ילדי השמש החדשה

זו אני בגיל 5 ברומניה. עם החבר שלי לתנועת נוער צ'אושסקו, במדים שלנו, ועם הגננות שלנו, שאתן בילינו הרבה יותר זמן מאשר עם ההורים. הגן היה ממוקם מאחורי בית המשפט שאבא שלי עבד בו והתמחה בחינוך אליטיסטי לילדיהם של חברי המפלגה הנאמנים. אמא שלי מצאה לא מזמן כמה קלטות שלי מגיל 3 שרה ברומנית וצרפתית(!) שירי קומוניזם פטריוטי. עזבנו את רומניה בדיוק בזמן. הגענו לישראל ב-1978, שנה אחרי המהפך, אחרי שבגין זעזע את ערכיה של התנועה הקיבוצית ואמריקה כבר חדרה לסלון של כל בית דרך הטלוויזיה. בפתח תקוה של ראשית שנות ה-80 ג'יגלנו בין המאפיינים החדשים לישנים, הלכתי לבית הספר עם תלבושת אחידה אבל במסיבות כיתה רקדנו ריקודים סלוניים.   

האינדיבידואליזם שהפציע באופק כבש אותי ונלחמתי על הזכות להיות שונה ומיוחדת. פיתחתי אנטגוניזם לקבוצתיות וסרבתי בתוקף למיין את עצמי לאחת מתנועות הנוער הנפוצות בשכבה. נהניתי מכל רגע של בדידות, קוברת את זכרונות הביחד הקומוניסטי עמוק עמוק. באמצע שנות ה-20 האינדיבידואליזם שלי החריף, העצמאות הפכה לבדידות ולעיתים לאגואיזם נעדר רגישות. אחרי שבעטתי בשורשים שלי התקשיתי לצמוח, וחלק ממני השתוקק להשתייך לקבוצה, לרעיון גדול ממני. ככה הגעתי לעולם הניו אייג'. 

בחנתי קבוצות רבות עד שנחתתי בקהילת "בית חדש". ואהבתי כל כך את הרעיון של קהילה, קבוצה שמתפתחת יחד סביב רעיון מנחה. הרגשתי שמצאתי משפחה אומנת. אך כשהקהילה התפרקה חשתי הקלה במישור מסויים, היה בי חלק שתמיד משך חזרה לדרך האינדיבידואלית. האינדיבידואליות דור 2.0 שעברה דרך מנסרת הקיבוציות הייתה קצת שונה, מעודנת יותר, נושאת את פירות האינטגרציה. היום אני מבינה שאנחנו הולון, יחידה עצמאית וחלק ממערכת, בו זמנית, ושחשוב לנו לשמור על האיזון הזה בתוכינו ובפעולותינו: לא להתבצר ב"אני" ולא להיטמע ב"קבוצה" אלא לחיות בפיעפוע מתמיד בהתאם לנסיבות ולהקשר. כאלו הם החיים.

סוציאליזם ניו אייג'י

ראיתי הבוקר את הסרט התיעודי המצוין "ילדי השמש" הפותח צוהר מרתק להוויה של ילדי הקיבוצים, מי שהיו אמורים להיות "האדם החדש", ילדי שמש העמים, להגשים בגופם את  חזון הציונות, ולהוות ניסוי מעבדה ליצירת חברה טובה וצודקת יותר.  הניסיון לרדוף צדק ראוי להערכה, אבל עד שבני אדם יתגמשו לגבי התפיסות וההיאחזויות שלהם, חברה צודקת היא חזון מסוכן שהביא רק אסונות מנקודת מבט הומניסטית. אין רעיון, מקסים ככל שיהיה, שמתאים לכל אחד בכל מקום ובכל זמן. יש דפוסים, מגמות ונטיות אבל רעיונות גורפים עושים לי צמרמורות בגב. מי שגדל בבית יתומים, סליחה, בית ילדים בקיבוץ, יודע שיש זמנים שבהם הכי כיף להיות עם הח'ברה ויש זמנים שרוצים להיות עם ההורים, וכשמתקיימים במסגרת שלא מסוגלת להכיל רגישות להקשרים הללו, משלמים את המחיר בנפש.

יצאתי מהסרט הזה מאד מאוזנת. יש לי בטן מלאה על אמריקה וחוליי הקפיטליזם והסרט שימש לי הזדמנות להיזכר מדוע הערכים הללו נפוצו מלכתחילה, כיצד הם עמעמו את האידאולוגיות הגורפות ואישרו את החופש שלנו להיות מה שאנחנו רוצים בשוק החופשי של הרעיונות. מנקודת המבט שלי היום, זה קל לראות רק את הבעיות שנוצרו בעקבות זה, את אבדן הנשמה והמשמעות, את המסחור, הצרכנות, ההחפצה, האינטרסנטיות, הצורות החדשות לצבירת כוח… 

אני נוטה לשכוח את הרקע שבתוכו העולם הצרכני נולד, שכדי לדחוק את האידאולוגיות הקיצוניות למקום שולי יותר בזירת היקום, היה צורך בכוח חזק מאד, במניע שקשה לעמוד בפניו. כסף, למשל. ואם זו דרך ה"טבע" האבולוציוני שלנו, אז נראה שעכשיו, ממש עכשיו, צריכה להפציע באופק אלטרנטיבה. למעשה, היא כבר כאן, וטבעה עדיין מעורפל אך ניתן להתחיל לעבוד איתה באמצעות ניצניה: תרבויות הניו אייג' והאינטרנט. חלקים מהניו אייג' (והאינטרנט) נגועים באותה מסחריות שמביצתה הם בקעו, אך הם עדיין מספקים אקמול זמני וחלקי למצוקות החברה הצרכנית. 

החלק האחר של הניו אייג' והאינטרנט, משיב אלינו את הרעיון הקיבוצי בגלגול חדש ומרגש. האינדיבידואל מקבל דלת כניסה חדשה לקהילה: הקהילה הוירטואלית והקהילה הרוחנית. בסרט "ילדי השמש" דיברו חברי הקיבוץ על ההיטמעות שלהם בזהות הקיבוצית ובחזון הגדול מכל "אני", וזה הדהים אותי לשמוע משפטים שיכלו להיאמר בקלות כיום מפי חבר קהילה רוחנית כלשהי. לפתע קלטתי את האירוניה בכך ששי טובלי בנה את קהילתו המכונה "שמש חדשה", בקיבוץ מורן.  גם במסורת הסייברפאנק באינטרנט אנחנו יכולים לראות את הכמיהה להיטמעות ברשת כתודעה קיבוצית-יקומית.

"האמת" נוטה להשתנות מאדם לאדם ומזמן לזמן. היא עוטה צורות חדשות ויצירתיות אך ניתן לתת בה סימנים: שימו לב שהציר אינדיבידואל/קבוצה או אגו/תודעת האחד הם ביטויים של אותו קו התפתחות ברמות מימטיות שונות או בעיברית "אותה הגברת בשינוי אדרת". אז כל מי שמצא את "האמת" מתבקש לחיות אותה בשקט. אל תדאגו לנו, לא צריך להציל אותנו. אנחנו למעשה חושבים לפעמים שדווקא אתכם צריך להציל וכנראה ששנינו צודקים וטועים במובנים מסויימים, וכנראה שנפגש שוב בתפקידים אחרים במגרש המשחקים הגדול הזה. מן הסתם נהיה עדים לנסיונות מרתקים נוספים לערער את האיזון בין היחידה העצמאית שאנחנו לבין חלקנו במערכת, כשלמעשה לא מדובר בשני מצבים מתחרים אלא במצבים טבעיים המתקיימים בו זמנית בהוויתנו – כמו האלקטרון, ננהג לעיתים כחלקיק ולעיתים כגל – על פי הצורך. 

כי מה אם החברה הכי צודקת היא בדיוק מה שיש לנו כרגע: חברה שבה אף אחד לא טועה אבל גם לא צודק ב-100%, חברה של איזונים בין אמיתות שונות ויכולת הכלה של מגוון דיעות? המממ מישהו כבר אמר את זה…. הפוסט מודרניזם! אבל אפילו לאיזון עצמו צריך שיהיה איזון: פלורליזם קיצוני הוא מחלה מחלישה והרסנית לא פחות מרודנותה של אמת אחת. גם לאיזון לא צריכים להיות פאנטיים, שהרי יציאה מאיזון מהווה חלק בלתי נפרד מאיזון כפי שדיסהרמוניה היא חלק מהרמוניה מוסיקלית. עדיף להרפות מהמאקרו ולהקשיב לצרכי הרגע, לעשות כמיטב יכולתנו ולא לקחת שום דבר ברצינות תהומית. גם במאקרו, בכל תקופה דעה אחרת מושלת בכיפה, מציעה פתרונות חדשים לבעיות קיימות ויוצרת בעיות חדשות שהאידאולוגיה הבאה תתמודד איתן וחוזר חלילה. סוג של מנגנון התפתחות. 

ניאו-סוציאליזם אינטגרלי

בשבועות האחרונים אני עוקבת בעניין אחרי מאבק ההתאגדות של מלצרי קופי טו גו, שקדמו לו התאגדויות של המאבטחים ושל עובדות הקבלן בדואר ישראל, וזה מאד משמח אותי שמגזרים מקופחים שמצויים מראש בעמדה רעועה, נעזרים בכלים סוציאליסטיים. כפי שהבנתם מקורות חיי, קשה להגיד עלי שאני חובבת סוציאליזם אבל אם יש יופי וצדק בתפיסות הללו זה בדיוק בשביל מקרים כאלה. מנגד, יש איגודים מקצועיים כוחניים ומושחתים, שאסור לנו לאפשר להם להסתתר מאחורי אימרות שיוויון סוציאליסטי כדי לצבור כוח ולפגוע בציבור. 

כשזה מגיע לחברת החשמל, למשל, אני לגמרי עם ביבי בנושא של הפרטות  ויפה אמפר אחד קודם. אני קוראת לזה מדיניות אינטגרלית, כשכל נושא נבחן לגופו ואנו בוחרים מתוך הפתרונות הקיימים את השילוב המתאים ביותר על מנת לאזן את האינטרסים באותו עניין. לפי התיאוריה האינטגרלית, אנחנו כבר לא מחכים לאידאולוגיה הבאה. זה קץ ההיסטוריה, זוכרים? עכשיו נתמודד אחרת, כשכל מה שהמצאנו עד עכשיו מתחיל לעבוד יחד, לאזן זה את זה. ואולי בגלל זה אנו חווים לאחרונה התעוררות של ניאו-סוציאליזם בנקודות החיכוך שיש לאזן.  

האם זה פרקטי? ובכן, אני מאמינה שהתפתחות התודעה האנושית הולכת לקראת זה. אבל גם התיאוריה האינטגרלית, על אף חדשנותה וגמישותה הרבה, מן הסתם תגאל אותנו מחולי אחד ותייצר לנו אתגר אחר, וחוזר חלילה. אז נסיים באמירה גורפת, כדי לשבור גם את האמירה שאין משהו שהוא נכון תמיד, אז הנה דבר אחד שנכון תמיד: אף פעם לא מצ'עמם פה, בעולם הזה. 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אלה  On 3 בנובמבר 2007 at 20:49

    זה השם שלך במקור?
    את לא חייבת לענות אם את לא רוצה, אני מנואלה מעוברתת לאלה.

  • כרמל  On 3 בנובמבר 2007 at 20:52

    בתוך טאץ' ספרדי-איטלקי אפנתי. קיפדתי בארץ.

  • kenny  On 3 בנובמבר 2007 at 21:12

    מהן אותן "אידאולוגיות קיצוניות" שאותן היה צורך לדחוק לשוליים?

    העולם הצרכני לא נולד באמצע המאה העשרים, הוא נולד הרבה קודם. הוא נולד עם אדם סמית במאה ה-18 ועם המדיניות הליברלית של דיזראלי ואחרים, שגרסה הימנעות מהתערבות בשוק כדי להניח ל"יד נעלמה" לאזן אותו. הוא צמח והתבגר במאה ה-19 בבתי החרושת ובמכרות שבהם עבדו ילדים בתנאי עבדות. הגלגול הנוכחי שלו הוא בדיוק זה – גלגול. רייגן, ת'אצר וביבי לא המציאו שום דבר.

    עם אילו אידאולוגיות קיצוניות הוא היה צריך להתמודד אז? מרקס כתב *בתגובה* לאותם תנאים.

    אין ספק שתפיסת השוק החופשי הכלכלי עשתה רבות לקידום הרעיון של שוק דעות חופשי, אבל לומר שהקפיטליזם נולד כדי להושיע אותנו מרעות חולות אידאולוגיות כלשהן…

  • כרמל  On 3 בנובמבר 2007 at 21:34

    אבל יש רגע שבו תפיסה מסויימת תופסת מסה קריטית, בדרך כלל כשהתפיסה הקודמת הגיעה לסוג של גבול או קיצוניות טראומטית. אפשר למקם כמה נקודות ציון כאלו באמצע המאה שעברה שאחת מהן זו השואה ואחרת המלחמה הקרה. הדברים מפעפעים אחד לתוך השני ועושים רוטציות. כמו שתרבות הניו אייג' והאינטרנט מושרשות בסדרה של התפתחויות שקרו מזמן והמסה שלהם הולכת ועולה. יהיו נקודות ציון שנוכל לזהות רק בפרסקפטיבה היסטורית, שבהן דרך חדשה תתפוס מסה קריטית.

    זה נראה לי בעייתי לטעון שהיתה חברה ממוסחרת וצרכנית לפני מרקס. זה היה מצב תודעה אחר לגמרי שעדיין שאב מיחסי כוח פיאודליים בגרסא תעשייתית חדשה. נכון שהמרכיב הקרוי "בעלי ההון" הומצא אז אבל במאה שלנו הדברים הובאו לרמה חדשה לגמרי, שהצריכה וההחפצה חודרים לכל תחום אחר בתרבות בשיח ובנפש.

    ובאשר לטענה שהקפיטליזם נולד כדי – אין לי טענות סיבתיות כלל ונא לא לעוות את דברי. סיבתיות היא פרספקטיבה צרה ומוגבלת שאין בה יחסי אחד לאחד ודאיים כמעט אף פעם. גם מלחמת העולם השניה לא פרצה כי -. אבל הרעיון האינטגראלי הוא להצליח לראות בכל דבר שמתרחש את האור והחושך בנקודות שונות. איפה הוא תרם ופתר בעיה ואיפה הוא יוצר בעיה חדשה. המטרה היא ללמוד מ-, לא להסביר את-.

    ההיסטוריה של הקפיטליזם והקומוניזם היתה קצת שזורה כמו מעין קרוס-פייד-אאוט, רק בגלל שתהליכי השינוי וההתפתחות הפכו מואצים מאד ב-150 השנה האחרונות. אם קשה לך לשים את זה על ציר זמן אין צורך. אולי נסתפק ברעיון הכללי שהשתיים מסוגלות לאזן זו את זו בתקופות שונות?

  • באנדר  On 3 בנובמבר 2007 at 22:40

    גדלתי בבית ילדים, ואני ממש לא מרגיש ומעולם לא הרגשתי יתום.
    כשאני מסתכל סביבי, כמה חלק מההורים היום מקדיש לילדיו, אין כמעט אף אחד שמגיע ל 5 שעות נטו שהיו לי עם הורי בקיבוץ.

  • כרמל  On 3 בנובמבר 2007 at 23:52

    שלקחה אותנו ישר לאסוציאציות של בית יתומים.

  • kenny  On 4 בנובמבר 2007 at 0:05

    הלוך ושוב בין גישות קפיטליסטיות קיצוניות לאידאולוגיות אחרות. אני לא מסכים אתך שהחברה שלפני מרקס ובתקופתו אינה חברת צריכה. די לבדוק מתי החל הייצור ההמוני של טובין ומותרות, ואפילו מתי נולד חלון הראווה במתכונתו המודרנית. אבל זה עניין של פרשנות היסטורית.

    צר לי אם חשת שדברייך עוותו אבל המשפטים האלה די מפורשים:
    "אני נוטה לשכוח את הרקע שבתוכו העולם הצרכני נולד, שכדי לדחוק את האידאולוגיות הקיצוניות למקום שולי יותר בזירת היקום, היה צורך בכוח חזק מאד, במניע שקשה לעמוד בפניו. כסף, למשל."
    יכול להיות שהרחקתי לכת, ועל כך אני מתנצל.

    בהערת אגב אני חייב לומר שכמי שנולד וגדל בקיבוץ הצגת הדברים בסרט הייתה לדעתי חד צדדית ומעוותת, ודברים דומים יצא לי לשמוע גם מאנשים אחרים שגדלו אתי. אני חושש שיש פה מקרה שבו המסקנות, במידה מסוימת, באו לפני העובדות והכתיבו את בחירת החומרים שנכנסו לסרט.

  • כרמל  On 4 בנובמבר 2007 at 0:11

    יכולה להשתמע סיבתיות, יש בכתיבה האנשה מסויימת, כאילו שמישהו בא עם כוונה, אבל הניסיון פה הוא באמת לתאר מאבקי כוחות מופשטים יותר 🙂

    אני מכירה הרבה מאד סיפורים של ילדי קיבוץ והם מתחלקים בערך חצי חצי לסיפורי ילדות מאושרת ונדירה וסיפורי טראומות רגשיות קשות. זה שבני אדם הם יצורים מופלאים שמתסגלים שורדים ואפילו מצליחים ליהנות מהחיים לא משנה את העובדה שאידאולוגיה קיצונית היא כר גידול בעייתי.

  • אחד חדשן  On 4 בנובמבר 2007 at 8:51

    ועכשיו את מוסיפה את ילדי השמש…

  • אבי  On 4 בנובמבר 2007 at 13:47

    בישראל מעולם לא היה מרקסיזם בפועל והתנועה לעבר קפיטליזם ניאו-ליברלי היא בטח לא תגובה למצב בקיבוצים, אלא פשוט הצטברות של כוח בידיהם של בעלי ההון שעכשיו גם מפעילים את הפוליטיקאים. בסך הכל מדובר בעלייתם של אוליגרכים (עופרה שטראוס, האחים עופר, לב לבייב, סטף וטהיימר, נוחי דנקנר וכו') שרוצים כמה שיותר כוח וכסף, אין צורך בניתוחים קוסמיים ואבולוציוניים.

  • כרמל  On 4 בנובמבר 2007 at 14:20

    למזלנו או לצערנו, בזירה העולמית והקוסמית פועלים תהליכים מורכבים יותר גם כשהתודעה שלנו מוגבלת מכדי לתפוס אותם או לחבר את הקווים בין הנקודות. העולם לא סובב סביב נוחי דנקנר וישראל עדיין מושפעת הרבה יותר מהתנודות בטלוויזיה האמריקאית מאשר מפעולותיו. האם אתם חושבים שהמשפט האקראי הקודם הוא עילה מספקת לנוחי לגרום לפיטורי? 🙂

    באשר לסוציאליזם / מרכסיזם שוב אאלץ שלא להסכים איתך. הקיבוץ הוא היישום הייחודי והקיצוני ביותר בעולם ששם לו למטרה לממש את האידאולוגיה הזו ובגלל זה עד היום הוא מושך מתנדבים ותיירים מחו"ל שבאים לחזות בפלא.

  • אבי  On 4 בנובמבר 2007 at 15:17

    סוציאליזם לא שווה למרקסיזם, מרקסיזם הוא רק אחד מסוגי הסוציאליזם (סוגים אחרים הם סוציאל-דמוקרטיה, אנרכיזם וכו'). בישראל היה סוג מסוים של מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית עם קואופרטיבים, איגודים וקיבוצים, כל אלו גרמו לפערים ועוני נמוך מאוד, בערך כמו במדינות סקנדינביה (הידעת? בסקנדינביה עדיין קיימות תנועות נוער אידיאולוגיות ועיתונים אידיאולוגיים ואפילו עדיין קיים שם שוק שחור משגשג שהוא אחד מתופעות הלוואי של הסוציאל-דמוקרטיה). קיבוצים הם אכן סוג יפה מאוד של סוציאליזם קיצוני, אך כזה שמדינות סוציאל-דמוקרטיות התרשמו ממנו ושאפו לחקותו (לא סתם רוב המתנדבים הגיעו ממדינות סקנדינביה).
    בקשר לאוליגרכים – ארה"ב נשלטת כולה ע"י אוליגרכים אמריקניים גדולים ברבה מהאוליגרכים הישראלים. ישראל נחלקת בין האוליגרכים האמריקנים שנכנסו אליה (בסגנון וורן באפט שקנה את ורטהיימר) לאוליגרכים "המקומיים" (כשברקע נכנסים אלינו אוליגרכים רוסיים). האבולוציה האמיתית בישראל ובמדינות שלא מיישמות בתוכן מגבלות לבעלי הון ולשליטתם (קרי מדינות קפיטליסטיות ניאו-ליברליות), הוא המעבר מדמוקרטיה לאוליגרכיה (קרי שלטון קבוצות אליטה מסוימות).

  • סתם אקראי  On 4 בנובמבר 2007 at 19:25

    בדקת את הנושא לעומק? כי רוב האנשים ששאלתי בעיקר יודעים את מה ששני הצדדים מספרים לתקשורת ולא באמת יודעים מה הפרטה אומרת, כמה חברות חשמל מופרטות יש ברחבי העולם ומה המחיר שזה יגבה מאיתנו בכיס אחר כך.

  • תמר ושמעון  On 5 בנובמבר 2007 at 0:40

    האדיאולוגיות החברתיות עונות על צרכים פנימים ומשותפים של אנדיווידואלים בעיתוי קסום לפי צרכי הזמן והמקום
    זהו דיאלוג אבולוציוני של סיבה ומסובב, כל דור עונה לעוולות ולבעיות של הנורמות החברתיות של הדור שקדם לו בשינויי השיטה והמהות החברתית
    אבל הכמיהה המוטיבציה של כל הדורות בכל הזמנים דומה וזהה, ליצור חברה שבה כל פרט יחיה בשלום ושלמות פנימי וחיצוני, בפשטות זה רצון של האני
    שהוא כל פרט אנדיוודואל הכולל את הקולקטיב האנושי. כמובן שהפרט מזדהה עם עצמו ועם הדומה המוכר לו.

    האדיאולוגיות הן תמיד רוחניות. גם אם הם לכאורה לא קשורות לדת ואלוהות הן סובבות תמיד על המרחב אנושי רוחני
    אנחנו מימד באבולוציה, כמהים ליצור עולם אוטופי בעולם של כבידה, שבו גורם המוות ואי הוודאות מיצר פחד שמעמיד את התבונה המודעת
    מול הכוחות המטעינים שאינם ניתנים להבנה
    או במילים פשוטות הוודאות מול האי וודאות שליטה מול כאוס. זהות ברורה מול בלגן של זהויות
    הכוח השלישי אינו שלילי אלא כוח שמחייב אותנו מהשלילי,
    וגורם להתפתחות להשתנות בהכרה, אני לא מאמינה באידאלוגיות סגורות ומוצאת את עצמי מאמינה באידיאולוגיה י רוחנית אנטואיטיבית ויצירתית
    המאמינה בהשתנות ממקור הכוח הנעלם בהקשבה מוחלטת ובאיזון תמידי
    השאלה שמענינת אותי מה בין הגבולות ובין המרחבים הפנימים חצוניים.

  • תמר ושמעון  On 5 בנובמבר 2007 at 0:50

    ואיזה מבט חודר
    ראינו אתמול את הסרט הספרדי
    קריאת העורב
    אם הילדה המהממת ומהפנטת
    והעיניים שרואות ומדברות עם העולם
    בספרד של פרנקו

  • כרמל  On 5 בנובמבר 2007 at 1:00

    לאקראי – אני יודעת רק שועד העובדים של החברה חזק מאד ולא מהסס להשתמש בכוח הזה לרעה. אני חושבת שיש לנו את הגודמא של בזק ללמוד ממנה על מקרים שבהם מידת ההפרטה מוצלחת. אני לא יכולה להתנגד להפרטה או להתאגדות באופן גורף אבל אני יכולה לנסות לבחון את כל הנתונים על מנת לראות איזה מהם מתאים יותר למקרה ספציפי.

%d בלוגרים אהבו את זה: