביקשו ממני לדבר על זה אצל אברי גלעד, ורק השנה לאחר שחוויתי בעצמי כמה טלטלות ומעברים בין מרחבים ברשת שהתרחשו במישור הסובייקטיבי שלי בלבד, אני מתחילה להיות מסוגלת לתאר זאת תיאורטית.

    הדיון על פרטיות ברשת הוא עתיק יומין וכמעט שאין בו התפתחויות. אני מציעה כאן משהו פרקטי – זה הכי דומה לעבירה של הטרדה מינית. במקום שבו אנשים נפגעים בפועל, גם אם תיאורטית הם לא אמורים, כדאי לנסח מחדש את החוקים במקום להתייחס לזה בביטול. אנחנו "המבוגרים" המודעים מצויים במיעוט. בני הנוער חשופים מאד ברשת ורק כשהם נפגעים נחשפת הציפייה "התמוהה" שלהם לפרטיות במלוא הדרה. זה מאד מעניין, אני מקדישה לזה פרק בדוקטורט ואולי זה העתיד.

  • כרמל  On 28 באוקטובר 2007 at 21:02

    זוכר שאירחתי את פגישת הבלוגרים העצמאיים אצלי בבית? פרטי הפגישה התפרסמו בבלוג של שרון, כולל כתובתי המלאה ומפה. בוריס בולטנסקי מוואלה שאל אותי לפני שהוא נותן לינק לידיעה על מפגש הבלוגרים, בהיותו מודע להשלכות של פרסום הכתובת שלי בוואלה. הודיתי לו על כך וביקשתי ממנו לא לתת לינק ישיר לפוסט של שרון ואכן כך נעשה. האם במקרה הזה קל לך יותר להבין שאם אני מאשרת לשרון לפרסם את הכתובת שלי כדי שכולכם תוכלו להגיע, זה לא מהווה אישור לינקוק=פרסום בכלי תקשורת?
    מעשית אני מודעת לקהל של שרון לעומת קהל של וואלה ומה שזה עלול להביא. זה שינוי הקשר קלאסי.

  • יובל  On 28 באוקטובר 2007 at 21:29

    אני חייב להודות שלמרות שאני מבין מאד את מה שאת אומרת קצת קשה לי עם ההשוואה להטרדה מינית כי נראה לי שבכל זאת נושא האינטרפטציה האישית הוא לא כזה רחב.
    חוץ מזה אני מבין שלך זה ברור למי הכתיבה שלך מיועדת (?) אבל קשה לי לראות איך יכולה להיות לך שליטה על כך. זה הרי ברור שמרגע שלחצת על סנד כל מה שכתבת נתון לאינטרפטציה של הקורא ולשיקול דעתו אם מה שכתבת רלבנטי עבורו או לא. בקיצור, לא מקנא בך במחקר שלך (ובאמא שלך שצריכה לשמוע נזיפות…).

  • יהונתן  On 28 באוקטובר 2007 at 23:16

    כאן:
    http://www.2jk.org/praxis/?p=1001&page=7

    תחת הכותרת "אנונימיות ושחרור". מסתבר שיש איזושהיא אנונימיות בכך שאתה חלק מהמון זועם של בלוגרים.

  • מרק ק.  On 28 באוקטובר 2007 at 23:25

    נראה לי שזה יותר מדויק להגיד שאת חושבת שאת יודעת מהו קהל הקוראים של שרון. אם אני זוכר נכון היו אנשים אחרים שקישרו לאותו פוסט. באופן ספציפי לטור של בוריס, מהניסיון שלי (פרשת הפדופיל) הוא כל כך שולי שסביר להניח שהוא גג היה מכפיל את כמות הכניסות לאותו פוסט.

    לא יודע עד כמה זה קשור לנושא, אבל אם את זוכרת את הרצאת הפתיחה של טל בוורדקמפ, הוא דיבר על כך שלא נרשמה עליה משמעותית בכמות הנרשמים כתוצאה מהחשיפה התקשורתית. הזנב הארוך הישראלי הולך ומתנפח ושרון יכולה למחות כמה שהיא רוצה אבל עם כמעט 300 מנויי RSS (שאת רובם היא מעולם פגשה כנראה) היא נמצאת בחלק הקדמי של הזנב, חלק בו טיפה פחות נעלמים בתוך ההמון.

    אני לא יכול להוכיח, אבל למיטב זיכרוני פרט לשרון, זרובבלה, והדודה מלכה, רוב הבלוגרים הפופולאריים שמזדהים בשמם כותבים לעיתים מאוד נדירות על החוויות האישיות שלהם, וגם אז רק על חוויות שהן בגבולות הקונצנזוס של הסביבה החברתית שלהם.

    תסתכלי פה ברשימות. מתי פעם אחרונה קראת פה פוסט עם מרכיב אישי מעט חושפני? בועז כהן כותב כאלו, יש אחרים שמדי פעם חוטאים בזה, אבל אני לא זוכר אם אלי שקד או מתי שמואלוף כתבו אי פעם פוסט כזה.

    בפוסט האחרון שלו אייל גרוס רמז בתגובות שהוא או מישהו קרוב אליו נזקק לטיפול רפואי בתשלום לא נמוך, אבל לא מזכיר את הסיבה למרות שזה מאוד מתבקש.

    וכל הפסקאות האלו באו בכדי לטעון שרב האנשים מודעים מאוד לכך שמה שנשלח לרשת הופך להיות משאב ציבורי, או אם אני אשתמש במילים שלך, שאין להם שום מושג מהו ההקשר שדרכו יפורשו הדברים שהם כתבו, על ידי הקוראים.

    אני מסכים איתך שבני נוער זה ענין אחר לגמרי, אבל מאחר שרובם כותבים תחת שם בדוי/חלקי, המצב שבו האמא מוצאת הבלוג וקוראת בו לא נראה לי שונה משמעותית מהמצב שבו אמא מחטטת בחדר ומצאת את היומן האישי.

  • ג'ון  On 28 באוקטובר 2007 at 23:34

    אני חושב שיש פה פער דורות – בין אלו שמבינים את תרבות הבלוגים, לבין אלו שלא מבדילים בין אתר לאתר.

    במוסף סופשבוע של מעריב, אדם ברוך נשאל שאלה בדיוק בנושא הזה: האם זו אינה חדירה לפרטיות לחפש מידע על מועמד לעבודה, ולהכנס לאתרו הפרטי?
    ברוך ענה שאין כאן כל קושי: הוא (המועמד) פרסם את שיריו באינטרנט – קרי, בפומבי, ולכן אין פה כל חדירה לפרטיות (הוא אפילו האשים את השואלת בצדקנות).

    מישהו צריך להפנות אותו לפוסט הזה.

  • כרמל  On 28 באוקטובר 2007 at 23:38

    לכך ונמצאים כאן במודעות של פרסום ולא חיים. זוהי אגב אחת התלונות של בלוגרים אחרים כנגד רשימות, הם טוענים שלא כיף לקרוא כאן, שהם לא פה בשביל פובליציסטיקה. אני חטאתי בקיצוניות לשני הכיוונים, אגב. אבל בני הנוער הם הרוב והעתיד. ואל תתן לשמות הבדויים לבלבל אותך, לצדם מתפרסמים פרטים מלאים ברישול רב והמון תמונות עם הח'ברה.

    יש משהו בדבריך בקשר לפחד מקישור שגם הוא תיאורטי. בכל פעם שמקשרים אלי מנרג' או נענע כמות הכניסות לפוסט עולה רק בכמאה וזה לגמרי זניח. לעומת זאת רבי המכר שלי באים מחיפושים אחר המילה סקס בגוגל או מפורוורדים במיילים כמו במקרה של יוזמת החיבוקים חינם. זה מוכיח משהו אחר. שלאט לאט ל-grapevine האינטרנטי יהיה כוח רב יותר מכל מדיום.

  • טלטל  On 28 באוקטובר 2007 at 23:57

    אני זוכרת עדיין את הטראומה שאחותי 'גיגלה' את כתובת האימייל שלי שהופיעה בסוף סרטון החיבוקים וגילתה את הבלוג… עם כל הסיפורים הכי אישיים בעולם (כולל הבדיקת הריון…) ואחרי שאיכשהו התגברתי על זה, היה הדייט עם הציטוט…

    ועכשיו יש גם את המקרה השלישי, זה שסיפרתי לך עליו שבוע שעבר. אין מה לעשות – יש מחיר, לאהבה הזו שלנו…

    (אבל בחיית, שיצאו לנו מהבלוג!)

  • בעז קפסוטו  On 29 באוקטובר 2007 at 0:45

    כשמבינים לעומק את המהות של הטרדה מינית, רואים שזו הקבלה פשוט פנטסטית – מאוד מעניין ומעורר מחשבה

    אבל תמיד נשאר המתח הזה בין הרצון שמישהו קרוב שאתה כותב עליו דווקא יבוא ויקרא לבין כך שבעצם היית מעדיף שלא יבקר שם מעולם…

    ממתין בקוצר רוח לדוקטורט

  • udy  On 29 באוקטובר 2007 at 1:30

    אני מבין ומקבל הרבה מהטיעונים ויש הרבה דברים שאדם מעלה לרשת תוך הערכה 'גסה' של מי אמור להגיע לזה. מצד שני, לבנות על זה משהו נורמטיבי או אפילו חוקי, זו בעיני נאיביות ואי הבנה של חוקי המשחק. מי שלא רוצה שישמעו אותו, לא הולך לדבר ברדיו. אפילו לא במגפון ברחוב. במסגרת הלמידה של חוקי המשחק צריך להבין ולהבחין במגבלות שלו, ואם אתה רוצה לחלוק את דעותיך ומחשבותיך בפני קהל מצומצם בלבד, יתכן שהאינטרנט (או הבלוג הפתוח) אינו המקום ההולם לכך.
    עם זאת, מעניין יהיה לראות איך יתפתח המקום ההולם לעשות את זה. מן הסתם, ברשת.

  • כרמל  On 29 באוקטובר 2007 at 1:42

    של המרחב הציבורי, שאין עוד אפשרות אמיתית לפרטיות וצריך ליצר אותה בגבולות נורמטיביים בלבד? המצב הוא כזה גם במציאות הפיזית. טכנית, כל קוסמונאוט רוסי רואה לך לתוך הבית אבל אתה לא מודע לזה והוא לא יוצר אתך קשר כדי לתת לך פידבק על הנחירות שלך. ברשת זה פשוט קצת יותר קרוב וברור, שבעודך מרגיש לבד אתה לא והטוקבק/לינק הבא יבהיר לך זאת.
    אבל בפועל אין יותר פרטיות באופן מהותי, אלא במרחב הסובייקטיבי. הרשת רק עוזרת לחדד זאת.

  • נמי  On 29 באוקטובר 2007 at 6:15

    הבהרת היטב את הפסיכולוגיה של הבלוגרים, או לפחות את זו של חלקם.
    אבל הליכה אחר התחושות הנפשיות והרגשיות האלו בעיניים עצומות היא לא יותר מהיתממות.
    זה כמו לכתוב יומן ולהשאיר אותו באמצע הסלון.

  • מרק ק.  On 29 באוקטובר 2007 at 8:57

    במקרה ולא הגיע הטרקבק http://marksw.com/wordpress/?p=436

    כרמל, הייתי שמח אם היית מנסה להגדיר באופן פרקטי איך ניתן להבחין בשטח פרטי ברשת. כלומר זו נורמה חברתית שהשכנים שמציצים לחדר השינה שלי, לא יצלמו אותי מסתובב עירום, אבל יש סיכוי הרבה יותר גדול שיצלמו אותי אם אסתובב ערום ברחוב, אבל איך הקורא שלך יכול להבחין מתי פוסט הוא אישי ומתי לא?

  • כרמל  On 29 באוקטובר 2007 at 10:02

    ייתכן מאד שכל המטאפורות הללו שמשוות לחלל המציאותי פשוט לא רלוונטיות כי יש בו תיחומי פרטיות אחרים, אשלייתיים גם כן, ברשת רק יותר ברור שזו אשלייה. ועדיין יש דרך לשמור על זה כמו ששומרים במציאות. אין היום באמת פרטיות טכנית, זה לא אומר שלא ניתן ליצור לה נורמות, כמו במציאות אבל אחרות לגמרי כי אופי החלל אחר. אמרתי בפירוש שבלוגרים מסתתרים בהמון המידע ברשת אז איך זה דומה ללהשאיר בסלון?

    מרק הטרקבק באמת לא הגיע. כדי לנסות להתחיל להגדיר את זה ייתכן שצריך עוד זמן ומחשבה. לקח לי המון זמן לנסות להבין את כל מה שכתבתי כאן. אבל אני חושבת שהמפתח הוא תוצר של נתוני תעבורה וקישוריות של הבלוג/פורום. במקום עם קהל קטן קבוע מרגישים חשיפה בצורה מאד מטלטלת. הכי בטוח זה תמיד לבקש רשות וזהו. אחד ישמח שיפרסמו אותו ואחד יזעזע אפילו אם תמליץ על פוסט שלו ל"שווה קריאה" כפי שהדגימה אחת המגיבות לפוסט הזה ב"ד"ר בלוג". השוויתי להטרדה מינית בכוונה כי יש שם מנעד מאד רחב של תחושות סובייקטיביות, שהרי נשים שמתכווצות לשמע בדיחה גסה. ייתכן שאין מנוס מלתקשר לגבי הכוונה הסובייקטיבית בכל מקרה לגופו.

  • איילת  On 29 באוקטובר 2007 at 10:15

    נקודת המוצא וההנחה היא שכל פוסט הוא אישי ולכן רק לבלוגר עצמו הזכות לצטט, ללנקק או להשתמש במידע הנ"ל. גם אם הצצת וראית עירום, זה לא בהכרח אומר שאתה צריך לרוץ ולספר לחבר'ה. הכל יגיע לכולם בסופו של דבר, ולך כקורא יש שליטה על הווליום שילווה את הדברים. לי מותר להגיד הכל על עצמי, זה לא אומר שלך, כקורא – ואפילו נאמן, מותר להגיד עלי. הואיל ונתתי פומבי לדברים, אין לי שליטה על המקומות אליהם יגיעו והשאיפה היחידה שלי היא שהדברים לא יחצו גבולות של טעם טוב.

  • מרק ק.  On 29 באוקטובר 2007 at 11:22

    איילת, אבל איך אני יכול לדעת מה מותר להזכיר ומה אסור? האם ברגע שקראתי את הבלוג שלך הצטרפתי לאגודה סודית שנשבעה לעולם לא לדבר על מה שהיא קראה? אם אין לך שום רצון שהדברים שלך יופצו באופן ויראלי הלאה, אז מה הטעם בפתיחת בלוג, למה לא להסתפק ברשימת תפוצה?

    טעם טוב זה ענין של גיאוגרפיה (טוב, הקשר 😉 ), מה שהוא בטעם טוב בתל אביב לא בהכרח יהיה בטעם טוב בבני ברק.

  • איילת  On 29 באוקטובר 2007 at 11:47

    שנאמר – זו לא בושה אבל גם לא צריך לצעוק את זה.
    יש הבדל בין לפרסם דברים עם מכתב פתיחה צעקני ורייטינגי משל היה הפוסט תחקיר כלבוטקי ובין שליחת הלינק לשניים שלושה חברים שימצאו עניין בדברים כי…

    אתה אכן לא יכול לדעת מה מותר ומה אסור. אתה כן יכול לתת לעצמך את קרדיט התבונה והידיעה בנוגע למה עלול להיות מביך, מבייש או מאוד לא אתי.

  • כרמל  On 29 באוקטובר 2007 at 11:54

    הקוד הוא החוק ברשת אבל הנורמה היא האתיקה. מכיוון שהחברה הרשתית בחיתוליה הנורמות האתיות עדיין אינן ברורות ולא תמיד תואמות את המצב במציאות הפיזית. תהליך של התגבשות כרוך בהמון טעויות שיפוט מצד כולנו וזו תהיה האווירה סביבנו בשנים הבאות. אתה תלמד מה איילת מצפה ומהן טווח הציפיות הסביר של בלגורים אחרים רק דרך הניסיון. לכן ההמלצה שלי היא תמיד לתקשר ולבקש רשות.

  • אורן  On 29 באוקטובר 2007 at 12:01

    אני דווקא רוצה להמשיך עם האנלוגיה של מרק על השיזוף בעירום.
    לא מקובל לצלם משתזפים בעירום ובחופי נודיסטים "מוכרזים" שבד"כ מתחבאים מהעין הציבורית אף אחד לא ישלוף מצלמה – ובכל זאת – אם מישהו ישבור את הכללים ויצלם זו תהיה התחסדות לטעון שזו לא זכותו, החוף הרי, הוא שטח ציבורי.

    אולי נשווה את הכותבים בעילום שם לנודיסטים בחוף המוסתר – הם בעצם מראים שיש להם רתיעה מסויימת מחשיפה גבוהה ואת הכותבים בשמם המלא לאותה משתזפת חשופת ציצי בחוף מציצים – ברור לה שכל תיכוניסט חרמן יצלם אותה בסלולרי.

  • כרמל  On 29 באוקטובר 2007 at 12:24

    לוקות בהטייה למציאות החברתית והתעלמות מאסטרטגיות ומאפיינים שונים *יחודיים* לחלל הקיברנטי. כולכם ממשיכים להניח שסודיות והסתרה מתקיימות רק באמצעות אסטרטגיה של תיחום (חוף נסתר, מגירה וכו'). אנא התייחסו לאפשרות שציינתי בפוסט שישנן אסטרטגיות נוספות להסתרה וסוד ואחת מהן היא להסתתר בהמון. בתוך קהל של אלף עירומים בפסטיבל "פשוט" למשל, אף אחד לא מכוון את העדשה ספציפית אליך ואתה מרגיש נסתר ואנונימי כאילו היית לבוש בהקשר אחר.

    תרצו או לא תרצו, כותבים מסתתרים במודע ברשת. גם אם תתריסו כנגדם מדוע הם בכלל כותבים לקהל. הדיון כאן אינו תיאורטי, הוא מעשי. בפועל כל כך הרבה אנשים שכותבים ברשת הציבורית לכאורה – פשוט מצפים לפרטיות. המרחב הציבורי שלנו פ]שוט השתנה ואי אפשר להחיל עליו את אותו היגיון של פעם, זה מה שאני אומרת. דרושה מאיתנו רגישות גבוהה יותר.

    אם אתם מתעקשים לקחת את זה למציאות הפיזית, אז גם שם, דווקא בעידן שבו כל אחד הולך עם בלולרי ביד ויכול לתעד כל ארוע ברחוב, זה לא אתי לתעד אנשים בשעת מצוקה במרחב הציבורי. לא כל אישה שבוכה ברחוב צריכה לקחת בחשבון כרגע שאיזה אידיוט יפיץ אץ הוידיאו של זה ברשת רק כי זה קרה ברחוב ומותר לו. ככל שיש יותר נגישות וניראות עלינו להיות יותר רגישים אתית ולא לחשוב דווקא שזה אומר שהכל מותר לנו כי המחסומים הוסרו. הדילמה פשוט עוברת למישור אחר כי נדרש מאיתנו יותר, כי אנחנו יותר מפותחים מלהסתפק בהיתקלות במכשול פיזי כתירוץ. אנחנו יכולים לשפוט בעצמנו! מישהו מפרגן להתפתחות התודעתית שלנו שאנחנו כבר לא צריכים גלגלי עזר בדמות גבולות פיזיים ואנחנו רואים בזה אות להתפרץ ולחמוס?

  • מרק ק.  On 29 באוקטובר 2007 at 13:01

    איילת, נניח שכתבת מאמר מאוד נחמד ומענין עם נימה אישית. את המאמר קראו 100 איש, ושליש מהם חשבו שהוא מספיק מענין בשביל להפיץ אותו הלאה לשלושה אנשים שהם מכירים. התוצאה: כבר בשלב הזה, לפני הפצות משנה, חצי מהקוראים שלך זרים לך לחלוטין ויתכן שהם באים לקריאת המאמר מתוך הקשר שונה לחלוטין . איך ניתן לצפות שהם יבינו לבד איך להתנהג בצורה שתכבד אותך?

    כרמל, אני מסכים שעכשיו קורה תהליך התגבשות של נורמות ברשת. אבל לא נראה לי שהגישה שעד שהתהליך יסתים אנשים צריכים לבקש רשות בשביל לקשר היא לא הגיונית.

    לאחד מהפוסטים שלי על וורדקמפ קיבלתי קישור מבלוג באנגלית. מאחר ותגובות שכתובות באנגלית בלבד מסוננות אצלי באופן אוטומטי, איך בעל הבלוג היה אמור לבקש את רשותי? לקחת מילון עברי אנגלי ולתרגם?. במקומות כמו רשימות הבעיה אפילו יותר חריפה כי מנגנון הקאפצ'ה מפריע בפועל לאנשים להגיב (ולא נדבר על הבלוגים חוסמי התגובות). בכלל, רוב הקוראים פה בבלוג הם קוראים פאסיביים שנתקפים חרדה רק מעצם הרעיון של שליחת תגובה לדיון שמתרחש בין אנשים שהם לא מכירים, ולא משנה עד כמה צורת הדיון רגוע. האם אותם אנשים יעיזו לשלוח אימייל לאדם שהם לא מכירים בשביל לבקש רשות? אתמול חנן כהן לא שלח אימייל בשביל לבקש רשות http://webster.co.il/2007/10/28, אז איך ינהגו אנשים שמכירים פחות את כללי המשחק ברשת ממנו?
    לדעתי התנית בקשת רשות בשביל קישור זו דרך מצוינת להרוג את השיחה ברשת.

    מי שרוצה להיות שונה ולשמור על פרטיות, אולי כדאי שיכתוב במקום בולט "זהו מקום פרטי, אנא התנהגו פה כמו שאדם מתנהגים כאשר אתם מציצים מהרחוב חתוך דירת מגורים" http://marksw.com/wordpress/?p=302.

  • מרק ק.  On 29 באוקטובר 2007 at 13:04

    תיקוני כתיב וקישור יתקבלו בברכה 🙂

  • כרמל  On 29 באוקטובר 2007 at 13:13

    לא על וורדקאמפ וכאלו. אלו קודים שכבר ברורים לכולנו, שבכל זאת העניין הזה קשור גם לתוכן. אפשר לראות גם שאם מדובר בבלוגר פופולארי שהרבה כבר מקשרים אליו כנראה שגם לך מותר, ואם מצאת בלוגר שנראה חבוי ועזוב, אל תהיה אתה זה שיעשה לו סיפתח. כשקוראים משהו שיש בו ממד ברור של חשיפה, רק אז זה באמת רלוונטי. אני חוזרת ואומרת שהרשת היא מקום של רגישות הלקשרים אז בוא לא נעשה את הטעות של להחיל כל דבר שאני אומרת בצורה גורפת על כל פוסט טכני.

  • מרק ק.  On 29 באוקטובר 2007 at 13:23

    אני לא חושב שכל כך קל להבדיל בין האישי לבין כזה שלא. זה מאוד תלוי הקשר תרבותי של האדם הקורא.

  • אורן  On 29 באוקטובר 2007 at 13:26

    הרשת היא לאו דווקא המון של חסרי פנים. כשאת כותבת בלוג ומשתמשת בשם כרמל ויסמן את חייבת להיות מודעת שיש כלים שיאפשרו לכל אחד למצוא את הבלוג של כרמל ויסמן. לא צריך להיות בלש בשביל זה אלא בפשוט להשתמש בגוגל.

    להתעלם מהתוכנות האלו שכולנו משתמשים בהם ולטעון שהבלוג שלך הוא רק כמה ביטים בערמות של טרה-ביטים זו תמימות שמתעלמת מהמציאות.

    זה בכלל לא דומה למעשה החוקי אבל מסריח של צילום מישהי בוכה ברחוב כי המישהי הזו לא חשופה לכל העולם אלא רק למי שעובר ברחוב באותו רגע. אם היא תבכה בבלוג היא תהיה חשופה לכל העולם. לכן – מי שכותב בשם מלא ברשת הציבורית ומצפה לפרטיות הוא פשוט לא ריאלי והוא מתעלם מהתרבות שבכלל מאפשרת לו לכתוב – הרשת ומנועי החיפוש.

  • כרמל  On 29 באוקטובר 2007 at 14:34

    התיאורטי מול המעשי. אמצע תל אביב הוא מרחב ציבורי פרוץ בדיוק באותה מידה שהרשת כולה היא מרחב נגיש. תיאורטית. כמו שהאישה הבוכייה רשאית להניח שרק עבורי האורח באותה הפינה ובאותה הזמן ריאו אותה והיא זוכה לפרטיות יחסית, כך גם הבלוגר הכותב בדף מספר 356790 בישראבלוג, אי שם בפינת דיזנגוף ארלוזורוב. אנחנו חייבים להתרגל לראיה הזו של טקסט כמרחב ולהבין שיש בו חלוקה מרחבית נורמטיבית מעבר לרמת הקוד, זה אינו מקשה אחת, כמו שרשימות היא שכונה מאד שונה מישראבלוג. אנחנו צריכים להתחיל לקחת את המטאפורות שלנו ברצינות כדי להבין איפה אנחנו נמצאים. זה לא קשור לעבודה שאפשר לחפש והמחפש האקטיבי יתחקה אחריך ברשת בדיוק כמו במרחב הפיזי. השאלה המעשית היא עד כמה אתה יכול להניח שאתה פחות או יותר מכיר את תנאי השטח? וגם להבין שתנאי השטח משתנים ונפרצים באמצעות פעולה פשוטה כקישור, לראותה מה המקבילה של זה במרחב.

  • אורן  On 29 באוקטובר 2007 at 15:23

    אני נוטה להסכים איתך בעיקרון (אם כי חשוב לי להדגיש שצילום עוברי אורח מסכנים הוא אולי מעשה מכוער אך עדיין חוקי ).

    בכל אופן – לכן הבחנתי בין בלוג מזוהה על פי שם הכותב לבין בלוג אנונימי (מספר 356790) בישרא.

    ואם כבר ישרא – נדמה לי שיש שם אופציה לסמן האם אתה רוצה שהבלוג שלך יהיה זמין למנועי החיפוש. מה את אומרת – מי שסימן שהוא רוצה אינדוקס של מנועי החיפוש – האם יש לו את הזכות לפרטיות בבלוג?

    בגדול אני טוען שמי שמאפשר למצוא אותו ברשת בקלות ובצורה לא פולשנית ולהבדיל אותו מההמון לא יכול לדרוש פרטיות.

  • כרמל  On 29 באוקטובר 2007 at 15:57

    חוק הגנת הפרטיות אוסר על שימוש בענייניו הפרטיים של אדם שלא לתכלית לשמה הוא נועד. התכלית לשמה הוא נועד – פה קבור הכלב וזה המשפט שאני מפרשת אחרת מרביה, מן הסתם. אנחנו מניחים שאם משהו פורסם ברשת והכותב השתמש בשמו או צילם את עצמו, אז ברור "למה זה נועד". כנראה שאם כל כך הרבה אנשים כועסים נלחצים ונפגעים, הכוונה והיעוד היו אחרים ואו שיווצרו נורמות לגבי זה או שנצטרך לשאול כל אחד למה כיוון המשורר.

    כתיבה בכינוי אינה פתרון בעידן שבו ילדים רוצים לפרסם תמונות עם ילדים אחרים ולהיות כמו כולם בבלוגים. הם נתקפים מצב רוח להתוודות ואחר כך נחרדים כשמסתבר שכל השכבה (והמורה) קראו את זה. אני לא חושבת שבכל מקרה כזה צריך להתחשב בהעדר המודעות, הדמיונות והשגיונות של הכותב. אבל כשנתקלים במשהו שמריח מחשיפה אישית, ישר נדלקת לי נורה אדומה, זה הכל.

  • יעל  On 30 באוקטובר 2007 at 12:37

    אז ממש בנושא הזה, היום בגלריה נערך "אאוטינג" רציני ל"סלבז" המחזיקים בלוג.
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/918195.html

  • כרמל  On 30 באוקטובר 2007 at 14:16

    זה די ברור שסלבריטאי ואיש תקשורת הכותב בשמו המלא ופונה לקהל לא מצפה להתחבא ברשת ולוחק בחשבון את זה שהתקשורת תקפוץ על הבלוג.

    באותו ישראבלוג שבו כותב רביב דרוקר, דף ליד, נמצא אדם שרוצה להתרחק מאור הזרקורים ואין שום סיבה בעולם שהארץ יתנו אליו לינק. הוא אדם פרטי במציאות וכזה הוא גם ברשת. אי אפשר להתייחס לכל שני ילדים שמצ'וטטים בפורום – כי זה חלק ממרחב המשחקים של ילדים כיום – כאל רביב דרוקר שפתח בלוג. אולי זה ברור לך הגיונית אבל מבחינת החוק – ועל זה אני קובלת – הם עשויים לזכות ליחס דומה וישאלו אותם מדוע הם פרסמו דברים ברשת לעיני כל, כשזה בכלל לא עלה על דעתם כשכיום חלק ממרחב הפעילות הטבעי של שיחות בינאישיות אצל בני נוער, פשוט קורה כאן. ברשת.

  • שפי  On 30 באוקטובר 2007 at 14:33

    אם בבית שממול גר צלם של ה-cnn אז להתפשט במרפסת זה סטארט-אפ שהוכח אמפירית – אחת מבכירות "הקרן החדשה" סיפרה לי שלכל הדוגמגישות (כולל לה-עצמה) יש קטע כזה בקורות חייהן.
    האם צלמים של ה-cnn גרים גם בפתח-תקווה? עדיין אין לי תשובה ברורה. אני מחכה לתוצאות המחקר בסוגייה זאת שעורך בימים אלה אחד הפוסט-דוקטורנטים של החוג לתקשורת שבמיכללה הבין-תחומית.
    🙂

  • תומר  On 31 באוקטובר 2007 at 18:16

    גם אני מרגיש אינטואיטיבית את ההבדל בין פרסום בבלוג לפרסום רבתי. וגם לא אינטואיטיבית: דברים שונים אכתוב לבלוג ולאנרג'י כמובן.

    נדמה לי שדוגמא טובה למרווח החמקמק הזה בין פומבי-בשליטה לפומבי-לא-בשליטה ניתן באותו מקרה לאחרונה בו מנכ"ל משרד הפרסום ההוא פוטר בגלל מה שכתב בבלוג שלו. הדבר קרה רק אחרי שידיעות אחרונות עלו על זה ופרסמו את דבריו – זה מה שאילץ את הבוס שלו (אני לא זוכר את השמות, סליחה) לפטר אותו. כלומר, הוא ציפה שדבריו ישארו בתחומי בלוג, ולכן מינוריים. לו היה יודע שלא, לא היה עושה זאת ודאי.

  • ארז  On 1 בנובמבר 2007 at 0:55

    לא קראתי את שאר התגובות כך שאולי אני חוזר על דברים שנכתבו כבר. אבל מה יותר פשוט מלא לחשוף את עצמך? אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. כולם יודעים שממש אין פרטיות ברשת וזה אולי היופי שלה. את כותבת לקהל- חלק מהאנשים מכירים אותך אישית אחרים לא. אין מה לעשות ככה זה. אני ממש לא מבין את הדילמה שלך חוץ מזה שאולי בכניסה שלך לעולם הוירטואלי איבדת את הקשר לעולם האמיתי. ונניח שאני מכיר אותך וביקשת ממני להפסיק לקרא את הבלוג .. תגידי זה נשמע לך רציני?

  • כרמל  On 1 בנובמבר 2007 at 1:20

    אולי הנקודה תתחדד

  • מירי פליישר  On 3 בנובמבר 2007 at 23:09

    אצלי זה ההיפך הילדים לא רוצים להיכנס לבלוג שלי

Trackbacks

  • By וובסטר 4 - חנן כהן on 29 באוקטובר 2007 at 8:39

    הרעיון הבא הוא גאוני. אבל גם יש בו כל כך הרבה חורים של שימושיות, פרטיות, ערכיות, משפטיות ועוד המון "יות" שאי אפשר לספור ולפרט את כולם.

    ו…

  • By מסעותיו של מרק בשבילי החיים on 1 בנובמבר 2007 at 13:08

    התנהל בין כרמל וביני דיון לגבי סוג או כמות (ואולי איכות) הפרטיות שבלוגר זכאי לצפות לה ברשת. אני לא ממש בטוח עד כמה הדיעות שלנו רחוקות אחת מהש…

%d בלוגרים אהבו את זה: