האודיו-בלוג של פסקול חיי: שידור חוזר משודרג – פרק ראשון

לפני ארבע וחצי שנים, עת הצטרפתי ל"רשימות", התחלתי לפרסם כאן סדרת פוסטים בשם "פסקול חיי", כשהרעיון היה לספר את סיפור חיי דרך התחנות המוסיקליות שלו, דרך  האירועים שנקשרים בשירים והשירים שנקשרים באירועים. פינטזתי אז שבלוגרים רבים יכתבו את פסקול חייהם עם לינקים לשירים עצמם, ו"ברכה הגולשת" כתבה אז, בימי טרום יו-טיוב ומיי ספייס, שלצערנו מגבלות הטכנולוגיה וזכויות היוצרים לא מאפשרות עדיין אודיו-בלוג אמיתי.

הגענו יחד רק עד פרק 7 כשחטפתי את הקריזה הדו-שנתית שלי ומחקתי את כל הפוסטים בבלוג שהחשבתי לאישיים מדי, לרבות את כל פרקי הפסקול. בדיעבד כבר כתבתי מאז דברים אישיים לא פחות וכנראה שאין לאן לברוח מזה. הבטחתי לעצמי, מה שלא יהיה, לא למחוק יותר חלקים בבלוג. אז בא לי להמשיך את הסדרה ולצורך זה אצטרך לפרסם אותה מחדש, בעריכה מחודשת ובגרסא משודרגת ועם לינקים לשירים עצמם ולא רק למילים, בתקווה שיו-טיוב יטה לנו חסד. נראה לי שקוראי הבלוג הקבועים התחלפו לפחות 4 פעמים מאז, אז נתחיל מההתחלה! איזה כיף.

ג'אקו לא עוזב את העיר עבור אף אחד

מהו השיר הראשון שאתם זוכרים ששמעתם? אמא שלי מצאה לא מזמן קלטות שלי מגיל 3, גיל שבו, מסתבר, כבר הייתי בתנועת נוער צ'אושסקו ברומניה וידעתי לשיר ברומנית ובצרפתית שירי מולדת פאנאטיים למדי. קשה לי להקשיב לקלטת, זה נשמע כל כך זר בייחוד שאני לא דוברת צרפתית כיום. אין לי זכרון של אף אחד מהשירים. אבל אני חושבת שהשיר הראשון מהגן שאני כן זוכרת הוא דווקא שיר ילדים צרפתי סטנדרטי "פררה ז'אקו" (האח ג'אקו) שתורגם בעברית ל"אחינו הנהג".

זה מדהים שאין לי אף זכרון מוסיקלי נוסף מהשנים ברומניה למרות שתמונות הילדות שלי מעידות על כך שהייתי כוכבת בתנועת הנוער הקומוניסטית, שרתי סולו במקהלה של הגן ואפילו ייצגתי את הגן בתחרות ארצית של שירים פאשיסטיים. ואיכשהוא כל העניין הזה הודחק אצלי ומה שנשאר מזה זה "אחינו ג'אקו שישן אפילו כשהפעמונים מצלצלים" (לפי מילות השיר בצרפתית). פרויד היה אומר שזה שקוף מדי.

אני זוכרת את השיר הישראלי הראשון ששמעתי. ב-1978, בגיל 6, המשפחה שלי עלתה לארץ כדי שאוכל להתחיל בית ספר בישראל. אבא שלי קרא את המפה והחליט שלרומניה אין עתיד. כאילו שלישראל יש. כמעט אף אחד לא ידע שאנחנו יהודים, אבא שלי היה חבר מפלגה נאמן וסגן של התובע המחוזי, לכן סיפרו לי רק שאנחנו יוצאים לטיול בבולגריה ומאז לא חזרנו הבייתה.

נחתנו באולפן בקרית גת. בצריף הציבורי היה מכשיר טלוויזיה בשחור לבן ואני זוכרת שראיתי בה את בגין וסאדאת לוחצים ידיים והייתה אווירת חג. אני לא זוכרת היכן שמעתי את השיר הישראלי הראשון שהכרתי אבל הוא היה להיט אז והוא היה מדבק, "לא עוזב  את העיר" של שלמה ארצי. שלמה התכוון לתל אביב, היום אני לגמרי מבינה אותו. אבל בהקשר של אז הצטערתי לעזוב את קרית גת, שרק התחלתי להסתדר בה, כשבתום חודשי האולפן עברנו לפתח תקווה.

לפני ארבע שנים כשפרק זה פורסם לראשונה בכלל גרתי בנתניה ולא חלמתי אי פעם שעוד אגור בתל אביב בגלגול הזה. זה מה שאני אוהבת בחיים האלה. הם מוחלטים עד להודעה חדשה. וגם היום, שתדעו, שאני לא עוזבת את העיר הזאת עבור אף אחד. 🙂 וגם רשימות שלנו היא עיר, עיירת פיתוח במשבר כרגע. יש פה קצת חרדת פינוי ואולי זה עיתוי מצויין להצטרף בשירה אל מול הגורמים המסחריים שעשויים להשקיע פה. ארבע וחצי שנים אני פה. לא עוזבת את העיר לוורדפרס, בינתיים. 🙂

בפרק הבא: מי זאת בטי בם? הכרות עם דמויות הרפאים בחברתן צפיתי ב"האיים האבודים".

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: